יש בשירות לאומי משהו מעבר לתרומה כללית (למדינה, לעם, לאנשים שאיתם את עובדת..), לא משנה באיזה מקום תהיי, תמיד תהיה לך התמודדות כלשהי שתפתח בך רבדים נוספים ותגדיל אותך.
הרבה בנות יוצאות לשירות מתוך הרגשה שהם עוד לא מוכנות לצאת ל"חיים האמיתיים" (מכל מיני סיבות), ותופסות טרמפ על שנת השירות שבה יהיה להם עוד הזדמנות לגדול, או עוד זמן להתלבט מה מתאים להן ללמוד/לעסוק או להתנסות בתחום שהן לא בטוחות לגביו, או אפילו לעצור רגע בסיום הלימודים ולא אוטומטית להמשיך למסגרת לימודים נוספת-או כל אחת וסיבותיה היא.. אני מרשה לעצמי לומר שאלו גם כן סיבות לגיטימיות לצאת לשירות!!
לדעתי, כל הענין של התרומה לפעמים הולך לאיבוד בתוך העבודה היומיומית בשירות ויותר מכל מבינים בשירות עד כמה הנתינה היא בפרטים הקטנים ולאו דווקא מחייבת לעצור את החיים ולתת שנה או שנתיים (והיו מי שהגדלו לעשות והוסיפו,ואם זה מה שנכון להם וזו דרכם עבוד את ה'-יישר כוחם!), וחיים של תרומה זה בעיקר התקדמות אישית בעניינים שבין אדם לחברו (לא רק בין אדם למקום)עם עירנות כלפי הסביבה-לעזור ולתת איפה שצריך כשצריך.היו יותר מדי פעמים בשירות שמרוב שפחדנו שבטעות ינצלו אותנו, כבר לא ידענו מתי כן כדאי להגדיל את הראש,וגם את הלב-ופשוט לתת!
זה נכון שצריך לתרום למדינה, שהרי בכל זאת- זו המדינה שלנו ואנו צריכים להיות שותפים בה. אבל-אני בטוחה שזו לא הדרך הבלעדית.המדינה לא תקרוס אם השירות הלאומי יתבטל! להיפך, לבנות יהיה מספיק זמן ללמוד ולהקים בתים נאמנים בישראל בנחת (הכל עניין יחסי,כן?), ואז כשהן בעלות הכשרה רצינית (אחרי לימודי מקצוע) להשתלב במערכות השונות במדינה ולממש את כשרונן בהן (אמנם במהלך השירות צוברים ניסיון, אבל האוכלוסיות שמקבלות את בנות השירות נדרשות להתמודד כל שנה מחדש עם בנות שלא לגמרי יודעות מה הן צריכות לעשות ואיך,ולמרות שכלכלית זה משתלם להם-זה חיסרון משמעותי.). לדעתי זו המציאות האידיאלית.
הבעיה היא בעיקר פסיכולוגית-
1. אנו רגילים שאחרי התיכון יוצאים לשירות ולכן הבגרות הנפשית מתאחרת ואיתה גם קבלת ההחלטות הנוגעות להמשך חיינו. אם היינו מוכנים נפשית שמיד אחרי התיכון מתחילים ללמוד, היינו מתכוננים מראש.כמובן שזה קשור לכל מערכת החינוך..(בארצות אחרות זו הנורמה-הולכים לקולג' מיד אחרי הלימודים-עובדה שאף מדינה לא התמוטטה).
2.אנו מרגישים שהמגזר הכללי תורם ואנו משתמטים.- פה המקום לציין כי לדעתי חשוב מאד שהבנים כן יעשו צבא (כמובן בלי להפריד את התורה מהחיים- מתוך הסדר או כמה שנים של ישיבה),בסופו של דבר אנו מדינה קטנה וצריך את שכולם יקחו חלק בשמירה על הבטחון. אבל ההבדל בין בנים לבנות הא עניין מהותי ביהדות. לכל אחד תפקידים המיועדים לו שאותם הוא צריך למלא על הצד הטוב ביותר.(לא אכנס פה למה בנות לא צריכות לעשות צבא, ולמה יש הבדל בין בנים לבנות..יש גבול..)
ולכן- בנות שמכירות את עצמן ומרגישות שהן מסוגלות לצאת ללמוד,והמטרה של חייהן מופנית כלפי עמ"י גם ככה- אשריהן ושיהיה להן הרבה ב"הצלחה!
ובנות שמכירות את עצמן,שצריכות את השנה הזאת מסיבותין השונות,ובאות ממקום אמיתי ורצון לעבוד את הקב"ה-אשריהן לא פחות!! -וכמובן הרבה ב"הצלחה בכל אשר יפנו!!
והכי חשוב!! לא משנה מה החלטתן לעשות-תמיד תציבו את המטרות שלכן מול העיניים, ותמיד תזכרו שאנו נבראנו מלכתחילה בני אדם שונים, נולדנו,גדלנו והתנכנו בצורות שונות, שמתוכן עלינו להחליט את ההחלטות הנכונות לגבינו, ולעבוד את הקב"ה בדרכים הייחודות לנו!! האידיאל יכול להיות מרשים, אבל אם לא נעשה מה שמתאים לנו, הקב"ה בכבודו ובעצמו יוביל אותנו למצב בו אנו צריכים להיות-מבחינתו. בדוק.