יש סיכוי גבוה בעיני שדברנו על אותו דבר בעצם. ואולי איך שכתבתי בהתחלה היה לא מספיק מפורט וברור (כתבתי בתוך העומס של יום שישי אז קיצרתי) ולכן חשבת שאלו דברים שונים.
יש בנו קולות פנימיים שמחלישים אותנו. בשפה של בי"ס "כוונה", ששם למדתי, הם נקראים "לחישות נחש". או בקיצור בשפה שלי - נחשים.
יש כאלו שהם שטחיים יותר וקל להתמודד איתם, ויש כאלו שהם בשורש האישיות שלנו.
נחש כזה יכול "לדבר "אלינו בשכל, יכול להופיע כדימוי בדמיון, יכול להתבטא בהרגשה גופנית... אלו פנים שונות של אותו עניין. גם כשאני קוראת לזה מחשבה שעוצרת, הכוונה למכלול כולו, והמילים הם רק הפן האחד של כל הנחש שהוא ממש לא רק שכלי אלא במילים שלך - חוויתי/תחושתי.
יש אנשים (ופגשתי לא אחד כזה) שהאישיות שלהם עצורה ומאופקת והם לא נותנים לעצמם לבטא את אישיותם ורצונם, והכל בגלל הקול הפנימי של: "מה יחשבו עלי". מה יחשבו עלי אם אהיה מי שאני באמת, מה יחשבו עלי אם אלך למקום פלוני, מה יחשבו עלי אם אדבר עם אלמוני, מה יחשבו עלי אם אגיד מילה כזו, מה יחשבו עלי אם אשאל את השאלה הזו וכו' וכו'. זה עמוק הרבה יותר מאשר סתם המחשבה העניינית מה יחשוב עלי מישהו ספציפי שאני מדבר איתו כרגע.
מצער אותי שהכתיבה שלי כאן נתפסת כסמכות שגוררת רצון לוויכוח. זו ממש ממש לא הכוונה! אני לא רואה את עצמי כסמכות... בגישה של "כוונה" המאמן שואף להיות כמה שיותר שקוף ולא להביא כלום מעולמו, אלא רק להיות מראה עבור המתאמן. בכתיבה כאן זה קצת פחות מורגש כנראה כי זו לא הדינמיקה הרגילה של שיחת אימון.
המטרה של התגובות שלי היא לנסות ולהועיל לכותבים.. כמובן תמיד בגדר הצעה לקורא אם הדברים מתחברים לעולמו.
וכמובן שזה שאתה מביא זוית נוספת רק מעשיר את הדיון.
ובקשר למה שכתבת על התחושה של "להיות עם" - אתה יכול לראות מהניסוח של הקישור שבחתימה שלי שאני מתחברת מאד למקום הזה..
ועדיין, זו זוית מסויימת. היא נכונה לך, וכנראה לעוד, ויש אחרים שלהם יש קול פנימי אחר. ולכן היה חשוב לי לכתוב את הכלל, ועל גביו טוב מאד שיש דוגמאות פרטיות.
