פורום נסיונות פעילים (עמוד 6760)

שורש כמו שלי וחיוך ותלתלים

http://n3.inn.co.il/News/Flash.aspx/548738

אוף אוף אוף

*הן לא שמות עלי

*והיא בכלל לא באה. כאילו, לא אכפת לה בכלל מהשבט. ואנחנו צריכות אותה. וגם אני הייתי כמוה ואני מבינה אותה מאד אבל ממש אין לי כוח לרחם עליה.

*אין לי כוח להיות עייפה (ידידיה מאיר כתב על זה! |צוהל|)
*ועכשיו יש אפילו יותר חמור מאקזיסטנציאליזם, כי אני בכלל לא מבינה את השאלה וזה חצי ממ"ן. ואמא שלי אמרה שאני צריכה לבקש מגיס שלי את מה שהוא כתב ולהעתיק. אבל לא, לא עושים את זה, אפילו לא כשבא למות. אם אני אעשה את זה אפילו קצת כל התואר הזה לא יהיה שווה כלום.

*וצריך להגיש את זה הלילה.

*ומחר נוסעים לאולפנא איך ריבונו של עולם איך

*ובכלל, למי יש כוח לשחרורים האלו. והנסיעות. כמה זמן הן מבזבזות מהחיים. (כלומר, אני אלמד בנסיעות, אבל העיניים. נהרסו לי העיניים מכל המאמרים העצומים האלה בפלאפון)

*ובתוך כל זה אני צריכה לתמוך במד"שית שהחניכה מעצבנת אותה

*ובחניכה שהמד"שית מעצבנת אותה

*ולצאת מדריכה טובה.

*ולא לכעוס.

*ולא לכעוס עליה שהיא לא מגיעה ולא עונה ועליה שיש לה חיים עמוסים אז היא לא יכולה. גם אני הייתי כזאת כשהייתי חניכה אז בכלל אין לי זכות לכעוס.

*אני מקלידה ממש מהר!
*ולשמור על קשר עם כל מיני אנשים, שלא. אין לי זמן עכשיו לכתוב לכם איך אני מרגישה. אני מרגישה רע אז תקבלו את זה ואל תשאלו כל יומיים. (לא, טיפשה. את כן רוצה שישאלו, אבל שאיכשהו יבינו את הרגשות שלך בדרך על-מוחית)

*והכתיבה הזו עכשיו שאני כותבת במקום לכתוב את העבודה. אבל איך אני אכתוב את העבודה אם לא הבנתי את השאלה.

*תירוצים תירוצים

*אני צריכה תמיכה רגשית ועידוד מוראלי (ואולי קצת עזרה בנסיעות)

*מחרררר שיעור בגיטרה בסססס |צוהל|

*לא באמת צהלתי. אין לי כוח להתרגש

 

שמישהו יעביר כבר את החודש המיותר הזה

מי הגאון שהמציא את החודש ארגון? צריך למחות את שמו

בהצלחה לי

מי קרא שני ירחים? הממלכה של קנסקי?

בס"ד

 

הם לא דבר אחד

כמו כל אדם יש בהם עולם שלם

אבל הרוח שנושבת מהם היא בניחוח יחיד

לא משנה מה הם מרגישים ואומרים

משהו בקול שלהם משקף אמת פנימית

זה נפוץ בעיקר אצל ילדים

כשעוד אין פילטרים

 

חוה היא אדם כזה 

והרוח של היא טוּב לב

 

וזהו

אני שמחה שהיא חלק מהחיים שלי

 

(@קול דממה)

 

הכיתה שלנו אז כולן שונות בקיצוניות..
מצאתי את עצמי השבוע מסבירה לבנות למה לא עושים אזכרה לרבין באולפנא..
ומי זה הרב כהנא..
ולמה לא כדאי להיות שוטרת או שבכניקית..
ומזה בכלל המדבקה שיש בצד של הלוח..
ומה כיף בללכת לירושלים..
ועוד המון כאלה..

זה ממש לא בקטע מתנשא..סתם באלי לכתוב..

אני כלה


יאו. זה נשמע מטורף. אני כל כך רוצה

לא אמרה שלום

ולא סליחה

 

לא אמרה אתגעגע

ולא תודה

 

לא אמרה לאן

ולא השאירה זכר

 

רק תמונה אחת

שתלויה אצלי בחדר

 

חלמתי עליך בלילה

רציתי שתדעי

 

אולי אני לא חשובה לך

אבל את כן 

 

לי.

אם הייתם כלב איזה כחב זה היה?
למשקענים- תוסיפו תמונה










רוטוילר

מחר ירושלים.

עיר שאני ממש אוהבת, אם כי לפעמים הייתי רוצה לרוקן אותה ממליוני האנשים שגודשים אותה ולהיות איתה קצת לבד.

זה ממש מרתיע. כל שנייה אני נתקלת שם באנשים שאני מכירה, ולא תמיד יש לי כוח לענות על שאלות של אנשים חטטנים וטובי לב.

הסכמי שלום לרוב לא היו דברים טובים. אני מקווה שההסכם שלי כן.

מעצבן אותי שהביטחון העצמי שלי נמוך כל כך. איך מתקנים את זה?

זו הסיבה שלא רציתי עכשיו. אבל אין מה לעשות.

המוח שלי מבולגן. אני לא מצליחה לעשות כלום נורמאלי. 

למרות זאת אני לא רוצה לחזור לעצמי של פעם. יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לומר לה. והיא, בגלל שהיא חסרת ביטחון עצמי ממש כמוני, בטח הייתה מקשיבה לי בקשב רב, אומרת תודה רבה על ההארות, בוכה קצת לעצמה על כמה שהיא לא מבינה מהחיים שלה ומודה לה' שיש אנשים טובים שעוזרים, ומשפרת את עצמה.

גם כשכולם אומרים דברים טובים אני לא מוצאת בעצמי מקום להאמין להם.

זה לא נכון. הם רק רוצים שאני ארגיש טוב עם עצמי.

זה לא נכון. הם משקרים.

זה לא נכון. הם לא מבינים בזה.

זה לא נכון. אין להם טעם טוב כנראה.

ואני רוצה לשנות את זה בעצמי. אין לי מושג איך.

לבנאדם מנופץ קשה לדעת איך נראה בנאדם שלם, למותר לציין להפוך לאחד כזה. חלק מהשברים עפו רחוק, מתחת לספה או מעבר לים, מקומות ששום מטאטא לא מגיע לשם.

אני לא נקשרת רגשית. בכוונה. זה כבר מזמן ככה. אני רגישה ברמות מטורפות ליותר מידי דברים, אז למדתי לנתק את עצמי ממה שאני מרגישה.

כשרק שואלים אותי מה אני מרגישה אני מיד מתחילה לבכות. העצמה של הרגשות המודחקים (גם אם לפעמים הם טובים) פשוט מציפה אותי ואין בי יכולת להכיל אותם.

אני די בטוחה שכל אחד יכול להזדהות עם כל זה ברמה כזו או אחרת.

פעם חשבתי שיש מציאות כזו, בן אדם שטוח. האלו שמדברים על בגדים כל היום. הבנות האלו עם המבטא הרחובי והבושם שמריחים מקילומטר.

לא. ממש לא.

בכל אחד מהם יש ים סוער. אסור לשפוט.

אני צריכה לכתוב לו. כבר ממזמן. מקווה שלא שכחתי איך.

ואני צריכה להרגיש שאני הכי הכי בעולם. כי אם בשבילי כל השאר הם הכי הכי, אין סיבה שגם אני לא אהיה.

לעולם אינו מי שחשבת שיהיה.
הוא מיד אחריו,
חבוי בצילו.

הראשון מתולתל,
חבר של כולם והמצחיק בחבורה.
השני תמיך מחייך בשקט במקומו,
נהנה מהמחזה.

הראשון נמוך,
מקבל את עצמו ולא מפחד.
השני מתמודד,
חצוי.

הראשון הולך לאט,
פועל בשיקול דעת.
השני רץ הלאה,
בוער.

הראשון בוכה בשקט,
מצטער על עברו.
השני צוחק בקול,
ריק מבפנים.

ואז
כשתהיה כולך שבוי,
לוטש עיניים לעברם-
בא השלישי.

טועה ומתקן
בוכה וצוחק
רץ וצועד בנחת לסירוגין-

ואתה נדהם.
מי זה?
איך הוא כזה?

מבטו חד,
עיניו בורקות,
צעדו ברור.

הליכתו גאה,
ידיו מחוספסות,
קולו יציב.

אתה נעצר.

לאן?

לאן הוא הולך,
בכזה ביטחון?

לאן הוא מביט,
ללא פחד?

ואז אתה מבין.

אדם ניצב על ההר ממול.

אדם מטפס לפסגה.

אדם מציב רגלו באבן הראשונה.

ולכל הדרך
אדם נלחם במראה.

* ילדים זה שמחה.

*הנה זה התחיל. שלום עולם . סופית אני בארץ.

*איזה טוב ה׳ ! כמה טוב זה לקום מוקדם .

*רעש,המון רעש כל הזמן.

*אנשים הם בד"כ יצורים שרוצים לעשות טוב

* מסובך לזכור איך כל אחת אוהבת הסתבכתי כבר..

ולא.לא אמרתי שאני רוצה שזה יקרה.

לפעמים אני מקנאה בה על הבלעדיות על האיש שהכרתי כל כך טוב.

ירושליםם קאם טו מאמא😍

חזרתי להיות
חמודי ומתוקי...