שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי
במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה?
איפה עוד יש חוסר יציבות בחיים שלך?
צריך לנסות להפריד בין המקום שלו בעולם לבין מה שאת מרגישה. הוא לא יציב באיזה מובן? נשמע שהוא יציב מאוד עם המוצפות שלך שזה לא מובן מאליו בכלל.
פרח-אשפרח-אשמה שלומכם הבוקר?
התחלתי את הבוקר עם שני השירים האלה וזה היה ממש נחמד
איך אתם התחלתם בוקר ?
מה עשה לכם טוב?
בתור אנשים רגישים מאוד
אתם מרגישים שאתם מפתחים רגשות יחסית מהר מדי?
ואני מתכוון על לפתח רגשות לא מבחינה של משיכה לחיצוניות אלא בעיקר
מבחינה של משיכה לפנימיות
אם כן אתם רואים את זה כיתרון או חיסרון?
יש פה כמה אתגרים שונים - יש את הרגשות מהר מדי, יש את חוסר הוויסות הפנימי של הגוף ושל מה שאנחנו מרגישים, ולהבנתי יש גם רגשות של אנשים אחרים שאנחנו מושפעים מהם חזק מדי בגלל ש"אין גבולות רגשיים".
זה ממש אתגר. ורק בשנים האחרונות אני מבין עד כמה ואיזה מחיר שילמתי עליו.
כשאנחנו מוצפים רגשית אנחנו חווים כל מיני דברים. חלק מהרגשות שלנו הם רגשות שלנו. חלק זה פשוט "חפירה" שכלית, וחלק להבנתי זה פשוט רגשות של מישהו אחר שאנחנו קולטים וחווים כאילו שהם רגשות שלנו ולא יודעים להבדיל.
למשל
כשאנחנו אוהבים מישהו
אנחנו מרגישים את מה שאנחנו חווים כלפיו
את הפחדים שלנו (שיצליח, שיכשל, את כל החששות)
ובמקביל את החוויה שלו - כפי שאנחנו מרגישים או חושבים שאנחנו מרגישים כלפיו.
שפגענו במישהו - יש שני רגשות שאנחנו חווים במקביל
את התסכול שלו מאיתנו
ואת הכאב שלו
בשני המקרים הלופ במוח מזין אחד את השני. אם הוא אוהב אותנו יותר (אנחנו מרגישים ככה, לא מעניין אותי מה האמת האובייקטיבית) - אז אנחנו גם "צריכים" לאהוב אותו יותר, וכנ"ל כעס או רגשות אחרים. זה גורם להם להיות אצלנו במערכת הרבה יותר ממה שהם באמת.
ואז מתחיל התלהבות של לא לישון בלילה מרוב לאהוב משהו או לחילופין מרוב צער וחרטה. והכל זה שלנו.
מוצפות רגשית.
כשמבינים שככה עובד המנגנון, אפשר להתחיל לשלוט בו.
אנחנו רגישים. אנחנו הרבה פעמים נכנסים לחדר וסופגים את הרגשות שלו. לחילופין מישהו אחר נכנס לחדר ואנחנו פתאום מתחילים להרגיש כאב בטן/ התרגשות/ווטאבר.
וכל הרגשות האלה שמציפים אותנו.
הם לא שלנו !
לא תמיד, כמובן. לפעמים אנחנו פשוט סופחים רגשות של מישהו אחר, והם נמצאים אצלנו במערכת ותוססים ומעיקים עלינו וגורמים לנו לברוח .
אחד הדברים שלמדתי בחודשים האחרונים ופלא כמה הוא עובד
לעצום עיניים או ללכת הצידה
ולשאול את הבטן, או את הלב, או את הראש
היי רגש
של מי אתה?
אתה שלי?
או של י' שנכנסה הרגע לחדר?
אתה שלי?
או שאתה השיקוף של אמא שלי שאכזבתי אותה שוב?
אחרי שמקבלים את התשובה, אפשר לפעול הלאה. אם זה רגש שלא שלנו אפשר פשוט לבקש ממנו ללכת. ולפחות אצלי הוא הולך.
יש כאלה שלא.
קודם כל רגישים יקרים מה שלומכם?️
איך היתה החזרה לשגרה?
בעיקבות כך שהנושא עלה פה כמה פעמים (ובערך עולה כל שבועים בחיים שלי בחצי שנה האחרונה ) הבנתי שיש צורך ברשימה של מטפלים טובים לאנשים רגישים ואני אשמח אם ניצור רשימה כזו
📑הקריטריונים הם מטפלים שיש להם ניסיון עם עבודה עם אנשים בעלי רגישות גבוהה ויותר טוב אם הם בעצמם רגישים (מוזמנים לכתוב לי פה או בפרטי ולהשפיע מניסיונכם ולפרגן למי שעשה לכם טוב)
עוד דבר לגבי הפורום מחפשים שותף או שותפה שרוצים למנף את המקום הזה 🙃😁 מוזמנים להתנדב בפרטי
תודה על הקריאה עד פה ושיהיה יום קסום
@משה @Galaxy @Gaw975 @צוחקת או בוכה @בתוך בני ישראל @הרמוניה @בועית אור @ילדה של אבא @~אניגמה~
משהאנונימי (פותח)
אם את חברה טובה שלה (ולו בכאילו) זה יכול להיות הזדמנות להעביר לה את המסר הזה בעדינות.
אפשרות שניה- היא לא חברה שלך. תמצאי לך חברה אחרת ותעשי איתה מה שאת צריכה לעשות איתה במסגרת התפקיד שלכן.
פרח-אש שלומי היה מעולה. ירושלים היום (לקוח/עבודה). הגעתי לאוטובוס בסדר וניצלתי את השעה וקצת שהיה לי שם כדי לחלום במודע ולדייק כמה אתגרים שעלו איתי אבל השתחררו בדרך.
זה לגמרי אפשרי.
לתת לעצמך להיות חלק מהרגע
גם אם זה לא נעים
אלו נסיונות לבריחה מהמציאות
במקום לנסות למצוא כאלה
הצעתי רעיון להתמודד
וככה לסגל טבע מסוים
לפעמים מונעת ולפעמים בודקת איך אפשר ביחד
נניח בסיטואציה עם חברות בדרכ אשאל מה מפריע לי ואבקש חיבוק או משו
ואם צריכה לשטוף כלים ומציף והמטלות בכמות גבוהה אני אנסה לשים סרט ולשטוף ביחד ...
ומנסה להקשיב מה באמת מציף אותי. לא תמיד זה עוזר אבל זה הרבה יותר טוב מאשר להיות שם מוצף.
התופעה שאת מתארת פה מוכרת ממש.
יוצאת החוצה אם מתאפשר, להירגע קצת באויר
וגם עוזר לי להתעסק בדברים טכניים. למשל באירוע משפחתי- לסדר את השולחן, לשים דברים בפח וכו'
ואם אפשר- להתכנס לתוך עצמי בצד עם ספר או משהו קליל לקרוא. לפעמים סריגה או עט ודף, לכתוב מה שאני מרגישה
הייתי תמיד מוצא לעצמי תעסוקה טכנית נחוצה או לא נחוצה.
אני שמתי היום מוסיקה אקראית מהטלפון שלי וזה עבד יפה. לא שיר ספציפי.
קמתי עם אנרגיה של עשיה- עבודה-מחשב. לא אנרגיה של יום שישי ולהכין שבת. קצת אתגר .
פשוט הבוס העיר בקטנה שלא עושים משהו שעשיתי
וזה סוחט ולא משחרר מהבוקר...
מכה הלא בסדר הזה . @משה הגילוי שלך בעיניין ממש חזק לי מאז שכתבת את זה שמה לב כמה זה סוחט אותי שאומרים שאני לא בסדר ולהיזהר מלא להיות לא בסדר
איך אתם מתמודדים עם זה? תנו טיפים
שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי
במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה?
משהאחרונה(אוהבים אותנו כמו שאנחנו, כשאנחנו מנסים להיות מה שאנחנו לא זה לא פועל).
מה שלומכם?
מה היה לכם נחמד הבוקר?
אני ב''ה ממש בטוב והיה לי כיף לעשות קצת ספורט הבוקר...
(בע''ה יהיה שרשור קבוע מוזמנים לפתוח אתם ומי שרוצה תייוג שיגיד... פותחים בוקר בטוב )
@@משה
@ילדה של אבא
Galaxyאני כאן מילולית כל הזמן, ולא מצליחה להגיב פה 😅
היום הזה התחיל נחמד
מה טוב? שקט מאוד ולא ציפיתי לזה
הבוקר קיבלתי תובנה של משהו שגורם לי למוצפויות (וממש לאימפולסיביות של תגובות). ועכשיו זה ילך.
אבל מגניב אותי שיש את הפורום הזה, מעניין אילו דברים יצמחו מפה
ממה את חרדה?
תני למקלדת (או לעט ונייר, מה שאת אוהבת) לעשות את העבודה שלהם. להקשיב למה כואב/מציק/תופס אותך ולתת לזה את הריפוי שלו.
עם תינוק לישון זה באמת קצת קשוח. עברתי את הסרט הזה. אפשר.
ב''ה מצויין ממש
ברגע שהתחלתי הפחד שחרר ועדיין מורכב לי בעומס ודייטים בלילות אבל באמת שסהכ מצוין והכל מתישב לאט במקום
שיש לי חושי שמיעה, טעם, וריח מאד מפותחים
חח תמיד אומרים לי שאני יכול להיות מבקר מסעדות
ולגבי שמיעה לשמחתי ולפעמים לצערי.. אני מסוגל לשמוע ממש הכל וממרחקים
התכונות האלו מעידות על רגישות גבוהה
? כי אני עדיין לא סגור על אם אני נחשבhsp
ז"א בחלק הדברים זה נראלי ממש אני, ובחלק ממש הפוך..
כל הנושא הזה של הרגישות יתר (גם אני מתמודד איתה) זה נוגע בהרבה תצומים בחיים
גם צבעים משפיעים מאוד עלי. אור חזק מידי או צבעים עזים וכו'...
ראיתי מא נחמד על ההש]עת הצעים ואני מצרף - מאמר
בתור אדם רגיש אנחנו צריכים לשים לב לכל מה שפעול עלינו ולבדוק איך להוריד את סף הרגישות.. למשל גם קפה מאוד משפיע על העוררות הזו
יש קטע עם אנשים שהיה להם התקפי זעם בילדות שהם מפחדים לכעוס אז הם מפנים את הביקורת פנימה.
בסוף התקפי זעם זה עניין של רגישות יתר למשהו. משהו שמציף פנימה שאי אפשר להתמודד איתו.
והסביבה (קצת בצדק) לא ידידותית לסוג הזה של התנהגות.
השלב הבא זה למידת הלקח:
לא מספיק שהעולם שונא אותי אני צריך לשנוא את עצמי לפני שהוא ישנא כי זה יהיה כואב, ואז בעצם אין יכולת לכעוס או להעמיד אנשים במקום. מנסים להתחמק מהרגש הזה.
או אפילו לעשות הפרדה.
"הוא לא בסדר" (בעיניי לפחות).
במקום זה - לוקחים את הרגש הזה פנימה כתחושת אשמה או כישלון.
בטווח הרחוק יותר מנסים להתרחק גם מהרגש הזה. מה שגורם לזה שתופסים ריחוק בכלל ממקומות שקשים לנו.
התחושה של "זה לא בסדר מה שאני מרגיש עכשיו" בגלל העול שזה מעמיס על הסביבה (ועליי).
אם אני מרגיש רע אז אני לא אהיה פרודוקטיבי בעבודה ואני לא אעמוד בדדליינים, זה נכון.
(הבוקר חתכתי את כל היום שלי ונסעתי לים כי ראיתי שאני מוצף ושום דבר לא יקרה פה)
יש באמת ילדים שמתפקדים בסדר במסגרת, אבל בבית הם מתפרצים כי במסגרת הם שילמו (או מפחדים) לשלם מחיר יקר מדי.
הפיתרון זה כמובן להקשיב כמו שאת מתארת. ולא לדחוק החוצה. כי זה תמיד יושב על משהו.
היי זה בסדר שכואב
זה דווקא הרבה מעבר לבסדר - זה מדהים!
העובדה שאפילו אחרי כ"כ הרבה שנים עדיין באמת כואב לנו
זה מראה שהנשמות שלנו עדיין מחוברות אליו.
אז נכון הכל עכשיו כמעט בהסתר.
אבל דווקא בהסתרה הקשר עם הקב"ה הכי מיוחד.
להבדיל כמו אב שמציץ על הבן שלו מבלי שהוא יודע, ורואה שהבן מקיים בדיוק מה שהאב לימד אותו לפני הרבה שנים. אז נכון הם לא יכולים להתחבק כרגע. אבל דווקא בהסתרה האהבה והערכה בינהם הכי גדולה.
בימי הבית הראשון כשהניסים היו גלויים והשם דיבר איתנו דרך נביאיו, אנחנו דחינו ומאסנו אותו.
אין תיקון גדול יותר לעניין הזה מאשר הרצון הבוער שלנו לשוב אליו דווקא עכשיו כשאין את כל מה שהיה פעם, להיות מחובר אליו לא מתוך ניסים גלויים ונבואה. אלא פשוט כי אנחנו אוהבים אותו בלי תנאים. להיות איתו שוב כמו פעם חדש ימינו כקדם.
שחלק גדול מהכאבים הם בכלל לא שלנו. אנחנו הרגישים סופגים כאבים/פחדים של מישהו אחר.
לקחתי פחד שניקר לי בבטן ושאלתי אותו
"פחד בבטן, אתה קשור אליי?"
"לא"
והוא הלך.
אבל היום הייתי במקום שבו צריך לדעת לעשות הפרדה בין רגשות מוצפים של מישהו אחר (אליי), לבין מה שאני חושב או מרגיש על הסיטואציה.
ועשיתי את זה. ונשארתי עם בטן שמחזיקה חזק ולא מרגישה כאב.
אני הייתי בסדר. הצד השני נפגע (חבל) ואני מוכן לבקש ממנו סליחה על זה, אבל הכאב העצום שהוצף שם, הוא שלו. לא שלי.
