פורום נסיונות פעילים (עמוד 6876)

חח ומה את עושה פה בשש בבוקר ועוד כלמיני כאלה בטח

הדקות הכי יפות של היום

אני חושבת שהיה לי פשוט טוב

ישתבח שמו

באמת תודה

וכן גם מסובך ולא ברור ומה עושים מכאן והלאה

האמת בכלל לא בטוחה שזה ישנה משהו, אבל בא נקוה שכן

ובכל זאת פשוט טוב פשוט טוב

לכל מקום שהרגליים יקחו אותי ולכמה שיותר זמן.
להמוןן זמן.
|נאנח|
החיים מעייפים ובולעים אותי.
אולי אני לא רוצה להיות פה בשבת|חושב|
אני לא רוצה להיות פה בשבת|מחליט|
אולי אסע לרות
אבל
לא הייתי כבר שבוע בבית ובחיים לא יתנו לי.
אין לי כח לכל החגים האלה, זה יוצא מכל החורים
ובמיוחד שנעם לא בארץ אז זה משעמם עוד יותר.
אוף פוף שמוף
שונאת תתסכול הזה

ולמה לעזאזל אני לא יודעת לדבר??
אף פעם לא הבנתי כמה רע זה לשמור בלב ולא לומר מה מרגישים וחושבים.
מאז שאני קטנה אני ככה.
שומעת, בולעת, מתפוצצת מבפנים, ממשיכה הלאה.
אף אחד לא חשב להעריך על זה.
אבל ברגע שהתחלתי גם לומר קצת, רק קצת ממה שאני חושבת זה כבר הפך לחוצפה גדולה .
אז שוב אני בולעת הכל ולא אומרת כלום.
וזה,
זה מה שגורם לי לרצות לברוח מפה.
לברוח מהכל.
כי כלום לא נכון בעיני. אף אחד לא יודע מה אני חושבת, מי אני חושבת, מה אני מרגישה.

אין לי בעצם טעם להישאר פה.
אני רוצה לברוח לעולם שבו מקבלים דעות אחרות, טענות, הערות, הארות,

עולם שבו נוטים להקשיב גם לאחרים.

אני רוצה לצעוק עליה

למה אינלי אומץ?

למהאניאוהבתדווקאאתמישפוגעבילמה

הלוואי והיה לי האומץ לכתוב אתזה
ואפילו רק לעצמי

אני רוצה לחזור. ככ
הלוואי ויהיה לי כוחות

באלי לבשל עכשיו. וואי
נראלי מחר נבשל הרבה. כילו מה שאני יודעת. לשבת

השיבנו ה אליך ונשובה

לקום בשבע זה כיף.
ישנתי ארבע שעות. זה יפה לי
ממ. קציצות והמבורגר
ופתיתים ופשטידה
ועוגיות וירקות כאלו שאני לא אוהבת.
ובאלי להכין עוד דברים

אני צכה ללמוד להתעסק יותר עם בשרים.
כאילו לא רק לטבל ולבשל אלא גם לחתוך אותם לפני וכאלו.
בעזה

שלום לכל מי שבא לתהות על קנקני סתם..

 

קוראים לי ******* מנעים להכיר!

שתדעו שהפורומים תורמים לי המון אז תודה לכל מי שכותב שם!

וזהו לעת עתה

יום טוב

 

 

חתימות שלי

וואי וואי
אני באורות.
היה פשוט
איך אומרים?
מרומם?כיף?מדהים?
לוידעת.
אני עמדתי לתפילה יום שלם. זה לא קרה--
מאז שאני זוכרת את עצמי.
משש וחצי עד שתיים שלושים וחמש שחרית,
משתיים חמישים עד שבע וחצי מנחה ונעילה.
וואי
אבינו מלכינו היה ה-שיא.
הרב לא הפסיק לבכות.
היה מרגש.
וכולם שרו שם
והיה ריקודים
והפכו את היום הזה למשהו הרבה יותר גדול ממה שהוא.
ויתנו לךך כתר מלוכהה
זה היה מטורף
אין דברים כאלה
כולם רקדו
שמחו
שרו מהלב
הרב נעם אמר שככה זה יהיה
שרנו כמו לוידעת מה
וואי
אני נזכרת כל שניה בקטע אחר ומוצפת
באלי שובב
ונחלה הזאת קורעת היא חנקה אותי במה שאמרה לאמא שלה. לרבנית כאילו
ולאה הזאת! שה' ישמח אותה תמיד.
בואנה אחת הנשים המצחיקות בכל העולם
טוב היא אישתו של הרב זכרי. הכל ברור
הם זוג חונקים.
אני ורות הזמנו את עצמינו אליהם לשבת. יהיה חונק
גם הרב זכרי השדכן אז בכלל. סתאם
זה מה שלאה אמרה לנו
וראיתי תרב נעם! התמגנטתי.
וואעה אני מעריצה אותו.
יואו היה לי פשוט טובב
ומזל שלקחתי את עדיי
היא נהנת ממש
היה באמת יפה.
וואי
יאלה
בשנה הבאה בירושלים
בשנה הבאה בירושלים הבנויה
בשנה הבאה בירושלים
בשנה הבאה בירושלים הבנויה
בשנה הבאה בירושלים בירושלים הבנויה
בשנה הבאה בירושלים בירושלים הבנויה
וואי שם פרקתי את כל החמש שעות שעמדתי בלי לזוז ורקדתי את חיי עם רות השנייה
וואי כפרעלייה בנאדם מדהיםם
וואיי אני באורות
עכשיו צריך להירגע.
היה צריך להיות הרקדה עכשיו. אוף שלא עשו
אבל יאלהה
סוכות עכשיוו😍

😢😢😢
למה?
למה?
למה?
לא עשה שום דבר רע לאף אחד!!!
|בוכה עד לגמור חבילת טישו|

אפילו הם כבר לא מאמינים

קדימה ,איש ואישה יעלו הגיגיהם

@משועמם...

בריכת מים קרירים כחולים צלולים

רעננות ככה על הבוקר, לפני שכולם מגיעים,

וכורסא ושקט ושמש נעימה

 

 

@אושר תמידי

- אמא, את יודעת מה אני אקנה?
- מה?
- דג. דג חזק
- דג? זהב כזה?
- כן. אבל בלי ראש.

..

- דג בלי ראש הוא מת. איך הוא יהיה חזק?
*שתיקה מצידו* *אנחה*
אבל אני בטוח שהדג הזה יהיה חשוב לארץ ישראל.
-... בטוח.

וגם הידיים שלו לפעמים, והראש והרגליים. איתי היה עומד לשנייה, ונרכד כמו עלה ברוח.
אבל מה שהכי רעד, זה הכנפיים.
הכנפיים הגדולות, החצי שקופות, שאפשר לראות רק אם מסתכלים טוב טוב. אם מתבוננים.
כשהכנפיים רעדו מידי, איתי היה חייב לפתוח אותן ולעוף. הוא היה יוצא, מתחבא מאחוריי הבית ופותח. פתיחה ראשונה, פתיחה שנייה ומתיחה. ואז גם עם הכתף השנייה.
ואז הכנפיים היו רועדות, ואיתי היה מתרומם. מניע את הכנפיים, ועף.
אף אחד לא ראה אותו. זאת אומרת, אולי אנשים ראו אותו, אבל הם לא התבוננו בו. ואיתי היה מתעופף בין האנשים, והכנפיים רועדות איתו ברוח.

גם כשאיתי עף והכנפיים נרפו לחלוטין, וגם הגוף, הנפש של איתי עדיין רעדה.
איתי הלך ברחוב, יציב לחלוטין, עם כולם, והנפש רעדה לחלוטין.
והוא היה עם חברים וצחק וחייך והנפש שלו רעדה.
היא תמיד רעדה.

חוץ ממתי שהיו מסתכלים על איתי. מתבוננים בו.
ואז הכנפיים יצאו, ולא בשביל לברוח. הכנפיים יצאו בשביל להיות.

אין לי איך לכתוב עכשיו ולצייר ומחר לא יהיה לי איך ללמוד ואיך לכתוב ביומן שבועי מה אני צריכה לעשות וכל הרשימות שלי שאני צריכה לעדכן אותן ולא יהיה לי מתי ללכת לחנן כדי לקנות עט חדש כי אין פה בכלל חנן ורק שם יש את העטים האלה! אני צריכה ירושלים

וזה לא נחמדדד
אררר

באיזה קטע לעזאזל?