"אני אתן לָךְ דוגמא: מישהו בישיבה פתח פעם גמ"ח דפים. הרעיון הוא שכל מי שצריך דף בשביל לכתוב מודעה או סיכום או משהו, יכול לקחת משם. אז שמו ארגז ליד המדפסת בחדר מחשבים, וכתבו שכל מי שהדפיס ויצא לו קצת עקום או מטושטש או יותר מדי או משהו, שישים בארגז ואחרים יוכלו להשתמש.
אחרי כמה שבועות הוסיפו שם עוד פתק: 'נא לא לשים דברים מודפסים משני הצדדים, אי אפשר להשתמש בהם'.
עכשיו, בצבא זה לא היה יכול לקרות ממיליון ואחת סיבות. קודם כל, הצבא הוא לא מקום של גמ"חים; אם צריך משהו יש אותו, ואם לא צריך אז אין. חוץ מזה, בצבא אין לוח מודעות, זה מושג ששייך לישיבה. בצבא לא חוסכים ולא ממחזרים, זה גוף בזבזני בטירוף. ואחרי הכל, אם כבר היו עושים משהו כזה, אף אחד לא היה צריך שיבהירו לו שצריך דווקא דפים שלא כתובים משני הצדדים.
אבל ביינישים – לביינישים צריך להסביר כל דבר עד הסוף. הנה, עוד דוגמא: בפינת הקפה בישיבה, תלוי תקנון עם שנים עשר סעיפים. שנים עשר! מה כבר אפשר לכתוב שם – תשמרו על סדר וניקיון? ונניח שגם 'הפינה בחזקת חלבי'? מסתבר שצריך קצת יותר מזה. וזה עוד לא הכל – את אולי תחשבי שאני צוחק – אבל התקנון הזה לא מספיק, אז הוסיפו עוד תקנון נפרד לארון של הפינה: 'אין להשאיר מוצרים פתוחים' וכאלה. עוד שבעה או שמונה סעיפים.
ותאמיני או לא, אבל לפני שהתגייסתי כל זה אפילו לא נראה לי מוזר. כל מה שאני אומר עכשיו זה בפרספקטיבה של בוגר"צ – בוגר"צ זה 'בוגר צבא', דווקא ראשי תיבות זה אחד הדברים שדומים בשני המקומות – שחוזר לישיבה ופתאום מתחיל לערוך השוואות בין שני המקומות, ולהבין שדברים הם לא כאלה מובנים מאליהם, ואולי יכולים להיות קצת אחרת.
אני יודע, זה אולי קצת מצחיק, אבל בראש שלי העולם מתחלק עכשיו לשתי קטגוריות: 'הצבא' ו'הישיבה'. ברור שהרבה מהאבחנות האלה מן הסתם רלוונטיות דווקא לאנשים שפגשתי ולמקומות הספציפיים שהייתי בהם, אבל לדעתי יש בהן הרבה אמת.
ושלא תביני אותי לא נכון – אני מת על הישיבה. בכלל, אני מאוד אוהב ביינישים – כמה שהמשפט הזה נשמע מכליל ואולי קצת מתנשא, הוא נכון; אני מאוד אוהב את החברה הזו. כל מה שתיארתי נובע, לדעתי, בעיקר מסיבה אחת: הישיבה היא מקום שמאוד מייחס משמעות לכל דבר. למילים, למעשים, אפילו למחשבות. בנאדם יכול שבוע שלם לעסוק כמה שעות ביום בהבדל בין "הרי זו עולה" ל"הרי זו עלי עולה", או בדיוק מזה שהרמב"ם נקט דווקא לשון דיעבד ולא לכתחילה – פלא שאחר כך הוא מתייחס ברצינות לכל דבר? פלא שאם לא אמרו לו במפורש, הוא לא יגדיל ראש מעצמו?
או עוד דוגמא: בצבא מקללים כל הזמן; בשבוע אחד בצבא יכולתי לשמוע יותר קללות מששמעתי כל החיים. בישיבה אף אחד לא יגיד לך – לא רק משהו גס, זה ברור שלא – אפילו 'שתישרף'. כי למילים יש כוח, יש חשיבות. מה שכן, בישיבה כל הזמן תשמעי התנצלויות. מכירה את הבדיחה על הבייניש שנתקעים בו והוא אומר מבקש סליחה? אז בחדר שלי יש שניים כאלה. כל היום 'סליחה', 'מחילה, 'לעניות דעתי', 'לכאורה', 'נראה לומר'.
בישיבה גם מתעסקים כל הזמן בפוליטיקה. כל מהלך, כל התבטאות, כל סקר, גוררים אלף התפלפלויות ופרשנויות בארוחת צהרים. עכשיו – טוב, זה גם בגלל שבצבא כל הזמן מרכלים על מי שבדיוק סובב את הגב, ובישיבה מאוד נזהרים מלשון הרע, אז צריך לדבר על משהו. אבל זה גם בגלל שמתרגלים לראות איך לכל דבר יש משמעות, חשיבות, משקל.
וכשאתה רגיל כל הזמן לחשוב, כשאתה כל הזמן עסוק בעבודה על המידות, משהו בטבעיות של החיים קצת תקוע, כן. ובצבא? בצבא יש משהו הרבה יותר זורם. נניח, כל מה שקשור לכסף – בצבא אתה עובר בשק"ם ומשלם גם על החבר שלך עשרה שקלים, למחרת הוא קופץ לפלאפל ומביא גם לך מנה, ואף אחד לא עושה חשבונות של כמה אני נתתי וכמה אתה. בישיבה אם כמה חבר'ה נוסעים ביחד ומתחלקים בדלק, אחר כך אתה צריך להחזיר סכום מדויק. אם אתה משלם תשעה שקלים למרות שצריך רק שמונה וחצי, הנהג ירדוף אחריך עם חצי שקל; ואם תגיד לו שישחרר, כולה חצי שקל, הוא יגיד לך 'אז אני אשים את זה בצדקה'.
אני חושב שבגלל זה ביינישים גם פחות אוהבים לאכול בחוץ. גם בגלל שביינישים הם תפרנים, כן – אבל זה מעבר: את מבינה, חלק מהאווירה של מסעדה או בית קפה זה שאתה יושב בכיף שלך, ולא מתחיל לעשות חשבונות של כמה כל דבר שווה וכאלה. החברים שלי מהצבא יוצאים כל סופ"ש וזורקים כמה מאות שקלים; אבל כשבייניש יושב בבית קפה, כל הזמן יש לו בראש קול קטן שדורש משמעות, תמורה נאותה, הצדקה לזמן ולכסף: על מה אתה משלם שלושים שקל, הוא גוער, יכולת להכין לבד משהו טעים באותה מידה, או לקנות עוגה קטנה כזאת פה בסופר ברבע מהמחיר".
"אז אני מבינה שגם היום לא נשב בשום מקום סגור, אלא נסתובב בין גינות ציבוריות בירושלים עם שתיה ועוגיות?"
"את מבינה נכון".
קרדיט: אברהם אליצור