ב"ה
ראשית - תודה לחמסית על היצירה המצוינת שתפתח פה את הדיון. אני יודע שעלולילם לעולל לי רעה בגלל הדיון הזה, אבל אני מרגיש צורך מוסרי לפתוח אותו.
היצירה של חמסית:
נכנסתי לתוך גבולות הישוב הקטן.
שלווה מוחלטת הייתה באוויר. שלווה של יום שישי אחר הצהריים.
הלכתי בצעדים מהירים, מקשיב לקול חבטת נעלי הספורט שלי על המדרכה.
לפתע קלטתי עוד קול צעדים, מלבד שלי. הבטתי קדימה והבחנתי בבחורה הצועדת לקראתי. היא הייתה לבושה בחצאית ארוכה, שטאטאה את הריצפה. חולצתה הרחבה והארוכה התנפנפה קלות ברוח. קוקו ארוך עבר את כתפיה. היא בחנה אותי בתשומת לב, העבירה את עיניה מה'נייק' החדשות שלי, לעבר הג'ינס שלבשתי, ולבסוף בראשי הגלוי. שם ניתקע מבטה. היה נידמה לי שאני מזהה בפניה מבט של חוסר הבנה. היא מיקדה את מבטה בפני, ולפתע היה נראה שזיהתה אותי. כעת מבטה שידר זילזול, בוז, ואפילו לא מעט זעם.
ניחשתי את המחשבות העוברות במוחה, הלחשושים אותם אני שומע תמיד כשאני חוזר לישוב כמו עדת זבובים שלא מרפה:
"ראית את הבן של רחל? אפילו בישוב לא הולך עם כיפה!", "קצת בושה!", "איזו חוצפה!", "הוא מתגאה בחרפה!", "הוא בסוף עוד ישפיע על הילדים", "מסכנה רחל, כזאת בושה", "קצת כבוד!". וגם אלה שלא ריכלו, הביטו בי במבטים ספק מתביישים ספק מבזים, מבטים שאומרים הכל.
הם לא מבינים.
לא מבינים מה קשה להיות השונה באמונתו. לא מבינים שלא כולם מאמינים במה שהם מאמינים. מזלזלים במה שהם לא. לא מבינים שאיני מזלזל בהם, להפך. אני מכבדם, מכבד את אמונתם. לא רוצה ללכת בגאון כאחד
מהם- כשאיני אחד כזה. למה הם לא מבינים שמתוך כבוד אליהם איני נושא עלי כיפה? הסרתי מעלי את העול, נכון. אבל אני אומר זאת, לא מחביא זאת מאחורי גבי.
רק לפני שלוש שבועות, כשהייתי כאן בפעם האחרונה, ראיתי את ה"דוס" הישובי, הולך מחובק עם חברתו. ולא, הם לא היו נשואים.
האם הוא דתי יותר ממני?
|| מפה והלאה הערות שלי:
מעבר להשוואה לדוס היישובי, רק העניין של דתל"ש במשפחה, הופך שלא בצדק, לעניין של שידוכים (ובחברה החרדית זה ממש ככה, אבל גם אנחנו לא חפים מפשע...).
בחברה התורנית, שאט - אט נבנה לה דור שני, ובה רוב החבר'ה פה חיים (עזרא, אריאל, והפורמים פה בכלל הם של אנשים מצויינים וחזקים מאוד), מתחיל להיווצר הדור השני, ששואף ב"ה ליותר קודש, גרעינים תורניים, יישובים וכיו"ב (ורואים את זה בהדלדלות המפד(ז)"ל, הדלדלות העניין של הצעירים ב'הצופה' בעוד הקוראים הוותיקים הולכים לעולמם, בעוד 'בשבע' פורח, גם בגלל שהוא חינם - וגם משפחה מרובת ילדים תיקח עותק - שניים שלושה).
והאמת- אני די מגיע מהעמדה של הדוס (מי שראה את חתיכת הנייר שאני יכול לזייף בבית במקצועות הקודש...), וגם - אפי' בעיני הרב מאיר רוזליו אני נחשב ל'בחור רציני' (נו, באמת, עם כל הביטול תורה שלי, ושלל העיסוקים...).
האם אצלנו, כחברה - הכל בסדר?
יותר מזה - האם פה - כל הדוסים החיצוניים [ואני בינהם] באמת באמת שומרים שכל מסר"ש לא יחרוג?
לידי יושב חבר טוב, שנפגע מאחרים ועכשיו הוא בוכה. האם בזה אנחנו יותר טובים?
האם בילדים שמוכרים וזורקים נפצים - אנחנו יותר טובים?
נכון, ד' הוא המלך, שיחות הר"ן הם דבר יפה, עד שזה מגיע לכאן.
אני תמהה. אולי לכם יש תשובה...
]
כן... יש לי עוד מלא מה לילמוד... או השאלה עד כמה אני באמת משקיע 
