על זה שהחלוקה הדרסטית שאנחנו עושים בין מצוות לרשות היא זאת שגורמת לנו לחוש דתיים כל כך. ולחפש את הקב"ה מחוץ לעולם.
ועל זה שאולי זה לא חייב להיות כך. אמנם הניסוח ההלכתי קיים וישאר. אבל אולי אפשר מודל אחר שבו כל 'רשות' מקבלת את היותה מצווה מההקשר שלה. בעצם מה שהתניא עושה שהוא מחייב כל מעשה לבחור צד, ה' או ס"א. ואז הרשות גם היא מקבלת את ההקשר המצוותי שלה.
כי הרי גם לחיות זה מצווה![]()
וגם זוגיות זה מצווה (מה שנקרא להשכין שלום בין איש לאישתו)![]()
וגם לשחק עם הילדים זה מצווה![]()
וגם ליהנות זה מצווה![]()
וגם לאהוב זה מצווה![]()
וגם להיות בריא זה מצווה![]()
זה המעשה שאליו מוביל ה'תלמוד' שקדם לו בשביל הצורך הגדול- לעשות את המעשה בהופעה שלמה של גילוי ה' בעולם.
(כמובן שגם להתפלל וללמוד תורה ולחוות דבקות ותחושות התעלות. וגם להניח תפילין וציצית וכו וכו וכו'. אבל זה מה שניסיתי לומר)
באלכם לתקוף מה שכתבתי- מעדיף שלא. אין לי מושג מה בדיוק אני רוצה. אז גם אם תתקפו אני לא נראלי יגיב. אולי יבהיר.
חושבים שהבנתם מה אני רוצה ובא לכם לנסות לעזור עם זה?
תבורכו מן השמים!! אני אשמח.
@כל מי שיכול לעזור
@כל מיני אנשים חכמים











