האמנות והאמונה

א.      האמנות והאמונה כרוכות זו בזו. ואמונתנו המונותיאיסטית והמופשטת לא זו בלבד שאינה שוללת את האמנות, אלא אדרבה היא מחייבת אותה

       הכיצד?

ב.      שתי דתות לא חוקיות יצאו מאמונת הייחוד שלנו, הנצרות והאיסלאם. הנצרות עירבה באמונת הייחוד יסודות פאגאניים אליליים חושניים ופרימיטביים. היא עבודה זרה. אמנם בשיתוף, אך מכלל עבודה זרה לא יצאה. האיסלאם לעומתה טיהר את עצמו מכל שמץ אליליות, אולם הוא הקצין לקצה השני. מונתאיזמוס מונוטוני, מדברי, שומם, המתכחש למציאות החיה המגוונת שבה נתון האדם בעל החושים.

ג.       ומכאן שתי גישות קיצוניות לאמנות:

הקיצוניות הנוצרית, המורידה ומשפילה את הא-לוקות לרמה החושנית הגסה שלנו. א-להיה מצטייר בדמות בשר ודם. האיסלאם נטה לקצה השני, אמנותו שוללת כל דמות חיה, לא בשר ודם ולא בהמה, לא עץ ולא פרח, אלא רק מוטיבים מלאכותיים של צורות הנדסיות וערבסקות.

הנצרות השפילה את הא-לוקות, האיסלאם דיכא את האנושיות. אלו ואלו אינם דברי א-לוקים חיים. כנגדן נוצרה ריאקציה חמורה לא פחות- התרבות המערבית העכשווית. אין לה לא אל ולא אידיאל ולא שום מחוייבות, שום אחריות, אלא מתן דרור לגס, לפראי לוולגרי, לפנקיסטי, לכאוסטי, לאנרכיסטי.

ד.      האמן המודרני אינו מוכן לשמוע את המילים: "האמנות צריכה" "האמנות חייבת" כי אין לו מחוייבות לשום דבר, ואומנותו לא צריכה לדעתו להיות משועבדת לשום דבר. טעותו היא בכך שהוא רואה באמונה משהו משעבד, חיצוני, הטרונומי.

ה.     אמונה אמיתית אינה מגבילה ואינה משעבדת, היא נובעת מהאמת הפנימית העמוקה של האדם עצמו ומבטאת בצורה חופשית את האמיתי, העמוק והמהותי שבאדם. האדם נברא בצלם, ערכיו ושאיפותיו, אמונתו ואומנותו שואפים למעלה, אל המוחלט, הנצחי, המושלם, היפה והטהור. הנשמה הטהורה מבטאת כל תחושה של תופעה. בחוש האומנותי האמיתי שלה. אסטטיקה ואתיקה חד הוא אצלה. עדינותה אינה מסוגלת לאלימות, לגסות, להשפלת גוף האדם, אלא לנאצל, ליפה, למרומם.

ו.        בגלות התרחקנו מארצנו, ממקומנו הטבעי. דלל מעיין יצירתנו האומנותית כי נותק מסביבתו, ממקור השראתו, שהוא גם שמיימי וגם ארצי.

עם שובנו לארצנו החל לחזור אלינו גם חושנו האסטטי. אולם לצערנו נוטים אמנינו לחקות את האופנות העולמיות המתכחשות לעצמיותנו, לרוחנו, לתרבותנו המקורית. ומכיוון שעיניהם פוזלות לתרבות המערבית קשה להם להשתחרר משני מוטיבים המושרשים עמוק בתרבות המערבית, המוטיב האלילי הנוצרי מכאן ומהריאקציה נגדו, המתבטאת באלימות, חשפנות, והתפרקות מאידך.

ז.       בלימוד תולדות האמנות אין לכלול נצרות וחשפנות. הן אינן נורמות המעודדות טיפוח אמנות טובה, ערכית ואמיתית. יש אמנם הכרך לדעת על קיומן, שהרי אין להתכחש להשפעתה המזיקה של התרבות המערבית, אולם מתוך עמדת ביקורת נוקבת וידיעה מכללא בלבד. לעומת זאת יש להכיר גם תרבויות אחרות, כגון האסלאמית והמזרחית (גם בזו האחרונה יש מוטיבים אליליים רבים ויש להימנע מהם). אולם כאמור, גם האיסלאם לא ילמדנו כיצד לבטא את אומנותנו החופשית והמקורית.

ח.     בדרך המלך נלך, לא ניטה ימין ושמאל, אלא נדלה ונשתה מבארנו המקורית, לא מבורות נשברים אשר לא יכילו המים.

לא נכנע ולא נתרפס לכל אשר כונה או מכונה בשם "אמנות" באופנה. לא אלילות ולא אלימות, לא חשפנות ולא מתירנות, אלא מהיפה והטוב, העדין והמשובח שבתרבות העולם נלמד לפתח אמנות ישראלית מקורית.

[מתוך הסכמתו של הרב יעקב אריאל שליט"א לספר "שו"ת אמנות" לרב דוד אברהם ספקטור, עם חלוקה לסעיפים, פיסוק ושינויי סגנון זעירים ונצרכים]

סיכום ותימצות שלי לדבריו של מו"ר שליט"א:

היצירה שהאדם יוצר חייבת להגיע ממקום טבעי פנימי ואינטימי שלו, אחרת מוכרח שתחקה ותינק ממקורות זרים ומסולפים המצויים סביבו ולא תגיע ולא תיגע באמת הספציפית שלו, שזה כשלעצמו החטאה מצערת. וכשם שהאדם היחיד צריך שיהיה נאמן לעצמו ולטבע הנשמתי המיוחד לו, כך כל האומה היהודית כדאי שתשאף לחזור להיטמע ולהצמד למקורות האמנות הישראליים-אלוקיים שלה ולעולם המושגים והערכים שלה, כך שהם ורק הם יבטאו ויפיצו את מעיינות היצירה והאמנות שלנו.

יחד עם זאת, אין לעצום עיניים ולהתכחש להשפעה שקבלנו ממקורות זרים ומסולפים, ולכן יש ללומדם, אך רק באופן כללי ושטחי ומתוך הדגשת הביקורת והחוסר שהם מייצגים.

יהי רצון שנזכה לדבוק באמונה ובאמנות הטהורה והייחודית הטבועה בנו כאומה בכלל ובכל יוצר יהודי בפרט, ונשכיל לברר את הטוב והעדין שבתרבויות העולם ואותו נטפח, ורק ממנו ניקח לעבוד את ה' אלוקינו. אמן כן יהי רצון.