פורום יוצרים (עמוד 48)

בעזהי"ת

 

אולי תדביקי את התמונה המפותחת על קרטון, כשהקרטון יותר גדול מהתמונה- אפשר ללכת לכל חנות ויש להם מלא קרטונים כאלה בחוץ.. ושהקרטון יהיה גדול מהתמונה בדיוק בגודל שבו את רוצה את המסגרת.

תסרטטי את הגודל של התמונה- זהו, עכשיו עובדים על המסגרת:
א. אפשר לצבוע חלק ולקשט בכלמיני עיטורים/להדביק חלקים בולטים
ב. אפשר אפילו לעשות על כל המסגרת פסיפס בצבע מתאים.
ג. אם יש לך כח להשקיע ממש- אפשר לעשות מעל מסגרת מעוצבת כזאת [גלים או משו כזה..], מעיסת נייר.

 

אחרי שיש לך בעצם קרטון ועליו מסגרת, תדביקי בפנים ת'תמונה- וזהו, זה נראלי בסדר גמור..

שפעם ניסיתי ליצור ולא יצא משו כי אני לא כ"כ טובה בזה... אז אני תוהה אם לדעתכם תתאים פה מסגרת קנויה, אם כן איזה צבע, איזה גודל וכו'

 

דחוף לי להיום-מחר...!!! בבקשה תעזרו לי..!

בעזהי"ת

 

'עד הסוף'.

לענ"ד, מסגרת קנויה לא תתאים.

בסוף קניתי מסגרת שדווקא התאימה נראלי...

הבטריה במצלמת גמורה.. אז אני מטעינה ואעלה פה.. רוצה לשמוע חוות דעת דוגרית למרות שזה לא בר שינוי.. =)

אני גם חושבת שיותר יפה יצירה עצמית אבל מלשות שאני רק הורסת?!

 

תודה בכל מקרה מותק!

בעד לגמרי!!!

יאללה, רק תודיעו כשמתחילים=)

היו כבר כותבים ששאפו לכתוב ספר מקורי שכולו ציטוטים וחלקם אפילו הצליחו לעשות זאת. נראה לי שהדבר היה אפשרי כל עוד היתה לאנשים תודעה היסטורית והם ידעו להבין כל ציטוט בהקשר הנכון של אומרו ואת מכלול הציטוטים כמבע של רוח הלאום.   בתקופתנו דבר כזה נראה לי קצת אנכרוניסטי. ובכל זאת אולי זה עדיין אפשרי.

 

 

בס"ד

 

זה כבר לא יראה ככזה.

בס"ד

 

שאין אנשים שיוצרים דברים כאלו.

יצירה כללית אמיתית היא סיכום של יצירות גדולות שקדמו לה. לכן רק אחרי תהליך יצירה גדול, מלא ביוצרים ויצירות חדשות, באה יצירה המסכמת אותן. לדוגמא, המשנה סיכמה את תורתם של חכמי יבנה ותלמידיהם ותלמידי רבי עקיבא, הגמרא את תלמוד המשנה בתקופת האמוראים. לעניות דעתי, בדורות האחרונים הנסיונות ליצור יצירה כללית לא הצליחו משלוש סיבות עיקריות. האחת, החידושים של האחרונים היו קטנים לאין ערוך לעומת תורתם של ראשונים. השניה, היחס הנכון למקורות השתבש במהלך הגלות הארוכה. והשלישית, רוב היוצרים העדיפו ביטוי אישי על פני מסירות להמשך יצירתם של דורות קודמים.

 

 

בס"ד

 

פשוט הגיע הזמן להיחשף גם ליצירות מעין אלו. ממילא, כאשר אנשים יחשפו אליהן - בחלקם אולי יתחילו ליצור גם כן יצירות שכאלו.

א. יוצרים שונים ניסו ליצור ספר שיכיל את האגדות שבמקורות. ר' יעקב בן-חביב אסף את האגדות שבסדרי זרעים ומועד עם פירושים בספר 'עין יעקב'. המשורר חיים נחמן ביאליק והסופר י. ח. רבניצקי ערכו את האגדות שבתלמוד ובמדרשים על-פי מפתח נושאי ב'ספר האגדה'. הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי אסף אגדות מכל הדורות  על-פי תקופותיהם בספר 'מקור ישראל'. הסופר ישראל בנימין לבנר אסף אגדות מהמקורות, סידר אותן על-פי סדר הזמנים וכתבן מחדש בלשון מקראית בספר 'כל אגדות ישראל'. הסופר אלימלך א. הלוי תירגם את האגדות שבמקורות לעברית וערך אותן על-פי סדר זמנים ואישים בספר 'ילקוט האגדה'.

 

ב. היו יצירות בהן נאספה היצירה התורנית הישראלית מכל הדורות כאנציקלופדיה. שתי אנציקלופדיות הלכתיות ידועות:

'פחד יצחק' לר' יצחק למפרונטי וה'שדי חמד' לרבי חיים חזקיהו מדיני. 

 

ג. דוגמאות לאיסוף בנושא ספיציפי. ר' בנימין סידר את שבחי א"י, חיבתה ושייכותה לישראל, גאולתה ובנינה כהיום הזה, והכל בשערים המלוקטים מהמקורות בספר 'אוצר הארץ'. בספר 'מבחר השירה העברית' נאספו שירים נבחרים ממיטב השירה העברית החל מתקופת הפייטנים הקדומים ועד לתקופת ההשכלה; הכרך הראשון נערך ע"י חיים בראדי והשני ע"י אברהם הברמן.

 

 

 

בס"ד

 

(בהקשר לדיון זה) ספר האגדה.

 

הדוגמאות שהבאת הן רק סימן לכך שאנו בדרך. נכון, עדיין לא זכינו לראות פירות מבחינת יחס חיובי, אוהד ומקבל בעין טובה, כזו אשר איננה רואה בכך אנכרוניסטיות - אך דברים טובים זקוקים לעבודה קשה וסבלנות. בסוף זה עוד יגיע.

את צודקת שפירות טובים הם תוצאה של התמדה, יגיעה וסבלנות. ויש יתרון גדול בבחירה וברירה של מקורות, שהדבר מלמד לשמוע ולקרוא ולא רק להתבטא ולפרש. מפעלם של ביאליק ורבניצקי היה חלוצי, והיו זמנים שספר האגדה של ביאליק תפס מקום חשוב בכל בית יהודי. אלא שבאיסוף מקורות, תפסת הרבה לא תפסת, ונראה לי

שבכל היצירות הללו היתה עשיה עצומה בהיקפה, אולם נעדרה מחשבה עמוקה באשר להתאמת תוכן וצורה. איסוף מקורות הוא תורה ושירה שטרם למדנו לעשות כראוי.

 

בס"ד

 

בין בדרך הקלה, ובין בקשה ובכואבת.

לא מספיק לזרוק משפטים באוויר. למה את מתכוונת?

 

בס"ד

 

כתבת: "איסוף מקורות הוא תורה ושירה שטרם למדנו לעשות כראוי" - ולעניות דעתי, זה אמנם נכון, אך אל לנו להרתע מלעשותו. נכון, זה קשה. זה לא קל. טרם למדנו לעשות זאת כראוי, אך אין זה צריך למנוע מאיתנו לנסות. לנסות, לנסות, ואם צריך - שוב לנסות...

 

ובעזרת ה', גם אם נלמד המלאכה בדרך הקשה והכואבת: ניפול, נדשדש בבוץ, נקום ושוב נפול... בסופו של דבר נצליח, ודווקא מתוך הכאב והמכשולים שבדרך, יחזק ויאמץ לבנו, ובתקווה לה' ובמעט השתדלות - נחזה פרי מעשי ידינו.

לנסות שוב ושוב ושוב זו עצה טובה לכל כתיבה טובה. ממילא בכל אמנות צריכים להתגבר על מכשולים ובעיות.

רק לפני שרצים לעשות, כדאי ללמוד מאלה שעשו לפנינו, וכנראה היו לא פחות מלומדים ולא פחות מוכשרים מאיתנו. שאלות שנשאלו בעבר ועדיין דורשות חשיבה:

 

א. האם נכון רק לצטט מקורות זה אחר זה או עדיף לאחדם לתוכן סגנוני חדש?

ב. האם חייבים להיות נאמנים לשפת המקור או מותר לשנות את השפה בנאמנות לרוח המקור?

ג. איך לאחד מקורות שונים? ומה לעשות כאשר יש סתירות עובדתיות בין מקורות?

ד. איך לקשר מקורות ממקומות שונים או תקופות שונות, מבלי שהדבר יהיה מלאכותי?

 

ובטח יש עוד שאלות לשאול...

 

 

ורק אם הכותב לומד היטב את לקחיהם של קודמיו, לקחים הנובעים מרוח הלאום, כלומר מהשראת שכינה,

אזי הוא יפנים את דרך הכתיבה היהודית, ויצליח לחדש על סמך הישן. כמה דוגמאות:

א. רבי כתב את המשנה על סמך סגנון הלימוד של רבי מאיר שנסתמך על הלימוד בבית מדרשו של רבי עקיבא.

ב. הרמב"ם בחיבור משנה תורה הסתמך על דרכי ההוראה של רבי, הגאונים והרי"ף.

ג. המשורר רבי יהודה הלוי סיכם ועידן בסגנונו את סגונם של רבי שמואל הנגיד, רבי שלמה אבן גבירול, ורבי משה אבן עזרא שקדמו לו.

ד. לביאליק לא היה ממי ללמוד שירה. אבל את אמת הבנין המוקפדת בכתיבה למד ממנדלי מוכר ספרים ואחד העם שהיו עורכיו ומוריו.

 

כתמיד אי-אפשר ללמוד רק באופן כללי.

נראה איזה מקורות בחרת וכיצד שיבצת אותם.

מבחינתי, אשמח לראות את היצירה מתפרסמת.

אם עושים זאת טוב, הרי זו אמנות לכל דבר.

 

בס"ד

 

שהעורכים לא נתנו את דברם (וד"ל).

לאחר שיענו, במידה והתשובה תהיה חיובית, אעלה...

יצירה תורנית כאוסף מקורות היא סוג של יצירה יהודית לכל דבר, מלאכת מחשבת אמנותית של שיבוץ מקורות לכדי מחשבה אחת.

 

בס"ד

 

תודה רבה,

אם כי אין זו בקשתי בלבד. זו בקשת יוצרים כללית, אני רק העלתי אותה...

אלא מדענים מטורפים.

 

הם עושים ניסויים בבני אדם: תחת כמה עומס אדם יכול לעמוד??

 

ביניתיים העמיסו עליהם:

 

-עריכה

-עבודה

-נישואים [על רובם ]

-קרציות

 

עוד מעט יוסיפו גם ערימת אריאלניקיות ועזאיות שיקרצצו על האשר"צ!!

 

בס"ד

 

סליחה ומחילה אם יצא לי להטריד מי מן העורכים בדבר עיכובי פרסום למיניהם. וכמו כן - מזל טוב לכל המתחתנים למיניהם.

 

ובהמשך לדבריו של אוהב אמת, זו גם ההזדמנות להגיד תודה מקרב לב.

טוב לדעת שעוד יש בנ"א שמקרצצים על האשר"צ, כי בזמן האחרון אלו אותן יצירות מאותן יצורים ופחות או יותר באותו הסגנון..

[תראו, הם אפילו לא פה כדי לכעוס עלי |מרגיש כמו ילד נטוש|]

טוב, נקווה שעוד חודש ככה האתר יתאזן בחזרה

א. שירה היא אמנות במידה בה המשורר נאמן לבוראו. ומלאכה כיכולתו להביא את היצירה לשלמותה.

 

ב. צודקת.

 

 

א. מי קבע ששירה שנחשבת היום (משקל, חרוזים וכד') נחשבת כתנאי לכל שיר? ראוי לדון בכך כנושא בפני עצמו. נק' למחשבה- לא מצינו בספר תהילים  של המשורר היהודי הגדול בכל הזמנים התעקשות על חרוזים, ודאי שלא בשירת ימי הביניים. למעשה, זו המצאה של האשכנזים מלפני כ800 שנה. עד אז הקפידו מקס' על משקל מדוייק ובתים, וגם זה לא תמיד.

 

ב. בקשר לתגובות..אכן זו סוגיה כאובה שהרבה קולמוסים נשתברו עליה. הבעה לדעתי מתחילה מגמה סיבות, ששילוב שלהם יוצר בלאגן ורדידות במדור שירה. 1- לעומת קטגוריות אחרות, שירה פשוטה ניתן לכתוב כבר בגיל צעיר מאוד, עוד לפני הבגרות הנפשית.. 2- קל לכתוב שירה, לפעמים די במעברים בין שורות או פיסוק מיוחד או איזו מילה מפוצצת כדי שה"משורר" יהיה בטוח שגיבוב המילים שהציג ראוי לבמה, ולעיתים הוא מצליח לעבוד על העורך ולקבל מעמד לא מתאים לרמתו.

לכן מתפרסמו המוני יצירות בתור "שירה", ואני יכול להעיד שבת מלך (אשתי, במקרה) דואגת לסנן את רוב השירים שנשלחים אליה, בדיוק מהסיבה שכתבתי

מי שהכניס חריזה לעברית היו הפייטנים הקדומים בבבל ובא"י שחיקו את דרכי השיר של עמים אחרים. ומשקלים הוכנסו בעיקר ע"י משוררי ספרד ומאוחר יותר ע"י האשכנזים, אם כחיקוי של ערב ואם כחיקוי של יפת. אמנם יש מקום להכניס לתוך השירה העברית כל סגנון נאה. העיקר בשיר ניגונו הפנימי.

 

 

נכון, כמו שאמרתם, יש דברים שהם לא חובה בשיר אבל הם מאוד מוסיפים לו, ובשירה המודרנית באמת הם לא כ"כ קיימים, אבל לשיר צריך להיות מאפיינים של שיר, לא של איזה קטע נחמד.

צריך איזו חזרה על מוטיב, איזה דימוי, מטאפורה, איזה משהו.

ואני חושבת שכל אחד צריך לקחת את זה לתשומת ליבו, ולא לפרסם שירים חסרי פשר, קשר ומלאים בבוסר

בהצלחה לכולנו!

 

אולי תלמדי אותנו משהו.

 

בס"ד

 

(זה מה שהצלחתי לקרוא מבין שורותיך...)

 

אך אני מעדיפה תוכן גבוהה משירה המורכבת מ"מאפיינים גבוהים", והיינו: שפה גבוהה, חריזה משובחת וכו', הנבובה מכל תוכן. לא פעם, כאשר יוצר מנסה להשתמש בשלל אלמנטים ומאפיינים שיראו בעיני הקוראים משובחים, נפרד הוא מן התוכן היותר עמוק וההופעה היותר שלמה של נשמתו בשיר.

 

ואם כך, הרי שהשאלה היא - האם ישנה יכולת לרמת כתיבה גבוהה הן מבחינת מאפייני השירה והן מבחינת תוכן? האם דרישה כזאת יכולה להידרש מן הגולשים כאן?

גם אם לא בתור יעד מיידי אז כחזון פרטי לכל יוצר וכותב.

אחרת מה אנחנו עושים כאן?

בס"ד

 

רק לא לצפות שביום אחד זה ישתנה: ובאמת, לעולם לא נמצא שירים רק מן הסוג ה"מיוחל", כי כל אדם שמצטרף בא עם הרקע שלו, עם הרמה שלו... תמיד יהיו שירים כאלו, כיוון שהאתר הוא דבר חי, וכל הזמן מצטרפים אליו אנשים. וכל פעם שמצטרף אי-זה אדם, ודאי יכול להיות שרמת שירתו תהיה כזו, ועלינו יהיה לעזור לו, לבכר, לבקר, להעצים ולשפר אותה. כל אחד עם הידע שלו.

 

החזון לכשעצמו ראוי ויפה, אך צריך לבוא עם סבלנות וענווה גדולה.

וכן, כל הזמן צריך לשאוף ליותר.

אני ממש שמחה שיש עוד אנשים שחושבים כך.

אוהב אמת, התחלתי לכתוב רק לפני בערך שלושה וחצי חודשים, לכן (עדיין) אין לי שירים באתר, אבל זה בכלל לא סותר את זה שאני חושבת שרמת השירים כאן קצת בעייתית וזה לא סותר ידע ונסיון בנושא. מקווה שהובנתי

אבל דוגמאות אני אתן:

ועוד..

כתוב בעפרון בקרון החתום/דן פגיס

כאן במשלוח הזה

אני חוה

עם הבל בני

אם תראו את בני הגדול

קין בן אדם

תגידו לו שאני

 

פרוכת:

פָּרֹכֶת / אָמְנוֹן שָׁמוּש

אִמִי אָהֲבָה אֶת יְפִי

המִּלִים

שֶׁחָבְרוּ לָהֶן יָחְדָּו

אָבִי אָהַב אֶת

הָאוֹתִיוֹת

שֶׁיָּצְאו מִתַּחַת יָדָיו

מִּלִּים שֶׁל אִמִי

חוּט שֶׁל חֵן חוּט

שֶׁל חֶסֶד

מָשׁוּךְ הָיָה עֲלֵיהֶן

כּוֹרְכָן לְמַנְגִּינָה

מְכֻנֶּסֶת

אוֹתִיּוֹת שֶׁל אָבִי

סְמָלִים שֶׁאָהַב

חוּטִים שֶׁל כֶּסֶף

עִם חוּטִים שֶׁל

אָבִי הוֹתִיר לִי

אַחֲרָיו –

לֹא כֶּסֶף

לֹא זָהָב

רַק

רֹאשׁוֹ שֶׁל חוּט

וּנְחִילֵי

אוֹתִיּוֹת

יְהֵא לוֹ שִׁירִי

זֶה

פָּרֹכֶת מְעַט

תְּלוּיָה

לְתַלְפִּיוֹת

זָהָב

עַל גַבֵּי

פָּרוֹכוֹת

שֶׁל בֵּית כְּנֶסֶת

 

יש עוד הרבה, נראה לי שאלו מספיקים.

בואו תעלו לפורום פה "שיעורים בשירה"

כל פעם משו אחר. לדוג'-

מאמר על שירה- סיגנון מסויים, מאפיין סיפרותי מסויים...

מאמר ושיר על ושל משורר,

תרגיל כתיבה שאנשים יכולים לשתוח את מה שיצא להם ולתת ביקורות אחד לשני,

להביא שיר של משורר ולנתח אותו ביחד

 

 

זה דורש מעט השקע...

אבל גם שירה זו אומנות -שחייבת שיהיה לה נדבך בסיס של האמנות, הקראפט, היכולת הטכנית והארגז כלים-

שלהם האמן נותן נפש ויצר בהן.

 

באמת רעיוניות טובים

 

בזמן האחרון יש תחושה נוראית של זרימה באתר, שהוא הופך להיות מיום ליום יותר ויותר דומה לאתר שיתוף קבצים.

הבעיה היא שככל פעם קמים אנשים ומוחים על זה, ואנשים אומרים שהם צודקים ומפה זה לא זז לשום מקום.

אנחנו צריכים לשנות פה כמה דברים באתר, לא להפוך אותו לגמרי, אבל כן לעורר כאן כמה דברים. אבל זה תלוי בהשתתות של העורכים והיוצרים פה ברצון שלהם לשנות ולעלות.

האתר הזה באמת בדרך למטה, ואתם יכולים לומר שאני רואת שחורות ומורידת מוראלים, אבל באמת שאני מרגישה שצעקו פה ומחו פה כ"כ הרבה פעמים וזה נפל על אוזניים אטומות . 

יש פה הרבה אנשים ששמיפ באשר"צ יצירות ונעלמים. במקרה הטוב הם חוזרים לראות את המחמאות שהשאירו להם.

שוב, זה לא אתר שיתוף יצירה. מי שרוצה שיגיבו לו שיגיב גם לאחרים [ואחרים= גם חדשים, לא רק חברים שלו.]

בס"ד

 

לא חושבת שצריך להרחיק כל כך בעניין.

ואחרי שזה יתייבש אפשר לצבוע בגואש (?)

אם זה חייב להיות משו שימושי אפשר כוס לעפרונות...

יאללה בהצלחה..

נו במת, זה חמר, ואת לא מקצועית כמו שזה נשמע. מה ציפית לשמוע?

יש דרך וצורה להגיד דברים יפה, אז בבקשה.

 

ו...לעניות דעתי התגובה הייתה מיותרת. היא לא תרמה בשום דבר, אז בשביל מה??

 

ברכות

הבעיה היחידה היא שאם את לא תשרפי את הכלי בתנור קרמי- כל פעם שהוא ירטב הוא יחזור להיות בוץ....

יש בכל הארץ המון קרמיקאים\ות. את יכולה לברר אצל הקדר המקומי כמה יעלה לך לשרוף אצלו מדף (או כלי).

 

מה את יכולה לעשות?

קערה-

תעשי כדור. תדחפי למרכז את האגודל. תצבטי את החימר בין האגודל לאצבע סביב-סביב עד שתקבלי קערה או כדור.

תקפידי לשומר על הצורה- תסתכלי על הכלי תוך כדי עשיה ותישרי\תעגלי מה שצריך.

וגם תקפידי לשמור על שפת הכלי- שלא יתפורר, שלא יסדק. (אם כן- תתקני במעט מים וחימר.) שפת הכלי חשובה מאוד- היא כמו החיתום שלו. כמו לשים נק' בסוף משפט.

 

או שתעבדי בנחשים- מגלגלים נחש, מעמידים נחש על נחש, מועכים אחד על השני, מחליקים.

שיטה שטובה לכוסות\ אגרטלים\ כלים בצורת צלינדר.

 

 

מקווה שהבנת את מה שכתבתי לך ב"מברקים"...

 

אם יש לך כישרון- את יכולה גם לפסל בע"ח\ אנשים

יש ספרים של פיסול בע"ח בפימו שאת יכולה להשתמש בהם.  

 

*אם את רוצה לשרוף אצל קדרית- תשמרי את התווית על החימר!!! כדי שהכדרית תדע איזה טיפול בדיוק החומר צריך.

*ייבוש- חימר צריך ייבוש איטי ואחיד. כדאי לעטוף בנילון את הכלי או הפסל- ולהשאיר לא קשור לגמרי את השקית. מידי פעם לסובב את הכלי או הפסל כדי שיהיה ייבוש מכל הכיוונים. כמובן שלא להניח ליד חלון או מאורר או תנור או מזגן- שיתן מכת חום\קור מכיוון אחד בלבל של הכלי.

ייבוש הוא שלב חשוב -אפשר למנוע המון סדקים ע"י יבוש נכון.

*את מוזמנת בשמחה לשאול אותי עוד...

זה היה מוסיף אם היה... {אבל לא בנפרד}

שבת שלום ומבורך...

ואם יפצלו אותו..?

כרגע אני לא מרגישה שבפורום הנוכחי יש מקום למה שחשבתי, ולכן הוא גם לא פעיל.

 

כזה יהיה פורום למלאכת יד, שגם מראים בו עבודות, וגם מתייעצים - לדעתי הוא יכול להיות הרבה יותר פעיל.

 

 

בלי לפגוע באף אחד - נראה לי שכרגע גם ההפרדה בין הפורום לאתר, וגם העובדה שהכל עובר סינון של עריכה - לדעתי אלו שתי הסיבות שהפורום פה לא מאוד פעיל.

 

לא מבינה למה צריך עורכים בשביל כזה פורום (יצירה כתובה - סבבה. מלאכת יד???)

 

 

גם לדעתי יש להוריד את מלאכת יד מהאתר ולהעביר אותה לפורום חדש, נפרד.

התכוונתי גם לזה, וגם לכל שאר העבודות שכפי שאני מבינה כרגע כביכול המקום שלהן הוא פה, אבל פה הן לא מוצאות את עצמן...

לדוג' - פימו, עיסת נייר, דאס, חרוזים, סוגי צבעים, מוביילים וכו' וכו' וכו'.... משהו יותר נרחב מ"תכשיטנות וצורפות".

אם היה משהו אחר שאליו התכוונת - כנראה זה היה ממש מזמן, כי אני מכירה פה את המערכת כשנתיים, ומעולם לא ראיתי כזה דבר. לדעתי שווה לנסות שוב.

והיה שם גם דברים על פימו, עיסת נייר, דאס חרוזים וכו...

מי שזה מעניין אותו (בעצם, בעיקר אותה) שתוסיף תגובה, ואם נראה שיש ביקוש נבקש מהנהלת האתר לפתוח פורום כזה.

 

מסיבות טכניות -יהיה מאוד מסובך להנות לו פלאטפורמה טכנית.

ויהיה עוד יותר קשה לתחזק אותו טכנית ותוכנית.

אני לא חושבת שתהיה מספיק היענות לתצדיק פורום\אתר נפרד.

 

אבל--

אאפשר לפעול בתוך המסגרת הקיימת.

למשל- את יכולה לכתוב הודעה שבועית (או חודשית...) בפורום עם רעיון ליצירה, רשימת טיפים, שאלה למי שמבין\ה...

 

 

 

1. מבחינה טכנית - מה הבעיה? זה אמור להיות פורום ככל הפורומים, שיהיה אפשר להציג בו תמונות.

 

2. לתחזק אותו טכנית ותוכנית - ברור שבשביל זה צריך מנהלת לענין שתעשה זאת, אחרת לא עשינו כלום.

 

3. במסגרת הפורום הקיים - אני בתור חובבת מלאכת יד לא נכנסת לכאן הרבה - כי פשוט לא מעניינים אותי דיונים על שירה, קומפוזיציה ועל איך מעלים תכנים ל'פסיפס'. זה למה נראה לי שאין הענות פה לתחום מלאכת היד.

 

עדיין לא הבנתי מה הקשר בין הנושאים ולמה לא שיהיה פורום נפרד למלאכת יד, שלדעתי אם הוא יהיה נפרד ויתמקד בזה תהיה לו יותר הענות.

את רוצה ללכת על זה? מי אני שאמנע ממך!!

ואני גם אשמח להשתתף ולהעלות דברים.

אם זה רק פורום ולא "כמו פסיפס" בנפרד- זה נראה לי הרבה יותר פשוט טכנית...

 

רק עולה לי בעיה אחת- איך לא לעשות הודעות של מילים ותמונה שההודעה עצמה באורך הגלות....

בס"ד

 

אך אין לי דוגמא הולמת (למעט מה שאני כתבתי, אך אין ראוי להביא דוגמא זאת. כלומר, אינני בטוחה שזה מתאים. המילה אליה אני מכוונת אמנם אינה גסה, אך אם אצטרך להביא אותה, ממילא תתפרש על ידי שני פירושיה, כולל הפירוש הפחות נאה... כלומר: עצם העלאת הנושא ודאי תביא אנשים לחשוב על שני הפירושים, ואינני בטוחה עד כמה זה שייך. לפחות לא עד שאברר השאלה...)

לעניות דעתי, אפילו אם כוונת הכותב טהורה, כדאי להישמר משימוש במלים אשר עלולות להתפרש לא נכון בדרך העלולה להשחית את הלשון ללצון. אפשר למצוא ביטויים מוצלחים אחרים. אם הכותב מאד מוכשר, אולי ימצא דרכים להשיב למלה את הוראתה המקורית מבלי שהדבר יתפרש לא נכון, זה יהיה חידוש גדול.

 

 

בס"ד

 

על פירושה ה"לא-נכון", וניכר בזאת מן תוכן היצירה (כמו כן מקריאת אותו מושג בכלל הלכתי, אשר מצוי באופן מובהק וברור לכל שאין הכוונה לפירוש השני...) מה שכן, ראיתי כי תמהו כמה מן הקוראים במקום אחר על השימוש במילה זו. אמנם תמיהה זו יכולה להוכיח לי, לכאורה, את הפסול שבפרסום היצירה עם אותה מילה, אך מאידך - הרי זו מילה אשר כל כך שגורה על פירושה השני.

פעם השמיע רבי יעקב דוד מוורקי דרוש ארוך בתורה. רבי מנדל שתק. מפני מה אינך משמיע דברי תורה? שאלו האח. השיב: נאמר אין אומר ואין דברים בלי יצא קולם - בכל הארץ יצא קוום.

 

בס"ד

 

לא חשוב...

אולי פשוט עצם התעוררות השאלה מצביעה על בעיתיות, ואם כך התשובה צריכה להיות לא. אחרי הכל, כחלק מהיות היוצר מפרסם, צריך להתחשב הוא בקהל יעדו.

בדיוק יצא לי להפגש במילה משו בסגנון, בכולופן הזכירה לי את השאלה שלך..והיה ברור לפי ההקשר הפירוש. לא רואה בזה בעיה..

למרות שכשנזכרים בזה היו כאלה איתי שכן לקחו את זה לפירוש השני.. כאילו בצחוק...

אז אולי בעצם לא.

לסיכום - לא פתרתי את בעיותייך

כל כותב צריך לבחור לעצמו את מלותיו. הנביאים בחלק מנבואותיהם אמרו משפטים גסים למדי כי נאמרו בתוכחה לוהטת שנועדה לזעזע. בגמרא ובהלכה משתמשים בשיוויון-נפש במלים שבלשון היומיומית לעתים מתביישים לומר. סופר או משורר, ככל ששואף לכתיבה נאצלת יותר כן צריך להיזהר מלשון זולה. או במלים אחרות: תפקיד המשורר להביא את הרחוב אליו ולא את עצמו אל הרחוב.

 

 

בס"ד

 

אם לא נקבע שום כלל - איך יהיו יוצאים מן הכלל?

 

ובחזרה לדיון:

 

"יש קדושה בונה, ויש קדושה מחרבת.
הקדושה הבונה - טובה גלוי; והמחרבת - טובה גנוז, מפני שהיא מחרבת כדי לבנות מה שהוא יותר נעלה ממה שכבר בנוי.
המשיג את סוד הקדושה המחרבת, יכול הוא לתקן כמה נשמות, ולפי גודל השגתו כך גדול הוא כח תקונו. מהקדושה המחרבת יוצאים הלוחמים הגדולים, המביאים את הברכה לעולם, מעלת משה בעל היד החזקה, ששבר את הלוחות.

מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו גם כן בנינים עצמיים. הוא חוסה בצלם של הבנינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם.
אבל האדם, מי שנשמת אדם בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבנינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה.
לפעמים הרעיון עולה למעלה, מתאותו בענינים רבי הכללות והטוהר, אז מתחלשים ביותר הענינים השפלים, היותר פרטים, האחוזים במסעדי הדמיון, והמשפטים הרגילים, וכל חלקי הטוב והקודש, שהיו אחוזים בהם, מתרופפים, והאדם נשאר משתומם, עד שיוברק לו אור יותר בהיר, שיבנה את הריסתו הרוחנית, בנין יותר נעלה, ויקח גם כן את כל מעמקי הטוב והקודש, שהיו נתונים בתוך אותם הענינים השפלים והשטחיים, ויבנה מהם עולם חדש, עולם מלא אור גדול." (אוה"ק ח"ב עמ' שי"ד)

 

צריך לבדוק טוב-טוב האם אנו יוצרים כדי להרבות אור וקודש בעולם, ואם כן - האם אותו אור קודש בונה או מחריב...

כללים של באיזה מלים משתמשים ואיזה לא זרים לחלוטין ללשון הקודש. יש לכך סיבות טובות:

 

א. כל המלים בלשון הקודש הם שמותיו של הקב"ה.

ב. המלה חלק ממשפט והעיקר הכוונה בה הדברים נכתבים.

ג. קלקולים בשפה אי-אפשר לתקן באמצעים חיצוניים. מי שמשתמש במלים בקדושה ממילא משיב להן את הוראתן המקורית שאבדה להן, גם אם לא כל הקוראים יבינו זאת.

ד. לשון הקודש לשון הנצח. ענווה לקבל את הלשון כפי שדיברו אותה בכל הדורות, ולא להסתכל על הדברים רק מצד צורכי השעה.

ה. צנזורות מעולם לא הועילו ליצירה.

 

הלוחות הראשונים של משה רבינו היו בקדושה גבוהה יותר מהלוחות השניים. משה רבינו שבר את לוחותיו הראשונים רק בגלל חטא העגל ועשה זאת ללמד סנגוריה על ישראל. בכל אופן, הדברים שכתבת עמוקים.

 

 

 

היה זה בבחינת "מילי דבדיחותא", וכמובן שלא התכוונתי לכך ברצינות (סליחה על אי-הוספת המחוות למיניהן).

בדבר סיבותיך לכללי שימוש המילים:

א. נכון, ובכל זאת ישנן מילים שלא ראויות להאמר, ואם כן - אז לא על ידי כל אדם.

ב. לפעמים, כדי לפרסם דברים - צריך קצת יותר מכוונות טובות.

ג. נכון, על כן לא ייתכן ונגיד על אברהם שמידת החסד שלו היתה שגויה, היות ולוט למדהּ ממנו ויישם אותה בצורה כזו שהחסד הפך לפשע ממש, ובבחינה זו היה כ"חסיד שוטה" בפני אברהם. אולם, ישנם מקרים וכן צריך להזהר ביותר, כי "חסידים שוטים" עלולים לצוץ בהם ביותר.

ד. לעיתים דווקא כן צריך להסתכל על צרכי השעה

ה. מסכימה. כאשר היצירה אינה ראויה - גם אם נוציא ממנה איזה חלק, הרי שתשאר כזו, היות ונעשתה בכוונות לא טהורות ובמחשבות לא ראויות. וכפי שאדם לא יאכל מנתו, אשר (במחילה) ירק לתוכה אדם, וזאת על אף שיוציאו החלק ה"נגוע" ברוק, כך גם כאן.

אך ביצירות שתוכנן ראוי וכוונותיהן ראויות, אם "נצנזר" חלקים על מנת לפרסם ברבים - אשר אינם מסוגלים להכיל בתוכם חלקים אלו, ודאי עדיף. ודומני שחלק מספרי הראי"ה צונזרו מעט (ואולי אני מתבלבלת?)

א. ישנן מלים שלא ראויות להיאמר? הלשון ביסודה תמימה. ויאמר משה את דברי השירה הזאת עד תומם.

למה נאמר עד תומם ולא עד תומה? פירש היהודי מפרסישחא: עד שכל ישראל יהיו תמימים.

 

ב. לא הבנתי את כוונתך.

 

ג. אינני חושש מחסידים שוטים כי נזקם מועט. לעומת זאת חושש אני גם חושש מצדיקים שוטים כי נזקם גדול.

לוט לא היה חסיד ולא היה שוטה, אלא רשע שהתגורר בסדום ואחז בדרכיהם.

 

ד. לא אמרתי שלא צריך להסתכל על צורכי השעה, אבל תורה היא תורה רק כאשר היא אמת לאמתה לכל המקומות ולכל הדורות. לכן חכמים היו מאז ומעולם זהירים בתקנותיהם ומרחיקי לכת בראותם את תוצאות תקנותיהם.

 

ה. יש דרגות רבות בקודש. מיראת רוממותו העליונה, לא ראוי בכלל לכתוב יצירות בלשון הקודש. היו אנשים קדושים בישראל שמסיבה זו לא פירסמו דבר. השאלה מתחילה מה לעשות כאשר עקב ירידת הדורות לרוב הכותבים יראת שמים קטנה. יש לכך שתי תשובות. האחת, להמתין בסבלנות עד שהדורות יתעלו והלשון תשוב לקדושתה. השניה, לצנזר. השלישית, להשתדל לתקן. בפועל מנגון ביקורת שאיננו בא מפנימיותו של היוצר איננו טוב. לכל המצנזרים לדורותיהם היתה אג'נדה או פניות או נקודת מבט חלקית, והתוצאה היתה שפגמו יותר מאשר הועילו. חכמה קטנה לצנזר. חכמה גדולה לדעת איך לשפר יצירה.

 

.

כתבת: "המלה חלק ממשפט והעיקר הכוונה בה הדברים נכתבים" - אז נכון שיש משמעות גדולה לכוונה, ומאחורי הדברים הנאמרים יש הרבה כוונות טובות, אך האם זה מספיק? לא. לפחות, לא בשביל לפרסם ברבים, שאז כל הכוונות הטובות שבעולם לא יעזרו.

יש רק כוונה טובה אחת: לעשות דברים מיראה ואהבה לקב"ה. כמה כותבים באמת ובתמים מצליחים להגיע לכוונה כזאת, בדורות האחרונים מעטים. אז מה את מציעה, שנפסיק לפרסם יצירות?

 

וכבר נאמר על ידי הרב קוק (כמדומני) : לא כל מה שחושבים אומרים, לא כל מה שאומרים כותבים, ולא כל מה שכותבים מפרסמים.

צריך לראות כל מקרה לגופו, אך ייתכן ורבים מן המקרים באמת ידרשו באי-חשיפה ובהמנעות מפרסום.

אבל צריכים לזכור שיש נקודות מבט שונות. נחלקו חכמים ורבי מאיר. מה שחכמים אומרים טהור, רבי מאיר אומר טמא. מה שחכמים אומרים טמא, רבי מאיר אומר טהור. ולא יכלו חכמים לרדת לסוף דעתו, כל שכן לתחלת דעתו, ובכל זאת לא צינזרו את דבריו. זה באשר לדברי תורה, באשר חכמים יודעים לקבל גם דעות

החלוקות עליהם.

 

ביצירה הדברים הרבה יותר מורכבים. יש דרכים שונות של כתיבה, ודרכים שונות של קריאה. כתיבה היא כתיבה אמיתית, רק כאשר היצירה נכתבת בכותב, וכאשר בכתיבתו הכותב מסוגל להיות רחוק מהיצירה על מנת להביאה אל שלמותה. אחרת, הכתיבה נובעת מהאגו, ותהיה הכוונה טהורה ככל שתהיה, היא בעיקר סובייקטיבית. זו הבעיה הגדולה של היצירה המודרנית, רוב האנשים כותבים על עצמם, ורוב הקוראים מחפשים את עצמם או את הכותב בקריאה (הסופר אליאס קנטי תיאר את הבעיה הזאת כבר לפני כשמונים שנה, ואמר באירוניה שמשהתחילו אנשים לגלות שאין נושא מעניין יותר בעולם מאשר עצמם, החלו לכתוב רק על עצמם). אמנם יש חשיבות להשתפכות הנפש, באשר היא מביאה לידי ביטוי בעיות שלא דיברו עליהם במהלך הדורות, אבל כתיבה מתוך הרוח או הנשמה, זו כבר מעלה שכמעט לא מצויה בדורות האחרונים. יותר משאיננו יודעים איך לכתוב, איננו יודעים איך לקרוא. והעיקר לשמוע ולהאזין.

 

 

 

 

 

 

 

 

של חכמים ורבי מאיר, היות ואין מחלוקתם משפיעה על הרהורי עבירה וכד' אצל אדם. הלכות צריכות לבירורים, וכשנעשות הן בקדושה ובענווה של אנשים קדושים וענווים כאלו, אין חשש. בדבר סובייקטיביות ביצירה - איני רואה כיצד היא קשורה לדיון, ואם כך - אשמח אם תפקח עיני, כי קטונתי מלהבין זאת.

יש דרגות רבות בקודש, והקודש איננו תלוי רק בענוותנותם וקדושתם של חכמים, אלא גם בענווה והקדושה הכללית של הדור.  בתקופת התנאים היו בדרגה כזאת של קודש שהכניסו למשנה מטעמיהם הם מחלוקות שונות, אפילו שכבר הסכימו ביניהם מהי ההלכה. בתקופת הראשונים, הרמב"ם קבע הלכה אחת ולא השאיר מקום לדעות שונות.  

 

באופן עקרוני, גם יצירה צריכה להיכתב מקדושה ולהיקרא בקדושה. כך היה בדורם של דוד ושלמה.

לכן, לדוגמא, בגלל ענוותנותו של דוד, מזמורי תהלים אומרים טהרה וקדושה לכל הדורות. ואילו, מחכמתו של שלמה, שיר השירים אומר קודש קודשים לאנשים יראים, ואילו אנשים נקלים מוצאים בו דברי זימה.

באותו אופן, סיפורי ר' נחמן מברסלב הם קודש קודשים למי שמבין אותם, אבל למי שאיננו מבין אותם הם

נשמעים כסיפורי ילדים.

 

בכל יצירה, ובפרט בספרות, יש דרכים שונות לפרשה. ככל שאדם מתקדש , כן מחשבתו קדושה בכתיבתו

וכל מה שהוא כותב מטהר. ככל שאדם מיטהר, כן מחשבתו טהורה בקריאתו והוא מוצא קודש בכל מה שהוא קורא. ולהבדיל, כשהאנושות רחוקה מטהרה וקדושה, יש בלבול גדול בין טוב לרע. לדוגמא, לפני כמאה חמישים שנה, סופרת צרפתיה כתבה את המשפט הבא: "אני סבורה, כי את האהבה, שרגשותיה ורעיונותיה היפים מרוממים ומחזקים אותנו, ראוי להגדיר בשם תשוקה נעלה, אולם את האהבה העושה אותנו אנוכיים ופחדניים ומפקירה אותנו לשפלותם של כל היצרים האפלים - תשוקה רעה. כל תשוקה מותרת ורצויה או אסורה ונפשעת אך ורק לפי התוצאה שהיא גוררת אחריה, ואין ליחס חשיבות לכך שהחברה הרשמית, שאינה לאמיתו של דבר בית הדין העליון לאנושות, נותנה לפרקים גושפנקא של היתר לתשוקה הרעה ופוסלת את התשוקה הטובה". גם אם הדברים שכתבה אינם שלמים בטהרתם, אני מוצא בהם כמיהה אמיתית אל הקודש, דבר שאיננו קיים בהרבה יצירות החפצות באמת בקודש אבל מדברות עליו באופן צדקני.

 

ובחזרה לדיון, כאשר מלים התרחקו מהוראתן המקורית, או כאשר השפה התרחקה מקדושתה, יש בעיתיות איך ליצור יצירה טובה. עקרונית, כתיבה טובה צריכה להיות ללא פניות, וכך גם קריאה טובה. בפועל יש פניות, ואילו הרהורי עבירה, אם של היחיד, אם של הרבים, ואם הרהורים שהצטברו במהלך הדורות. לפיכך, מכולנו נדרש יותר אורך-רוח וסבלנות אם בכתיבה ואם בקריאה. העיקר איננו כמה כותבים או כמה מפרסמים, אלא איכות היצירה.

 

 

 

 

 

בס"ד

 

ובכל זאת, כאשר נכתבת יצירה ובה מילה המשתמעת לשתי פנים - אף על פי שמצד תוכנה ראויה להובן בצד אחד, מ"מ על היוצר להתחשב בקוראיו ובמדרגתם, על מנת שלא יבואו להבנה מסוימת. לא-טהורה.

 

*עתה אענה על הסעיפים שלא עניתי קודם ("תשובות") :

 

א. בהחלט ישנן מילים שלא ראויות להיאמר, לא שאינן ראויות בכלל - אלא אינן ראויות להיאמר ע"י אנשים מסוימים, לציבור מסוים ובשעה מסוימת. עת לדבר ועת לשתוק...

 

ג. "חסידים שוטים"= כוונתי היתה לחסידים=תלמידים. לאו דווקא במובן היותר-טהור ונאצל של המושג, אלא לכל אדם באשר הוא אדם, ולומד ומושפע מדברים מסוימים הרואה בסביבתו. לגבי צדיקים שוטים: לא הבנתי.

 

ד. ישנו הבדל בין יצירה של אדם פשוט, לתורה אשר היא יצירת א-לוקים.

 

ה. מסכימה, אך עם הסתייגות על עניין הצנזור.

הבעיה יותר מורכבת. אם יש מלה שמשתמשים בה לשתי פנים: אחת טובה ואחת לא טובה. אזי אם יפסיקו להשתמש במשמעות הטובה רק בגלל שחוששים מהמשמעות הרעה, אזי בהדרגה תישאר למלה רק משמעותה הרעה והלשון תתרחק מקדושתה.

להלן התיחסות לדבריך:

 

א. תני בבקשה דוגמאות (אם את לא רוצה לכתוב מלים, תני הפניות ליצירות). כמובן שלא כל דבר צריך לומר לכולם. אבל באופן עקרוני, כל כתיבה שהיא רק לציבור מסוים עדיין איננה טובה ושלמה.  לכן, לדוגמא, החומש קדוש כי הוא מדבר הן לצדיקים והם לאנשים פשוטים.

 

ג. זו בעיה כללית של השפה כאשר היא רחוקה מקדושתה. לכן תמיד יש למורה אחריות יותר גדולה מאשר לתלמיד.

 

ד. כאמור, גם יצירה יכולה להיכתב ברוח הקודש. כמובן שאין זו אותה דרגה כתורה שניתנה מפי הגבורה. אבל צריך לזכור שפשטות היא חותמו של הקב"ה.

 

ה. צריך לזכור שיש דרגות שונות של טהרה, ובדורות האחרונים כל הסכרים נפרצו. האם זה גרוע יותר

מדורות בהם צנזורות לא השתמשו בכוחן לטובה, אינני יודע. ודאי שהמצב רחוק מאידאלי, אבל הבעיה

נמצאת בשני הצדדים.

 

 

 

 

 

 

בס"ד

 

לא אוכל להביא, משום שגם אם תבין הכוונה האמיתית של המלה, הרי שעצם העיסוק בסוגיא זו בהכרח יביא אותך (ואת שאר קוראי השרשור) למחשבה ע"ד הפירוש השני, וזה משהו שאיני רוצה בו. אך אנסה למצוא/להמציא דוגמא, ב"נ.

 

ג. נכון - זו בדיוק הסיבה שאני חושבת שעל היוצר מוטלת האחריות, ועל כן עליו לחשוב פעמיים לפני הפרסום.

 

ד+ה.

א. זו סוגיה שאי אפשר להבין אותה באופן מופשט. תשלחי לי דוגמא, אם מצאת, במסר אישי.

 

ג. יש שתי דרכים טובות לכתיבת יצירה. האחת, בנשימה אחת וזו דרגה מאד גבוהה. כך הרמח"ל

והראי"ה קוק היו כותבים, במשיכת קולמוס ללא הגהות. השניה, לעשות הרבה הגהות עד שמרוצים מהכתיבה. רש"י לדוגמא היה עושה מאה הגהות על כל מה שכתב, עד שצמצם את כתיבתו לצורה נאותה. בכל אופן, נראה לי שאם יוצר רוצה לפרסם את יצירתו, משסיים את כתיבתו עליו לעבור עליה שוב לפחות שמונה פעמים בטרם יפרסמה. באשר לפרסום יצירה, רנ"ק היה אומר שאם יוצר כתב ספר, יגנוז אותו במגירה לעשר שנים, ואם כעבור עשר שנים הוא חושב שעדיין יש טעם להוציאו לאור, יפרסמו. כמובן, בדורותינו קצת התרחקנו מצניעות כזו

 

 

 

בס"ד

 

לבד מזאת, זו כלל לא המילה אשר התכוונתי אליה.

 

וכהארה כללית: נשמע מדבריך שהם תקיפים ו"עצבניים" משהו... יוטב אם נדבר בנחת, בצורה נינוחה ושלווה האחד לשני, ולא נקום אחד על רעהו בציניות ובחוסר סבלנות וסובלנות וכיוצ"ב. ואם טעיתי באופן פירוש והבנת דבריך, הרי אני לבקש סליחה ומחילה. אך אם לאו - עומדת אני מאחורי דברי הנ"ל.

 

אך אור וטוב

שנדע לאהוב זה את זה, ולכבד זה את זה.

בס"ד

 

אל לכם להרהר אחר "אוהב אמת" בדבר עבירה כלשהי. דברי אלו נכתבו אחר דברים שנכתבו על ידי אדם אחר, ואשר המנהלים מצאו לנכון למוחקם.

 

הרבה שמחה בעבודת ה' ושפע קדושה.

דעו וראו אך אור וטוב

תהרהרו מה שאתם רוצים ובלבד שיהיו דברי תורה

 

הבולטת שבהן היא השימוש הלא פרופורמיונלי (ולא נכון) במילה "לסיים" במקום במילה "לגמור", שקיבלה קונוטציה מינית.

גם מילים כמו "מיוחד" החלו להתפרש כ"מפגר".

יש עוד הרבה דוגמאות.

 

 

פרופורציונלי - מידתי.

 

קונוטציה - הקשר.

שמשום מה הוידיאו של האתר לא עובד לי....!

מי שיש לו שישלח

ב מ ק ר ה מתרחש כרגע אצלי בבית מיני-מפגש של עורכים בעבר ובהווה.

ופתאום שמנו לב שכל העורכים הזכרים (רובין, יוחאי, ציר 60 וכד') עזבו מכל מני סיבות.

 

האם זה רע או טוב לפסיפס? זו כבר שאלה אחרת..

אבל סתם זה מעניין

גם עזבו יוצרות נקבות (ונדליסטית, שירה חדשה וכד')
אני לא יודעת את סיבת העזיבה של העורכים, אבל לא נראה לי שיש קשר. לא נראלי שמשו בסגנון- 'וואלה, אני בן, ורוב היוצרים פה זה בנות, אז בוא נעזוב.'

יכול להיות שיש פה איזשהוא גרעין, אחרי הכל העורכים הם בני אדם ועם כל השיקולים המקצועיים של העורך יש גם קצת שיקולים 'אישיים', לא מתוך עיקרון, אלא סגנון התחברות, וכאלה, נוו הבנתם.
אולי הגיע הזמן להוסיף עוד עורך, ממין זכר.
[כאילו, אם זה יעשה לכם טוב.]

 

בס"ד

 

שאין כמעט יוצרים זכרים. אולי יש יותר יוצרות מאשר יוצרים, אך יוצרים זכרים אין כ"כ מעט כפי שהזכרת. אגב, דומני כי הסיבה לכך שיש יותר יוצרות מיוצרים, היא שבנות הן רגישות יותר. כמו כן, בינה יתרה ניתנה בנשים (נדה מה)- בינה היא היכולת והכשרון המעשי להוציא אל הפועל רעיון מופשט.

 

בס"ד

 

ההבדל בפירוש שהבאתי, שהוא יותר על דרך החסידות.

 

אגב אורחא, אני חושבת שיש קשר בין שני פירושים אלו. 

בס"ד

 

כמו "והאדם ידע את חוה".

 

ובלשון בעל התניא (תניא לקוטי אמרים, פ"ג) : "לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד" וממשיך ומבאר על דעת ה' "ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ברוך הוא, הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה, לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית, כ"א דמיונות שוא. ועל כן הדעת הוא קיום המדות וחויתן, והוא כולל חסד וגבורה פי' אהבה וענפיה ויראה וענפיה".

דבר ראשון, להגיד "מבחינה ביולוגית *הנפש*..." זה דבר והיפוכו.

דבר שני, בדר"כ כישרון ממוקד לתחום ספציפי הוא דבר שהרבה יותר בולט אצל גברים.

דבר שלישי, בשמות של כמה ציירות את יכולה לנקוב? אם כבר הבאת דוגמה ציור הוא בחירה לא כ"כ טובה- אני לא מסוגלת לחשוב על שום אמנית בולטת במיוחד ואני מבינה בזה קצת.

ניתן לשים לב לתופעה מעניינת, בה אע"פ שרוב הנשים מבשלות ואופות והגברים לא- השפים הגדולים הם גברים.
אע"פ שרוב הנשים תופרות וסורגות והגברים לא- החייטים המפורסמים הם גברים.
אע"פ שרוב הנשים בעלות חוש יצירה אומנות ועדינות ואל הגברים זה בולט פחות- האומנים הגדולים הם גברים.

 

המסקנה הנקודתית שלי לנושא שהעלית (לא אלאה אתכם במערך שלם) היא שהעובדה שהציירים הגדולים הם גברים, לא מפריעה ופוגעת באמירה שאצל נשים חוש האמנות מפותח יותר.

ומה עם זה שבעולם י שיותר בנות? 

טוב, נסחפתי, אבל נראה לי שזה די עניין שלבנות בד"כ יש יותר זמן/עניין וכו' לשבת על המחשב ולשתף אחרים מאשר בנים.

אבל אפשר להגיד שהרבה בנות באות לפה בעקבות הפורום- ובקטע הזה אין ספק שיש יותר בנות, אבל למה זה קורה- זה כבר דיון אחר..

זה די מסביר את העניין, לא?

לבנות מטפחים את הצדדים של אסטטיקה

ולכן הן גם פונות לאומנות

לבנים מטפחים את הצדדים של שכל ורציונאל-

אז אין הרבה שזורמים לאומנויות

זה עניין שבנפש. לדעתי

לטשטש, להדגיש, למסגר וכו'... מנסיון מומלץ ממש.

במיוחד שאת לא כ"כ מעוניינת באפקט של העפרונות.

כבר אמר רבי יהודה הנשיא: בא"י או עברית (לשון הקודש) או יוונית (אם לא יודעים עברית ומדברים לשון זרה, שתהא הלשון המובחרת מכל הלשונות הזרות). בטח לא שעטנז. אמנם יש דעה, דעת כותבי התלמוד, שהרעיון נעלה מכל שפה, אולם זו דעה גלותית. חלק משיבת ציון היא ההכרה המחודשת בכך שהנשמה היהודית יכולה להתבטא בשלמותה רק בלשון הקודש. מה יעשו רבים שנולדו בחו"ל או שלשון אמם אנגלית או צרפתית או רוסית? אם שבו לארץ ממניעים יהודיים, ילמדו מהחלוצים בדורות קודמים ועל-אף הקשיים ידבקו בלשון הקודש.

 

 

 

 

בס"ד

 

אני בדעה איתך, אבל אין שום פסול בהכרת שפות אחרות. הרבה זמן היה לי חלום ללמוד איזו שפה ולכתוב בה משהו, והנה הוא התגשם... (לא שגמרתי ללמוד את השפה, אבל שיהיה)

לימוד לשון זרה יכול מחד להביא לבלבול או להתבוללות ומאידך להבנת ייחוד לשון הקודש ודבקות יתרה בה.

כתבת: "הרבה זמן היה לי חלום ללמוד איזו שפה ולכתוב בה משהו, והנה הוא התגשם". זה משפט בעברית המעורבת בהרבה אנגלית, כמנהג הלשון המדוברת בימינו. בעברית נכונה אומרים: חלמתי ללמוד שפה נוספת ולכתוב בה, והנה החלום התגשם. דרושות שנים רבות ללימוד שפה כלשהי לעומקה, אחת על כמה וכמה לשון הקודש.

 

 

בס"ד

 

ובכל זאת...

מכל מקום, אין זה המקום להרחיב בדיון זה.

[אם אני לא מתבלבלת- לא מפרסמים פה. יש מצב שאני טועה]

[בואו לא נתחיל לחפור על הנושא שוב]

שלפעמים אתה משלב מילה באנגלית בשיר, (או בשפה זרה אחרת) ע"מ ליצור משמעות שלא נמצאת בעברית (לדוג' משמעות כפולה).

אני לא אומרת שלהשתמש כל הזמן באנגלית, אבל לפעמים מילים מסוימות גורמות לדברים שא"א למצוא בעברית..

 

(עוד משהו, פעם גם כתבתי שיר עם שם של חניכה שלי באמהרית, יש כל מיני דברים בשפות אחרות, שא"א למצוא בשפה היפיפיה שלנו..)

 

והנה הדוגמאות לדבריי:  "הכדור עוד לא הגיע לידי goal

                                   אז אולי אזיז את השַעַר

                                   עד שֲיִפָגָע כחוט השערה.         

אמנם יש דברים אחרים הנמצאים בשפות אחרות ואינם בלשוננו. אולם צריכים סיבה טובה על מנת להרחיב את הלשון. אם רוצים להשתמש ברעיון זר או במלה זרה, כדאי להישמר פן הדבר ירחיק את הלשון העברית מקדושתה.

לפיכך, עדיף לחשוב היטב איך לנסח מחדש את המחשבה בעברית, בפרט שיר בלשון הקודש שהוא תפארת לקב"ה. הייתי משכתב את שירך כך:

 

הציצית שבטלית אינה תכולה

אז אעשה את רצון אבינו שבשמים

עד שתגיע אל תכליתה.

 

 

 

לפני שאת מתחילה לכתוב שיר, בדקי בינך לבין עצמך האם כוונתך באמת מקורית ואם נדרש תקני את מה שיש לתקן.

 

קנאותך לשפת הקודש מעוררת קנאה, אך יש להבין שעם כל היפי והקדושה והרצון לפאר את שם ה' בעולם דווקא בכזה הידור, ע"י המרגליות המשובחות ביותר (הן הן מילות העברית המשובחות והמפוארות, אשר לא יסולו בפז) - בכל זאת לא תמיד כולם מצליחים להגיע לדרגה זו לבטא את מחשבתם ולהביע רעיונם.

הרחבת הלשון בעזרת מלים זרות ודימויים זרים נובעת לרוב מהסתכלות בדשא של השכן במקום לכתוב מפנימיות.

 

 

 

 

בס"ד

 

כלומר, ברור שיש גם עניין של נאמנות למקורות, אך האם לומר שכשאדם משתמש במילים זרות ודימויים זרים, הדבר נובע מהסתכלות בדשא של השכן? לא בהכרח. שפה זה דבר חי, כשאדם בוחר להשתמש בשפה מסוימת להתבטא, יש בזה מין אמירה מסוימת, וכמובן ישנן הרבה אמירות אפשריות לכך.

 

אתן דוגמא: כשהייתי בכיתה ז' בערך, התחלתי לכתוב שירים באנגלית. לא פה ושם, כפי שאולי נהגתי לפני כן, אלא ממש כ"אידאל". היום, במבט לאחור, אני מבינה שזה נבע מהשפעה של תרבות המערב. הרי כל הזמן שמעתי שירים באנגלית שהיו פופולרים מאוד באותה תקופה (היום אינני יודעת אם הם עוד כאלה, כי אני כבר לא שומעת את אותן התחנות...), ונסיתי להתחקות אחר אותם שירים, אולי כמין בריחה, כמין רצון להיותת "כמו כל העולם". היום כמובן, האמירה שלי שונה. החיבור שלי למקורות, כמו גם הנאמנות שלי אליהן יותר קרובה מאז - וכך הדבר בא לידי ביטוי גם בשירי. אולם לאחרונה, באחד משירי הרגשתי צורך להביע עצמי בשפה שונה, אותה התחלתי מעט ללמוד. ומעבר לאתגר עיוני-אינטלקטואלי משהו בלכתוב בשפה זו, היה בהחלט רצון להביע משהו. לצאת באמירה מסוימת.

המשיכה לשפות זרות נובעת משתי סיבות. אחת, מחשבות גלותיות. שניה, הגלובליזציה והדומיננטיות של השפה האנגלית. למה משוררים וסופרים יהודים לפני מאה-מאה וחמשים שנה ידעו לשונות רבות ובכל זאת החליטו לכתוב רק בעברית? ולמה חלק מהישראלים הולכים שבי אחרי לשונות זרות? כי בדורות קודמים הבינו היטב את הזרות והגלותיות שבשימוש בלשונות זרות ועשו את כל המאמצים להחיות מחדש את הלשון העברית, ואילו בדורות האחרונים שכחנו שהשיבה לא"י איננה רק שיבה גשמית אלא בעיקר שיבה רוחנית.

 

 

אינני יודעת, ייתכן ויש סיבות נוספות (ודלה כתפי מהתנסות בהן ומלהכירן), ומכל מקום - דומני ואם אכן אינן הסיבות הבלעדיות, אז הן לפחות העיקריות שבהן. אך שוב, אינני רואה בכך פסול. כלומר, ודאי ששפת הקודש היא המהודרת ביותר, אשר ראוי לאיש הישראלי לכתוב ולדבר בה, אך ההידור איננו מעכב בעד השירה עצמה.

כל יהודי או יהודיה הכותבים שירה בלשון זרה, ממילא רוחם טרם הגיעה לתיקונה השלם. וכתיבה בלשון זרה,

כמו מגורים בארץ זרה, מעכבת.

 

 

בס"ד

 

של "עת לעשות לה' הפרו תורתך". לא בטוחה שזה מורה בהכרח על טרם ההגעה לתיקון השלם, אם כי בלי שום קשר ודאי ייתכן מצב כזה, לאור היות המשורר (כל משורר) בן אנוש בעולם הזה.

אומרת התורה: לא תענה ברעך עד שקר. דבר על עצמך ולא על רעך. ובצורה מוכללת יותר, דבר בלשונך ולא בלשון רעך. הלשון העברית היא הלשון של אבותינו אברהם יצחק ויעקב, הלשון בה משה רבינו קיבל תורה מסיני, הלשון בה שוררו דוד ושלמה וניבאו כל הנביאים, הלשון בה למדו ושנו הזוגות והתנאים,

הלשון בה פיייטו הפייטנים פירשו המפרשים ופסקו הפוסקים, הלשון בה התפללו בכל הדורות, והלשון ששבה לחיים חדשים בדורות האחרונים. לכל אחת משאר הלשונות אומה משלה, תולדות משלה ואופי משלה. לגבי אותה אומה היא היא הלשון היחודית לה. לגבי אומות אחרות היא לעולם לשון זרה. אמנם משגלה ישראל מארצו נאלץ לדבר גם בלשונות אחרות, אולם כל הלשונות הללו מעולם לא היו לשונו אלא רק לשונות בהם התארח. לכל לשון יש רבדים שונים. בפרט העברית היא מחד לשון נביאים או כהנים או חכמים ומאידך לשון עממית. תפקיד המשורר להאציל את הלשון העממית, כפי שעשו דוד ושלמה, ולא להתבטל בפניה. עם כל הכבוד לרצון להרחיב את הדעת, כרמך שלך כבר נטרת?

 

 

 

 

 

בס"ד

 

אתחיל דווקא מהסוף: כרמי שלי לא גמרתי לנטור, אך הנני נוטרת, ומדוע לא "נטרתי" ל' עבר? כיוון שאדם נוטר כרמו כל חייו בעולם הזה, ומשמגיעה שעתו, נלקח ונהנה משכר יגיעת כפיו ונטירתו. אולם, לא ייתכן ואדם יסיים מלאכת הנטירה כאן, בעוה"ז. ומכאן שאין מניע "לנטור" כרמי "זרים", כל עוד נעשה הדבר מתוך מחשבה טובה וקדושה, ומכאן הגעתי ל"עת לעשות לה' - הפרו תורתך".

 

מובן שאינני באה להעיד בזאת במשהו על עצמי, אך זו היא השקפתי הכללית בנושא.

 

אגב, התבטאותי זאת איננה באה להגדיר השימוש בלשון זרה בשירה כ"חטא", אלא כחיסרון מסוים בשירה הישראלית, שודאי ראוי לה להכתב בלשון הקודש, ביחוד בימינו אנו - שאנו על אדמתנו. אך כמובן החסרון הזה נובע מחסרון כללי של גלות שטרם נסתיימה וגאולה שטרם באה לשלמותה.

(ואני ממש לא מתכוונת להתפס לקטנות..).. גם לי יש "קנאת שפת הקודש" ברמות, אבל לעיתים יש צורך להשתמש בלועזי כדי להסביר מושג מסוים שקשה למצוא לו מילה ספציפית (= עוד פעם שימוש לועזי... ירחם המרחם), ואני רואה את זה כזכות לשפת הקודש, שאין בה קטנות ושייכת רק לדברים גדולים.. או עד שימצאו וימציאו את המילה המתאימה בעברית....

 

שנזכה..

עד שאנחנו כבר לא בגלות..

חבל לא לנצל את זה.

 

היו מקבלים 'יצירות' בסגנון ה'רדוד קמעא' הזה לפסיפס?