בין השמשות
~א.ל
*שלי*אפוש
אפוש] בלי להיות בת 20!! נה נה בננה.רחלקה-עצמי-אח..
רק שאני לא יודעת לחפש בשרשורים קודמים. אנא פנה למומחים..):פלונים אלמוניםדברי התורה השבת לרפואת חיה לירון בת שריתה ואילן מנחם בן חנה
דבר תורה נקודתי
השבת אנו קוראים את פרשת "בהעלותך". בתחילת הפרשה ה' מצווה את אהרון להדליק את הנרות במקדש. התורה מספרת לנו על התמדתו הגדולה של אהרון במעשה ההדלקה, ומשתמשת בביטוי: "ויעש כן אהרון". "ויעש כן" – אהרון עשה את אותו מעשה בדיוק פעמיים ביום: בבוקר ואחר הצהרים -יום יום, במשך כל ימי חייו.
אולם, אהרון עשה את אותו המעשה בדיוק - מידת ההתלהבות שהייתה מנת חלקו בפעם הראשונה שהדליק את המנורה דבקה בו למשך כל ימי חייו, בכל יום הוא התלהב מחדש, בכל פעם הוא שמח מחדש, השקיע והודה לה' על כך שזכה במצווה הגדולה הזו.
לא סתם תופעה זו מגיעה דווקא במנורה. את המנורה מדליק אהרון בבוקר – לאחר הלילה, ואחר הצהרים – לקראת ערב. בסמיכות לזמן בו מגיע החושך הדליק אהרון את המנורה. האדם תמיד מחכה לאור, הוא שמח בו כל יום ומחדש, ומבין את הנחיצות שלו.
אם נחשוב על המצוות בצורה כזו, אם נבין שהמצוות נחוצות לנו וחיוניות עבורנו – שהן המהוות את הקשר שלנו עם בורא עולם – או אז נשכיל לשמוח בהם מחדש מידי יום ביומו.
שבת שלום!
דבר תורה מעמיק
קוראים אנו השבת את פרשת "בהעלותך". פרשה זו סוערת ומפותלת, ומתווה בפנינו מסלול של עם העולה ויורד, מתקדם ונסוג.
בתחילת הפרשה אנו קוראים על מצוות הדלקת המנורה. מנורת המקדש – שהדלקתה מעידה על חיבתו הגדולה של בורא עולם לבניו, על כך שהוא – שאינו צריך לכך שנאיר לו, מעניק לנו את הזכות ל"האיר לפניו", בכדי להראות על אהבתו הגדולה אלינו.
לאחר מכן אנו למדים על הכשרת הלווים לעבודת המקדש. הלויים, שביחד עם הכוהנים מהווים את הגורם המחבר בין עם ישראל לבוראו – עוברים תהליך של התקדשות וכפרה לפני כניסתם לעבודת אוהל מועד. בהמשך, מספרת לנו התורה על מספר יהודים שהיו טמאים בי"ד בניסן, ולא יכלו להקריב את קורבן פסח. אנשים אלו באו לפני משה בבכי, ושאלו אותו מדוע נגזר עליהם שלא לקיים את מצוות הפסח, כיצד יוכלו להשלים את העובדה שהיו טמאים ולכן לא הקריבו את הקורבן? יהודים צדיקים אלו מבינים את החיסרון העצום בכך שהם נמענו מלקיים מצווה, ומתעניינים כיצד ניתן לתקן זאת. משה מביא את דבריהם לפני ה', המחדש חידוש נפלא: פסח שני – הזדמנות שנייה להקריב את קורבן פסח.
אחרי דברים אלו מתארת לנו התורה את הצורה בה הנהיג בורא עולם את עמו במדבר: השגחה פרטית נפלאה הייתה מנת חלקם, והם זכו להכוונה מדויקת על כל צעד שעשו: "על פי ה' ייסעו, ועל פי ה' יחנו". עם ישראל זוכה להשגחה ניסית.
לאחר מכן, התורה מספרת לנו על כך שמשה הכין חצוצרות כסף, כדי לשוות הוד והדר לצורת התנהלות מחנה בני ישראל. לפני היציאה לדרך, כמו גם היציאה לקרב – היו הכוהנים תוקעים ומריעים בחצוצרות, וקוראים לכל העם להתאסף ולבוא.
בהמשך התורה מתארת את הצורה הנפלאה בה מחנה עם ישראל היה מסודר, על המלכותיות והטקסיות – כיאה לצבאו של מלך מלכי המלכים, בה נקטו בני ישראל.
לאחר מכן, בפרשייה מיוחדת במינה, המסומנת ע"י 2 אותיות "נ" הפוכות, מספרת לנו התורה על ארון הקודש שהיה עומד באמצע מחנה בני ישראל. על שני לוחות הברית שניתנו בהר סיני שהונחו בתוכו, ועל העדות הנפלאה שהעיד כי בורא עולם בחר בעמו, והוא משרה בו את שכינתו בתמידות.
ברגעי-שיא אלו, בשעות המיוחדות והמפעימות הללו, עומד עם ישראל ומתלונן. עם ישראל בוכה ומתמרמר על כך שהוא זוכר את האוכל הטוב שאכל במצרים, שנמאס לנו מה"מן" שהוא מקבל מידי יום ביומו ושהוא מתאווה לאכילת בשר. באותה שעה מתחילה לבעור אש בקצה המחנה, ורק לאחר תפילותיו של משה האש נרגעת. משה מתפלל אל ה' שיביא בשר כדי שהעם יוכל לאכול ולהירגע. בתגובה, ה' אומר למשה לומר לעם, שהם יקבלו בשר עד שיימאס להם ויצא מאפם, ואכן כך היה.
לאחר מכן, משה מאציל כוחות נבואה על שבעים הזקנים המכובדים שבעם, וממנה אותם לעזור לו להנהיג את העם.
בסיומה של הפרשה אנו קוראים על כך שמרים ואהרון מדברים נגד משה אחיהם, ומרים נענשת בצרעת. הפרשה מסתיימת בכך שעם ישראל כולו חיכה למרים 7 ימים עד שנטהרה מהצרעת, ורק אז הענן התרומם, ועם ישראל המשיך במסעו.
פרשה זו תמוהה היא ביותר. מלאה היא סערות ופיתולים, סיבוכים וקושיות. עם ישראל שעמד בשיא תפארתו, שזכה לארון הברית שעומד בתוכו, שצווה להדליק את מנורת המאור בבית המקדש, ושבמשך ארבעים שנה הלך במדבר ע"פ הנחייתו של בורא עולם – נופל עד כדי כך? עם ישראל המקבל מידי יום את המן, בו אפשר לטעום כל טעם שרוצים, מתגעגע ל"אוכל" שאכל במצרים כעבד?
חיינו שלנו נראים אף הם ככה. הם מלאים תהפוכות: עליות וירידות, נסיקות ונסיגות, חושך ואור. ברגע אחד אתה נמצא למעלה - זוכה אתה להרגיש את הקרבה לשכינה, ובמשנהו אתה עמוק עמוק למטה – חש מנודה ונזוף, רחוק ומאוס.
לקח עצום מאין כמותו לוקחים אנו מפרשת "בהעלותך". פרשה סוערת המלווה את עם ישראל בגודלם ובנפילתם, בהצלחתם ובכישלונותיהם, בירידות ובעליות. אסור לאדם להתייאש מנפילות, ואל לו להתגאות בהצלחה, חובה עלינו לזכור שעבודת האדם בעולמו כוללת מצבים של עליה והתקדמות, כמו גם מצבים של נפילה וירידה. "אם אסק שמיים – שם אתה, ואציעה שאול – הינך" אומר נעים זמירות ישראל בתהילים. גם כשאנו נוסקים לשמיים, וגם כשאנו שוכבים בשאול תחתיות – בורא עולם נמצא איתנו. אסור לנו לפחד מנפילות, ואל לנו להתגאות בהצלחות. שומה עלינו לזכור כי בורא עולם נמצא עימנו בכל המצבים כולם.
שבת שלום אחים ואחיות יקרים!
כמידי שבוע, המקום לכל הדיונים על פרשת השבוע:
http://www.facebook.com/topic.php?topic=13901&uid=160950736023
דף מעוצב ובו דברי התורה:
-Rעות-ט'
). ובמיוחד בנושא הזה 
~א.ל)ונאמר במשנה במסכת גיטין פרק ט' (מועתק מאתר 'ישיבה')
(י) בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ אֶלּא אִם כֵּן מָצָא בָהּ דְּבַר עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד) כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ הִקְדִּיחָה תַבְשִׁילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו:
לכאורה דווקא ר' עקיבא שרואה במצווה לקחת אישה כמצווה שהיא לא אמצעי למשהו אחר אלא ערך עצמי להיות עם אישה אם כן כיצד הוא מאפשר לגרש אישה במצא אחרת נאה הימנה.
ראשית יש בדבריו של ר' עקיבא הנחת יסוד שאין להיות עם שתי נשים. למרות שהתורה מתירה לקחת שתי נשים ר' עקיבא לא רואה זאת בעין טובה. הקשר והחיבור בין איש לאשתו לא מאפשר שתי מערכות קשרים. יש להיות רק עם אישה אחת משום שהקשר ממלא את ישותו של האדם.
למעשה כבר הוכיח ראובן מרגליות ז"ל בספרו עוללות כי 'טוהר חיי משפחה בישראל מנע גם בתקופות קדומות בעד ריבוי שתי נשים, עד כי אם יזדמן פעם שיקח אדם שתי נשים השתדלו למצוא את הסיבה לכך. והנה חלק מהמקורות שהציע:
מדרש פסיקתא רבתי: על האמור בשמואל א' ויהי איש אחד מן הרמתים צופים וגו', אר"י משום רבי: ואחר כל השבח הזה אתה אומר 'ולו שתי נשים'? ולמה נטל שתי נשים? והשיבו שם שאחר שחנה ראתה שלא נפקדה היא שהכניסה את צרתה פנינה לביתה.
בתרגום רות ד' ו' על דברי הגואל שאמר לבועז לא אוכל לגאול פן אשחית נחלתי, מפרש התרגום שאמר הגואל לבועז, אשה יש לי בביתי ולא אוכל להכניס אשה אחרת פן יהיה בבית מריבה. ואילו בועז, מבואר בגמרא (בבא בתרא דף צ"א ע"א) שאותו יום שבאה רות לארץ מתה אשתו.
ובגמרא בכתובות דף ס"ב ע"א בבן של רבי שאשתו לא נפקדה, ודן רבי מה לעשות, ואמר: 'נינסב איתתא אחריתא = אם יקח בני אשה נוספת = יאמרו זו אשתו וזו זונתו'! . הרי שאפילו כאשר האשה היתה עקרה, אם היה לוקח אשה על אשתו היו מלעיזים עליו!
וכך גם בתיאור של מחולות הכרמים המבואר בסוף מסכת תענית, שהיו הבנות אומרות בחור: 'שא נא עיניך וכו' ומי שאין לו אשה נפנה לשם'. מפורש שאפילו המון העם לא העלו בדעתם לשאת אשה על נשותם.
כך גם מבואר במדרש שאף אדם שקיים פריה ורביה מצוה עליו להביא עוד ילדים ובנוסח הזה אמרו במדרש (קהלת רבה פ"א): 'נשאת אשה בילדותך ומתה תשא בזקנותך וכו''. מפורש שלא אמרו נשאת אשה וזקנה ואינה יכולה עוד להוליד קח אשה אחרת על אשתך...!
מסיים רבי ראובן מרגליות: "ובכל אלפי מאורעות וסיפורים שבספרות התלמוד אין אנו מוצאים כלהד למציאות זו של ריבוי נשים"!
המקורות שהעתקתי הם רק מקצת מן המקורות שבמאמרו המאלף של רבי ראובן מרגליות. אני מצרפת את הקובץ הזה בהודעה נפרדת וכל הרוצה ליחכם מוזמן לקרוא מן המקורות.
הרוצה להרחיב עוד את היריעה יפנה גם לספרו של פרו' מ"ע פרידמן 'ריבוי נשים בישראל' , הוצאת מוסד ביאליק, שתומך גם הוא במסקנותיו הנחרצות של רבי ראובן מרגליות ז"ל.
(ותודה לבעלי היחיד על כתיבת החומר...)
נפשי ישובב
שרבוב
וופל אמריקאינפשי ישובבאפוש
. ובאמת,נפשי ישובב, ובכל זאת..)