http://shut.moreshet.co.il/shut2.asp?id=169560
כבוד הרב שלום וברכה
אני כותבת את המכתב הזה עם חצי צחוק חצי בכי, לפעמים כל המצב הזה נראלי לי כל כך אבסורדי ובו בזמן מתסכל נורא.
אני בחורה בת 27, היו לי עד כה 4 קשרים רציניים, בין לבין יצאתי והכרתי לא מעט בחורים. ואני שמה לב לדפוס חוזר, תמיד נמשכתי לבחורים שהביאו איתם סיפור חיים בעייתי, אחד מהם סבל ממחלה קשה בילדות שיכולה להשפיע גם בעתיד, אחד הגיע מרקע חילוני לא למד מקצוע וחי בבית מפורק עם לא מעט קשיים,ואני מנסה להבין למה אני נמשכת רק לבחורים האלה???
אני בחורה משכילה, מבית טוב, חכמה עם איכויות רבות והכרתי לא מעט בחורים כמוני ברמה שלי ואף טובים יותר ולא נמשכתי אליהם כלל.
זה מצב מאוד מתסכל, במיוחד שלאחרונה הכרתי בחור מקסים ממש שעונה על כל הקריטריונים שלי ואני לא מרגישה אליו שום רגש, לא בא לי לדבר איתו או לפגוש אותו ואני לא מבינה למה זה קורה?
כרגע אני לא יודעת אם להמשיך בקשר או לא בגלל שאני ממש מכריחה את עצמי לצאת איתו ולדבר איתו (נפגשנו עד כה פעמיים).
אשמח לעצתו הכנה של הרב
תודה מראש
(הרב ראובן בר כץ)
שלום וברכה לשואלת היקרה.
השאלה שאת מעלה מוכרת מאד לאנשי המקצוע בתחום הזוגי.
לא מעט נערים ונערות נמשכים לקשרים שיש בהם מימד של ''פרוייקטיות'' ו'נתינת חסות וחסד' לאיזשהו אובייקט (במכוון אני משתמש במילה - אובייקט) שהוא נצרך.
ארחיב ואסביר,
חלק ניכר מאלה שנמשכים לקשרים עם אופי ''בעייתי'' כהגדרתך, או אופי 'נצרך' בהגדרה מקצועית יותר, באים על בסיס של מבנה אישיות 'שבעה'. כלומר, כאלה שיש להם 'נתונים מצויינים' שבאים לידי ביטוי ביופי חיצוני, חכמה, יכולת וורבלית מעולה, בית עם יכולות כלכליות, דימוי עצמי גבוה ועוד.
מכל מיני סיבות נפשיות מורכבות שלא אכנס אליהן כאן האנשים הללו חשים 'אי נוחות' מעצם העובדה שהם 'קיבלו יותר מידי' לעומת אחרים, וכדי להרגיע את התחושה הזו שעולה אצלם מעת לעת, הם חשים גרייה מתמדת לעזור, לסייע, לתמוך, להתנדב, בפרט למי שנתפסים אצלם ככאלה ''שקיבלו הכי פחות'', וכאשר הם עושים זאת, חל אצלם במבנה הנפשי איזשהו איזון, שיש בו מן הצדקה, על כך שיש להם נתונים מצויינים. ואז נוצרת במנגנון הנפשי שלהם, התמכרות לתחושה הזו, שיוצרת אצלם 'מעגל' מתמשך של נתינה ורצון עז לתרום.
איפה אם כן הבעיה?
כאשר קשר מסוג כזה קורם עור וגידים והופך לעובדה מוגמרת, עם הזמן האובייקט 'הנצרך' חדל בהדרגה להיות 'נצרך' (מכל מיני סיבות) או מפסיק להיתפס בעיני בן הזוג כ'נצרך' (גם כאן מכל מיני סיבות). ואז התחושה המרוממת של 'הנתינה' מתפוגגת. כך שמתחיל להיווצר עירעור באיזון הנפשי. התסכול צובר ומתעצם ו'הפיצוצים' הם רק שאלה של זמן ומינון.
מה עושים?
ראשית, את כבר במצב מעולה מעצם העובדה שאת מודעת לכך שאת נמשכת ל'בעייתיים', רוב אלו שנמצאים במצבך אינם מודעים לכך כלל.
הולכים לכמה פגישות אצל איש מקצוע בתחום, מציפים את הצורך הנפשי שלך, מבררים על איזה חסכים או עיוותי חשיבה (מיסקונספציה) הם יושבים. מלמדים אותך לתת לצורכי הנפש שלך מענה ראוי, דרך מגוון אפשרויות נוספות, שיתנו לך תחושה תמידית של איזון נפשי, בלי לסכן את המערכת הזוגית שתהיה לך.
כאשר תהיי מודעת לצרכים שלך, תוכלי לפנות את עצמך מבחינה רגשית מהגרייה המתמדת לחפש את פן 'הנצרכות' אצל מי שיושב מולך. או אז תהיי פנויה נפשית להתרגש מחיוך, או אמירה חכמה, או הקשבה, או הכלה, או תמיכה ואכפתיות ועוד ועוד של בן הזוג ה''לא בעייתי'' שיישב מולך - ובא לציון גואל...
בהצלחה רבה,
ראובן בר-כץ
052-5616360