פורום לקראת נישואין וזוגיות (עמוד 727)

מחפש רעיונות לעשות לה "הפתעות" קטנות וכיפיות בזמן שהם לא מתראים הרבה זמן..

נגיד להביא לאחותה איזה מכתב קטן עם שוקולד שתשים לה על המיטה באמצע 21 שהוא סוגר בצבא

יש לכם רעיונות? (:

הם בקשר מתקדם..

הרחמן יחזיר עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו.

 

תיוגים

@לב טהור
@חיהל'ה

 

 

^^מוזמנים להקפיץ^^

 

הי אני חייב לשתף עם משהוא את מה שאני מרגיש כי אין לי למי אז אני פורק כאן אני פשוט בשוק ונסער ממה שעבר עלי היום סוריייי
אז ככה אני בן 19 וחצי בשיעור א בישיבה מאד רצינית אני בחור רציני ובוגר ומחפש מישהי לתת לה ולאהוב וכו... קיצור בשל להרים בית(ישבתי ועשיתי ברור מעמיק והיתיעצתי עם חכמים ממני והבנתי שזה מה שנכון כרגע ) כן לא מתבייש בזה בזה שאני רוצה לשמור את הדברים הכי יפים שיש בנפש האדם ולהעניק אותם רק לאחת ולא רוצה תחליפים זולים באמת לתת על מנת לתת
למה אני צריך להרגיש שאני עושה משהו שאסור-שאני חושב לומד ומכין עצמי לזוגיות ולחיים
למה אני צריך לפחד שיתקשרו למשגיח או לרם לבירורים אז הם יתקשרו אלי להגיד לי לחפש ישיבה כי בטח יש לך איזה שהיא בעיה אם אתה חושב על חתונה ליפני שיעור ה
למה שאני פונה לשדכנית כי אני לא רוצה להכיר סתם מישהי מהרחוב אז היא ישר מזלזלת בי כי תכלס מה כבר עשית בחיים ומי תרצה משהוא שמחפש את האמת והנצח ולא את ה... נכון זה מילים גבוהות ובדרך כלל זוגיות זה 90% עבודה והשקעה אבל למה גיל זה תנאי קבלה לחיים מה עם מוכנות האדם מה עם מידותיו אופיו ויציבותו בחיים...על זה היא לא שאלה אלא רקבן כמה אתה....
אז אני בן 19 אבל לא ילד קלאסי נולדתי הרבה הרבה יותר בוגר
אולי תקשיבו רק לרגע לשאיפות שלי לתוכניות שלי כי יש כאלה לא באנו לשחק באבא ואמא קצת סבלנות לא תזיק תנו לי צ’אנס!!!אם הייתי חושב שאין לי מה להציע אז לא הייתי ניגש לזה..
נכון יהיה קשה בהתחלה אז מה לכולם קשה אז חוסכים ונעזרים בהורים(נכון זה לא אידיאלי) ובעזרת השם קמים על הרגליים
נכון זה קצת מוזר אבל עם רגשות אין מה להתווכח רגש זה כמו בלון קשה מאד להשתלט עליו אבל מצד שני לא מקבלים החלטות רק על פי הרגש-הקונפליקט המפורסם שכל ורגש מה עושים???? יצא קצת מבולבל תודה שיש לאיפה לשפוך את הלב אחרי יום הזוי
ס ו פ ר י ק ה

כבר נתקלתם בטרנד החם החדש?

לדעתי זה משעשע, אבל מעניין אם באמת יוצא מזה משו...

הלו?

האם אני בשידוכים? 

תעדכנו!

למה יש לי עניינים

אחרים

לא פתורים.

היי אתם! 

אל תוסיפו לי קשיים

אני באמצע לטפל בסעיפים

הנוספים.

ואם כבר בא בחור,

משעמם הוא עד אימה

יורה סיפור אחרי סיפור 

משחיל עוד אנקדוטה

על הסבתא מצד אמא

שהבת שלה גיננדל,

לא עלינו

לא עליה

החליקה במקלחת

ושברה את האגן.

ואין לה שום ביטוח

וואללה, איזה באלגן.

ועד שבא בחור אחר,

יבש הוא כמו צנים

בלי חמאה 

ישר כזה,

רק פינות,

חזיז ורעם!

על כל בדיחה שנונה שלי

מביט הוא בי בתום

העיניים, העיניים, 

בחיי, כמעט בוכה.

ועד שבא אחד,

הנורמלי לכאורה

אמאלה, עוד קייס כזה

גם לביבי לא היה

ניסה לשכנעני בקונספירציית עולם

איך שכולם לא יודעים

(רק הוא, זה בלעדי)

כמה העולם שקרן

חסר תקווה הוא

חולני.

אמרתי ביי

תלך מכאן

(והאמת- שהוא הוריד)

ורק בלילה

לפעמים 

הוא שב אליי

חלום מטריד,

מנסה לטעון בחום

שכל שטות שהוא אמר

זה בטעות

נגמר, עבר.

אז תגידו לי אתם

האם אני בשידוכים?

היי,

למה לא אלך לישון

ובסוף יגיע מישו

שידפוק לו בחלון

ויבוא לו

כך פתאום

ופשוט בלי מוזרות

יתאים לי ככה, כמו שזה

מכסה לסיר, כפפה ליד, 

כל מטפורה תמצה

הו, הא!

לילה טוב

יחי יחי

בחור שלי

 

בעצם אל זה שאין בעיית רווקות...

את אהובי, תגידו לו
שכואב לי עליו, שהוא בטח מחפש ואני נחה מהמסע,שהוא בטח מקווה ומאמין ואני נוטשת את המערכה בייאוש, שהוא מרגיש קרוב לשלם ואני מתנפצת בשקט.
תגידו לו ש.. שזה רגעי, שהסופה והאובך יחלפו ושמש תמלא את מקומם , שאני מחכה לו גם אם יתמהמה,שאני משקיעה בחיי הרוח שלי בשבילנו, שאני מדמייינת את יום שישי שלנו כשאתה נכנס לבית עם ורדים אדומים ואני ממש בדיוק באמצע לאפות את החלות והעוגה והשולחן ערוך בחבקי מפיות רקומים וכוסות זכוכית גבוהות ואתה יושב בקצהו ולומד אורות ואני מביטה בך קסומה מהיופי והתום והטוהר שיש בך ואתה שקוע והדמעה זולגת על לחיי. דמעה של אושר על שזכינו בכל היופי הזה, והריח של החלות והשמרים שאתה אוהב ממלא את הבית והזמן מתקתק לו בשעון והשבת כבר מוכנה ואתה זוכר לשמור לי את הקצה של העוגה ואנחנו יוצאים לטיול של רוגע בצהריים של שישי והטבע פתאום ירוק יותר ואתה אומר לי חידושים על הפרשה ואנחנו מנסים למצוא הקבלה לחיי המעשה שלנו ולהיות סייעתא לשמייא טובים יותר ו.. ו.. ופשוט טוב לנו לבנות ולהיבנות יחד ואנחנו מאושרים ומןדים על שהצלחנו להישאר שפויים במסע המטורף הזה ולא איבדנו תקווה וגם אם נפלנו לרגע קמנו ואספנו את עצמנו בשביל השני, בשביל האנחנו...

אם תמצאו את אהובי,
תגידו לו שחולת אהבה וספקות אני

כבר שנים שהוא מסתובב פה במבוך החשוך הזה.

חשוך ואפל, בלי טיפה אחת של קרן אור. רק גפרור נתנו לו בכניסה. בלי קופסא, בלי השחור הזה בצד שמשפשפים בו את ראש הגפרור עד שהוא נדלק.

"מה אני אעשה עם גפרור?" הוא שאל אז. "אין לי שום דרך להדליק אותו."

"נכון", ענו לו, ודחפו אותו לתוך החושך.

מאז שנים שהוא מסתובב פה. ממשש את הקירות, מועד על מהמורות, נופל לתוך בורות, יושב שם לבד ובוכה בהם כל כך, לא מסוגל אפילו לחשוב על לנסות לצאת משם.

ואז הוא שוב שומע את הקול הזה. המבטיח, המתחנן. שיצא משם, שחייבים אותו בחוץ.. הקופסא שלו מחפשת את הגפרור שלה.. הוא חייב לצאת משם.

והוא מחפש ומנסה אלף דרכים לצאת מהבור הזה, ושומע צעדים מלמעלה ושפשוף גפרורים בקופסא וקול גפרור נדלק ואנשים הולכים ורק הוא בבור הזה, מנסה בכל הכוח לצאת ממנו, ומנסה ומנסה ונשרט וחוטף שפשוף ומצליח לטפס קצת ושוב מתגלגל למטה.

עד שבסוף, חבול וכואב, הוא מצליח לעלות חזרה מתוך הבור אל המבוך הזה, החשוך.

והקול ההוא, המתחנן, נמוג בערפל, ורק הזיכרון שלו מלטף לו את הנשמה, מושך אותו הלאה.

מכאן לפחות אפשר להתקדם.

ומידי פעם הוא שומע מאחורי הקיר איזה קול, עוד מישהו שממש את הקיר ומנסה למצוא את הדרך החוצה, והוא מקווה, אולי זה הקול ההוא, האוהב כל כך, למרות שזה לא נשמע זה ואולי הקיר מעוות אותו ומה אכפת לנסות.. והוא רץ, טס אל מעבר לקיר, מתפלל למצוא, אבל עד שהוא מגיע הקול ההוא נעלם.

ועכשיו כבר כמה חודשים שהוא מסתובב פה ואפילו קול שפשוף לא נשמע.

כאילו כולם מצאו את הקופסא שלהם, הדליקו נר והלכו מפה.

והוא נשאר.

לבד.

הוופסס.

מרוב מחשבות הוא לא שם לב, ומחליק לתוך בור. עמוק מכל קודמיו, מייאש ומעייף מכל האחרים.

צונח על הרצפה כמו שק תפוחי אדמה. מרים בקושי ראש, מביט סביבו. עייף. השקט הזה גומר אותו.

"חלאס!!" הוא צורח פתאום. "מספיק, נמאס לי!! שמישהו יוציא אותי מפה. אני לא אצליח לצאת מפה לבד."

"הי.."

הוא שומע שוב את הקול ההוא. באינסטינקט ראשוני הוא משתתק, מקשיב, כמה וכוסף כל כך אל הדבר הרחוק הזה.

אבל פתאום הוא יודע שזה רחוק כל כך, הקול הזה כל כך למעלה, והוא לעולם לא יגיע לשם.

"לך מפה!" הוא צורח אל הקול הזה, שמוציא לו את הנשמה, "תלך, אני לא אגיע אליך לעולם. תתייאש, כמוני. שום דבר כבר לא ישתנה."

אבל הקול בוכה, מתחנן, "בוא, בוא כבר. גם אני פה לבד.. אין לי כלום בלעדיך. אין לי אפילו גפרור להדליק. בבקשה בוא, מאמץ אחרון."

הוא לא רוצה. הוא בוכה. צונח על רצפת הבור היבשה, כובש בה את ראשו, צורח לשמים. לא רוצה, אין בו כוח, לא מוכן. מספיק ודי.

אבל הקול הזה.. הקול הזה..

הוא חייב, הוא חייב.

והוא קם, מהבור הכי עמוק שהיה בו אי פעם, ומתחיל לטפס. ופלא, הפעם זה קל.. הוא מטפס, תמה לעצמו על קלותו של הבור, שקירותיו לא חלקים ממים, ומלאים בחריצים שאפשר להיעזר בהם בטיפוס. אבל הסוף.

איפה הסוף?

הוא נבהל פתאום, מרים את ראשו למעלה. אין סוף! לא רואים את הקצה, אין סוף לבור הזה!

מה אני עושה, הוא חושב בטירוף, מה אני מנסה בכלל. בשביל מה? זה לעולם לא יגמר!! ובכל זאת, בלי לשים לב בכלל, הוא ממשיך לטפס, בקצב גובר והולך. לא אכפת לו יותר, הוא יודע שזה לא יגמר, אבל יש פה עוד סדק לשים עליו את הרגל, ועוד מקום להניח עליו את היד, ולפחות הוא מתרחק מתחתית הבור. והמקום, הזה, שעליו הניח את היד, שהיה נראה כל כך בטוח למשימה הזו, מתגלה כמחליק מאוד. והיד נשמטת, ואחריה הרגל, והוא מוצא את עצמו, שוב, צולל למטה.

שום צעקה לא נשמעת בעת הנפילה. הוא יודע, הוא מבין שזו הפעם האחרונה, ואפילו לצעוק "לאאא" כזה ארוך, כמו בסרטים, אין לו כוח.

הוא נופל בשקט, משלים עם הסוף, עם הבור, עם היובש.

האדמה מתקרבת במהירות.

הוא נופל, נוגע בה – והיא רכה, ונמתחת, מקבלת אותו אליה ומעיפה חזרה אל שפת הבור הרחוקה.

הוא נוחת על גבו שפת הבור, המום מהתפנית המוזרה. שוכב שם כמה רגעים, לא קולט.

הי, היד שלו עוד רטובה מהאבן ההיא..

הוא טועם בה. מים חיים. קצת מלוחים. מן דמעות כאלה נקיות.

הוא קם, ומתחיל לרוץ. הקול הזה, הקול הזה. הוא חייב למצוא אותו. הפעם זה היה כל כך קרוב..

מאחורי הקיר נשמע רשרוש, לחש עייף.

הפעם זה זה, הוא בטוח. טס, רץ בכל כוחו, מפעיל את כל השרירים. הוא חייב להספיק.

מוצא בקלות את המעבר לצד השני, ובטיסה והופ, נתקל במשהו.

נופל.

 

רגל של מישהו.

מישהו בוכה.

הוא מרים את הראש מהאדמה, רואה צללית יושבת ליד הקיר, מיואשת.

"הי ילדה. את צריכה עזרה?"

הילדה מתייפחת בתגובה.

"רק רציתי להדליק נר.. רק רציתי קצת אור.."

"בואי," הוא לוחש לה, הקול שלה עוטף את ליבו, "בואי."

הוא מושיט לה יד, היא לא מוכנה עדיין לקום.

"איך תעזור לי?" היא תוהה, "יש לי רק קופסא.."

"ולי יש רק גפרור.." הוא עונה לה בעצב.

ואם הם ידליקו את הגפרור, הוא מבין פתאום, אז מה? אז הוא יבער רגע, מאיר. ואחר כך לאט לאט יתחיל לדעוך, תוך שהוא חורך את קצות אצבעותיהם, ואז הוא יכבה.

וישאיר אחריו חושך גדול פי שלוש מאות ממה שהיה קודם.

אז אפילו גפרור לא יהיה להם ביד.

"מה אכפת לך," הוא פונה אליה פתאום. "מה אכפת לך. נדליק לרגע. אפילו לשניה שיהיה אור. לא צריך יותר. רק לדעת שזה אפשרי."

ולמראה פניה הממאנות לאבד את הסיכוי האחרון הוא מוסיף, "מה יש לך להפסיד.."

בייאוש היא מושיטה לו את הקופסא שלה. הוא מביט בה בהתרגשות. כמה זמן חלם על הרגע הזה.. כמה שמע את כולם עושים את הפעולה הפשוטה הזו, משפשפים גפרור בקופסא, כמה השתוקק לשמוע אותו עצמו עושה זאת.

שוכח לגמרי שבעוד כמה רגעים יכבה כל האור הזה שהוא כל כך משתוקק אליו.

שולח את הגפרור לעבר הקופסא, והם משפשפים יחד. הוא לשמאל, היא לימין. אחת שתיים שלוש..

הגפרור נדלק בלהבה ענקית, מאירה את פניהם המצפים, המלאים דמעות ייאוש ואכזבות.

הם מביטים זה לזה בעיניים, שותקים. נותנים לאש לעשות את שלה.

עוד רגע והגפרור נכבה..

"הי!" היא קופצת פתאום, "הנה נר!!!"

הנה נר, הנה נר.. משהו להאיר בו, להשאיר את האש הזאת עוד קצת..

"רוצי," הוא לוחש לה, "עוד רגע ואני נשרף.."

היא מזנקת אל הנר הקטן, המתגולל לו בפינה, כאילו נמצא שם מימי בראשית, ומושיטה לגפרור.

אבל הגפרור נכבה.

הם מביטים זה בזה המומים, לא רואים בחושך.

אבל זה היה כל כך קרוב!!

הם עומדים שם, עוד רגע נופלים. ידיים מגששות, מחפשות משהו לאחוז, לא ליפול.. הם תופסים זה בזה בכל כוחם.

"אז זה אתה?" היא לוחשת פתאום, "זה היית אתה שכל הזמן קראת לי?"

"אני, לך?" הוא שואל. "את זו שקראת לי."

"כנראה שצעקנו אחד אל השני ביחד," היא לוחשת, וקצת חיוך מתגנב לה לקול.

הקול ההוא..

"הי, תסתכלי," הוא אומר פתאום.

קצה ניצוץ עולה מהנר, שאריות מהאש של הגפרור.

"זה נדלק," היא מתנשפת, "זה נדלק!"

"ששש.."

הם עומדים זה מול זה, מביטים באש העולה ונדלקת, מכושפים.

הנר נרעד קצת, אבל ממשיך לעלות ולהשתלט על החוט הקצר, עד שהוא נהיה ללהבה.

הם מסונוורים מהאור, לא מאמינים.

כמה שניות הסתגלות, עצימת עיניים, ואז הם פוקחים, מעיזים פעם ראשונה להביט. ובאור הזה הקטן, המאיר כל כך, הם מביטים פעם ראשונה סביב. "תביטי!" הוא אומר, "יש פה חיצים על הקירות."

"תראה מה כתוב פה."

הם מחזיקם יחד בנר, מתקרבים.

מעל לחץ, מילה אחת, קטנה.

"הביתה".

מישהו מכיר ויכול להפנות אותי לשדכנית פרק ב' ?

לא לצעירים שהתגרשו מיד אח"כ אלא למבוגרים יותר..

מחפשת בשביל אישה טובה שאני מכירה. (ב"ה לא אני )

הרחמן יחזיר עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו.

תיוגים

@לב טהור
@חיהל'ה

^^מוזמנים להקפיץ^^

הציעו לי מישהו .אני ממש מתלבטת אם לדחות על הסף את ההצעה מצידי.

אם אחליט לנסות-

האם אני צריכה לספר לו שאני לפני גיור (לחומרא ,מסתבר בסוף)מראש?

אני צריכה לוודא שהוא לא כהן?

 

איזה מצב הזוי.

 

הייתי נבהלים או דוחים הצעה של מישהי כמוני?

אל תדאגו, אני לא אתמוטט מתשובות כנות

כבר לא כ"כ שבורה..ב"ה.

 

האמת היא שזה הדבר האחרון שבאמת מטריד אותי כרגע ולא באמת איכפת לי אם ידחו את ההצעה בגלל זה

אבל פתאום נקלעתי לסיטואציה שלא הכרתי.

מוזר משהו.

הייתי מוכנים לצאת עם מישהי שכרגע היא ספק יהודיה?

?

 

 

 

הפלא שלי עושה לי בעיותת מוחק הודעות לבד אנשים שלחו לי הודעות ולא ראיתי בגלל הפלא וזה מראה אכשהו שכן ועכשיו אני לא מעודכנתת ואנשים חושבים שאני מתעלמתת ועונים לי בהתאם! או בעצבים או בלא משנה כבר נסתדר לבד.. מה נסגר אנשים תדונו לטובה! או שפשוט תתקשרו
וזה קשור לפורום כי באמת אם המדויט לא עונה זה לא כי הוא מסנן הרבה פעמים הוא לא יכול אל תקפצו למסקנות..

יוצא עם מישהי כמעט חודשיים, מבחינת מידות והתאמה נפשית היא בדיוק מה שחיפשתי, מבחינת מראה היא לא מכוערת בעייני ואפילו חמודה, אבל אני לא מרגיש ממש משיכה, מה לעשות?

הרחמן יחזיר עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו.

תיוגים

@לב טהור
@חיהל'ה

^^מוזמנים להקפיץ^^

ומאוכזבים, נראה לי שאצלי זה הפוך, אחד הקשיים הגדולים שלי זה שאני דווקא מקבל הצעות טובות עם פוטניאל טוב שנופלות, זה הרבה יותר קשה ומבאס.. 

אז אפשר להתחתן אחרי הבחור הראשון,

אבל ההרגשה הזאת שאומנם שידוך לא הצליח,

אבל אתה מרגיש כאילו אתה מישהו חדש.

 

מעניין.

 

 

מה הכוונה?

לא מישהי ספציפית סתם נקודה שאני חושב שהיא חוזרת על עצמה