פורום נסיונות פעילים (עמוד 6490)

ילדים כמונו
לא נרדמים כבר בלילות
רק עוצמים את העיניים
בין חלומות לחרדות
וחיים עם הכעס
ונשארים ביחד
תמיד אותו הפחד
שמשהו נורא יקרה
ילדים כמונו
איבדו את הילדות כל כך מהר
לתקן את הבית
לרוץ מהר שייגמר
ואז חיים עם הכעס
רק לא להיות ביחד
תמיד אותו הפחד
בתוך כל הטירוף הזה

על כל הנשמות הבודדות שומר ירח...
ורק כשלא שומעים אז בלילות
הלב צורח...

ילדים כמונו
מסובכים באהבה
לא למדנו לחבק אף פעם
לא למדנו לקבל בחזרה
ועוצמים ת'עיניים
ולא בוכים בינתיים
והחיוך המזוייף הזה
תמיד חוזר בחזרה
לילדים כמונו
יש חור גדול בתוך הלב
ורגשות אשמה לנצח - ומשהו תמיד חסר
חיים עם הכעס 
נמלטים מהפחד
רק לא להיות ביחד
בתוך כל הטירוף הזה

על כל הנשמות הבודדות שומר ירח...

אבל השטויות האלו פוגעות בי נורא.
ועכשיו נפצים מטורפים. כואב לי בלב נורא

שמציף אותנו באור וחוויות פורום שתהיה לך שבת שמחה ומאירה 

והנה סיפור לכבוד שבת:" (נחש למה בחרתי אותו..)

 

שמלת השבת של חנה'לה / יצחק דמיאל שויגר היתה ילדה קטנה ­ חנה'לה. תפרה לה אמא שלה שמלת שבת חדשה, שמלה יפה לבנה. והנה בא יום שישי. השמש כבר נטתה לשקוע. חנה'לה התרחצה לכבוד השבת, לבשה את שמלתה החדשה ושמחה מאוד. שמחה היא, שמחה אמא שלה. יצאה חנה'לה מן הבית לטייל קצת, לשחק. ראתה את עדנה הפרה שבה מן המרעה. נגשה אליה חנה'לה, החליקה בידה את צוואר הפרה ואמרה: "רואה את, עדנה, את שמלת השבת החדשה, שתפרה לי אמא?" שמחה עדנה, הוציאה את לשונה ורצתה ללקק. אך חנה'לה אמרה: "לא, עדנה. עכשיו אסור; השמלה..." הלכה חנה'לה הלאה. ראה אותה זוזי, הכלב המנומר, ורץ לקראתה בנהימה: הום, חנה'לה הקטנה...הום, הום... אמרה חנה'לה: "רואה אתה, זוזי, את שמלת השבת החדשה שתפרה לי אמא?" שמח זוזי, הרים את רגליו הקדמיות ורצה לקפוץ על חנה'לה, להתרפק עליה. אך חנה'לה אמרה: "לא, זוזי, עכשיו אסור; השמלה תתלכלך." כך טילה לה חנה'לה, גם שחקה. וכשרצתה כבר לחזור, ראתה מרחוק איש יוצא מן החורשה. והאיש עמד, הסיר מעל גבו שק משא וישב על הארץ לנוח. קרבה חנה'לה, וראתה שהאיש איש זקן, ופניו וגם שערותיו הלבנות מכוסות זעה. התעייף כנראה, האיש מאוד, ואמר: "גשי הנה, ילדה... שלום לך!" "שלום", עונה חנה'לה, ונגשה, הסתכלה ושאלה: "אתה עייף?" "כן", אמר האיש, "לא קל". "מה זה אתה נושא?" "פחם", ענה האיש, "פחמי עץ מן היער". "אתה עובד ביער?" "כן. מוציא פחם... ומה שמך?" שאל האיש. " שמי חנה'לה". והיא שתקה רגע ואחר אמרה: "אתה מביט אל השמלה שלי? היא חדשה. אמא תפרה לי". "תתחדשי! שמלה יפה", אמר האיש."תודה!" אמרה חנה'לה. והאיש ישב עוד שעה קלה, אחר קם, עמס שוב את השק על שכמו ואמר "צריך למהר. השבת באה." והולך לו האיש. הולך וצועד צעדים כבדים, לאים... וחנה'לה עומדת, מביטה אחריו, רואה את גבו הכפוף תחת המשא שלו, משא הפחם וחושבת: "קשה לו לשאת. אעזור לו". וממהרת חנה'לה אל האיש הולכת על ידו ואומרת: "אתה רוצה שאעזור לך?" האיש הצטחק: "את רוצה לעזור? יפה, ילדה, יפה, עזרי, עזרי..." וחנה'לה באה מאחוריו, תחת השק הגדול התלוי, שולחת את ידיה הקטנות, מטה את כתפיה, מרימה, תומכת... והם הולכים שניהם, נושאים, משוחחים. לא הרבה הולכים, כי עמד האיש ואמר: "עכשיו די, כבר עזרת. ילדה טובה את. שובי הביתה" חוזרת חנה'לה. רגליה קלות כרגלי אילה וליבה טוב עליה. אך אוי! מה זה?.. מה קרה לשמלה? הנה כתם שחור, והנה עוד אחד, והנה עוד ועוד... מפוחמת השמלה. התלכלכה משק הפחם ומבגדיו של הפחמי השחור. התפרצה חנה'לה בבכי, וי, וי, שמלת השבת הלבנה, אמא תפרה לה, ורק היום לבשה בפעם הראשונה, וי! איך תשוב הביתה? איך תראה בצער של אמא? וי! כבר ערב. החשיך. ועל אבן בשדה יושבת ילדה קטנה. יושבת יחידה ובוכה, כי מר לה מאוד. אז השקיף הירח מן השמים אל חנה'לה הקטנה, השקיף ושאל בלי קול, בלי מילים, רק חנה'לה שמעה: "מה קרה לך ילדה? ולמה תבכי?" לחנה'לה קשה לדבר, והיא רק מראה באצבע על השמלה: "ראה ירח, וזה מן השק, משק הפחם." הירח מביט, והוא שואל שוב בלי קול, בלי מילים, רק חנה'לה שומעת: "האם את מתחרטת, חנה'לה, על שעזרת לו, להולך?.." וחנה'לה אומרת: "לא, איני מתחרטת, אבל השמלה... שמלת השבת הלבנה, ואמא." אז אמר הירח לחנה'לה: "אל תבכי ילדה. קומי לכי לביתך. שמלתך תהיה יפה יותר". הירח שלח את קרניו, קרני האור שלו. ואך נגעו קרני האור בכתמים השחורים שעל שמלת חנה'לה, וראה: הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים. חנה'לה הולכת, מאירה כולה, ולקראתה בדרך באה אמא שלה, באה ושואלת: "מי זאת?" חנה'לה שומעת, רצה אל אמה, צוחקת: "אמא, האם לא הכרת אותי?" חנה'לה ספרה הכל לאמא שלה ושתיהן נכנסו הביתה וכל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה

 

@LightStar

 

שב"ש. מהגמד..

 

 

יהיה בסדר. בעזרת השם.
את לא צריכה את היחס הזה.
מי שיהיה זה מה שצריך להיות
תשומת לב

אז, ענק יקר
קודם כל סליחה שאני לא כלכך נמצאת, כל ההכנות לפורים מחקו לי את הצורה וגישה למחשב בכלל אין כי ביי ביי מקלדת, אבל בכל זאת

רציתי לאחל לך שבת שלום, של נחת ושמחה כמו שבאמת צריך שיהיה בחודש אדר. להבין מאיפה באנו ומי השומר עלינו גם בהסתר פנים כלכך גדול, וכמה אמונה יש לנו בו.

אם אפשר, אני רוצה לשתף אותך במשהו קטן שלמדתי בזמן האחרון בעקבות ההכתרה וכל הזה. במהלך המגילה מאוד קל לראות את התהליך שאסתר עוברת, אבל תמיד עניינה אותי הדמות של מרדכי. בימים האחרונים יצא לי לומר "סיפור המגילה זאת ממש טרגדיה! אולי ניצלנו בסוף, אבל מרדכי מאבד את אסתר, שנשבית לידי גוי, וכל זה... זה ממש כואב! זה לא שמח!"
אני לא יודעת עד כמה הכאב והשמחה יודעים להתערב יחד בחג פורים, אבל אישית לקחתי משם דווקא משהו אחר. מה שמחזק אותי במגילה ומעורר בי השראה זאת דווקא המסירות נפש, לדעת שהסוף האישי שלי לא יהיה טוב (מרדכי, אסתר) ובכל זאת להאמין בביטחון שלם שה' מסובב את העניינים נכון והכי טוב, ולהיות מוכן למסור את עצמך לחלוטין לידיו.
אז... זהו, הלוואי שנזכה כולנו
מאחלת לך שתמיד תדע איך לעשות את הבחירות הנכונות, בעיני שמים ובעיני עצמך .
ושיר לכבוד שבת קודש, כי איך אפשר בלי--



ועוד אחד, למרות שהוא טיפה שנוי במחלוקת מבחינתי, אני מרגישה שהוא מאוד מתאים



ואחד טיפה יותר שמח, בכל זאת


(סליחה על הכבדות, היה לי שבוע רציני וקשה וכל זה. עניין של מוזה)

שבת שלום

יש קטע שמדבר על המסכות והתחפושות בפורים ושזה כל השנה
וצריך לגלות את מה שמאחורה ולא להתפעל מהמסכה....


מיש ויודע לכוון אותי?

 

שתהיה לך שבת טובה בעז"ה. סליחה שאני לא משקיעה, אני מפלאפון.
אזבעז"ה שבת שלום, ואשקיע יותר בהמשך השבוע.
אוהבת
@הנסיך הקטן.

מחר בלילה.

את המילה פאדיחה.

 

זה כלכך תוקע את החיים.

 

 

תבינו כבר, אני לומד שם כי ככה באלי כרגע ולא אני לא צריך להסביר למה ואיך הגעתי כי נמאס כבר,
חופרים.
כן, אני לומד שם כי ככה, ויכול להיות שזה נראה אחר או לא לרמה או כלמיני כאלה..תקפצו או משו. ואם תקשיבו בכלל פעם אולי מעבר למילים, אני נמצא שם כי אני יכול ללמוד שם לבד. עם עצמי, בלי מעמדות ושטויות, בלי הדרגות והצורה שאתם מכתיבים ורוצים. כי לי נחנק קצת מכם, מהכל ובסה"כ מנסה לראות את המקום שלי. לא את שלכם שזה אומר גם בלעדייכם ואולי רחוק מכם, קרוב אלי.
אחלה.

ובכלל, ספרי קודש. היה לי כיף השבת לפתוח ספרים. הלוואי שיצא מזה משהו כתוב. תתפללו עליי. ובינתיים, שבוע טוב

ורבתי עם אמא.
איזה יופי לגמור ככה תשבת.

לנשום עמוק. יהיה בסדר.
תתפללי שלא יכאב לה, שהוא ימצא את המילים, שיהיה לה טוב מחר. ובעז"ה הכול ילך בדיוק כמו שצריך. יהיה בסדר וגם אם לא, לא קרה משהו נורא. לנשום

שה' יצילני!!

מרוב שזה ארוך נראלי אני צריכה להגיד תפילת הדרך..

 

היי גמדית מתוקה!

 

כמה רגעים לפני שבת,

 

מאחלת לך,

 

שבת מנוחה

 

שבת שמחה

 

שבת שלווה

 

שבת כייפית

 

שבת טעימה

 

שבת נעימה

 

שבת מרוממת

 

שבת רוחנית

 

בקיצור: שבת שלום!!

 

אוהבתות'ך

 

הענק גמד שלך 

 

@אביגיל~!

 

 

 

תאכלו לי רפואה שלמה..

אני צריכה את הכול מוכן עוד היום!

ב. לחמניות זה טעים רק פעם בחודש, ולא מעבר

ג. כריות עם חלב זה באמת מפנק, אבל בבקשה בפעם הבאה לא בשעה עשר וחצי אחרי ירידה מטורפת ממצדה כשלא אכלנו שום כלום מארבע וחצי בבוקר והרגליים רועדות ועומדים להתעלף |לוחש|

ד. שוקו בשקית זה באמת מפנק, אבל בפעם הבאה לא אחרי ארוחת שחיתות של כריות עם חלב ובגט עם שקשוקה אחרי שש שעות של צום ושני מסלולים מפרכים |אומלל פלוס|

ה. הי, תראו - נכון כשיורדים ממצדה בשביל הנחש אז הירידה קשה מאד, והברכיים מתקשות והרגליים רועדות? אז זה בעצם אומר, בניגוד למה שכולם אומרים כל הזמן, שטבע האדם הוא לעלות. איזה יופי

 

נו שוין, מזל שטיול שנתי יש רק פעם בשנה.

 

מצחיק שעד לפני שנתיים הייתי מהמעצבנים שחופרים למדריך מקדימה, והיום אני מהמסכנים בסוף |לא משועשע בכלל|

 

לב שבור הוא לב שלם

 

דיברתי עם אמא על מתמטיקה כי המורה התקשרה וזה, והיה ממש לא נחמד. כי דיברנו על למה אני לא מרוכזת בדברים שאני עושה והיא שאלה אם אני מרוכזת בדברים אחרים תוך כדי, אולי בסוד שאני לא רוצה לספר לאף אחד, ורציתי לצרוח: אמא! אין לי חבר! אני פשוט לא מצליח להתרכז במתמטיקה ובספרות ובמוזיקה. ובהכל.

אז על מה את כן חושבת, ילדה?

 

ולסיום, כתבתי סיפור על חובש. כי בארוחת ערב בטיול הסתכלתי על האנשים שסביבי, והחובש נראה מאד בודד ועצוב. ופתאום נורא רציתי לשמוע מה הסיפור שלו, למה הוא כל כך בודד. אז בשקט הלכתי לאוהל ולקחתי מחברת ועט וכתבתי סיפור על חובש, ואחר כך כל הטיול בחנתי אותו וניסיתי להוכיח לעצמי שאני ממש טובה בזיהוי אנשים, אבל תכל'ס לא בטוחה שהצלחתי.

 

אז סיפור על חובש.

 

סיפור על חובש

 

שניצל. גם אתמול אכלו שניצל. אני מניח שגם מחר. כל הבנות מתרוצצות בין השולחנות, מתענגות על השניצלים הוורודים אחרי יום ארוך של לחמניות עם שוקולד. גם שאר החובשים נראים מרוצים מהאוכל, יחסית לטיולים שנתיים והוא באמת די טוב. בכמה טיולים הייתי? אני כבר לא זוכר. אני חושב שהתחלתי להתמכר לטיולים האלה, שהולכים בהם קילומטרים שלמים בשתיקה ואוכלים אוכל של מסעדות בערבים ובשביל כולם אתה לא יותר מסתם חובש, שנמצא תמיד בהיכון כדי להביא למישהו פלסטר.

בכל טיול יש את הילד שהחליק ודורש תחבושת גדולה ואות כבוד של פצוע, אבל אני כבר מזמן למדתי לתת להם את הצומי שהם זקוקים לו ולשתוק. אני לא מבין את החובשים שמפתחים שיחות עם הילדים, אני מעולם לא החלפתי מילה עם תלמיד.

עכשיו, לדוגמא, אנחנו נמצאים בטיול של בנות. אולפנא. החובשים האחרים עוד לא הבינו שכולן כאן דוסיות ולא מעיפות לעברם מבט, אבל לי לא אכפת שהם מחזיקים מעצמם כל כך הרבה, מקסימום בטיול הבא תחכה להם חברה בבית.

מתי התחלתי לעבוד כחובש בטיולים מאורגנים? אולי זה היה אחרי שהתפטרתי מהעבודה הקודמת, והבנתי שהחיים שלי הם טיול אחד גדול ולא מאורגן. אולי סתם חיפשתי את הטירוף שבשתיקה וההליכה הבלתי נגמרת בעשרות טיולים בשנה? כשיש שביל מסומן ואתה הולך בו והולך, ואף אחד לא מדבר איתך כי כל אחד עסוק בבמבה שלו או באוזניות שלו או בחברים שלו. כמעט אף אחד לא עסוק בנוף, ולכן הנוף מוקדש לגמרי לי. אני שומע את הנחלים צועקים אלי, רואה את ההרים מתנשאים מעל ראשי ואת הארץ נכנעת מתחת לרגליים שלי. פעם חששתי לרמוס איזו נמלה או לטאה בנעליים הכבדות שלי, נעלי מטיילים ותיקות, אבל מתישהו הבנתי שגם הן במרוצתן רומסות גרגרי חול ואנשים, שלא יודעים איך ללכת בקצב כמו שלהן.

השניצל קר, המדבר נהיה קר מאד, המטיילות עדיין רוקדות ברחבה של המאהל. שאר החובשים כבר משחקים דמקה בחדר שלנו, צוות המורים מזמן ישן מלבד המורה התורנית שיושבת, משופשפת עיניים, ובוהה בתלמידות מלאות האנרגיה. ואני יושב בצד ומחכה שמשהו יקרה. אולי אחד החובשים יבוא לראות למה אני קופא בחוץ מרצוני, אולי המנהל ישאל כמה לשלם לי. אולי אחת הבנות תחליק ותשבור רגל, ואני אהיה הראשון שיראה וייתן לה קיבוע ראשוני.

כבר הרבה זמן לא קורה משהו רציני בעבודה הזו. בחודשים האחרונים כל הטיולים מתרכזים במדבריות, בשממה, בלי שום סכנה אמיתית שדורשת חובשים, ואני הולך במסלולים הלוך ושוב ומחלק פלסטרים לכל מי שמבקש.

אולי אני אציע לשטוף את הכלים? בעצם, כל הארוחות כאן מתנהלות בכלים חד-פעמיים, וממילא אני שונא לשטוף כלים. כנראה בגלל זה אני חובש שמטייל רוב היום ושותה קפה בשאר הזמן, ולא בעל בית מכובד שעובד בהיי-טק ושוטף ערימות של כלים בערבים. אולי אם הכיפה היתה נשארת על הראש הייתי יכול למצוא לי בת אולפנא מבית טוב שתלד לנו ילדים שייצרו כלים מלוכלכים, אבל מי תרצה להכיר אותי. סתם עוד חובש, שבמקום לשחק דמקה יושב באוויר המקפיא של המדבר בחודש אדר ומחכה לגאולה. ומי יחבוש את הפצעים שלי.