בס"ד.
אבא
הייתי בדרך חזרה הביתה מהעבודה. משמאלי – שדות חרושים מהם מרוויחים האיכרים את לחמם בזיעת אפיים ובדמעות שליש, מימני – גבעות טרשיות המשוועות למים. סוף הקיץ, למה כבר אפשר לצפות?
זמזמתי לעצמי מנגינה עליזה ששמעתי היום ברדיו, כשאת מבטי צדה דמות שחוחה, הולכת בגבעה הטרשית באיטיות, נראית כמחפשת דבר מה –אבל לא על הקרקע. לנוכח המחזה יוצא הדופן הזה החניתי את הרכב בצד, צופה בגבה מעט מורמת מהרגיל באיש הזקן שעשה את דרכו באיטיות לאורך הגבעה הטרשית שליד. הייתה לו כיפה סרוגה גדולה וזקן פרוע, לבן. גבו היה שחוח ומפעם לפעם הוא נעצר, השקיף לעבר האופק שמצדדיו, נענע בראשו, והמשיך לטפס.
שאלתי את עצמי לאן הוא הולך, ואם יש לו בכלל לאן. עמדתי להתניע את המכונית מחדש, כשהחלטתי בכל זאת לתהות על קנקנו של כל העניין המוזר הזה, לכן הוצאתי את המפתחות ויצאתי מהמכונית, סוגר אחריי את הדלת. השגתי את האיש הזקן במהירות, הוא לא באמת התקדם מהר.
"אדוני, האם אתה מחפש משהו מסוים?" שאלתי בנימוס. הוא עצר בהליכתו, והרים אליי את פניו חרושות הקמטים, נועץ בי את עיניו הנוצצות.
"כן, בהחלט" הוא אמר בקול עשיר, "אני מחפש את אבא" הוא המשיך.
"הו" נימת קולי הפכה מאופקת יותר, תהיתי אם האדם הנ"ל שייך למשפחות שגילו את סם אריכות הימים, או שמא הוא סתם מנסה להפוך אותי לבדיחה של מועדון גיל הזהב, "האם תרצה שאעזור לך?" שאלתי מכורח הנימוס בלבד, בכל זאת – האיש בא בימים.
"אשמח מאוד, אם תעזור לי – תעזור לך" יחסית לאדם שהלך לאיבוד הוא נראה עליז ביותר. מה אומר ומה אדבר ואני קטונתי? הסכים – אז עזרתי. התחלתי לחפש יחד איתו, אם כי עלתה בי תחושה שהאבא שהוא מחפש לא נראה כמו האבא שאני חיפשתי (מבוגר מאוד, ככל הנראה עם שיניים תותבות ונעזר בכסא גלגלים או במקל הליכה).
"איך קוראים לאביך?" ניסיתי לדובב אותו, מעיף מבט בשעון, בבית ישאלו לאן נעלמתי, לא נעים. לכן ניסיתי להאיץ את החיפושים – אולי אם נקרא בשמו, נמצא אותו יותר מהר.
"לאבא הרבה שמות" הוא אמר, "אבל אני קורא לו אבא" עיניו נצצו עוד יותר והקמטים שסביבן העמיקו כשחייך חיוך שחשף שיניים עקומות.
"אז לקרוא לו אבא? בקול?" תהיתי.
"בהחלט"
מה אומר ומה אדבר ואני קטונתי? אמר כן – אז קראתי ברחבי הגבעות בשמו של אביו. "אבא!" צעקתי. אבל איש לא ענה.
המשכנו לחפש ולטפס בגבעה, הזקן נעצר מפעם לפעם ושוב – השקיף אל האופק, הניד בראשו לשלילה והמשיך, כשאני קורא מפעם לפעם 'אבא', קריאות שנעשו יותר ויותר עמוקות, יוצאות מגרון צרוד של אדם שרק חזר מיום עבודה ארוך, כשבבית מחכה לו הושטת יד לאשתו בהכנות לקראת ראש השנה המתקרב. הו, גוואלד.
הגענו לראש הגבעה, הוא נעמד שוב, ולכן נעמדתי גם אני, הוא השקיף אל האופק, ולכן השקפתי גם אני, הוא קרא בקול 'אבא' ולכן קראתי גם אני, בקול צרוד קראתי, והוא – בקול צלול וזך. הוא ספק כפיו, חיוך של אושר כשל ילד קטן היה מרוח על פניו. נראה שסוף כל סוף הוא מצא את אבא, אם כך – איפה האבא המפורסם?
הבטתי סביבי, השקיעה האירה את השדות החרושים שעוד כמה חודשים ייראו בהם ניצנים ירוקים של תבואה, ואת הגבעות הטרשיות עם עצים שהתברכה בהם ארץ ישראל פזורים עליהם – אך, גוואלד, לא ראיתי את האבא שהאיש חיפש, עוד לא, בכל אופן.
"מצאת?" שאלתי.
"מצאנו!" הוא לחץ את ידי, "הנה אבא!" הוא נטל את ידי שנית והקיף איתה את כל הנופים שנגלו לעיננו. את השמיים הצבועים בצבעי שקיעה, את האדמה, העצים, את הכול. הבטתי, והבטתי, והאיש נשאר איתי. המשכנו להביט על מעשי הבורא, עד, שגם אני ספקתי כפיים וראיתי אותו, את אבא.