פורום נסיונות פעילים (עמוד 8025)

אחות גדולה!

(לא אני. אחיות שלי)

אבל אח גדול לפעמים יכול לעצבן נורא

והוא גם יכול להיות יעיל. השבת הוא העביר לי קורס שלם באופטיקה

אני חייב לומר שהאחים הגדולים שלי היו גדולים מדי, ועדיין זה עדיף על אחיות גדולות

כאילו..את אחיות שלי..
אחשלי הוא לא נקרא אח גדול..הוא אח תאום

מה נעשה..מאז ומעולם גדלנו ביחד

קיצר...

רק אצלכם זה יכול להיות

לא שנראה לי שהם יצרפו מישהו אבל אפשר לנסות

פורום קו ישיר להנהלת ערוץ 7

אדמין מחק אותו

@Admin וגם קצת-@אלעד

וואי חבל הוא היה משעשע...

רגע היסטורי.
עד שפתחתי בו שרשור יפה..

זה פשוט היה בזיון להנהלה, כשאנשים תמימים נכנסים לשם ומגיבים תגובות מושקעות ואין עונה.

()

וגם כי... טוב מאוחר מלעולם לא.

ו.. אהבתי את החתימה החדשה

אם כן
פולללל בהצלחה
יהיה טוב
סומכת עלייך

וכבר לא באלי

זה יעזור!
באיזה שעה?

אוף חבל שאין לך פלאפון

ולקראת ערב

 

וכשאני אחזור הביתה למחשב אני יעדכן אותך איך היה , אם בכלל

בהצלחההה!! !
אני אוהבת אותך!
פשוט אוהבת וגאה!

זה עדין לא קרה...

הוא כזה צדיק...
אוף זה קשה!

אני אנסה לעשות משהו וישלח לך תמונה אם יצא יפה..

האמירה הזו תלויית הקשר.

לפעמים היא מעידה על חוסר עקביות ערכית, אבל לפעמים יש בזה מחמאה גדולה.

זה אומר שאותו אדם הוא רב-גוני, מפתיע ולא משתעבד לדבר אחד. יודע להכיל באישיותו מורכבויות וצדדים שונים.

(ולעתים זו אמירה של אנשים שלא יודעים להכיל מורכבות וחיים יותר בשחור-לבן, ואז כשהם נפגשים באדם מורכב הם לא יודעים איפה 'לשבץ' אותו בתבניות המוכרות שלהם).

 

הגדרות הן כמו כלים. ייתרונו של הכלי הוא חסרונו - יכולתו להכיל מונעת ממנו להכיל עוד.

הן תוחמות וממיינות מה 'בפנים' ומה 'בחוץ', ולכן נותנות תחושה של דבר קיים.

אחרת, האדם היה חי בלי אחיזה וקשר למשהו. הוא היה תלוש.

ברגע שאני מגדיר את עצמי, נוצרת בי תחושת שייכות. זה דבר שאדם לא יכול לחיות בלעדיו.

מצד שני זהו בדיוק החיסרון - שאני שייך לדבר זה בדווקא, ולא לאחר. אין לי קשר לכל דבר שמחוץ להגדרות שלי.

 

באדם יש נשמה ומהות אינסופית. ולכן אם אדם לא יישתחרר מהגבולות הללו, הוא לא יוכל להיות הוא באמת.

או אם אדייק - יותר הוא.

כי האישיות האמיתית היא אינסופית.

בכלל, עצם היותנו גוף - כלי מוגבל, שמכיל בתוכו נשמה - אינסופית, הוא פרדוקס מובנה בעולם.

 

כל החיים אנחנו מהלכים על הגבול הדק שבין הרצון להגדיר (בהערת סוגריים - לא רק את עצמנו) שהוא המאפשר חיים וקשר למשהו, לבין החיסרון שבהגדרה והרצון לנפץ את כל הגבולות, כדי לחיות יותר את עצמנו.

ולכן כל הזמן אנחנו עסוקים בלהגדיר, לשבור את ההגדרות, להגדיר מחדש - יותר טוב, ולאחר מכן שוב לשבור ולבנות.

 

בעצם, אפשר לומר זאת כך -

ההגדרות הן אלה המאפשרות את החיים, אך גם המגבילות אותם ומונעות מהם לפרוץ בכל עצמתם.

מותר וחשוב להגדיר את עצמנו, אבל ברגע שמשתעבדים להגדרות הן הופכות את האדם לקטן מאוד.

צריך לדעת להגדיר ועם זאת לא לפחד לצאת מהגבולות הללו ולהגדיר מחדש.

 

זוהי עניינה של תשובה.

תשובה היא לא רק על חטא. תשובה היא בעיקר התקדמות, התגדלות. כאשר אדם "שב" אל עצמו -

כלומר מתקרב יותר למהותו הפנימית, מגלה צדדים חדשים באישיותו שלא נכללו בהגדרות הקודמות.

"בעל תשובה" הוא אדם שכל הזמן נמצא בתהליך של גילוי עצמי והשתכללות (ובשאיפה לאינסוף התהליך לעולם אינו מסתיים ).

אין לך מושג כמה שסידרת לי את המוח עכשיו.

 

האדם יכול להגדיר הגדרות ולהישאר למעלה.

 

כל עוד האדם לא מתמכר להגדרות, אלא משתמש בהן, הן לא יזיקו לו.

 

הבעיה היא שהאדם רוצה לחוות את העולם דרך ההגדרות שלו, ולא רק להשתמש בהן בצורה חיצונית כדי להפוך את העולם לטוב יותר.

החיבור בין הסוף לאינסוף.
גם על זה אתה חולק? אשמח לשמוע למה, כי לא ממש הבנתי מדבריך..

ופינג - איזה כיף

והחיים הם לא פרדוקס.

החיבור בין הסוף לאינסוף הוא פרדוקס רק כשהאינסוף מתעקש לחוות את העוצמות של הגוף בכל כוחו. (או יותר נכון כשהגוף משתמש בעוצמות האינסופיות בשביל צרכיו הקטנוניים). אבל אם יש הפרדה ברורה בין המקום של זה למקום של זה, אין שום סתירה.

בס"ד

 

אמיתות קטנות שלי

עד עכשיו רק אני ידעתי

עכשיו יש עוד אדם אחד שיודע

וזהו לא ידעו יותר בעזרת ה'

אלו השגות שלי וכך הם ישארו

 

אף פעם אני לא מעזה לפזר דברים שאני כותבת. אפילו לא פיזור לאנש אחד או אנשה אחת.

כנ"ל לחנים.

המ, ספרים או שירים שנגעו בי עמוק נורא אני לא מפזרת.

ויש עוד, אבל הם צונזרו, מטעמי אי-פזרנות

אני לא מפזרת את המחשבות שלי

וחיבוקים אמיתיים אני נותנת רק לחברות טובות

כנל דברים שאני כותבת

הלוואי שזה היה ככה עם הדמעות גם.

(זו שנאמרת בפה. לכתוב זה לא אותו הדבר)
ועכשיו אני לומד להרפות ולחלוק אותה.

את החפירות והשטויות שלי. אני חופר רק לאנשים שאני אוהב

את השירה שלי אני שומר לעצמי ולחברים קרובים.

את הדמעות.. אלה לא יוצאות אפילו בפני עצמי. 

את השירים  המיוחדים שלי. אנשים מעטים מאוד זכו לראותם.. (חלק העליתי לפרוזה, אבל אלה שונים.)

 

 

 

 

להרגיש מיוחדת ששמעתי אותך שר?

יש לשיר ויש לשיר. 

 

יש שירה ששרים בכיף עם החבר'ה, ויש שירה ששרים מתוך התלהבות של נגינה.

לא זוכר איזה מהם זה היה. 

 

 

משהו שאני לא מפרסמת,

קטעים אישיים נורא נורא

וכמעט שאין כזה דבר אז אני עובדת על עצמי

וגם דברים שאנשים אומרים לי בפירוש 

שאסור לי לספר.

את הבגרות שלי גם לא.

ואת הרכות הכי רכה שאני יכולה לגייס.

ואת הדמעות.

ומגע כמובן, חיבוקים צריכים להיות קצרצרים. וגם זה עדיף שלא.

 

ישתבח שמו לעד!
|מצב רוח צוהל למדי|

מה שלומך את?
געגועיי.

רוצה לראות מה הכנתי עכשיו?

ישתבח. אמן.

קר לי בעיקר.

 

בטח שאני רוצה!!

 

זה מהתרגשות?


שולחת..

יש כאן רוח של לילה ואני עם פיג'מונת דקיקה.

אבל אני מהאנשים המוזרים שחוטפים התקפי קור בלי צל של קשר למזג האוויר.

 

יש! נו כבר!

לאן את שולחת?

בתכנונים שלך שמרת על טעות כתיב אחת לשורה;)