יש דרגות רבות בקודש, והקודש איננו תלוי רק בענוותנותם וקדושתם של חכמים, אלא גם בענווה והקדושה הכללית של הדור. בתקופת התנאים היו בדרגה כזאת של קודש שהכניסו למשנה מטעמיהם הם מחלוקות שונות, אפילו שכבר הסכימו ביניהם מהי ההלכה. בתקופת הראשונים, הרמב"ם קבע הלכה אחת ולא השאיר מקום לדעות שונות.
באופן עקרוני, גם יצירה צריכה להיכתב מקדושה ולהיקרא בקדושה. כך היה בדורם של דוד ושלמה.
לכן, לדוגמא, בגלל ענוותנותו של דוד, מזמורי תהלים אומרים טהרה וקדושה לכל הדורות. ואילו, מחכמתו של שלמה, שיר השירים אומר קודש קודשים לאנשים יראים, ואילו אנשים נקלים מוצאים בו דברי זימה.
באותו אופן, סיפורי ר' נחמן מברסלב הם קודש קודשים למי שמבין אותם, אבל למי שאיננו מבין אותם הם
נשמעים כסיפורי ילדים.
בכל יצירה, ובפרט בספרות, יש דרכים שונות לפרשה. ככל שאדם מתקדש , כן מחשבתו קדושה בכתיבתו
וכל מה שהוא כותב מטהר. ככל שאדם מיטהר, כן מחשבתו טהורה בקריאתו והוא מוצא קודש בכל מה שהוא קורא. ולהבדיל, כשהאנושות רחוקה מטהרה וקדושה, יש בלבול גדול בין טוב לרע. לדוגמא, לפני כמאה חמישים שנה, סופרת צרפתיה כתבה את המשפט הבא: "אני סבורה, כי את האהבה, שרגשותיה ורעיונותיה היפים מרוממים ומחזקים אותנו, ראוי להגדיר בשם תשוקה נעלה, אולם את האהבה העושה אותנו אנוכיים ופחדניים ומפקירה אותנו לשפלותם של כל היצרים האפלים - תשוקה רעה. כל תשוקה מותרת ורצויה או אסורה ונפשעת אך ורק לפי התוצאה שהיא גוררת אחריה, ואין ליחס חשיבות לכך שהחברה הרשמית, שאינה לאמיתו של דבר בית הדין העליון לאנושות, נותנה לפרקים גושפנקא של היתר לתשוקה הרעה ופוסלת את התשוקה הטובה". גם אם הדברים שכתבה אינם שלמים בטהרתם, אני מוצא בהם כמיהה אמיתית אל הקודש, דבר שאיננו קיים בהרבה יצירות החפצות באמת בקודש אבל מדברות עליו באופן צדקני.
ובחזרה לדיון, כאשר מלים התרחקו מהוראתן המקורית, או כאשר השפה התרחקה מקדושתה, יש בעיתיות איך ליצור יצירה טובה. עקרונית, כתיבה טובה צריכה להיות ללא פניות, וכך גם קריאה טובה. בפועל יש פניות, ואילו הרהורי עבירה, אם של היחיד, אם של הרבים, ואם הרהורים שהצטברו במהלך הדורות. לפיכך, מכולנו נדרש יותר אורך-רוח וסבלנות אם בכתיבה ואם בקריאה. העיקר איננו כמה כותבים או כמה מפרסמים, אלא איכות היצירה.
] ולהאיר על האתר שלנו?
]
ואז להדביק עוד פעם את הכתובת.
למבינים בלבד...
