האוויר היה מלא ערפילים. ריח חרוך מילא את האוויר. מסביב היו פזורים בקבוקונים ריקים, תכולתם מעורבבת בתוך גוש גדול ששופד על שיפוד עץ רימון...
"כדאי שתוציא את זה מהאש, עוד רגע אתה שורף ת'בית" מלמלה רעות לעברו בשיעמום.
רחו הוציא את השיפוד מהאש ונגס בבשר הצלוי שעליו ברעבתנות. "ראההממנאאמ."
"כן, בטח. מה שתגיד."
"מה יש לך ממני? אני לפחות מנסה להתמודד עם זה!"
"להתמודד? מה שאתה עושה זה בריחה!"
"מה הקשר בריחה? אני רעב, אז אני אוכל. מה עדיף? שאני 'אתמודד' עם הרעב הזה כמוך ואסבול כאבים עם פרצוף חמוץ ואתקפל מרעב פעם בשעתיים?"
"כאילו שלך לא כואב!"
"כואב, אבל נסבל! אני משתגע, איך את יכולה לחיות ככה, כשפעם בשעתיים...."
"אררררררררר" זעקה רעות בכאב ונפלה על הרצפה. תוך כדי שהתרוממה, נשפה לעברו "נראה כמה זמן תשרוד ככה... האוכל נגמר בסוף, ופתאום אתה תתחיל להרגיש כאבים שלא תהיה מוכן אליהם, ועד אז אני כבר אתרגל" רחו הביט לעברה "מה שתגידי" ונגס בבשר.
לא היה זה מחזה נדיר בניו-אורת'. אילו היה מגיע זר לאזור, היה נדהם לראות אנשים שמיד פעם מתקפלים בכאב, מתיישרים וממשיכים הלאה. אולם לא כולם סבלו כך. חלקם העדיפו להשקיט את הרעב על ידי אכילה, או שקיעה בעניינים שכליים עמוקים. כך נודע האזור הזה כמשופע בידע, מלא באוניברסיטאות ואקדמיות, כמו כן גם מומחה בתחום הגסטרונומי, ומלא במסעדות יוקרה, פאבים וקיוסקים. הבעיה רק שזה לא היה 'האזור הזה' ולא היה מגיע שום זר. מהסיבה הפשוטה- הרעב שלט בכל...
)
}
בסוף אני לא באה. אוף.
(למטה..)