פורום נסיונות פעילים (עמוד 6907)

Nothing, I was just thinking how we don't have a song

מכירים את זה שאתם משחזרים שיחות שהיו

ואז פתאום חושבים חבל שלא אמרתי ככה או ככה והייתי צריכה לומר את זה ולא את זה וכד'?

אז היום זה קרה לי.

כל האלה שאמרו לי שהחיים שלי בידיים שלי, הייתי צריכה לומר להם שהם צודקים אבל מה לעשות שכבד לי. 

היום אני גם כבדה לעצמי לפעמים אבל לרוב אני מסוגלת להחזיק. גם אם לא להרים, לפחות להחזיק.

וכן, גם להרים קצת. לפעמים. כשיש את האנשים הטובים שנותנים לי את הכוח. 

 

אתם יודעים עוד משהו. 

אני מאמינה שכשמתחבקים אנרגיות עוברות מאדם לאדם. כלומר אם קשה לי ואין לי כוח ומישהו בא ומחבק אותי, הוא מעביר לי אנרגיות והחיבוק נותן לי כוח. 

הבנתי את זה כששמתי לב שחיבוק נותן לי כוח.

 

ועוד על כוח.

רצון הוא כוח, לכן כל הזמן חופרים על כוח רצון וכוח רצון ואם רק נרצה נצליח וכו'. כי רצון הוא כוח. זה הבסיס. אחר כך כל השאר. העיקר לרצות.

 

ותודה לך שעזרת לי לארגן את המילים האלה.

 

?Can you love me again

איזה מורים חמודים.

יאא

כאלה אני רוצה לילדים שלי

המורה יצאה החוצה עם הילדה להפריח בועות סבון, ואז אמרה לה,

כשכועסים, מה קורה לבועות?

...

זה מדהים אותי.

איזה בית ספר מאמי.

הייתי רוצה לגדול שם.

פפ

? Do you feel the same

כל הדברים היפים באמת- דניאלה ספקטור
אני ואתה- אריק אינשטיין
הנה באתי הביתה- איתי פרל ודנה ברגר
יגיע מבול- שי המבר
If today was your last day- Nickelback
בוא- ריטה
במרחק נגיעה מכאן- יזהר אשדות
עוד לילה- הדורבנים
רוצה מצוות- יאיר אורבך
Gilmore girls theme song
Ma ya hi- o zone
שימי לי עוד רום- התקווה 6
בשעה טובה- יובל דיין
באונקולוגית- דניאלה ספקטור
מבול- קרן פלס

ואחר כך אומרים שאני לא מגוונת

מוזר לראות בדף הראשון שרשורים מהשעתיים האחרונות ולא מהחמש דקות האחרונות

אנחנו מקבלים את האהבה שאנחנו חושבים שמגיעה לנו

אני עןד חייבת לכם סיפורים מהחתונה

פעם שנאתי אלול.

פעם עד לפני שבועיים. אלול.

דרשות, סיפורים, להט, כעס.

כן, כעס.

רעה אחת. פושעת, חוטאת. התרחצי, היאך תעמדי בטינופך מול המלך?

עוד מעט המלך בא, עוד מעט המלך בא, ועד שיבוא, נו, תתרחצי כבר!

 

השבוע למדתי משהו חדש. למדתי שהאמונה שטבעה בנו גננת מפחידה, האמונה כי טרם ההתייצבות מולו יש להתנקות, זו אמונה שהיא גרועה הרבה יותר מטעות.

זוהי כפירה. זוהי דחיקת רגלי השכינה.

זוהי אמירה - אני פה. אתה שם. אני מסדר קודם כמה עניינים, ואז בא אליך, חכה, טוב?

לא. לא טוב. כי אתה פה, וגם הוא פה.

זה לא שעוד מעט המלך בא. המלך כבר פה.

בכל מקום שאני.

והנקודה היא שגם אם אני רוצה אני בכלל לא יכולה להתרחץ.

אני חושבת על זה רגע, מה זה תשובה? להחזיר משהו שבור לשלמותו הראשונית. וכי אפשר שיש בידיים שלנו אפשרות כזו? אנחנו אדירים כל כך עד שביכולתנו לתקן ולטהר עצמנו? איזו גאווה, איזו טעות.

כי לא. אין בידיים שלנו האפשרות לרחוץ עצמנו. אנחנו מלוכלכים עד היסוד. אנחנו שבורים עד היסוד ואי אפשר באצבעות שלנו להשיב את הרסיסים לקדמותם השלמה.

אז מה כן? מה האלול הזה בכלל? האלול זו הבקשה ממנו שיתקן.

 

כלומר. ההתייצבות. אותה התייצבות מורכנת ראש.

כמו תינוק, הוא אכל אוכל שאסור והתלכלך ממנו ואז התפלש בבוץ ובזוהמה, ואין, אין מוכתם ממנו בעולם.

באלול התינוק הזה בא לאבא. הוא הולך ברגליים הקטנות והיחפות שלו, מתרומם מהבוץ ונושא עיניים אל חרכי התריס שמעליו, רועד מקור ומלבד.

אבא, אבא שלי, הוא לואט, בוא!

ואז אבא בא. 

התינוק עשה פסיעה, אבא עושה מאה. אלף שעות של ציפייה מאחורי שלבי התריס המושפלים חוצה אבא, אלף שעות ברגע אחד של ריצה לחצר. אבא מרים אותו, עיניו נוטפות דמעות אהבה וקירבה וגעגוע. כל כך הרבה זמן חיכיתי לך, הוא מלחש. והוא נושא את ילדו על כפיים אל האמבט, ואבא מנקה כל פיסת לכלוך, מסיר כל שכבת ריחוק, עוטף כל שריטה ומכאוב.

ואז תינוק של אבא נקי וטהור. יש לו ריח בראשיתי ועורו מבהיק וצח כביום היוולדו.

ואבא נושק לו ברוך. הכי ברוך שבעולם. ואבא ואהב אותו. הכי אוהב שבעולם.

 

וזה אלול. אלול הוא חיבוק.

הוא עבר מהר..יותר מידי מהר ותאמת בקושי עשיתי משהו...

ביום ראשון הלכתי לעיר העתיקה...מצאתי לעצמי שמה מקום שקט ופשוט שמתי שירים וחשבתי...

ביום שני עשיתי ביביסטר אה והיה שבע ברכות בלי הברכותבאולפנא

ביום שלישי רציתי לנסוע לנצרת אבל בסוף לא היה לי איך לחזור...

ברביעי ממש רציתי לנסוע לסיבוש אבל ממש!!ואפילו היה לי איך לנסוע הלוך חזור..ואבא שלי לא הסכים

אז הלכתי לעיר העתיקה עוד פעם לאותו המקום וצילמתי מלא תמונות מהממות..

אה והייתי גם בשוק ביום רביעי...

בחמישי היה הרקדה לכבוד שבע ברכות של יעלה שהייתה מדריכה שנה שעברה...

ואחרי הלימודים הלכתי לסניף והייתה פעולה והיינו כרגיל שלוש בנות...ואז שתיהן הלכו באמצע ואני מעיין ופדות חילקנו תפוחים בדבש באמצע הרחוב ובסוף התישבנו באמצע הרחוב ואכלנו מלא תפוחים בדבש....

ואחרי זה הייתי עם הורים שלי בסופר...

 

קיצור קצת עצוב לי קצת שהשבוע האחרון בשנה היה כזה רגיל....

נשמההה הה הה הה אהה!
אה אה אה.... שנתת בי... טהורה היא...
אההאההתהה... יצרתה, אתה בראתה, אתה נפחתה בי..
ואתההה.... משמרה בקירבייי... אי...

לכתוב מכתב.
לשלוח למורה ולרננה הודעה שכתבתי.
לכתוב עוד מכתב.
ללכת לדבר הזה.
לפחד ולא להגיד כלום.
ללכת לשם.
להספיד את החיים שלי.
ללכת לישון בהרגשה מפגרת.
לקום.
לארוז.


אני חושבת שאני לא מכירה עוד אדם שמוזיקה משפיעה עליו ככ עמוק בנפש. חודרת עד הכי בפנים והופכת שם הכל וסותמת את הפה שלא נשארות מילים ומטלטלת חזק ומורידה דמעות.

אני עדיין לא קלטתי מה שהיה.
היום אני ורננה שיחזרנו.
אשכרה. יש. לי. את. רננה. במתנה.
נס, פשוט נס. אין מילה אחרת.
אבא. תודה שלא לקחת אותה. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה.
היא כמעט מתה. אני נזכרת בדקות האלה וישלי צמרמורת. אבאלה.
פשוט נס.

אין לי אומץ לכלום.
וכוח.
והשבת הזאת תהיה קשה נפשית נורא.
שנתיים בלעדיו.
אופ.
והיום.
אני לא יודעת מה לחשוב.
אולי זה יהיה היום הגורלי בחיי.
די נמאס.
באמת שקצת אבוד מראש המאבק הזה.
חבל.

אפשר לספר משו?

אני בבית עכשיו. וכיפלי נורא

והתגעגעתי כל השבוע

אבל זה שהתגעגעתי לא אומר שלא טוב לי שם

טוב לי ככ. ואני נהנית מכל רגע

ואני אפילו מתגעגעת ובאלי לחזור לכולם

אבל טובלי גם בבית

 

אני הולכת עוד מעט לירושלים

עם אחותי ויהיה לנו כיף

ואני לא יקנה מלא בגדים כי ישלי המון

וגם שלשום קניתי כבר

אז משו קטן

וממ. משפחה זה דבר מיוחד

 

 

 

עד מתי?


בודד וכואב לי.
אני לא יכולה לחכות כבר
ואיך שהכול גדל במהירות. ועכשיו הזמן להירגע.

מה הקטע של הצורך לרצות?