פורום נסיונות פעילים (עמוד 7190)

אני מתגעגעת.
המון
אבל די.
אני אמורה להמשיך הלאה.
לא?
למה זה כל פעם משבית אותי מחדש?
תתגעגעי, הכל טוב ויפה, אבל תמשיכי הלאה.
את לא אמורה לשקוע בזה.
את יודעת שזה סתם מעציב אותו עוד יותר כשאת ככה.
אז למה?
את נהנת יענו לעשות לאנשים רע. אה?
כן. אולי
תחביב שלי
זה די טבוע בי ככה שאין לי כל כך מה לעשות עם זה.
די כבר ליפול מזה כל פעם
יאלה
עברת כבר הרבה מאז
עבר עלייך המון
כבר כמעט עבר כל הזמן שגם היה לפני
אז די
תעברי
תמשיכי הלאה
מה קורה לך?
את נשאבת לזה פעם אחר פעם. לא משחררת
ואולי בכלל זה לא הדדי
די כבר. די לחשוב על זה
כל היום את רק חיה על זה
מספיק
תעברי הלאה
יש לך כל כך הרבה על מה להתמקד ושוב ושוב את חוזרת לזה
לא נמאס לך?
וואלה לא
זה קשה לי
לעזאזל

ממש ממש כמעט להירדם, סוף המחשבות כבר חולפות, אחרי השלב שהכל מתנכז למוח אחד.
אתה חושב שהכל עובר, מחשבה אחרונה שמתפלחת ודי.
ובשניה האחרונה לפתוח את העיניים, שניה לפני ההירדמות, ולגלות שאת בוכה.
את בוכה מהמחשבה ההיא. שעד לפני רגע לא שמת לב אליה.
היית כמעט ורדומה, ולרגע הקצת מחלומך, וגילית, שאת בכלל בוכה.
אוי. זה עצוב
זה לא כיף ללכת לישון כך.
אני בסהכ רציתי לישון צהריים, בשקט, בנחת, לנוח.
לאגור כוחות.
אבל
אבל למישהו יש תוכניות אחרות.
אז אני אלך לישון. ואקרא שירה גאולה לפני, ואסגור כי אני נורא עייפה, ואחשוב בעיניים עצומות לפני שארדם, ואהיה שניה מלהירדם, ואחשוב דווקא על הדבר הזה רגע לפני שארדם, ואבכה מהדבר הזה. כן, אבכה ממנו.
כי זה כואב לי שאנשים לא משלימים עם מה שהם
כואב לי שאנשים לא מודעים לעצמך
כואב לי שאנשים לא עומדים על העקרונות שלהם
כואב לי לגלות שאני לא חשובה לאנשים כמו שהם משדרים
כואב לי שאני נותנת אמון באנשים וזה מתנפץ לי
כואב לי.
באמת כואב
אז מתוך שינה אני אבכה על זה.
ועל זה אני אבכה, ואולי על זה שאין בית מקדש אני פחות אבכה. לצערי.
אבל עובדה. אני בכיתי מזה.
ולא כי דיברתי.
ולא כי הרגשתי.
ולא כי פרקתי.

אני ישנתי.
ואם בכיתי מתוך שינה. ודווקא אני
כנראה שזה כואב לי באמת. כנראה שלא שמתי לב כמה זה כואב לי.
אז הינה, זה כואב לי.

ישלי הרגשה שהם תכננו משו השבת.




וואי כמה פעמים אפשר לומר?
אני. לא. סובלת. הפתעות.


די.
שונאת יומולדת.

בס"ד

אמא זה מוזר ממש
בא לי שרשור 'דברים שאחריהם אתה כבר לא ילד'
למשל גיל 20 |מתאבל|

שלק מספריי זה הכי מגניב שיש בעצם!
ותודה ל@פינג. שהביאה אותי עד הלום|קד קידה|






אה, והחל מאתמול מחכה לכם הפתעה במנהרה!

אני צריכה התבודדות

אתם לא חייבים לקרוא. באמת.

היום אני מציינת 17 שנה להיותי בעולם הזה.
נכון. זה קצת. ואולי אין לי זכות לדבר בכלל.
אבל אני מרגישה שאם לא אכתוב- אשתגע.

למרות שאלו רק 17 שנים, אני מרגישה כאילו חייתי פי מאה יותר.
אפשר אולי להגיד שזה בגלל מה שהיה בהן.
לא, לא הרבה טוב.

היום במפגש המורה דיברה איתנו על אנשים שחיים בתחושה של- אילו היה לי... אז הייתי...
אנשים כאלה הם נפעלים. לא פועלים. הם בוחרים לא לבחור. להיות תלוי בגורמים חיצוניים, לא לקחת אחריות.
כי כולנו נולדנו לתוך מציאות מסויימת. שבה לא בחרנו. ולכולנו יש נסיונות בחיים. האפשרות שלנו היא או לחכות שמשהו יקרה, ישתנה, או לקחת את עצמינו בידיים ופשוט לחיות. עם מה שאנחנו. עם מי שאנחנו.

ואני ישבתי שם וחשבתי, כמה היא מתכוונת אליי.
הילדה, אני, שהיא קיבלה לידיים בתחילת שנה שעברה.

הילדה שבכתה לה כל פעם שהיא הזכירה את ההורים. הילדה שהיא הכריחה ללכת לטיפול. הילדה שהתווכחה איתה שאדם לא יכול לצאת ממציאות כזאת.

חשבתי כמה שנים מה17 שקיבלתי בינתיים אני זוכרת לטובה. אולי מגיל שנתיים עד כיתה א'. אולי.

חשבתי כמה היא צודקת.
כמה אנחנו מאשימים את החיים שאליהם נולדנו,
ולא מנסים לעשות שום דבר.
רק מחכים לנס.
שלא יבוא.

אני מודה שאני אדם שלא מורגל בלקחת את החיים שלו בידיים, או את עצמו.
תמיד חשבתי שבבוא היום פשוט אבנה לעצמי חיים חדשים במקום הישנים.

אולי זה ישתנה?

(אם קראתם, כל הכבוד. רק תקחו מכאן משהו. בבקשה. שזה לא יהיה לחינם.)

תודה אנשים.

איזה ספר אמאלה.
רק לצטט כל מילה. באמת.
יאנוש קורצאק גאון.

אמאלה
חח
איזה שם מזעזע
ובאסה לה יואו

היה בסוף ממש נחמד בשבת
כי לא עשו כלום חוץ מעוגה אז היה בסדר.

ומחר צום, אני שונאת צום.

וביום שני מתחיל לי פסיכו.
אופ
אין כוח
ורצון
ומרץ

אמ רק רציתי להגיד אבל אין לי מילים
ואני מציירת מציירת יווו
ואיפשר לנגן בוהו בוהו

שבוע טוב שיהיה אמן.

אני מרגישה זקנה.
זקנה
בת מאה
קשישה
ישישה
פגר

וזה כואב כאילו אני שוב שם
צורחת לכרית
אבל בשקט
יותר מדי בשקט,
אף אחד לא שומע.
אני שוב לבד
לבד.
זכרונות פוצעים אותי
ואני ממשיכה
אני ממשיכה לקרוא ולזכור
ממשיכה לפצוע אותי
כאילו שאני לא חבולה מספיק.
די תמר
בבקשה די
ואני לא מסוגלת להפסיק
וקוראת ובוכה
קוראת וצורחת
נזכרת
נזכרת
עבר כל כך מעט זמן
אבל נצח
זה כל כך רחוק ממני עכשיו,
אבל הנה אני שוב שם
וזה קרוב עד כאב
ודי, די כבר תמר
תפסיקי.
ואי אפשר
אי אפשר להפסיק.