פורום נסיונות פעילים (עמוד 7065)

(כמה זמן לא היתי בכזה דיכאון)

אני רוצה לבעוט חזק במשהו

נמאס לי שהן בצוות אבל הן לא עושות כלום. ובתכלס אני סתם כועסת עליה ולא עליהן. כי זה בכלל לא אשמתי שאמא שלה מתעוררת מהווצאפ בחדר אחר.

ואוף בכלל.

אני צכה להוריד לחצים וזהו.

וועה שתגיע כבר.

אני מרחמת עליו. הוא באמת נשמע מסכן.

רק שלא יתחיל לבכות |מפחד|

אופ אופ.

אני רוצה כבר שזה ייגמר.

אוי וי! |נזכר| שכחתי לוודא עם אמא!

וועה אני מטומטמת |לוחש|

אני צכה כבר ללכת מכאן.

אני אחרי זה סופסוף

והיא חזרה ויש לי למי לחפורר |מאושר|

ואולי בכלל שזה יקרה ואז בכלל יהיה כיף.

אני חייבת לסדר תבית. וועה איזה בלאגן יש לי במוח.

אני צכה חמצן ועוד כמה ימים של חופש.

למישו יש להעניק לי? |מתחנן|

לילה לילה או בתפילתי שמחה  איי כל חיי יי  אאי . 

 

 

החלום של כל ברסלב חיוך קילומטר מעל כל היעתר

נכנסת כובשת שמחה מתוקה כל כולה מלטפת

אני יודע  מישו למעלה רועה ושומע

אי אפשר בלעדיה רק מתפלל שתשמור לי אליה 

 

שנים אנכנו מחפסים שמחה בפול תים

 ברגעים הכי טובים אינו טיק תים

אי אפשר לחסום 

את האמת בלעדיה זה מבוך ואי אפשר מזה לצאת כולי ברעד

מתי אזכה לדעת כל רגע של שמחה זה אור בדרך אל היעד.....

משהו לפרוק עליו עצבים.
ושלא ישאיר לי סימנים כחולים.

/News/Flash.aspx/539991

אני מסננת חצי שנה. ואני לא מגזימה בכלל
ועכשיו הועלתי בטובי לענות פעם ראשונה.
איכ אני שונאת את זהה
אוףאוףאוף
הכל מסתבך פתאום יואוו
לבוא לקבר דוד יום חמישי או לא?
אני בלבטים קשים
אין לי זמן ואין לי כח לחזור בלילה בטרמפיםם
ויום שישי ושיואו סרטיםם
אוףף
איזה יאושש
|צחוק אומלל|

משעמם

זה עושה לי רע ככ

אח אביתר

 

למה הם כאלה. אוף אוףףף
למה להיום יבשה?
תזרמוווווו אנשים!
הם מעצבנותתת
ולחשוב שעוד מעט כבר לא תהיה לנו שם הזדמנות

ולעזאזל שהחופש נגמר ככה.
איןאיןאיןאין מצב שאני חוזרת ללמוד.
איןןן
שנה שעברה לא הרגשתי שנכנסתי חזרה ללימודים. כל השנה התנדנדתי בין המיטה בחדר לשולחן בכיתה.
השנה לעזאזל עם הבגרויות החלאות האלה אי אפשר ככה להימרח.
מדהים איך שהלימודים עושים רע. זה הזוי.
אשכרה החופש בקושי הרגשתי ככה. פתאום בום. זה נחת עלי
אבא. אני לא רוצה לחזור.
אני רוצה להישאר כאן לנצח
אין לי כח להתמודד.
אין לי כח שמצפים שאני אבוא השנה עם יותר מוטבציה ושמחה.
לא רוצה.
אין לי כח לפרצופי האכזבה של כולם.
נמאס לי.
זה לא מאיים הבגרות הזאת.
הנה עובדה.
אין לי בגרות. לא עבדתי החופש זה אומר שאני ב3.
קרה לי משו? לא.
לא אכפת לי מה יהיה אחכ.
די נמאס לי.
האולפנה טובה לי.
אבל
אני לא יודעת איך להתמודד עם זה ששמים לב לכל אחת.
אני אוהבת שזה יחסית קטן.
אבל אני לא מצליחה להעלם שם.
ברגע ששמים לב שאני נעלמת זה כאילו לא נעלמתי ואז אני עוד יותר מנסה.
אף אחד לא יודע על האובדן ההוא.
לא מתכוונת לספר גם.
אף אחד לא יכול לחשוב שזה היה בי חלק גדול.
כואב לי. כואב לי. כואב לי.
אני שונאת להרגיש ככה. לא הרגשתי ככה המון זמן
אבל די. נשבר לי
לא מסוגלת לחשוב על זה שאני חוזרת לאולפנה.
לעזאזל איך השתנתי.
שנה שעברה זה היה אמיתי. עכשיו זאת תיהיה הצגה.
אני כבר לא מתאימה לשם.
נראה כמה זמן אחזיק מעמד.
התקלקלתי. פנימית בעיקר. גם חיצונית. כן. הלכתי לי רחוק מידי
לעזאזל שאני אפילו לא שמה לב שאני לא מתפללת שחרית.
אני גמורה.
אני שחוקה.
אני לא מסוגלת לדבר עוד