ממש ממש כמעט להירדם, סוף המחשבות כבר חולפות, אחרי השלב שהכל מתנכז למוח אחד.
אתה חושב שהכל עובר, מחשבה אחרונה שמתפלחת ודי.
ובשניה האחרונה לפתוח את העיניים, שניה לפני ההירדמות, ולגלות שאת בוכה.
את בוכה מהמחשבה ההיא. שעד לפני רגע לא שמת לב אליה.
היית כמעט ורדומה, ולרגע הקצת מחלומך, וגילית, שאת בכלל בוכה.
אוי. זה עצוב
זה לא כיף ללכת לישון כך.
אני בסהכ רציתי לישון צהריים, בשקט, בנחת, לנוח.
לאגור כוחות.
אבל
אבל למישהו יש תוכניות אחרות.
אז אני אלך לישון. ואקרא שירה גאולה לפני, ואסגור כי אני נורא עייפה, ואחשוב בעיניים עצומות לפני שארדם, ואהיה שניה מלהירדם, ואחשוב דווקא על הדבר הזה רגע לפני שארדם, ואבכה מהדבר הזה. כן, אבכה ממנו.
כי זה כואב לי שאנשים לא משלימים עם מה שהם
כואב לי שאנשים לא מודעים לעצמך
כואב לי שאנשים לא עומדים על העקרונות שלהם
כואב לי לגלות שאני לא חשובה לאנשים כמו שהם משדרים
כואב לי שאני נותנת אמון באנשים וזה מתנפץ לי
כואב לי.
באמת כואב
אז מתוך שינה אני אבכה על זה.
ועל זה אני אבכה, ואולי על זה שאין בית מקדש אני פחות אבכה. לצערי.
אבל עובדה. אני בכיתי מזה.
ולא כי דיברתי.
ולא כי הרגשתי.
ולא כי פרקתי.

אני ישנתי.
ואם בכיתי מתוך שינה. ודווקא אני
כנראה שזה כואב לי באמת. כנראה שלא שמתי לב כמה זה כואב לי.
אז הינה, זה כואב לי.