הי, נראה לי שאני יותר מבוגרת מרובכם, אבל אני בכל זאת אשאל.
לאחרונה נתקלתי בכמה כתבות שעוסקות במאותגרי הפוריות. לא זוכרת בדיוק איפה אבל הייתה באחת מהם גם השוואה בין הכאב של אלו החווים זאת, לקושי של מאותגרי הזוגיות.
אולי נדמה לי ואולי לא, יש אולי יותר רגישות והבנה למאותגרי הפוריות, במיוחד לחסר שהם מרגישים בכל פעם שמישהו בסביבתם זוכה להביא ילד לעולם, בכל פעם שהם משתתפים באירוע משפחתי או חברתי והם עדיין זוג ללא ילדים...?
שתי שאלות:
1. הכאב הזה שנובע מהשוואה, אצלנו הרווקים והרווקות שכל הזמן סביבנו מתארסים ומתחתנים, שמרגיש לנו שהעולם כולו מתקדם ורק אנחנו נשארים מאחור. האם יש לדעתכם מקום לגיטימי לכאב הזה או שזו בסה"כ קנאה פשוטה ובזויה?
2. האם יכול להיות שמתייחסים ברגישות (ובצדק!) לקושי של מאותגרי הפוריות אבל פחות לקושי של הרווקים משום שלכאורה אפשר להגיד שמאותגרי הפוריות מתמודדים עם מציאות שאין להם שליטה עליה, ואילו אנחנו הרווקים היינו יכולים אולי לעשות משהו אחרת (בררנים, מתוסבכים, שרוטים... מה לא אומרים עלינו - אלו בינינו שמבוגרים יותר....)??
מניחה את זה כאן. אשמח לשמוע.




