יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, *וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה*. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם.
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
יהי ביתך פתוח לרוחה - כביתו של אברהם אבינו ע"ה שהיה פתוח לארבע רוחות העולם, כדי שלא יצטרכו האורחים להקיף למצוא הפתח:
ויהיו עניים בני ביתך - ולא יקנה עבדים לשמשו. מוטב שיהנו ישראל מנכסיו ולא זרע כנען הארור:
*באשתו אמרו - מדקאמר עם האשה ולא אמר עם אשה, למדנו שבאשתו אמרו. אית דמפרשי, באשתו נדה בלבד, שלא יבוא לידי הרגל עבירה. ומדברי המשנה נראה, דאפילו באשתו טהורה. וכן אמרו חז"ל [חגיגה ה'] מגיד לאדם מה שיחו, אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין. אלא א"כ צריך לפייסה לדבר מצוה, כגון רב דשח ושחק ועשה צרכיו:
מכאן אמרו חכמים - רבינו הקדוש שסידר המשניות כתבה, מדברי חכם זה שאמר ואל תרבה שיחה עם האשה למדו חכמים לומר, כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו. מצאתי כתוב, כשאדם מספר לאשתו קורותיו כך וכך אירע לי עם פלוני, היא מלמדתו לחרחר ריב, כגון קורח שסיפר לאשתו מה שעשה משה שהניף את הלוים תנופה, והביאתו בדבריה לידי מחלוקת. אי נמי, מתוך שהוא מספר לה שחבריו גינוהו וביישוהו אף היא מבזה אותו בלבה, וזה גורם רעה לעצמו:*
ובוטל מדברי תורה - שנמשך אחר דברים בטלים ואינו עוסק בתורה:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יב) (על המשנה) כ"ז כו'. בין בהיותה טמאה, שהדיבור מביא לידי תאוה והתאוה לידי מעשה, ואין לך רעה גדולה מזו שגורם לעצמו. ובין שהיא טהורה, שיותר טוב היה שבזמן ההוא יהיה עוסק בד"ת, וזהו שאמר ובוטל מר"ת. מר"ש. ונוסחא אחרת מדויקת, כל המרבה:
פירוש תוספות יום טוב:
באשתו אמרו. דברי יוסי בן יוחנן הן שדבריו שהיה אומר. מרגלא בפומיה הוה. אבל מרבותיו קבלם כענין שפירש הר"ב בריש פירקין שכל דבריהם שבזו המסכתא דברי קבלה עד מסיני. והיינו נמי דעל מכאן אמרו חכמים וכו' מפרש הר"ב רבינו הקדוש כתבה וכו' ולא פירש כן אדהכא ובעל מדרש שמואל כתב באשתו אמרו וכו' רבינו הקדוש קאמר לה וכ"כ עוד בשם הר"ר אפרים. ושמכאן אמרו חכמים. חכמים הבאים אחריו הוסיפו על דבריו ע"כ. וכן מצינו בסוף סוטה שהוסיפו אחריו במשנה משמת רבי וכו'. אבל קשיא לי על זה הפי' לשון אמרו דקאמר התנא ואילו רבי אמר כן על דברי יוסי והרי הן דברי יחיד ואיך אמר אמרו:
קל וחומר באשת חבירו. מפני החשד. כ"כ רש"י. לפירוש השני שכתב הר"ב על באשתו אמרו.
כל זמן שאדם מרבה וכו' גורם רעה וכו'. לשון מדרש שמואל כל זמן בין בהיות אשתו טהורה בין בהיותה בימי טומאתה אין ראוי להרבות דבורו עמה. כי אם היא נדה וטמאה הדיבור מביאו לידי תאוה. והתאוה לידי מעשה ואין לך רעה גדולה מזה שגורם רעה לעצמו. ואם היא טהורה יותר טוב היה שהזמן ההוא שיושב בטל בשיחה בטלה. יהיה עוסק בדברי תורה. וז"ש ובוטל מדברי תורה כשמרבה שיחה באשתו טהורה ע"כ. וזה שכתב הר"ב דמדבריו נראה דאפילו באשתו טהורה. ורש"י מסיים לפי שביטל מדברי תורה. ע"כ. והובא לידי משניות מארץ ישראל מסדר זרעים קדשים וטהרות. ובתוכם גם מסכת זו והוגה כל המרבה שיחה וכו':
)
כל כך דרש את זה.
האבסורד.