לפעמים היה לו כואב,
לפעמים כמה שניסה להדחיק,
כמה שניסה לברוח,
כמה שניסה לשכוח,
מתחת לאינספור שכבות של אטימות ובדידות,
עדיין פעם לו הכאב.
ושום כוס אלכוהול לא הצליחה להקהות את הכאב,
גם אלף אהבות לא הצליחו לכבות את האש
שבערה בו.
שלא נתנה לסלוח, שלא נתנה לשכוח,
שפעם גם הוא היה אנושי.
והוא?!
הוא רק רצה לנוח, נמאס לו כבר לברוח,
לו יכול לצלול לקהות חושים,
להתמכר לשיכחה, להתמכר לשקיעה,
לברוח.לא.לברוח
ולפעמים הוא תהה
ממתי לאבן כואב?!
והלוואי,
הלוואי שהוא יכל רק לבכות,
לבכות באמת.
מעומק הלב, מעומק הנשמה
להוציא את הפיכס שבפנים,
לטהר את אשר אינו ניתן לטיהור.
והוא היה כל כך עייף,
אלוהים...
כמה שהוא עייף,
משתוקק לטיפת חום,
למילת נחמה,
לבשורה חדשה
והוא חיכה, והוא ייחל,
והוא טבע,
טבע במחול השתיקה,
נמוג במקצב אפילה.
נסוג אל תוך מציאות
הורגת, שוחקת, חונקת
ובתחילה עוד נלחם בה,
חשב שיכול לה,
שינצח את אחרון שברי האדם.
והיא- רק צחקה לו.
אורבת בין הצללים,
מחכה לשעה בה תוכל לפרוץ באחת
ולהכריעו במכת בזק.
והיום הזה הגיע,
מהר יותר משהוא והיא דמיינו,
מהר יותר מרפרוף כנפי פרפר
או יצירת אדוות במים,
מהר יותר מעוף החול
שנושק לשמיים.
מהר יותר מחץ שנורה לבלי שוב
הישר אל תוך הלב
הישר אל הנשמה.
"די לי בקרן אור
אחת ויחידה
שתכוון אותי למטרה,
די לי ברוח חדשה אחת
שתתן בי הכרה...
(עולם חדש, עמיר בניון)
הלוואירב מג של מילים
והעולם שתקרב מג של מילים
הוא הביט בי ישר בעיינים
ואני הבטתי בו
רעדתי אף אל פי שלא היה קר בחדר
הוא שתק
ואני שתקתי כהד לשתיקתו
אך למרות שבדרך העולם עשינו את אותה פעולה
תהום רחבת ידיים הייתה משוכה בין שתיקתי לשתיקתו
בעוד הוא שתק שתיקה של הבנה חמלה ורוגע
שתקתי אני שתיקה של התרסה כאב וזעם
הבטתי בו שוב
בעיינים הכחולות המהפנטות האלה
שגורמות לך לרצות לצלול בהן ולשכוח הכל
ופתחתי את פיי
וכמו גולל שנפתח מעל יין ישן שנתיישן היטב
מרגע שפתחתי את פיי לא החרשתי
איך ממשיכים? שאלתי אותו
איך ממשיכים אחרי שמאבדים הכל?
משפחה,חברים,סניף,חברה מניתי בלחש.
איך קמים בוקר אחר בוקר לעוד יום מתיש וחסר תכלית.
מאין שואבים כוחות לחייך,לצחוק ולשמוח
מהאין האנרגיות לעוד שבוע מתיש?
להילחם שוב ושוב כנגד היאוש המתערבל למולך?
והוא הביט בי
ואני בו
הוא שתק
ואני שתקתי
והעולם שתק
ואלוהים שתק.
מפלצתרב מג של מילים
הם טענו שהנני מפלצת,
הם בחרו שלא לראות את הכאב.
הכאב הבוער,
שמכרסם בכל חלקה טובה.
שיוצא לעיתים כמפל של זעם וגעש,
ואז המפלצת מתעוררת מרבצה,
נהרות של אש ודם.
ומעיינות תהום רבה,
נפרצות למולם.
אבל מי שהיה כן ואמיתי,
מי שידע להביט קצת מעבר,
אל תוך הגבול הדק.
אל הילד החיצוני שבו,
היא חבויה.
יגלה פלאים ונסתרות.
כי לעיתים
אין זו אשמתו של הילד,
אפשר בתוכו חתמוה.
ממנה הוא שואב את כוחו,
אך לא תמיד שולט בה.
ולפעמים הוא מחפש,
וכוסף ומתאווה.
לאחד כזה-מעבר
שיבין ויתרצה.
זהו שיר געגוע
וגם כיסופים נעלמים
לאשר איננו ידוע
מבעד לשאול הימים.
זה תלוי בכם,
בסופו של דבר.
ההחלטה כמובן תלויה בכם,
נתונה בידכם.
לשבט או לחסד
לקור או למתן
כי כך או כך לנצח
עוד מונח פה עלם תם.
ילדותרב מג של מילים
אתם יודעים מהי ילדות?!
שצחוק נערות מתערבב עם חול הים
וגלים מתנפצים נמצאים רק אי שם
הכל היה כה שליו, מלא טוהר מלא שמחה.
כל כך הייתי רוצה לחזור לשם, לתקופה בה הייתי תמים,
תמים באמת. לתקופה בה כף חול ומכונית משחק הפכו לעולם שלם בכוח מחשבתי. לעולם אחר, עולם רחוק שבו הכל נכפף
לפי דמיוני.
אך רוחות רעות נשבו בעוז וימים קודרים החלו באים כגלים,
מאיימים לנפץ את כל צלי ילדותי השכוחה.
ניסיתי לאחוז בה בכל כוחי, כטובע הנאחז בגלגל הצלה.
אך היא חמקה ממני ונבלעה בעלטה.
ומני אז מחפש אני את שברי ילדותי האבודה
שואל אנה ואנה. לעיתים חש אני כי כל צלילי ילדותי נמצאים מעבר לפינה אך בטרם אחיש צעדי לחבור לאבדתי הנשכחת והיא כבר עברה חלפה, נמוגה ואיננה.
לו רק יכולתי שנית לשמוח את שמחת הילד התם, ילד שנמלא כאב שאין לו שם, פנים או מרגוע.
לפעמים עולה מולי דמותו של הילד התמים עם העיינים הכחולות,
ואני כל כך רוצה לחבק אותו, להגיד לו שלא ידאג, שעוד הכל יהיה בסדר. שאני פה איתו לאורך כל הדרך.
ואז, אני נזכר שהילד הזה
הוא אני.
ואני מתמלא זעם, זעם על החיים ועל האנשים
שבשביל תאוותם האישית, כבודם או עושרם
הרסו לילד חיים שלמים.
על הרוע שקיים, ואלוהים שלא מפסיק לשתוק,
ורק שצורחים עד שמתפוצץ לו הראש הוא שולח
איזה מלאך שיביא לנו אקמול קטן עד הפעם הבאה.
ואולי זה רק אני
הרי אחרי ככלות הכל
בי הייתה האשמה.
זה לפחות מה שהם כל הזמן אמרו...
הוא והוא והוא
היה מספיק לראות את המבט
טרם פצה את פיו
כדי לדעת שטוב לא יצא לי מכך.
פגע של ממש הם אמרו כולם
והסיסמא הכה שחוקה, נשארה רק סיסמא
כי ללמד זה קל ממש אבל ליישם?!
זה כבר סיפור אחר...
אז אין ילד שרע כי רע לו,
יש ילד רע כי המורה לא מספיק קשוח איתו
ויש מורה שרע לה בשיעור
ויש תלמיד שכואב לו ועצוב
ויש אותו
סתם ילד רע.
אז הוא נכנס ונכנס
והם לא הבינו
וכשביקשו שיצא
כבר היה מאוחר מידי.
הוא נכנס לשם לתמיד
וכמעט שעבר את נקודת האל חזור.
ולפעמים היה הוא מציא מעט את ראשו
מתוך הקונכיה, מרחרח בזהירות את האוויר
ותר אחר נתיב מילוט. והם עודדו אותו סיפרו לו כמה יפה העולם שבחוץ
ואך לו רק יצא מעט יגלה עולם ומלואו.
הם היו שם בשבילו (או כך לפחות חשב)
האמת היא שהם פשוט פחדו לקחת אחריות,
הם רק פחדו שיאשימו אותם.
ולאט לאט הוא יצא
עד שיום אחד הציץ ונפגע.
ומני אז גמר בדעתו שלא לסמוך עליהם שוב לעולם
אך לפעמים, לעיתים נדירות
מעד במעשיו.
ושב כשנית לסמוך עליהם כבראשונה
ושוב ושוב הכניס את ידיו לתוך הגחלים הלוחשות
ושוב ושוב
לא הבין למה הוא נכבה.
עד שיום אחד הם מצאו את קונכיתו ריקה
עם מכתב קטן שבו כתב:
עברתי דירה לבית אחר.
"במיטתי כבר שבועות ביקשתי את שאהבה נפשי ולא מצאתיו
חיפשתי בכל רחובות העיר העמוסת שקרים הזאת
ולא מצאתיו..."
שתיקותרב מג של מילים
יש שתיקות שאומרות
יותר ממילים.
יש רגעים שבהם הוא העדיף
שיצעקו עליו, שיגידו לו כמה שהוא רע ואכזר
שיתנו לו את העונש הנורא בעולם
אבל הם- הם רק הביטו בו במבט שכולו אכזבה
וזה היה לו נורא יותר מכל עונש.
הוא התחנן שהם לא יוותרו, שיתנו לו אפילו מכה ולא ימחלו, הוא רצה כל כך שפעם אחת ימחל לו העונש בזכות ולא בחסד, אבל זה מעולם לא קרה.
יותר מכל הוא שנא את הרחמים שלהם, את המבטים של "עברת כל כך הרבה בחיים שאין לנו שום זכות להעניש אותך"
והוא- הוא רק רצה שיתייחסו אליו כמו לכולם.
הוא רצה כל כך להרגיש שייך, להיות חלק מהם, מהעולם,
אך בכל מקום בו היה תמיד היה אותו
ואותם.
זה מעולם לא עבד,
החיבור בניהם.
גם כשרצה והתאמץ מאוד
ואפילו שניסה לקנות אותם בכסף ובמתנות
זה היה שורד יום- יומיים
ולפעמים אפילו חודש- חודשיים
ובדיוק ברגע שהיה נראה שסופסוף הוא הצליח
שהינה אוטוטו הוא עולה על דרך המלך ומצליח לשבור את מסך הברזל האינסופי,
באה המציאות וטפחה על פניו באחת.
הוא יכל לסבול הכל, הוא התרגל כל חייו לאכזב אנשים אבל אם יש דבר אחד שאיתו לא למד להתמודד מעולם זה לאכזב אנשים שחשובים לך.
והוא רצה, הוא כל כך רצה...
הוא היה משוגע
שרק רצה
לראות את הכוכבים...
הוא לא נולד רחוק מכאן
הוא לא גדל בכפר קטן
הוא לא דובר שפה זרה
ועדיין, הוא שונה מכולם.
אין לו כנפיים של מלאך
אין לו דמיון פורה כל כך
ועדיין, הוא חולם.
שיש מקום אחר
שם אלוהים קרוב יותר
וכל חלום שמטפס לשמיים
מתגשם וחוזר.
אז הוא נותן הכל
זה המעט שהוא יכול
ובינתיים, זה חוזר
אין לו כנפיים של ציפור
אין לו הילה יפה של אור
ועדיין, הוא חולם.
שיש מקום אחר...
אלוהים שלירב מג של מילים
אלוהים שלי אורב בצללים
הוא מחכה לו שם
תמיד הוא מחכה
אלוהים שלי מחכה לרגע בו אפול
לרגע שבו יוכל לשלוח את אצבעותיו הארוכות
הגרומות כמו ידיו של השטן
וברגע אחד לקרוע את מסכת הצללים מעל פני
לחשוף אותי לרוע כה עמוק
שנשמתי תעתק למולו
את אלוהים שלי אני עובד
רק כי אני פוחד
כי אני יודע שהוא רק מחכה
מצפה לשעת כושר
שבו יוכל לחשוף אותי
למול פחדיי העמוקים ביותר
להראות לי את אפסותיי למולו
הוא יודע את כל רגעי חיי
מתי בגדתי בו
מתי כפרתי בו
וגם ששקט
גם אני
וגם הוא
יודעים
שזה השקט
שלפני הסערה
והסערה תכה
היא תמיד מכה
במקום ובזמן שהוא יבחר לנכון
ברגע שתתמלא סאתי
הוא יתקוף
לאחר שאסיר את כל ההגנות והמגננות
באותו רגע הוא יתקוף
בעודי חלוש ומדמם
הוא יצחק את צחוקו הקר, הגבוה
אולי יותר מידי גבוה
ואני הקטן
אצטנף לי שוב בפינה
חרש, חרש
אטיל דמעותיי
על פני האדמה הקרה
אלחש לעצמי מילים
מילים של נחמה
רק אני ואני ואני
תמיד לבד
תמיד עני
כך היה
וכך ישאר
לנצח
ולפעמים,רב מג של מילים
ולפעמים,
לפעמים נגמרים לי הכוחות.
בא לי ליפול, בא לי להישבר,
להניח לסדקים שנחרצו שוב ושוב
בעומקי עומקים,
מתחת לים של כאבים ומבועים
להתנפץ.
להתרסק
להתפזר
לאלפי רסיסים קטנים.
אולי
רק
כך
אוכל
להתחיל מחדש.
"אולי צריך להיגמר
כדי
מחר להתחיל
במקום
אחר..."
וכבר נמאס לי
לומר
שכואב
וכבר נמאס
לי
ליפול
וכבר
נמאס לי
להתחנן
שישרף הכל בלחש...
וכבר חשבתי שעבר
וכבר חשבתי שנדמתי
שתנומת המת
היא רק הד
דק
חיוור
נתון להזיות
נתון לאשליות
בכיות
דמעות
ומכות.
נוצה קטנה
מרחפת בחלל
נאחזת,
מחפשת
מקום מפלט.
ולפתע
היא נוחתת
אוזרת תושיה
על רסיס קטנטן,
סדוק,
מוצאת היא מנוחה.
ונוצה אחת
נוצה קטנה
שברה את כל הזכוכיות
את שברי הנשמה.
אפקט הפרפר
לפעמים כל שצריך
הוא חלקיק אחד קטן
שיניע תהליכים
שנאגרו מתחת לשכבות
אינסופיות
של בדידות
ויאוש
וצלקות
מדממות בלאט.
הכוח טמון
בדברים הקטנים
העומק
הרדידיות
החוצפה
החיפוש
האכזבה
ומעל לכל
תמיד מעל הכל
הכאב.
אתמול, היום, מחר
באהבה עד אין קץ.
בלי גבול ומספר
בלי שמיים ומים
יאנג וינג
האיזון חייב להישמר
האוויר חייב להיגמר
מתחת למים
נשמעים רק הדי הצרחות
שסירבתי לשמוע
שביקשתי לדמוע
לנצור,
ללקט שושנים
שושנים אדומות
כדם
פוצעות ידים
זורעות קוצים
דוקרים
דוקרים
דוקרים
ונודמים.
היום הגרוע בחייךרב מג של מילים
היום הגרוע בחייך יתחיל כמו יום רגיל
אחד מני רבים
לא תופיע פיה בחלומותייך
וגם לא שטן
תעורר לך בבוקר מבלי לדעת
מה מצפה לך.
תצחצח שיינים, אולי תתקלח
הכל יהיה שגרתי,
אולי שגרתי מידי.
ועת עת צלילי השיגעון
יעשו את דרכם אל חייך
אתה תחייך לשכן
אולי לשכנה או מכר לעבודה
והוא יחזירו לך חיוך
המכה תחייך אף היא
צופה מהצללים
בינות לשיכרון השגרה והשכחה
היא תחייך את החיוך המבליח שלה
חיוך היופי המסנוור
יש שחושבים שהרוע הוא יצור כעור
מעטים הם המבינים עד כמה הוא יפיפה
כה יפיפה עד שרק החזקים ביותר עומדים לנוכח פיתיונותו
וגם הם לפעמים טועים בו
שוכחים לעמוד על המשמר
הם לא קולטים שכזה הוא
הוא לא בא בבום
ככה זה רק בסרטים
המציאות עולה על כל דמיון
דווקא אחרי שהם סיימו להאבק
שסימנו את הוי האישי והענק ביותר שלהן
יחלו צללי הכאב להפציע
הוא יתעלם, לא ישית עליהם את ליבו
בעודו בטוח שעתה הוא חסין
שאחרי שעבר את המשוכה האחרונה
איש לא יכול מולו
ובאותו רגע
הוא יכה
לא מהיר כברק
לא מעוטר ערפל
לא רוטט דמים
ולא מלא נחשים
הוא יבוא רכוב על סוס
לבן וצחור כשלג
עיניו חזיונות
קולו מצהלות
תלתליו בוהקים
וכולו אומר כבוד
שתראה אותו לראשונה
לא תחשוד בדבר
תחשוב שאלו גלי הרעידות שנשארו
כמו אדמה שמתקנת את עצמה אחרי הרעישה
תופעת לוואי של ההד הגדול שנשאר
מתבוסס בדממה
בשקט צלול
בדממה חרישית
שיכור מאושר
מלא ריח מור
הוא יגיע
היום הגרוע בחייך.
כוח החיים זולגרב מג של מילים
כוח החיים זולג
מבין שפתיים חשוקות
עיינים עצומות לב פראי
דפיקות חזקות
נואשות
והאושר חומק
כמו לא היה קיים
לעולם לא נודע לא ידע
ומנגד יביט הצל המבעית
יחפש רסיסי אהבה
והנני ניצב כאן חרש
נזכר בצלילים של ילדות
מבעד לערפילי התכלת
ממשיך בקול ענות
למות.
כאב ליל קיץרב מג של מילים
בלילות חשוכים לא ירח
שרק הכרית הייתה עדה לדמעותיו
היה הוא פורק את משברי ילדתו האבודה
את הדמעות שלא בכה
את הכאב שלא ידע מרגוע
ואת הזעם שלא ידע מחילה.
הוא לא זכר מתי זה התחיל
נדמה היה כי היה שם תמיד
רובץ כאבן שאין לה הופכין
מתרוצץ אנה ואנה
חובט בקרביו ומבקש לשרופו חיים
גם כשניסה להתעלם ממנו
להגיד לעצמו שתכף, רק עוד רגע קט
הוא יעלם לתמיד
היה הוא מהתל בו
נותן לו לנוח קצת על זרעי הדפנה
ואז ברגע בו חולשותיו והגנותיו
היו בשיא השפל
היה הוא תוקף במלוא העוצמה,
מזכיר לו שהוא עדין כאן
ושהוא כאן בשביל להישאר.
בשלב כלשהו בחייו
התרחב הוא אף למעגלים אחרים
"אולי" הוא חשב לעצמו
"אם אחבר אותם למעגלים נוספים
הוא ידעך קצת אצלי?"
אך הוא המשיך לצחקק לו בלעג
בז לחולשותיו ונסיונותיו האינסופים לנחמו
תמיד הוא היה נוכח, ותמיד הוא יהיה נוכח
אתמול, היום, מחר
בכאב אין קץ.
אתם יודעים?!רב מג של מילים
אתם יודעים
מה זה
לשוטט בעולם
שרק הד פסיעותך
מארח לך לחברה?!
לדמיין את תכול השמים
ואוויר הפסגות
ולנשום רק ריק חיוור
של אלף אסונות?
ערים שנכחדו
מלאות בעפר
ולב שנדם
טמון עם אפר
ושלכת הסתיו
מוריקה חרישית
בבוא האכזב
מבכה היא שנית
את עומק השסע
מיני השנאה
בעמק לוחשת
מילות נחמה.
ופרח זרזיף
שקמל עד בלי די
זוכר נשכחות
נסתרות עד מתי
בו העצב ינבל
תעלה שוב שמחה
ושמים תכולים
ינהרו למולה.
"שיש מקום אחר
שם אלוהים קרוב יותר
וכל חלום שמטפס
לשמים מתגשם
וחוזר..."
טיפולרב מג של מילים
טיפול דרכו להוציא, לחשוף, לגעת
ויותר מכל לטלטל
זה כאב.
ברוכה הבאה לעולמי.
אני מצטער שזה כך
זאת הקללה - ברכה שלי
לדעת כאב, להבין כאב
ולחוש כאב של אחרים.
אני הוא משחיז הסכינים
רוצח ההגנות
אני הוא מפיל החומות
אני הוא האכזר שבבני האנוש
אני הוא זה שלא משנה כמה תדחיקי
לעולם לא תוכלי לברוח ממנו
אני הוא
דובר המתים .
לעיתים הוא חשב שזה יגמר, שיום יבוא וזה יפסק
באותו היום הוא הבין עד כמה השלה את עצמו.
האדם תמיד ירד לשפל חסר תקנה
והן תמיד יסבלו.
אין שמות, רק פנים
אינסוף של רגשות, כאב ודמים.
היא הייתה בת שלוש
והיא בת חמש- עשרה
היא בת חמש
והיא בת שמונה- עשרה
הוא היה בן שבע ורק רצה קצת לנסות
הם היו מקצועיים הם ידעו גם לתת מכות
עולם שמתהפך ונחרב באחת.
עיני-
דמעות חורבן
נעצרים מפחד.
ואין שום חיים
רק צל מפוחד
שנרדף, מעונה
שיגעון נחת
ואתה רוצה לצעוד ברחוב
ולדקור כל נער כל איש
שיבינו מהי דקירה
ואיך זה מרגיש.
שבכל עת שירגישו
את כאב הדקירה המאכלת
יבינו הם מה עשו
יבינו איך חיים למסך עשן הפכו.
״יש ששורפים את עצמם
כי הם מפחדים שאחרים יעשו זאת
ויש ששורפים את עצמם
מפחד שישרפו אחרים.
[אני לא כועס
הזעם שלי הוא הרבה מעבר לזה
הוא זעם
שמגיע מכאב]
חייםרב מג של מילים
חיפשתי לי מילים
אך הם חמקו עברו
ונעלמו כלא היו
אני מלך המילים
נותרתי חסר מילים
ללא צלילים הסרים למרותי
ללא שתיקות נוטפות רגש
ללא הגיון
חסר ערך
נטול הכס
נטול שליטה
שרביט אדם
הפך
לעלה תאנה
מילים, מילים
חיים, חיים
שברי חיים
שברי מילים
עפים
חומקים
נעלמים
לו רק יכולתי
לו רק רציתי
לפרוס כנף
לדאות
אל עבר
שום מקום
אל עצמי.
שקריםרב מג של מילים
שקרים חיים פה הלילה.
שקרים יפים,
מתוקים.
שמבטיחים הבטחות,
ומפתים.
שמראים לנו
כמה
אנחנו עירומים.
שקרים צוחקים פה,
הלילה.
מבודרים, משועשעים
משתעשעים בנו
כבובה על חוט.
בשנינו.
מקרבים, ומרחיקים
ריקוד נודם
של שיכורים.
ואת באה אלי,
יחפה.
מבט פנייך נוגה
ואת זוהרת
בריקוד של שתיקה
פותחת בפניי
צופנות חייך.
ואנחנו שותקים,
באהבה.
שלא יחדרו לנו
שקרים.
ואנו נושמים
בעלטה
נשימות חדשות
של אוהבים.
ואת פוסעת חרש,
הולכת מעודנות
אל קו הרקיע
שנפרש באופק
ואת
נודמת קלות
שכחול שמים
נמוג
בחורף.
את יודעתרב מג של מילים
את יודעת
אתמול חלמתי עליך
ראיתי אותך עטופה בלבן
עם שמלה וזר
מחכה לחתן
ראיתי את פיך הנפער
בשאלה
אך הד קולך לא הגיע לאוזני
רציתי לצעוק
רציתי לבכות
אך קולי נאלם
רציתי לדעת שעוד נותר לי סיכוי
להינצל
שעוד לא איבדתי כל
רציתי לשאוף לרצות ולגעת
רציתי רק מעט
לנשום.
וכשהד לחישותי הטמירות
נשא את אחרון כיסופי הנסתרים
החלו עיני ממטירות דמעות
נושאות זיכרונות, נוצרות רגעים
וכשדממת הלילה הגדול
איימה לבלועני חיים
נשאתי מבטי מעבר לאופק
אל המקום בו צוחקים המתים
חשבתי להתחכם
להביס את אחרון שברי האדם
אך מלך
ללא כס
ללא צלם
נדם.
ומי ישורר את אחרון רינוני
יזכיר את הד שברי מחשבתי
ומי יתאונן ויצעק ויגע
בכאב אשר שוכן בתוך לבבי
וחושך עמוק
עשוי ללא חת
נעוץ כחרב
בתוך סלע מצפוני
וקיסר שהפך
לעלם מת
ונשאר עתה
רק אביון חרישי
ונדם השיר
נמוגו צלילי
התו האחרון שנכתב בדמי
עוד נותר קצת חותם
עוד נאסף, עוד לא תם
את אשר ביקשתי על מיטתי
"עומק טוב נמצא בעומק רע
רק עמוק יותר..."
כאב של לוחמיםרב מג של מילים
כשטורי האדם
נפלו במפולת גלים אדירה
נשא הוא את אחרון צלקותיו
בדממה.
כשהארץ רעדה לכל צעדם
והשמיים השחירו מקול הדם
נשא הוא את כאביו
בדומיה.
והכאב הזה
והשקט הזה
צרח יותר מכל זעקה
זעק יותר מכל צרחה
ושרף יותר מכל שריפה
אלוהים
לו תחמול על גוזל בלי כנפיים
ששכח איך לעוף
לו תביט מכס שמיים
תלמדו שוב לרוץ
לו יכלו גלי הים
לסחוף את כאביו
לו יכל ללקט חול שמים
את אחרית צללי חייו
וכשטורי חיילים במסע בלי קץ
הלכו בלילה בשתיקה
לתוך כרית דמעות אבודות
נבלעו בשעטה
וכשהדם על המדים
עוד לא ייבש
נדמו הצלילים
רתחו הרוגים
וביקשו את חייו.
אלוהים לו תנצור רבבות הדמים,
לו תנצור...
לו תזכור...
לב מוקף תילים.רב מג של מילים
לב מוקף תילים
שלהבות מרקדות
צלילי בין ערביים
סכין נעוצה עמוק בלב
דם מטפטף לכל עבר
נשמה שסועה זועקת
באלם.
זיכרונות צפים מן העלטה
סחף נודם באחת
סכר פורץ דמעותיה
בלחישה.
נשבר לרסיסים
חלקי עליה
בתים ושברי בתים
בדממה.
אנשים נשברים,
לא מפני,
שהם חלשים.
אלא מפני,
שהם היו חזקים,
ליותר מידי זמן.
תילים?ימ''ל
שיר יפה.
אהה.סביון
אבל התמונה כאן היא בכלל לא של תיל.
גם אני חשבתיימ''ל
הרבים שלו זה חבלי תיל (תיל זה שם, לכן אין לו רבים).
השאלה היא האם תיל זה אכן שם מופשט.סביוןאחרונה
וזכור לי שיש דבר כזה "תילים". אבל גוגל לא מוכן לגלות לי עוד בנידון.
בואו נשים את המנגינה של סוס פרא ונבכההנסיך הקטן.
בואו לא נבכה.חירטוטא דלעילא
בואו נשאר חזקים בשביל כולם.
אבל אני כבר בוכה. בעיההנסיך הקטן.
אם התחלת, תמשיכי ותוציאי הכל.חירטוטא דלעילא
המתחיל במצווה אומרים לו גמור.
על כל אלו אני בוכיה.
על כל מה שלא הסתדר ועל ציפיות שלא התגשמו.
ועל אנשים רעים ועל אנשים בכללי.
פלגי מים ירדו עיני.
מי שבוכה חזק ואמיץ יותרציף
אני גם חושבת ככה.חירטוטא דלעילאאחרונה
או,
שהוא פשוט יכול
..רב מג של מילים
וכשהיה לי קצת אושר אז הייתי שר
הייתי שר גם כשבכתה נפשי
גם בסגור ובחופשי בכלל הייתי שר
הייתי שר את השירים שלך תמיד
וכשהלכתי בדרך אז הייתי שר
הייתי שר כדי לזכור מאיפה באתי
למקרה שאתבלבל הייתי שר
את השירים ששר אבי הייתי שר
בחרטה, באכזבה, בגאווה, בתאווה
אפילו בחרפה הייתי שר
נשבע גם בשוכבי ובקומי אני הייתי שר
בחרטה, באכזבה, בגאווה, בתאווה
ואפילו בחרפה הייתי שר
נשבע כל עוד נפשי בי חייתה אני הייתי שר
וגם כשבך אז התאהבתי לך הייתי שר
הייתי שר לך על פרחים צבעוניים
גם על קוצים ועל הכל הייתי שר
את החיים שלי אני הייתי שר
בחרטה...
הי!@זמרת מיוחדת
ממש דחוף
הצילויעל
הייתי צריכה להגיש את המטלה עד 00:00 בול
ורק בשבע גמרתי לקרוא את כל החומר
והייתי צריכה לסדר את כל הבית ולשמור על האחיין ולהשכיב את אח שלי לישון
ואז הגיע 21:00 אז התחלתי לכתוב
ופתאום גיליתי שבשביל שאלה 1 צריך לקרוא עוד שני מאמרים של 11 עמודים כל אחד
ולא היה לי זמן אז רק רפרפתי עליהם
אז לא עניתי על הסעיף הזה שזה פחות 20 נקודות אבל ניחא
ואז כתבתי וכתבתי וכתבתי ועשיתי מנוחות כי כמעט השתגעתי
ואז הגיעה השעה 23:50 אז הרצתי ולא השקעתי בשום תשובה
ושלחתי ב-00:01
והגשתי את המטלה באיחור
ההצלחה של הקורס הזה תלויה במרצה המעצבנת הזאת. הלוואי שתיתן לי לערוך את המטלה הזאת ולשלוח שוב
(ברגע האחרון שרבטתי לה בקשה בטופס)
והלוואי שתקבל את המטלה למרות שהיא לא באיחור
לעזאזל לעזאזל
אפילו אמא שלי התעצבנה עלי
אז עכשיו אני רואה אקדמיה לערפדים והלוואי שהסרט יהיה יפה כמו הספר
אני חייבת דחוף תמיכה רגשית
פוסעתאחרונה
בל יש בחירה אז תעשי מטלה אחרת ויהיה יותר טוב.
וגם אולי המרצה כן תסכים לך לערוך.