האמירה הזו תלויית הקשר.

לפעמים היא מעידה על חוסר עקביות ערכית, אבל לפעמים יש בזה מחמאה גדולה.

זה אומר שאותו אדם הוא רב-גוני, מפתיע ולא משתעבד לדבר אחד. יודע להכיל באישיותו מורכבויות וצדדים שונים.

(ולעתים זו אמירה של אנשים שלא יודעים להכיל מורכבות וחיים יותר בשחור-לבן, ואז כשהם נפגשים באדם מורכב הם לא יודעים איפה 'לשבץ' אותו בתבניות המוכרות שלהם).

הגדרות הן כמו כלים. ייתרונו של הכלי הוא חסרונו - יכולתו להכיל מונעת ממנו להכיל עוד.

הן תוחמות וממיינות מה 'בפנים' ומה 'בחוץ', ולכן נותנות תחושה של דבר קיים.

אחרת, האדם היה חי בלי אחיזה וקשר למשהו. הוא היה תלוש.

ברגע שאני מגדיר את עצמי, נוצרת בי תחושת שייכות. זה דבר שאדם לא יכול לחיות בלעדיו.

מצד שני זהו בדיוק החיסרון - שאני שייך לדבר זה בדווקא, ולא לאחר. אין לי קשר לכל דבר שמחוץ להגדרות שלי.

באדם יש נשמה ומהות אינסופית. ולכן אם אדם לא יישתחרר מהגבולות הללו, הוא לא יוכל להיות הוא באמת.

או אם אדייק - יותר הוא.

כי האישיות האמיתית היא אינסופית.

בכלל, עצם היותנו גוף - כלי מוגבל, שמכיל בתוכו נשמה - אינסופית, הוא פרדוקס מובנה בעולם.

כל החיים אנחנו מהלכים על הגבול הדק שבין הרצון להגדיר (בהערת סוגריים - לא רק את עצמנו) שהוא המאפשר חיים וקשר למשהו, לבין החיסרון שבהגדרה והרצון לנפץ את כל הגבולות, כדי לחיות יותר את עצמנו.

ולכן כל הזמן אנחנו עסוקים בלהגדיר, לשבור את ההגדרות, להגדיר מחדש - יותר טוב, ולאחר מכן שוב לשבור ולבנות.

בעצם, אפשר לומר זאת כך -

ההגדרות הן אלה המאפשרות את החיים, אך גם המגבילות אותם ומונעות מהם לפרוץ בכל עצמתם.

מותר וחשוב להגדיר את עצמנו, אבל ברגע שמשתעבדים להגדרות הן הופכות את האדם לקטן מאוד.

צריך לדעת להגדיר ועם זאת לא לפחד לצאת מהגבולות הללו ולהגדיר מחדש.

זוהי עניינה של תשובה.

תשובה היא לא רק על חטא. תשובה היא בעיקר התקדמות, התגדלות. כאשר אדם "שב" אל עצמו -

כלומר מתקרב יותר למהותו הפנימית, מגלה צדדים חדשים באישיותו שלא נכללו בהגדרות הקודמות.

"בעל תשובה" הוא אדם שכל הזמן נמצא בתהליך של גילוי עצמי והשתכללות (ובשאיפה לאינסוף התהליך לעולם אינו מסתיים ).

אין לך מושג כמה שסידרת לי את המוח עכשיו.

האדם יכול להגדיר הגדרות ולהישאר למעלה.

כל עוד האדם לא מתמכר להגדרות, אלא משתמש בהן, הן לא יזיקו לו.

הבעיה היא שהאדם רוצה לחוות את העולם דרך ההגדרות שלו, ולא רק להשתמש בהן בצורה חיצונית כדי להפוך את העולם לטוב יותר.

והחיים הם לא פרדוקס.

החיבור בין הסוף לאינסוף הוא פרדוקס רק כשהאינסוף מתעקש לחוות את העוצמות של הגוף בכל כוחו. (או יותר נכון כשהגוף משתמש בעוצמות האינסופיות בשביל צרכיו הקטנוניים). אבל אם יש הפרדה ברורה בין המקום של זה למקום של זה, אין שום סתירה.

מעניין

את/ה היית בצבא?

https://www.facebook.com/photo?fbid=10239873363265984&set=gm.1951613102181781&idorvanity=140293843313725&locale=he_IL