פורום יוצרים (עמוד 15)

טיפת מים קטנה נפלה מאיפשהו. הגשם כבר נגמר אבל טיפות מפתיעות מופיעות במקומות מפתיעים. בשביל קטן ומוצל שתמיד נעים ללכת בו, אבל עכשיו כאילו מבול. הטיפות הקטנות מופיעות כבלי שם, נוטפות, מצמררות, מבעד החולצה. שאריות של גשם. כי אחרי הגשם המפלים קוצפים, הכל נסחף ויש ימים שנרטבים ככה, ונשארים נוטפי מים, מרטיבים את השאר, באיטיות, טיפה אחרי טיפה, מכאיבים תמיד באותה נקודה, באיטיות מרגיזה.

לפעמים כבר רוצים רוצים לסחוט את היום, להרטיב וזהו.

להסתכל על העולם דרך טיפה, הכול הפוך,קטן, שקוף, שברירי. במגע קטן מתנתק ונופל, מתנפץ לרסיסים. ועוד טיפה נוצרת, קטנה לעיתים, שברירית ונשברת

-"זה היה בלילה סגרירי במיוחד, שמעתי קולות משונים מהחדרים בקומה למעלה.

אני הייתי הבייביסיטר של משפחת פורד, ליפני שהם הלכו הם הזהירו אותי שלא לעלות למעלה ואם אני אעלה לא בטוח שאצליח לרדת.

הקולות התגברו והתחלתי לחשוש מעט, הלכתי לכיון המדרגות והקולות נעשו ברורים יותר.

אלה היו צרחות, צרחות של אישה, התחלתי לעלות במדרגות והן חרקו.

כשהגעתי למעלה לא תאמינו מה ראיתי..."

-"נעם!!! כמה פעמים צריך ליקרוא לך?"

-"רגע אמא אני בפלאפון אני עוד מעט יורד אל תחקו לי. דינה, תרגעי אוקי, את מוכנה להסביר לי איפה היית ומה שמעת?"

-"הייתי רגיל אצל ביביסיטר אבל זה היה ליד הבית של משפחת פורד."

-"אז מה הבעיה? הם ממש נחמדים, לא?"

-"לא שמעת מה שמספרים עליהם? אומרים שבקומה למעלה של הבית שלהם יש זוועה אמיתית אף אחד לא יודע מהי, כי כל מי שעולה לא מצליח לרדת, ואני הייתי אצל השכנים שלהם ואז זה קרה! הצרחות מהקומה למעלה החלו והאור אצלם בבית כבה ונדלק כמה פעמים עד שקפץ החשמך בכל השכונה."

-"את לא חושבת שזה סתם צרוף מיקרים?"

-"אני אומרת לך אני לא חוזרת לשם יותר, אני לא יכולה, בהתחלה חשבתי שמנסים לעבוד עלי.

בדרך לביבייסיטר איש מוזר תפס אותי בסמטה חשוכה והתחיל לישאול אותי שאלות וממש נבהלתי.

הוא היה בגובה ממוצע , כמעט בלי שיניים בפה, שיער אבל לא בכל הראש, כאילו מישהו גילח אותו והבגדים שלו היו קרועים לגמרי. ממש משוגע.

כשהו הבין לאן אני הולכת, הוא הזהיר אותי שתמיד בשעות הלילה בשכונה של משפחת פורד קורים דברים ממש מוזרים וגם מפחידים,, וכשהגעתי לשם הבנתי שהוא צדק בגלל הצרחות והפסקות החשמל.

אני לא יועת מה לעשות, תעזור לי, בבקשה!"

-"תקשיבי, דבר ראשון בואי אלי תסבירי לי הכל עוד פעם ונתחנן ביחד מה לעשות כדי לפתור את התעלומה הזאת."

דיינה הגיעה לנעם והסבירה לו הכל פעם נוספת, והוא עצמו לא הבין עם מי יש לו עסק ומה כל הסיפור הזה של משפחת פורד.

-"חשבת להזמין משטרה?"

-"ברור, אבל הם לא האמינו לי, וגם השוטר הזה, זה שדיברתי איתו, הוא נשמע לי קצת מוזר, הקול המשונה שלו, כאילו הוא יודע למה אני מתכוונת אבל לא אכפת לו, או שאולי..."

-"אולי מה ?" שאלתי.

-"אני לא בטוחה אבל נראה לי שמשהו איים על השוטר הזה של לעשות כלום.

כשהזכרתי את השם "פורד", אני בטוחה שאם הייתי ליידו הייתי רואה אותו מחוויר."

דינה ונעם היו המומים מהסיפור הזה, הם לא ידעו מה לעשות,. המשטרה לא עוזרת ואם הם יספרו את זה לאנשים אחרים יחשבו שהם משוגעים.

נעם החליט שאין בררה וצריך לספר את זה לעוד משהו, אבל לא סתם משהו, משהו משלהם, מהחבורה שלהם. דינה הייתה המומה -"הרי השביעו אותנו שלא להפגש יותר." אבל נעם שכנע אותה שכדי לפתור את התעלומה הזאת צריך שיתוף פעולה של כולם.

איך שולחים לעולם קטן את הסיפורים למדור "סיפור קצר"?

אני לא יודע עד כמה הוא טוב והגיוני, אבל אף פעם לא יזיק לשאול-

הבנתי שספר כנראה לא יהיה (...) אבל אח שלי הציע משהו שנראה לי פחות ריאלי אבל נפלא ממש:
לצרף לעיתון 'בשבע' מוסף (או 'מוספון' ליתר דיוק) פעם בחודש (או חודשיים, או שנה...) של יצירות מאתרינו הנפלא.
אז מה אתם אומרים?

[מצטער על כך שיש לי משהו עם סוגריים..]

התעוררי

לבן. הכל אפוף לבן. אפילו בריח יש מהלבן הזה.

רק כשבודקים ומזיזים אותך הלבן הזה מטשטש קצת.

והשקט. את, כשתמיד צהלת. שימחת כל כך אחרות...

לא, לא שימחת. תשמחי.

ושוב צפצוף, קווים נעים, ודממה.

לפחות את לא במקום השני...

והן באות, אומרות איתך תפילה. ותומר דבורה, ותהילים.

לפי האותיות שלך.

כשאמרו שאת חיה, זה היה נס.

ועוד בית כנסת, שנראה כמו בית הכנסת בננוה דקלים, ובנות מתפייחות, באות, הולכות,  קוראות אותך.

וגם העצרת הזו נגמרה,

ורק את בדממה..

עוד השנה, עוד השנה

והגיע חנוכה, ומדליקים לך חנוכיה, מספרים לך על החנוכיה היפה,

והאור נדלק בכל הבתים

וקצת פחות לבן,

אבל את עוד כאן...

וחלל לבן בתוכינו..

תתפללו, כמה שיותר, לרפואת אודליה נחמה בת מיכל!!!!המצב נהיה קשה...(פצועה קשה בתרדתמת מאז גיל 15 בפיגוע שהיה בירושלים לפני כ-4 שנים)

נתקלתי בזה במהלך שיטוטי אחר אמת:

מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להיסגר בתלמודו השטחי לבד, כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה. (אורות הקודש)

בהצלחה...

(מתוך curriculum vitae של יואל הופמן)

"אני אומר תודה לנשמות היקרות שחברו לחיי ומשלח אותן מן הספרות אל המחוזות העמוקים של הלב שאסור לה, לאומנות, להכנס אליהם.

אילו יכולתי [במין ברית עמוקה יותר מזו שבין סופר וקורא] ליפול על צווארם של אנשים ולומר להם: בואו ונשב ונחלוט תה ונשתה ואתם תספרו לי את חייכם ואני אספר לכם את חיי, הייתי משליך את כתב היד לסל הניירות ועושה זאת.

בעולם כזה החוק היה אוסר על בדיה." 

נפשי,איפה אבקשך,נפשי,למה גורשת ממקומך,עלית לפסגות הכי גבוהים ועכשיו פתאום 

התרסקנו בין יושבי הערים,טיפסנו וראינו את שמי ההצלחה אך לא ידענו מה מצפה לנו בירידה

וכשהתרסקנו ונאלמנו נשמתית, זעקנו לעזרה אך השתתקנו שוב רגעית

ושראינו בני אדם יוצאים שמחים, שאלנו את עצמינו אייכה ריבון העולמים

{סוף פריקה}

טוב אז בזמן האחרון כתבתי כל מיני מחשבות שעלו לי בצמ"ע ...ואחד מיושבי הפורום המליץ לי לכתוב בפסיפס

אז אני חדש בפסיפס פה...אני אשמח מאד אם אנשים יגידו מה שהם חושבים{גם כשזה ביקורת-כמובן בצורה יפה ונינוחה}

מוכן ועכשיו אני מגלה שהוא בישיבה!

לעולם אל תסעו בלי הכונן שלכם, בקרוב מחשב!

ממש לא גמור אבל קצת זה גם משהו.

מכירים את זה שמרגישים שזה לא משו אבל לא יודעים לשים תאצבע על הבעיות?..

אז אשמח אם תאירו את עיניי

זה רק פרק ראשון ויש כבר המשך בראש.. מבוסס על חלום שחלמתי..

לחולל בכרמים

אוי לא! אני ממש מאחרת! פדיחה! המחשבות רצות לה בראש בזמן שהרגליים- נעולות בטבע פסים שלה רצות על המדרכה. 

מבט בפלאפון מגלה לה שהשעה כבר 10:15. עשר ורבע?? לא יכול להיות! כלכך הרבה זמן לוקח לרכבת הזאת להגיע עד לתחנה המרכזית? עלאק קלה גמכן הרכבת הזאת..הלל כבר מחכה מ10! וואי פשוט לא נעים! אוף אני מזה לא בכושר!  חלפה בראשה מחשבה אפילו לקחת את הטבע בשתי ידיים ולרוץ יחפה, אבל החליטה שביום הזה היא חייבת פשוט לעשות רושם נורמלי..וואו, כמה היא מחכה ליום הזה! שנה שלמה שהיא רק חושבת על הנשף, ומה תלבש ואיזה תסרוקת תעשה, איזה סוג נעליים..וטיפה איפור-לא בהגזמה כדי שיהיה יפה אבל עדין, ו...וואו- איך הוא ייראה? והאם הוא יבוא בכלל? ויזכור אותה? הרי עבר כלכך הרבה זמן מאז שדיברו בפעם האחרונה...לא שזאת הייתה הפעם האחרונה שהוא הופיע במחשבותיה וחלומותיה...מעניין אם הוא השתנה בזמן שחלף. היא ניסתה לדמיין מה ילבש- סתם חולצה לבנה של שבת, או איזה חליפה ועניבה כמו בסרטים? כשעברה במוחה המחשבה על תום לבוש בחליפה שחורה יוקרתית כזו- היא גיחכה לעצמה והמשיכה בחיוך לחפש את הלל שמחכה לה. פתאום קפץ עליה גוש תלתלים קופצני "שוהם! הנה את!" היא ניסתה לנשום תחת מפל התלתלים שדגדג לה את האף,ונאבקה להשתחרר מהחיבוק הדובי שהלל העניקה לה ברוב התלהבות. "מה קורה, כן גם אני שמחה לראות אותך הלל!" התלהבותה של חברתה הייתה מדבקת. "מה?" היא שאלה- כשראתה שהלל מסתכלת עליה במבט בוחן-"השיער שלי עד כדי כך נוראי? הוא פשוט לא רצה להסתדר בבוקר והייתי חייבת לעוף!" "לא לא את ניראית בסדר גמור" הרגיעה הלל בנימה מבטיחה.-"וחוצמיזה- שיארגנו אותך שם עד שתראי עוד יותר מבסדר גמור, לפי מה ששמעתי מבנות שהיו שם שנה שעברה" היא אמרה לה, בעוד הן מתחילות לצעוד לכיוון בנייני האומה. הן המשיכו באחוות הבנות הזו עד שנעצרו מול תור של נערות, כולן בערך בגילן- שגם הן באו לנשף. "וואו!" שוהם הטתה את ראשה לאחור וניסתה לקרוא את השלט הענקי שהיה צמוד לקיר הבניין שאליו עמדו להיכנס. "את רואה מה כתוב באותיות הקטנות"-שאלה הלל- "פשוט שכחתי תמשקפיים ואינלי כוח לשים תעדשות" "כתוב שם- "הנשף השנתי של מחוללות בכרמים" היא הקריאה בקול. "ובאותיות למטה רשום- הכניסה מורשית מגיל 18 ומעלה למעט מקרים מיוחדים ובאישור הורים חתום. בברכה- המשרד לנישואין, מדינת ישראל"

"וואו! פשוט וואו!"- הלל ממש קפצצה מרגל לרגל מרוב התרגשות-"זה כלכך וואו שאין לי סבלנות לעמוד ולחכות בשביל האפרורי והמשמים הזה!" למראה חברתה הנרגשת פרצה שוהם בצחוק- "יא קורעת!"- היא קראה אליה-"הנשף עצמו מתחיל רק ב-8, ועד אז יהיה לך מספיק זמן בפנים עד שיצא לך עשן מהאוזניים. כי כמו שאני מכירה אותך- תוך 5 דקות יימאס לך מהמדידות ורק תרצי ללכת לקפוץ לאיזה עין הנציב או משו בדומה לזה, ואני אצטרך ללכת לכתת את רגליי המסכנות לחפש לך איזה כדור הרגעה או משו בסגנון. חתום שזה מה שיקרה!". -"ניראלך??" הלל עשתה לה פרצוף נעלב-"אני אשב על כיסא המלכות כמו ילדה טובה, ואתן לכל הפקצות למשוך לי בשיער ולעשות ממנו איזה מגדל לתפארת מדינת ישראל בתוספת דגלון כזה, נו, דגל ישראל קטן כזה על קיסם בראש כל הקוקסים, ואני חותמת לך- בסוף הערב אני יוצאת נשואה פלוס עשר! נו מה את מגלגלת עיניים? אני שיא הרצינית! מבטיחה בעזרת ה' בלי נדר לא לעשות יותר מידי פדיחות." היא סיימה את נאומה בנימה רגשנית ועצמה עיניים לאות המחשה.

"בסדר, בסדר..אני פשוט טיפה לחוצה..אחרי הכל- חיכינו לרגע הזה בערך כל החיים שלנו..כאילו- מהגן מדברים איתנו על חיי נישואים, עוד כשבוחרים אבא ואמא של שבת...ובכל שיחה בערך באולפנה תוכלי למצוא את השורש ח.ת.נ. ...קיצור..אוף מה אל תגידי לי שאת לא במתח..לוידת זה יום די גורלי, את לא חושבת?!" היא תלתה בהלל זוג עיניים גדולות.-"ממ..כן, אני חושבת שאת די צודקת, כמו תמיד...אני גם ממש לחוצה, אבל- עדיף להעביר את זה בכיף ובצחוקים מאשר להיות בלחץ..חוצמיזה- שאנחנו בחרנו בזה. ונישואים זה לא עונש. היי- תני חיוך! אני בטוחה שהכל ילך מעולה! בעז"ה- ואם לא השנה- ה' יביא אותו בעיתו ובזמנו כמו שדודה טובה טורחת להזכיר בכל מפגש משפחתי..." הלל לחצה לה את היד, וככה בידיים שלובות, הן התקדמו בשתיקה בתור שהשתרך מחוץ למבואה.

לאחר שעברו את הבידוק בכניסה, ואחרי הדרמה הקטנה עם השומר עתיק היומין שהתעקש לבצע את תפקידו נאמנה ועמד על כך ששוהם תעבור חמש פעמים עד שנזכרה להוציא את הפלאפון מהכיס ועברה בלי לצפצף,- נעמדו הבנות במבואה ענקית מול שורה של ביתנים קטנים צבועים בצבע תכלת. שלט קטן שהיה תלוי על כל דלת הסביר שאלו ביתנים של ראיון אישי שבו יוחלט בשלב הסופי אם את יכולה השנה להשתתף בנשף, או- שעפ"י החוק, עדיין אינך מורשית להשתתף בו. כמובן שהייתה אפשרות לפגוש בנים גם אם לא השתתפת אי פעם בנשף, אבל הנשף הזה היה ה-דבר בה"א הידיעה. היא אף פעם לא השתתפה בו קודם כי אימה חושבת שמתחת גיל 18 אין מה לדבר בכלל על חתונה באופק, אבל עכשיו היא כבר יכלה להיכנס ולראות מה זה ה"נשף" הזה שכל הבנות הגדולות ממנה שהשתתפו בו בשנים קודמות יוצאות ממנו באורות, ולרוב- עם חתן מיועד. וברור שזה מאורגן ומתואם עם המון ישיבות גבוהות ומכינות והסדר...טוב, זאת הזדמנות אחרונה להתחרט..לא. אני הולכת להיכנס. על החיים ועל המוות. היא נתנה מבט אחרון בהלל, שפנתה לביתן שמשמאלה, ונכנסה לביתן מס' 8.

"שלום" פנתה אליה אישה שבאופן מחשיד הזכירה לה את סבתא חיה, "מה שלומך מותק?" האישה, עטויה מטפחת פרחונית בצבע סגול חייכה אליה בחביבות, ונענתה מצידה ב "ב"ה" קטן. "אני נעמי"- האישה הציגה את עצמה-" ואני רק אשאל אותך כמה שאלות, וגם כמובן אבדוק את הטפסים שנדרשת להביא. שבי שבי, תמיד כולן מגיעות לפה כלכך לחוצות! הינה יש פה סוכריות, קחי לך נשמה. הכל מהדרין" 

שוהם התיישבה על הכיסא ולקחה בהיסוס סוכריה אחת אדומה מקערת הזכוכית שעל השולחן. למראה היסוסה, חייכה נעמי- "אל תדאגי, זה לא כואב" ופרצה בצחקוק קטן לשמע הבדיחה של עצמה. נעמי הייתה נחמדה ואדיבה אליה, ולאט לאט הלחץ שישב לה בבית החזה התמוסס. נעמי נתנה לה הרגשה שהיא בידיים טובות. ממש כמו סבתא חיה היא חייכה לעצמה, ברכה "שהכל" והכניסה לפה את הסוכריה, שבאופן מפתיע לאוכל במקומות ציבוריים הייתה ממש טעימה. נעמי שאלה אותה פרטים בסיסיים- שם (שוהם), שם משפחה (כרמלי), גיל (18.5), צילמה את תעודת הזהות שלה ואת ההמלצות והאישור הורים שנדרשה להביא מראש.

"יופי מתוקה, אני סיימתי. את יכולה להמשיך לשלב ההכנות לנשף. ביננו- זה השלב הכי מרגש. כל הפריטים שיש היום לבנות..בימיי הייתה רק שמלה אחת חגיגית לכל אחת ואולי איזה קישוט לשיער פה ושם..ב"ה..המון שפע..הנה כאן-נעמי התנערה מזכרונותיה- הדלת פה פונה לכיוון חדר ההכנות. לכי לך חומד! ובהצלה הערב! שריבונו של עולם יהיא לך חתן כשורש נשמתך!" "אמן!" היא השיבה בחיוך, ויצאה מהדלת בצידו השני של הביתן- לכיוון "חדר ההכנות" כמו שאמרה נעמי.

הדבר היחיד שהאינסטינקטים שלה עשו כשעברה בפתח (אחרי שווידאה שהלל עברה גם) - זה לעמוד עם פה פתוח מרוב תדהמה למראה מה שהיה בצד השני.

~סוף פרק א'~

טוב.. זהו זה... אשמח להארות והערות. תודה רבה  

אז ככה:

א. מחפשת שם לשיר.

ב. מאוד מתחשק לי לפרק את השורה האחרונה ולפסוח שם. איך הכי טוב? (או שבכלל להשאיר כך?)

אם יש למישו עוד הארות\הערות - ממש אשמח לשמוע!

-----------------------------------

שכבי ילדתי

עצמי את עינייך

היקום כולו נרדם אט אט.

כה קטנה הינך

דמעות הן מילותייך

אך טעם סבל טרם ידעת.

נוחי ילדה

עוד ארוכים הם ימייך

מהמורות, שינויים בדרכך ייקרו.

היי לעצמך

המשיכי את חייך

עת כולם מאחור דוממים נשארו.

פרפרים

מרחפים בכל החלל

ואני

מרחפת איתם

רוקדת

צוהלת

מבפנים, בשקט, לבד

צריכה להתאפק,

לשמור.

רוצה לשמור את האביב הזה

לעצמי.

כתבתי לפני הרבה שנים.

והם באים...

כבדי ראש אך גאים.

החול והדם עדיין ספוגים במדיהם הירוקים.

והם ממשיכים לבא בשיירה

כמו תהלוכה ברחובותיה של עיר.

הנה המלאכים. מפנים להם דרך,

ביראה וכבוד.

לקדושים.

ולפתע, ביחד הם מצטרפים,

ופוצחים בשירה אדירה הנשמעת למרחקים,

בשירה של אחווה ורעות.

בשירה של גאווה

בשירה של אמונה במטרה.

בשירה של אהבת עם ומולדת.

וכל המלאכים עומדים משתאים, אינם מבינים,

מאין בא הכח הזה, לשיר? עכשיו?

אבל הם מקשיבים.

בקולם הנישא של החיילים

הם שומעים את קולה השליו, האוהב,

של ארצם. נחלתם.

גם היא שרה איתם.

גם היא עכשיו גאה, כמותם.

אשמח לתגובות

הוא ניצב מעלי בגאון

אני קטנה הוא גדול

שנינו

בלבן וכחול

מעריצה, גאה

ופתאום עלה בשחור

אני קטנה הוא גדול

הוא בשלו ואני בכתום

מבולבלת, שבורה

ועתה מולי כתמיד

הוא בחיל ואני באלוקים

מלחמת, אחים?

מורדת, מקווה לגאלה שלמה

ב"ה (פורסם גם בפסיפס..)

הנה הקישור לשיר שלי "קדושים" שנכתב ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ודווקא עכשיו ירד מהעמוד הראשי:
/Mosaic/Read/24632

היי- חברים יקירים!

מוזר לי להגיד את זה ,בתור אחת שקוראת מהצד ולפעמים מבגיבה אבל- כולם מאוד כישרוניים, מאוד יצרתיים, ומעלים-וזה יפיפה!

ומי לא היה רוצה שיגיבו לו, שיקדמו אותו, שיעזרו לו להגיע ליצירה, שיר, דקלום, סיפור, פתיחה וכו'- המושלם!!?!

אז בואו נעזור אחד לשני, לא תמיד כיף לנו לקרוא את כל מה שמעלים האחרים, אבל פתאום הפורום מוצף(וברוך ה')בלי עונים?-

וכוווולם מחכים!!

אז בואו נחליט, שמגיבים אחד לשני- כי זה יפה והיינו רוצים שיעשו את זה גם לנו.

באמת, זה כיף לראות את היצירות שלכם, זה כיף לעלות את שלנו- אבל בואון נגיב לאחרים, כדי שיגיבו גם לנו

סליחה על ההתפרצות וזה וזה....

(ואגב, לא חיביים להיות אומני יצירות וכו' וכו', כדי לתת מילה טובה, או אפילו הע\ארה קטנה על היצירה שקראנו- כי "על טעם וריח אין מה להתווכח" וכל תגובה הכי קטנה משפרת לנו את היצירה- אז...

וסליחה על האורך!