שיר שלי.
תהנו!
מחפשת את האור.
עומדת על הר גבוה.
היידיים מונפות באוויר
כאילו מחפשות משהו לחבק.
הרוח משכיחה את כול מחשבותיי.
אני עוצרת.
מנסה להזכר.
נותנת למראות המסתכלים עלי לתת את אותותם.
מסתכלת בעצב על השקיעה.
על היום שהולך ונגמר בלי שום תקווה.
שקיעה קרה לנגד עיני,
יורדת לקראת העולם.
מביאה איתה חושך ותוגה,
את עצמה-רק היא מבינה.
ופתאום.
כמו הארה משמים.
בין שקיעה לתהום עומדת.
מנסה לראות גם זווית אחרת.
רוח חמה מהאופק
מגיעה ועוטפת.
מנסה להגיד לי משהו ללא מילים.
אני עוצרת.
נושמת נשימה עמוקה
נותנת למראות לדבר במקומי.
צריך לרצות לראות את הזריחה.
להבין שגם אחרי השקיעה-שהיתה כמו נצח,
הזריחה תתעמת איתה
ותמהר לבשר את האור שבה.
וכך מוצאת את עצמי,
ערה כל הלילה.
עומדת על הר כה גבוה.
הידיים מונפות באוויר,
מחבקות את הרוח
מסתכלת על מחזה נדיר ביופיו.
משקיעה לזריחה,
מחכה לשלוות נפש של הזריחה הבאה.
