פורום אנשים רגישים מאוד (עמוד 31)

פתאום קלטתי שכל הנשימה שלי מאתמול בלילה שטחית (גם בגלל גודש -רגשי- באף).

 

מה יש לך בגרון? את יודעת. רק תקשיבי לו.

שזה קשור לאיך שאנחנו חיים?

זה משהו שלמדתי בלימודים שלי
איך שאנחנו עושים דברים מראה איך אנחנו חיים במיוחד נשימה

ושאפשר ללמוד על עצמנו ועל איפה אנחנו עכשיו מזה 

 

נגיד מה שכתבתי...מה זה אומר שאני נושמת לריאות ולא מוציאה עד הסוף? (אם אפשר לדעת)

כי כל אחד זה שונה 

אבל בדרכ זה יהיה משהו בכיוון מאפשרת להיכנס אבל יותר קשה לך להוציא אותך החוצה 

או יותר קל לך לקבל מלתת 

 

מה עולה לך כשאת חושבת על להכניס ולהוציא...

אני צריכה לפרוק...

בזמן האחרון יש עליי הרבה לחץ ואני מתייעצת רק בדברים שקשורים לטכני, לפיזי, אבל על הלחץ עצמו אני לא מדברת וזה חסר לי לפרוק את זה... להקדיש גם לזה את תשומת הלב

לפחות אם יש דאגות זה אומר שיש לי שכל😏

 

בקיצור הרבה אנשים לא קולעים לנק' שבאמת מטרידה אותי

ונכון שהיעוצים הטכנים חשובים והדיבור הרגיל... אבל באלי קודם שיבינו אותי

לא שזה לא קורה לי אבל אם נתאר את זה יותר יהיה אפשר להציע פתרונות התמודדות

שני כיוונים 

 

משהו שמחברים אליו רגשית אידיאולוגית לרוב יהיה משהו עם בני אדם ששם אפשר לתרום בעזרת הרגישות (כמו שאני מטפלת רגשית או מורים )

או משהו עם תנאים סביבתיים שטובים לאנשים רגישים מאוד כמו שקט ושליטה על העבודה שלך /איזו קביעות וסדר בעבודה ... (אין לי דוגמאות נראלי ל@משה יהיה )

מה צריך ללמוד בשביל זה?

אני לא מכירה
יש הרבה טיפולים רגשיים ובשבילם צריך לברר ספציפית כי הם שונים אחד מהשני ויש מלא מלא כיוונים לזה
תבדוק באינטרנט על מה שמעניין אותך תתקשר למוסדות לימוד של זה (אם את בת ורוצה אני אוכל אולי לכוון קצת יותר מההיכרות שלי בפרטי)

אני למשל לומד את זה. כי אני מרגיש שאני יכול לתרום הרבה מהרגישות שלי לזה,

וגם להיתרם מהם בע"ה

שתכל'ס אנחנו (אני נגיד) מתאימים כנראה יותר למקצועות רגשיים, או הומניים,

אבל בכל המקצועות האלה חייבים לפתח גם איזה עור של פיל... גם מול התלמידים וגם מול ההורים שהרבה פעמים מתעצבנים עליך, נגיד אתה מורה וכאלה.

עור של פיל זה לא המומחיות שלי...

יש לי עור מאוד דק נראה לי

אבל פתאום קולט חח..

אל תדאגו. אני מאוד מאמין במקצוע אז אני לא אעזוב אותו חחחח

אני אתפלל שהאנשים שאני אעבוד איתם יהיו עדינים איתי 🙈

שכשעבדתי במקומות כאלו, עם כל הקושי, אנשים רואים את הערך המוסף שאנשים רגישים מאוד באים איתו. כשהיה קושי עם תלמידים והורים היו אנשים אחרים בצוות שעזרו ותמכו. בסופו של דבר התלמידים הרוויחו המון, ועד היום רואה שהן שולחות הודעות ומזכירות דברים ומשתפות איתי מהיום יום שלהן, אפילו שאני כבר לא מורה שלהן הרבה זמן. ההורים מעריכים כי רואים שיש פה שימת לב להרבה מעבר לציונים. והצוות גם מעריך את הקול הרגיש ששם לב, במיוחד לאלו שלפעמים נופלים בין הכיסאות.
מקצועות הומניים וטיפוליים/הוראתיים והדרכתיים הם באמת מקצועות לא פשוטים שדורשים המון, אבל זה משהו שעם הזמן לומדים להיות בו. גם ברגישות המיוחדת שלנו וגם לשמור על עצמנו שם. זה תהליך וחלק מהדרך שלנו.

בהצלחה ממש, ובאמת להתפלל על זה עוזר.
🌅

זהו, ואז אני נזכר בחוזקות שלי (מה שה' נתן לי), ומה שציינת כזה וזה מרגיע...
זהו בדרך כלל הורים אוהבים את זה שאדכרה, מורים דואגים לתלמיד הרבה יותר מאשר למשמעת ולציון שלו 😯 (אמור להיות דבר הכי מובן מאליו.. אויש זה מוזר חח)

זה תלוי בהורה. יש הורים שלחוצים על ציונים ויש הורים שהציונים פחות בראש סדר העדיפויות שלהם, אלא שהילד יהיה בן אדם ויפתח כישורים ויכולות ומיומנויות. ובעיניי לאנשים רגישים מאוד יש יכולת ללמד אותם לשים לב למיומנויות חברתיות, תקשורתיות תוך אישיות ובין אישיות ולתת כבוד למרחב של האחר ועוד הרבה דברים שלנו זה טבעי לשים לב אליהם, כי למדנו על עצמנו כמה זה יכול להפריע. ככה הילדים לומדים להיות רגישים לעצמם ולחברים שלהם ולא רק למדוד את עצמם במדדים חיצוניים מספריים ושכליים.
יש איכות בעבודה עם רגש ורגישות.

🌅

וגם אני פחדתי כשהתחלתי לטפל אבל מה שהבנתי זה שכמו כל דבר זה עינין של איזון כמה מאפשרים להתערבב וכמה אני אומרת לעצמי זה כואב נכון אבל זה הכאב שלה אני נותת לה את הכלים אני עוזרת איפה שאני יכולה ואחרי זה יש גבול שם זה שלה 

 

גבולות ואיזונים זה חשוב לכולם אבל לאנשים רגישים מאוד פי כמה וכמה 

 

כמובן שזה דורש עבודה ותרגול (שלא חייב להיות רק במקצוע אלה גם לא להתערבב במה שחברים מספרים ומשהו ששמעתם בחדשות אם שומעים וכדו ) 

 

ועוד משהו שעוזר זה שמול ילד בגן או מול מטופלת או כל דבר כזה לשים לב גם איך אני מרגישה ?מה אני צריכה פה ? איפה זה נוגע בי? 

אולי נשמע שזה רק מפריע כי בעצם עלול להסיח את הדעת מהאדם מולי בפועל ז נותן גם לי וגם לו סוג של ריפוי הדדי 

 

שבת הייתה ארוכה מדי. עברה בסוף...

 

אני מאלו שמוצ"ש אצלם דורש לפעמים תכנון. אם יש בו עבודה ספציפית זה טוב ממש. אם לא, זה יכול להיות נחמד ויכול להיות קטסטרופה.

איך אפשר להתחיל שבוע אחרי שישי ושבת ? 

 

שם (וגם בכל העולם הנוצרי בעצם) תחילת שבוע העבודה זה יום שני.

יש הסברים באיך לעזור לכבות.

 

קראתי מאוחר מדי, אבל אולי יהיה לך מזה תועלת.

שפחות רוצה להיות בקשר עם התת מודע וכל מה שהוא יודע 🙈😏

ויש לא עלינו אנשים שמנותקים מהרגש כמו פסיכופטים אבל לא נראלי הכוונה שלך 

השאלה אם אחרי שירגע התהליך (מן הסתם היום),  את תרגישי טוב יותר או טוב פחות?

אני יודעת 

בטוחה שארגיש טוב יותר

תהיה במקום שאתה נמצא. ותנסה להתקדם לאט לאט משם.

אני גם עם המחשבות כאלה

בדיוק המחשבות שלי: שאין לי מקום בעולם הזה. אני לא יודעת אם יש משהו שפותר את הסבל הזה. אני בן אדם מאמין. אני רוצה לחיות עם משמעות ללכת עם האמת... אבל זה לא מבטל את החיסרון הזה.

ולמה אני כל כך עדינה? ואיך אפשר להסתדר פה בין אנשים עם קודים אחרים... להיות אני ולהסתדר איתם. כי אם אין את אחד מהם אז זה סבל, אבל שניהם כמו סותרים...

אוהבת לקרא אבל יש לי נטייה להישאב פנימה מאוד אז צריכה להיזהר

פעם היה קיצוני עכשיו פחות 

 

ונחמד שאחרים פותחים לילה טוב גם

 

מצאתי את עצמי מוטשת בצהרים ומאז ם כאב ראש ובחילה במיטה סתם באמת סתם לא חולה או משהו רק עומס 

 

מחכה לתשובה של בירורים, ושמרתי על שתי תינוקות בבוקר היה ממש כיף אבל עבודה, ותוכדי התקשרה חברה במצב של התקף חרדה וחזרה באוטובוס שמסתובב ופניות מגעילות עם תינוקת עלי וחוץ מזה אני באמצע תהליך רגשי בתוכי 

 

אז הגוף החליט שמבקש הפסקה אחר הצהריים ואני גאה בי שאיפשרתי לי 

 

 

איזה סגנון את אוהבת אולי אוכל להמליץ...

מתח, דרמה, פנטזיה 

העיקר שיהיה ספר נקי

מטח בדרכ אלים לי אז נמנעת אבל אחשוב

 

ממליצה ממש על טרי פראצ'אט רוב הספרים שלא לא לגמרי נקיים אבל לי אין בעיה איתם למרות שבדרכ ממש מפריע לי 

אותו כנ"ל סדרה של בלוגים או פודקסטים. אני לפעמים אחכה שיפרסמו את הפרק האחרון כדי להקשיב / לקרוא את כל הסדרה.

נסערת, פורקת, ונרגעת עם תכנית להתמודד

 

מלכתחילה אשתדל לא להגיע למצב שהוא גדול עליי אלא אם כן זה לתקופה קצרה.

שומרת בתוך העומס על שעה כלשהי להקשיב לעצמי, בד"כ עם עט ודף

משתדלת להנות מהעשייה...

ומחזקת את האמונה, אני לא יכולה לבד שום דבר וזה רגע שרואים את זה בחוש.

ממש מונה הכל ואם יש לי כח אז גם כותבת.

 

זה מקטין את הדברים לכמו שהם במציאות בלי יותר מידי רגשות, עושה יותר רוגע והרגשה של שליטה.

 

לא רק לחוץ ממשהו גלוי, גם לחוץ מתת מודע.

 

יש לזה כלים ופיתרונות, אבל לא של רופא מערבי. אלו סתם ידכאו את הכאבים.

לאאאא! לא שוב המכשף הזה! הוא יותר מדי מפחיד אותי

ויכול להיות שכרגע זה מספיק לי.

 

(ותודה.

ורציתי לדבר איתך. לא יודעת למה בעצם זה לא קורה. יש לי קצת יותר מדי בלגן בראש כרגע)

@משה אולי תחליף ניק

לא רק כישופים😏

אבל אותו הבלגן גם מונע להתייעץ מרוב דברים להיות עסוק בהם.

גלגל ענק.

אני דואגת לעשות דברים שעושים לי טוב בדגש על דברים של יצירה שאני יכולה להוציא חלק ממה שאני מרגישה לתוכם כמו ציור ...

לפעמים אני פשוט צריכה לתת מקום לזה בכתיבה גם בשביל הפריקה הריגשית וגם בשביל לעשות סדר 'שכלתני'..
לנשום נשימות עמוקות מאף ולהוציא את האוויר לאט דרך הפה..
לעשות כושר גם משחרר במידה מסויימת.
לקבל חיבוק מאדם שעושה לי טוב.

@כלי פשוט ו @מחודשת לזה התכוונתם? 

אומרת שרגישות הכוונה רגישות לאחרים, אם כן זה דבר חיובי וטוב,

ורגשנות הכוונה רגישות כלפי עצמי- מעין שבריריות כזאת, ואם כן זה דבר שיכול להיות שהוא בסדר, אבל לה- קשה להכיל אותו.

 

אני ניסיתי להגיד שני דברים: א'. רגישות יכולה להיות גם כלפי עצמי, כמו שרגשנות יכולה להיות מופנית כלפי אחרים. (לגבי ההגדרות שלהם- אני מסכים מה שכתבת, ועל כך כתבתי שם שמדובר לדעתי בצורה ובתוכן, את הגדרת את זה אולי יותר טוב ובהרחבה).

ב'. יש במקרים רבים קשר הדוק ביניהם. וזה משהו שממש מפריע לי שמתעלמים ממנו. כלומר:

בד"כ צורת ההתייחסות לנושא היא הפרדה בין אנשים טובים מסוג א'- אנשים רגישים, לבין אנשים מסכנים

אם כן, קיימת הפרדה בין אנשים מסוג א'- אנשים רגישים,

לבין אנשים מסוג ב' שהם כיבכול (וה' ישמור שככה חושבים עליהם!)- אנשים 'מסכנים' ושבריריים... כלומר רגישים כלפי עצמם. שצריך ללכת לידם על ביצים (ה' ישמור, מעולם לא חשבתי שלהכיל אחרים זו משימה כל כך קשה...).
 

בקיצור אני ממש ממש ממש ממש לא מסכים עם זה.

הרבה פעמים זה קשור אחד בשני, שמי שהוא רגיש כלפי עצמו- הוא גם רגיש כלפי אחרים. הרבה הרבה הרבה פעמים זה ביחד. וזה מה שיפה בזה.

 

זו דעתי.

 

וזו ההזדמנות להגיד, גילוי נאות, שאני מוגדר על הרצף של אנשים רגישים מאוד,
וכתבתי פה בכמה הזדמנויות אבל באנונימי.

עזרתי קצת?

אני חושבת שככל שאגם חווה יותר יש לו יותר נטיה לרגשנות אבל זה לא מחייב 

להיות אדם רגיש זה נפלא!
זה מתבטא בהכרות של האדם עם עצמו ואיך להייטיב עם עצמו.. ורגישות כלפי הסביבה ואמפתיה..
אנשים רגישים הם אנשים עמוקים. הם מוסיפים המון צבע.

ריגשיות
זה מן שבריריות ולא התכוונתי כלפי עצמי.. אלא התגובה מהצד השני..
בעיניי זה יכול להתפרש כחוסר יציבות מסויימת.
האדם שמולי מרוב שהוא רגיש יהיו לו קשה לקבל דברים שאומר לו בגלל פרשנות מסויימת שהוא יבחר לתת למה שאמרתי..
או לחלופין אם אשתף אותו במשהו שקשה לי הוא יכול ממש להיבהל ולהגיב בצורה קיצונית (גם שזה יכול להגיע ממקום טוב כי הוא דואג לי וכו'..).
וכן אני מכירה אנשים שבאמת צריך ללכת בזהירות לידם ממש כמו שהגדרת 'ללכת על ביצים' בגלל המצב הריגשיי שלהם..
להיות בריגשי זה רגש לא מאוזן.
וזה סוג של זוגיות שיהיה קשה *לי* להכיל.

אני מצטערת ממש אם יש משהו שאני כותבת פה והוא חסר טאקט ביחס לפורום הזה.
אני אשמח לדעת אם יש מישהו שנפגע באיזה צורה ממה שכתבתי..

@פרח-אש

אני גאה בעצמי שהתבגרתי.

 

 

אני הייתי האנונימית הדי חדשה.. 

אשמח שתוסיפי אותי לתיוגים(:

 

עדיין מותשת ולא מאופסת מאתמול.

היום היה טוב

טוב אז חמישי זה היום שאני עושה הכי הרבה בבית ותמיד זאת הרגשה טובה (לקראת שבת)

גאה בעצמי, על הישארות בסיטואציה פחות נעימה והתמודדות מוצלחת

בלי לברוח (:

בשלבים שונים הייתי במקומות שונים בחברה 

 

בתור ילדה הייתי מובילה את הכיתה (עד ג)

בכיתה ה הייתי ממש בצד ללא קשר לכיתה בכלל עם חברה אחת טובה שלפעמים צרפה לדברים 

באולפנה הייתי בצד אבל כן עינין אותי וייתי בקשר עם בנות והיו כמה חברות טובות לא מהכיתה שהייתי איתם המון ועשיתי דברים הייתי מוכרת באולפנה אבל כן הייתי קצת מחוץ לחברה (כמו שמצופה בדרכ שניהיה בכיתה. הכיתה יתה עושה ערב בשבוע לכל הפחות ואני הייתי מקסימום קופצת לומר שלום אם מוצפנתי מאוד לעינין והסברתי שלי זה סיוט פשוט לא הייי מסוגלת להיות שם כמה שרציתי) והעירו לי על זה שלא בקשר עם הכיתה בהתחלה ואפילו מהאולפנה רצו להפריד אותנו (החבורה  של החברות הרב שכבתית שהיינו) אבל כשהתחלפה לי מורה היא הקשיבה וראתה שטוב לי ואני לא מנותקת אז אפילו שמחה בשבילי שמצאתי מקום שטוב לי 

 

עכשיו אין לי חברה חוץ מכמה בנות שחברות מימי האולפנה וגרות רחוק וחסר לי 

 

 

אני חושבת ששווהלהסביר למורה על הרגישות שלך ולהסביר לה מה את מרגישה ואם טוב לך זה מצוין (אני לא מצטערת לדקה על מה שעשיתי באולפנה הקשבתי לי והיה לי ממש טוב ומדוייק ולא הייתי אני בלי הקשר המיוחד עם החברות מאז)

 

אם את חושבת שיש משהו במה שהמורה אומרת אולי שווה לנסות טיפה יותר להתקרב לכיתה אולי יש עוד בת שתיים שמענינות אותך ומתחשק לך לדבר איתן תנסי 

 

אבל הכי חשוב תקשיבי לך 

כשאת טועה-מותר לצחוק על זה, לנסות לתקן לפעם הבאה ברוח טובה, את תראי שיורד לך מהלב מעמסה כי אין לך ציפיות לא להכשל. כולנו בני אדם, יש טעויות שאנחנו יותר מתחרטים עליהן ויש פחות, אבל תאמיני שבסוף את טובה ורק תלכי ותהיי יותר טובה מהאתמול. תראי את המעלות שלך ואת היכולות שלך. יש לנו המון יכולות והמחסומים הם בעיקר בראש.... תעריכי את הנסיונות שלך כי זה מה שבאמת חשוב.

הראשונה פשוט נשלחה לי בטעות ולא יכולתי לערוך כי זה מאנונימי

אני פשוט מרגישה שיש לי מצפון חזק ממש על כל דבר.. 

אני מרגישה שאני פוגעת ולא בכוונה וכמה שאני אצטער אני אמשיך לסחוב את זה עלי, קשה לי נורא לנתק את הרגש הזה ולהתקדם. וזה חוזר על עצמו בחיים שלי כל הזמן.

תודה רבה לך, חיזקת אותי..

זה כואב שולחת לך כח

וגם זה עניין של תרגול .למצא דברים שעוזרים לך לצאת מזה ולא לשקוע . כשאת סמה לב שאת ככה לתת לזה כמה זמן שאת בפנים מתחרטת(חמש דקות חצי שעה כמה שאת צריכה) ואז לעשות משהו שמנתק מזה לדוגמה לצאת לקפוץ או לרוץ קצת בחוץ לשתות מים להתקלח (תמצאי מה טוב לך)
והבנה שרוב האנשים לא נפגעים מטעויות כמונו אז לרוב הטעות פחות גדולה ממה שנראה לך

מוזמנת לפנות אלי אם רוצה לפרוק או להתיעץ או סתם תמיכה

לא מבינה בהגדרות, אבל מכירה מקרוב מאוד את מה שתיארת.

 

בדיוק היום יצא לי משהו כזה..

אני צריכה ללמוד למבחן ושני אנשים שונים ביקשו ממני משהו, לשניהם אמרתי שאני עמוסה היום אפילו שזה רק מבחן קטן ובפועל לא למדתי אליו יותר משעתיים.

 

הרגשה כזאת של עומס ושצריך להחזיק את הראש בריכוז ולא לשכוח כלום.

 

למען האמת הייתה תקופה שזה היה קורה לי גם בבית הספר

יכולתי לפספס שיעורים כי הם היו שיעורים מאלה שהעיקו עליי

הייתי מתחמקת מהם

 

(פתאום זה נשמע לי קצת לא קשור אבל לא חשוב😅)

דווקא בהקשר הזה, זה כזה להיכנס לכיתה חמש דקות לני השיעור, להכין כל מה שצריך ואולי יצטרך לשיעור, לסדר הכול בלחץ. ואם המורה הגיעה והקלמר לא סגור, אז בכלל הלב דופק..

 

תלוי באופי של השיעור ובהשלכות של ההברזה ובעוד דברים...

אם אני יודעת שיש לי משהו בשלישי, גם אם הוא יהיה ב8 בערב,

אני לא אקבע דברים לאותו יום, כי כבר יש ביום הזה "משהו"

אז אני אבטל תמיד

למרות שבפועל יש לי די והותר זמן לזה.

אני פשוט לא יכולה שדברים באים לי ביחד, זה מלחיץ

 

באמת מעניין אם יש לזה הגדרה

 

אני פשוט ממציאה, אומרת שזה מוקדם יותר ממה שזה.

 

לפעמים עוזר לי נגיד לומר למי שאני רוצה להיפגש איתו, ש"המשהו החשוב שיש לי" ב6 במקום ב8,

ואז אני יודעת שיש לי 2 שעות הפרש להירגע.

כי יש יותר זמן למחשבות... לפעמים אני אומרת תלכי ותגמרי עם זה וזהו

ונותנת לעצמי צלש אחר כך זה כזה סיפוק

אני לא "לא אקבע דברים" לאותו יום אבל באופן עקרוני אני אוהב שיש לי רק משימת יומן אחד בכל יום. ושאר הזמן פנוי לדברים האחרים שאני עושה בעולם הזה. לעשות משהו עמוס כזה זה מלחיץ.

 

יוצא דופן - ימים שאני נוסע רחוק. אז אני מנסה לדחוס כמה שיותר משימות מרוחקות כדי שלא אצטרך לחזור אליהן אחר כך.

וואי אני גם... כשעובר כזה דבר יורדת לי אבן מהלב אני מרגישה שחרור... אבל זה לא תמיד... 

ללכת למקום עבודה חדש זה מלחיץ, או למפגש חברתי או דברים מהסוג הזה שאני יודעת שאני לא אוכל להיות לגמרי אני אלא להתאים את עצמי לציפיות ולמצב ואני מקווה שזה יעבור בשלום...

לא כל קביעה מכבידה עליי באותה רמה ואני חושבת שאם זה חברות טובות אמור להיות כיף להיפגש איתן יותר או לפחות להיות שווה את זה

 

(אני הפותחת)

אבל אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי מבטלת אותה משום שאני מרגישה שיש לה יותר מידי עול בשבילי.

עול פיזי ונפשי

אני יודעת שאצלי זה קשור 

 

כלומר אני די מזדהה מפחדת מעומס (חושי ורגשי) ולכן כשיש משהו ביום אני אשתדל לא לקבוע עוד וכשאין ברירה מלחיץ 

 

אני יודעת שכשלא מאוזן לי כמה בפנים וכמה בחוץ(נגיד אחרי או ב סגר כל דבר שדורש ממני לצאת יכול היות מאוד כבד 

 

 

 

צורך להגיע מוקדם למקומות, לדייק את עצמי למה שמתאים, להיות בשליטה כדי לא להפגע, צורך ב"רווח" גדול לפני ואחרי דברים כי "מה אם"...

מוכר. אם יש רצון אכתוב פה אח"כ על איך לדעתי אפשר (וכדאי) להתמודד עם זה.

נראלי יועיל להרבה שכל אחד יכתוב מה עוזר לו ויכול לעזור לכולם

נראלי מסוג השירשורים ששווה לאסוף פה