צהריים טובים!!!
תשמעו, אני אומר מראש - אין כללים ברורים ומוגדרים עד הסוף ל"איך כותבים טקסט של הצגה". כתיבה היא דבר שבא מבפנים, הבעה אישית ונפשית, ולכן לכל אחד יש את הדרך המיוחדת להוציא את זה החוצה ולבטא את זה. למרות זאת, בהחלט ישנם מספר קווים מנחים שאמורים פחות או יותר "לסדר את הכתיבה" לאנשים שמעט מבולבלים, ולעזור לאנשים לרכז את הכישרון שיש או שאין להם בכתיבה, לכדי יצירת הצגה שלמה. כל אחד יכול ליצור הצגה. השאלה היא איזו. מצד אחד, גם אדם שישתמש בכל הטיפים שבעולם ויצור הצגה מדויקת בדיוק לפי מה שהנחו אותו - אם אין לו כישרון מיוחד ומפתיע לתחום, יתכן מאוד שההצגה שלו תצליח פחות מהצגה של מישהו אחר שעבד בלי חוקים, התפרע עם ההצגה שלו, לש אותה, מעך אותה, גלגל אותה והעביר את הגיבורים שלו דרך ייסורים מפותלת - שנגמרה בסוף בהצגה מעולה שעולה על כל דמיון, משהו מטורף - בלי חוקים בכלל. את כל זה באתי להגיד כדי שלא תחשבו חלילה שאם אתה נצמד בעקשנות לחוקים אתה יכול ליצור את הדבר המושלם - תמיד צריך את האישי שלך, את ה"בלי חוקים" שלך, "מהלב" שלך. בנימה אישית אוסיף שאני אישית אולי לא מתחבר כל כך לחלק מהקווים המנחים שאתן כאן, למרות שאולי הם אמיתיים ונכונים, אבל בכל זאת אביא אותם כי במאי שבאמת עוסק בתחום ולא רק חובבן מתחיל הביא לנו אותם (אומנם לא יוצר מ"הבימה", אבל בהחלט במאי).
מספיק בילבלתי לכם את השכל עד כאן (או שאולי להגיד - לכן?
) - כעת עבודה.
1. הצגה מתחילה בסיעור מוחות. רוצים להרים הצגה - טוב ויפה. על מה? תשובה - צריך סיעור מוחות. יושבת קבוצה נבחרת ממי שרוצה להרים את ההצגה (וכשאני אומר קבוצה נבחרת אני מתכוון לעד 5-7 אנשים/אנשות - יותר מזה זה בלאגן...) וחושבים מה בעצם הם רוצים להעביר לקהל, מהי מטרת ההצגה. ?יש שיאמרו שהם רוצים לשפוך את הקהל מצחוק, וזה בסדר, אבל צריך יותר מזה - צריך מסר שיעמוד מאחורי ההצגה, או קט'ש - אין עניין לבנות הצגה שרק תשפוך את הקהל מצחוק, כי אז הי, בואו פשוט נביא את אורי חזקיה שיעלה על במה ויתחיל להריץ בדיחות... זהו, שלא.
אז התאפסנו על עצמנו, התחלנו בגדול לחשוב מהו המסר שאנחנו רוצים לתת להצגה (הצעות למסרים - צניעות, קבלת השונה, נדיבות, זיכרון שואה, כבד את אביך ואת אימך, הכלה, חיפוש עצמי, חברות, נאמנות, אי-אלימות, תאונות דרכים וכו' וכו'...). עכשיו עלינו לחשוב איזה אופי אנחנו רוצים לתת להצגה. דרמטי? רציני? אקשן? מצחיק?טראגי? כל זה חשוב... וחשוב כמובן להתאים את אופי ההצגה למסר שיעלה ממנה... לדוגמא - הצגה על תאונות בדרכים ומה הן גורמות מעט קשה להניח שתהיה מצחיקה, אלא היסוד שלה צריך להיות יותר רציני ואני הייתי אומר אפילו טראגי (מות הגיבור בסוף ההצגה מתאונת דרכים לאחר השתלשלות העניינים יבהיר היטב את מטרת ההצגה...). מבינים?מבינות? (פמיניסט או לא פמיניסט?). מעולה.
זה היה החלק הקל, שרובנו כבר יודעים אותו ובכל זאת הוא קריטי להמשך...
קבענו מסר, קבענו אופי להצגה. מה נשאר? אה, כמובן. בסיס.
2. בסיס - לפני שמתחילים לזרום עם הטקסטים כמובן שצריך את הבסיס ואת הרעיון הכללי של ההצגה. גם בשלב הזה צריך סיעור מוחות. יושבת הקבוצה הנבחרת, ומתחילה לחשוב מה תהיה הדרך הטובה ביותר להעביר את המסר שלה לקהל הצופה. בגדול - הצגה כמו כל דבר בחיים, מורכבת משלושה מימדים. זמן, מקום, ודמויות (בעולם היהודי קוראים לזה עש"ן - עולם, שנה, נפש - אבל זה לא העניין כעת). אתם צריכים לחשוב על זמן שמתאים להצגה. נמשיך עם הדוגמא החביבה עלי - תאונות דרכים. זמן מתאים לה יהיה בלילה - שחור, לא רואים מספיק טוב וכו'... בנוגע למקום - כאן יש מגוון גדול ואפשר רק לבחור - האם יהיה זה ליד המועדות שרק כעת יצאו ממנו חבר'ה שיכורים ועלו על מכוניתם? האם יהיה זה בכביש הבינעירוני עם נהג אוטובוס שכבר על הכבישים 16 שעות? או שאולי בכלל מדובר בתאונה בין רכבת למכוניות, ואז המקום הוא צומת כבישים-רכבות? הכל תלוי בכם...
כמובן, אין הכרח ליצור מקום אחד בלבד בהצגה, ויש אפשרות להחליף תפאורות באמצע ההצגה (אף שהמלצה - לא להתפרע יותר מידי בכמות התפאורות - בכל זאת אתם לא הבימה ולא הקאמרי שיכולים להצניח תפאורות מרחפות. כל התפאורות שלכם צריכות להיות בזמן אמת על הבמה, ככה שעומס בתפאורה יזיק למהלכה התקין של ההצגה...).
הגענו לדמויות. מי תהיינה הדמויות הראשיות? לפני זה - הקדמה. בכל סיפור/הצגה/דרמה וכו/, ישנם דמויות, כשהן מתחלקות בסדר ברור - גיבור ראשי. הוא הדמות סביבו סובבת העלילה, ולרוב הוא יעבור תהליך במהלך העלילה, תהליך נפשי (יתכן שהוא יצוין גם בתהליך פיזי), שיהפוך אותו להיות שונה ממה שהיה בתחילה. לדמות כזאת בספרות קוראים "דמות עגולה". גיבור ראשי ניתן לעשות 1-2 כאלה, ובמקרים ממש מאולצים אפשר 3, אבל יותר מזה לא כדאי, ובמיוחד לא במסגרת הזמן שיש לכם ובמסגרת התקציב. לאחריו מגיעות דמויות המשנה - גיבורי משנה, שאותם ניתן לעשות בכמות רבה יותר, אך שוב, לא להשתגע. מספיק 4-7 גיבורי משנה, יותר מזה זה עומס על הקהל ועליכם. גיבורי המשנה תפקידם הוא לעזור לגיבור(/ים) הראשי להתעצב ולהביע את עצמו, ולרוב הם לא עוברים תהליך משמעותי בהצגה. כשהם לא עוברים תהליך משמעותי, קוראים לזה "דמות שטוחה". סביב הגיבור הראשי וגיבורי המשנה, יהיו ניצבים - שחקנים שתפקידם הוא לעמוד ולקחת חלק העלילה באופן לא פעיל, או באמצעות מספר משפטים בודדים ותמציתיים (אוסיף, שבהצגות מושקעות ולא שיגרתיות, הניצבים בהחלט יכולים להיות חלק מהתפאורה שעל הבמה ולשנות תפקיד לפי הצורך - לדוגמא, קראו את "הגברת הזקנה" של דירנמאט).
אז תפקידכם הוא לחשוב אילו דמויות תתאמנה לאופי ולמסר שההצגה שלכם רוצה להעביר - האם יהיה זה זמר נודד, או ליצן רפואי, האם תהיה בהצגה הרכלנית השכונתית או החנון מהדלת ממול. אפשר בהחלט להכניס גם את הביריון של הכיתה ואת המורה שהספיק ללמד את סבא שלכם, אבא שלכם ואתכם - הכל אפשרי, לפי הצורך.
מזל טוב! בחרתם מקום, בחרתם זמן, ופחות או יותר חשבתם על דמויות? מתחילה להתהוות לכם עלילה... עכשיו אתם צריכים ליצור את המסגרת לעלילה, לתת נפח לדמויות, להסביר מה מיוחד במקום שבחרתם, מה גורם לזמן שלכם להיות הזמן המכריע? אתם צריכים לקשר בין שלושת המימדים וליצור קו עלילה שיעביר בסופו של דבר את המסר שאתם רוצים...
חשוב לזכור - עלילה טובה חייבת להכיל בתוכה קונפליקט. קונפליקט הוא התנגשות בין 2 דעות/רצונות/התנהגויות וכו'... הצגה ללא התנגשות שכזו, תהיה הצגה מונטונית שלא תעניין כל כך. אפשר לשלב מספר קונפליקטים בהצגה, אך חשוב שיהיה קונפליקט מרכזי סביבו תסתובב העלילה, ועליו תבנה ההצגה.
3. הצגה מגיעה בשיא!. למה אני מתכוון? ככה- הצגה היא לא ספר. נקודה. בספר אתה יכול להתחיל לספר לי סיפור של שנה שלמה בהוגוורטס, עם כל השיעורים, החברויות, המריבות ובסוף להביא את המלחמה נגד וולדמורט. בהצגה זה פשוט לא עובד. הצגה צריכה להיות תמציתית ולהגיע בשעת השיא של האירועים. אתה לא תתחיל להסביר לקהל את כל התהליך מזמן שהארי היה תינוק, דרך הרצח של הוריו, הידיעה שהוא קוסם ועד שהוא גונב את אבן החכמים. אתה תכנס ישר לשיא, ושאר הדברים יובהרו דרך המעשים והדיבורים של השחקנים. לכן, למשל, ההצגה יכולה להתחיל בנטישת המסיבה בכעס ובריחה החוצה למכונית. למה הוא נטש את המסיבה בכעס? איפה היא בכלל? ומאיזה דגם המכונית? (מרצדס, אם שאלתם...בכל זאת, לוקסוס או לא לוקסוס?). כל זה לא חשוב, לפחות לא כעת - זה יתבהר לנו בהמשך מהשיחה שלו בביתו עם אישתו, מכך שהוא החליט לרצוח את מי שעשה לו את זה, מהטלפונים הנזעמים שקיבל מהחבר שהשאיר במסיבה פעור פה ובלי יכולת לחזור הבייתה (שיכור, בלי מכונית, בעיר ללא קווי לילה...בחייכם, הוא ממש הסתמך על חבר שלו שהבטיח לא להשתכר...) - זה זמן השיא שממנו אפשר להתחיל את ההצגה ולהגיע כמובן לשיא יותר גבוה. (שלא תתבלבלו - כשאני אומר שההצגה מתחילה בשיא לא הכוונה שהיא מתחילה בשיא, ממשיכה בתחילת הסיפור ונגמרת באמצע... ממש לא, אלא "השיא" כאן, הוא נקודת זמן שבה הכל עולה על גדותיו ומתפרץ לכדי יצירת עניין וריגוש... נקודת השיא האמיתית תהיה כשאותו אדם כמעט ילחץ על ההדק במטרה לגרום למותו של האיש שגרם לו לכעוס, ואז יפרצו בלשים סמויים מהשיחים ויעצרו אותו בעזרת המידע שקיבלו מהחבר שנטש במסיבה...).
4. דיאלוג - ככלל, מרבית ההצגות בנויות סביב 2 אפשרויות הבעה - דיאלוג, ומעשים בפועל. דיאלוג כמובן, הוא שיחה בין 2 אנשים (לשיחה בין יותר אנשים קוראים שיחה, או רב שיח, או מה שלא תרצו - אך דיאלוג זה בין 2). ההופכי של דיאלוג הוא המונולוג (בעצם, אולי לא הייתי רוא לא הופכי, אלא המשלים). המונולוג הוא שיחת יחיד, אל עצמו, אל הכלב שלו או אל הנייר אליו הוא מעביר את תחושותיו, תוך כדי דיבור. הצגה טובה בנויה גם מדיאלוגים וגם ממונולוגים, כוכמובן מהרבה מעשים, סמלים ומוטיבים. )ישנם כמובן הצגות עם מונולוג בלבד - להצגות האלו לרוב קוראים "הצגות יחיד", מתוקף שמן, יש בן אדם בודד על הבמה, אך זוהי אומנות בפני עצמה בה לא ניגע היום...).
הדיאלוג מורכב מהדיבור של שני הצדדים, כאשר לכל צד יש את סגנון הדיבור שלו ואת האופי המיוחד שלו שמשפיע על מה שהוא אומר. חשוב - היה ובחרתם סגנון ואופי דיבור מסויים לדמות שלכם, השתדלו לא לסגת ממנו אלא במקרים מיוחדים - אחר העלילה והדמות תסבול מחוסר אחידות. לדוגמא - לא יתכן שהפרופסור אליו הצמדתם שפת דיבור גבוה והתנהגות של ג'נטלמן אירופאי גם במעשים וגם בדיבור, יבוא לפתע לאחת הדמויות ויתחיל לדבר איתה בסאחבקית ובאהלן וסאהלן...זה פשוט יהרוס את הדמות שבניתם... (אלא אם כן מדובר כמובן בקטע מיוחד, כגון שהוא מנסה להתחבב על ילדו הסאחבקי, או שזוהי בדיוק ההפיכה הנפשית שעבר בסוף ההצגה, להפוך לאחד שיותר מחובר למציאות...אך במשך ההצגה, עליו לשמור על אחידות לשונית ותרבותית). כנ"ל לגבי הבלש המקצועי, שמדבר אך ורק במילים מקצועיות. או לגבי המורה המחנך שטון דיבורו תמיד יהיה מטיף ונוקשה. או הילד החנון שקולו גבוה וידעני. או הביריון הטיפש שמדבר עילג. וכיד דימיונכם הטובה...
עצה טובה ליצירת הדיאלוגים היא פשוט לדבר אותם בשני אנשים. בניתם דיאלוג? יופי, עכשיו בואו נראה אם הוא מתאים לשיחה אמיתית, האם הוא ריאלי או פשוט "חי בסרט". דברו אותו. קחו שני אנשים, העמידו אותם זה מול זה ותקעו בידיהם דפים של הדיאלוגים (מומלץ שיהיו אלו כאלה שיודעים לשחק טוב...). והם יתחילו לנהל את הדיאלוג ביניהם. האזינון היטב האם הדיאלוג נשמע לכם כמו שיחה שבאמת הייתם מצפים לשמוע בין 2 אנשים כמו אלו שבניתם בהצגה, סתם ככה ברחוב, או שהדיאלוג מעט מנותק מהמציאות, ואף אחד בעולם לא היה מתנהג ומדבר כמו שאתה כתבת... אם זה ככה, עליך ללטש, להקציע את הדיאלוג ולשפר אותו עד שהוא יגיע למצב שאם היית שומע אותו פעם ראשונה ברחוב, בלי להכיר אותו קודם, לא היית חושב שמדובר בסצינה מוזרה כלשהי. (יש כמובן הופעות גרוטסקיות שמטרתן היא הגחכת הדיבור והמעשים, ובהם הכללים שונים, אך שוב, אנחנו עוסקים בנורמה...).
5. מעשים - כמו שאמרתי, מעשים הם דרך ההבעה השנייה של ההצגה, ויש להם חשיבות רבה מאוד. למעשה, המעשים הם אלו שמייחדים את ההצגה כסוגה בפני עצמה. הרי דיאלוג כל אחד יכול גם לקרוא, ויכול לדמיין לבד את ההתרחשות...בדיוק כמו ספר. אך המעשים, כשמצמידים אותם לדיאלוגים ולרווחים בין הדיאלוגים, יוצרים את הייחודיות של ההצגה. כמו בדיאלוג, כך המעשים - חשוב להתאים לכל דמות את המעשים המתאימים לה נפשית ופיזית (אתה לא תתחיל להריץ עכשיו זקנה בת 70 בשוק מחנה יהודה רק בגלל שמישהו גנב לה את הארנק - מעשה יותר אופייני לה הוא לפרוץ בזעקות שבר בחצי מרוקאית חצי עברית של "עצור!גנב!הצילו!" ו"אויי ויי", ספיקת כפיים זו אל זו וכדומה... הדמויות האחרות כבר תנהלנה את המרדף בשביל אותה גברת...).
חשוב שלא יהיו "רגעים מתים" על הבמה. הקהל לא רוצה רגעים בהם לא נעשה כלום. אם אין דיבור, חייב להיעשות מעשה, שיבהיר בבהירות מהי מטרתו ולמה הוא מכוון - או שירמז על מה שהולך לקרות להבא.
6. רמזים מטרימים, וחשיבות היעדר פריטים סתמיים. יש כלל בתיאטרון שאומר - "אקדח שנראה במערכה הראשונה, יירה במערכה השלישית". הכלל הזה מבטא את 2 עקרונות היסוד שציינתי בשורה הקודמת במודגש. בהצגה ישנם רמזים מטרימים - רמזים במהלך המערכות שמטרתם להוביל את הקורא לעבר מה שיתרחש במערכות הבאות. בנוסף, בהצגה ישתדלו כמה שיותר להימנע מפריטים סתמיים שאין להם משמעות להצגה - לפי הכלל שציינו למעלה, לא יראו סתם אקדח בהצגה אם אין לו משמעות מיוחדת (כגון, שבאמת יירה, או שירה פעם, או לצורך בטיחות - מתנחלים וכו'...). וכך לגבי כל פריט שהו בהצגה, כולל התפאורה.
7. הוראות בימוי. חלק חשוב מהטקסט בהצגה הוא הוראות הבימוי. אך החלק הזה לא נאמר כמובן, אלא רק נכתב. את הוראות הבימוי כותבים בסוגריים ליד הטקסט, כאשר צריך להבהיר איך הולך הקטע בפועל - לדוגמה, אם הקטע נאמר בכעס, בהוראות הבימוי ליד אותו משפט יכתב: (בכעס). אם בזמן דיאלוג מסויים השניים יסתובבו סביב המכונית כמו במערבון משנות השמונים בהוראות הבימוי לפני אותו דיאלוג יכתב: (מסתובבים סביב המכונית ומדברים, כמו במערבון משנות השמונים), ואם התחלנו מערכה חדשה צריך להבהיר מהי התפאורה החדשה: (תפאורה: חצר בית ספר, עם גן משחקים בו יש נדנדה אחת, שתי מגלשות ומתח אחד בגובה מטר שמונים. בצד שיחי נענע, וסמוך לגדר מטפס קוצני. ליכלוך זרוק בכל מקום. מנגינת רקע: מוזיקה יוונית). כלומר, הוראות הבימוי צריכות לבוא בתוך הטקסט, בסוגריים, כדי לתת את המידע הנצרך לבמאי איך להעמיד בסופו של דבר את ההצגה בפועל. הבמאי יקח את ההוראות ועל פיהם יעמיד את השחקנים, התפאורה, ויוליך את ההצגה...
8. אפקטים. הגענו לקטע חביב עלי במיוחד. אפקטים הם יצירת עניין בקהל, הכנסת אלמנטים מפתיעים, שימוש באמצעים לא שיגרתיים כגון "הקפאת דמויות", מכונת עשן, שימוש בהדים (כל איש מוזיקה עם המערכת הזאת של ההגברה והקופסה של הדי ג'יי - לא יודע איך קוראים לה - יכול ליצור אפקטים בקול כגון הד בקלות יחסית.), הרצה לאחור, הרצה קדימה, הבזקי דמויות, סיפור בתוך סיפור, אורות, חלום, שילוב מספר סצינות במקביל, ועוד כיד הדימיון הטובה - אפקטים נועדו לשעשע את הקהל ולהוסיף עניין להצגה. לעיתים הם גם מהווים חלק עיקרי בהעברת המסר של ההצגה, אך לא בהכרח.
9. סוף. כאן אין יותר מה לחדש. אתם יכולים לבחור בסוף סגור (בו כל הקצוות הושלמו לכדי מארג אחד, כל השאלות נפתרו והעלילה נגמרה בכי טוב או בכי רע), או בסוף פתוח - בו יש מקום ליצירת דיון עם הקהל, או סתם, יצירת מתח והשארת מקום לדימיון - עוד טכניקה בהצגה...
10. חשוב לי להדגיש שוב - מה שכתבתי כאן לא מחייב - כל אחד יאמץ מה שבא לו, יוסיף, ישנה, יערוך. כמובן שלא כתבתי כאן הכל, ויש עוד המון - זה רק על קצה המזלג. אדם שבאמת מעוניין ללמוד לעומק איך בונים הצגה - בשביל זה יש בתי ספר לכתיבה, במאים וכו' - לכו לשם ותתמקצעו...כאן זה רק טיפים על קצה המזלג...
11. ולסיום - בהצלחה לכולם. בסופו של דבר זכרו שעליכם ליהנות מן התהליך לא פחות ואפילו יותר מן התוצאה המוגמרת בסוף! אם את ההצגה בניתם תוך מריבות, לחצים ומתחים, זהו פיספוס - השתדלו לתכנן לוח זמן סביר, עם טווחי זמן מספיק ארוכים לכל דבר, והעיקר, להגיע למלאכה עם נפש שמחה, עם רצון ועם הרבה חיוך על הפנים!!!
חיים טובים!!!
מחזיק מעולה! 
והיום, פשוט לקחתי עפרון וכתבתי מה שיצא, העלילה התבשלה לי בראש כבר הרבה זמן ורק עכשיו זה יצא, נסי להתחיל לכתוב לא בדיוק מההתחלה, לדעתי זה יותר יפה שזה מתחיל מאמצע כזה ורק אחר כך מתבהר מה היה קודה ולא להתחיל ככה: בוקר אחד\ ככה הכל התחיל וכו' כי יותר יפה זה משהו קטוע שאח"כ חוזר להתחלה.