ערב שגרתי ורגיל הוא כבר מזמן תכנן ללכת לעבודה, אבל איכשהו בהחלטה של רגע המיטה קראה לו, ויותר מהמיטה שמיכת הפוך המנופחת כהוגן קרצה והוא פשוט נפל עליה, נפילה זינוקית שכזאת שבסופה הראש שלו נטמן עמוק עמוק בכרית.
זה לא שכ"כ רע לו, להפך, החיים שלו בסך הכל טובים. יש לא מעט רגעים טובים, ואפילו טובים מאוד. כמובן שיש גם נפילות וכאב, אבל בסך הכל הכללי טוב או לפחות בסדר.
העניין הוא היאוש. יאוש קטן וצדדי
לא יאוש עצום וגדול, חובק כל, אישפוזים כדורים. אבל בכל זאת יש איזו הרגשה כזאת שמתגנבת ללב, ואפילו מידי פעם מעיזה לטפס לראש ולשאול למה בעצם? מה אתה עושה פה בעולם?
אז נכון יש המון תשובות. זה וזה וזה וזה
אבל באמת. כשהוא צולל פנימה ושואל את עצמו במקום הכי עמוק שהוא מצליח להגיע אליו בשביל מה אתה חי??? לא תמיד יש לו תשובה.
כלומר יש לו, הרבה תשובות,
המון. אבל הם לא באמת משיבות את דעתו.
והוא דווקא כן אחד שמחפש, הדבר שהכי מפחיד אותו בעולם הוא לחיות "סתם". עוד גרגר חול בים. עוד אחד ממיליוני אנשים בעולם .
והוא יודע שעצם השאלה הזאת מעידה על משהו לא בריא. חוסר. אנשים נורמלים בריאים בנפשם טוב להם, הם לא צריכים לחיות בשביל, למען. החיים שלהם יפים ורגועים גם אם הם לא מצילים את העולם כל בוקר. נכון אנשים מחפשים משמעות, ואוהבים להרגיש שהם עושים דברים חשובים וערכיים וכו'
אבל אצלו זה סיפור אחר
לו יש תלות חזקה וחיפוש בלתי פוסק אחרי התהילה. ההרגשה הזאת שהוא חי. שמח. מרומם. פרץ של אהבה. משייט במרומים או לפחות מחבר אותם לתחתונים. והכל בשטף חיים מיוחד שכזה... הוא ממש חייב אותה. נרקומן שלה.
לא קל להגיע להרגשה הזאת. אפשר אף להגדיר אותה כקשה להשגה. אבל הוא נאבק, נלחם, מתמלא גבורה, פועל, עושה מייחל, מתפלל, מגיע. וכשהיא שם הוא על גג העולם, הוא העולם, עף לשחקים.
המירוץ התמידי נרגע הרמוניה מלכותית מגיעה. שלווה מתוקה שוררת.
כשהיא נעלמת פחד פחדים, החיים מתערערים.
במקרה או שלא כ"כ במקרה דווקא בשיא ואולי אף בשיא של השיא היא נוהגת להיעלם. ואולי פשוט אין לה לאן לעלות יותר ואחרי הפסגה הכי גבוהה בהכרח מגיע הנפילה. תהום עמוקה שממנה יש עלייה ארוכה לפסגות חדשות ודמיוניות.
דמיוניות? כן. ההרגשה הזאת היא דמיון אחד גדול שמנסה לפצות על החוסר. משהו בתחושת הקיום הפשוטה חסר. הרגש הטבעי הפשוט של חפץ החיים נמצא רק בשיא, בשיא של השיא. וכל הכישרונות וכוחות החיים האמיתיים! מנסים למלא את החוסר.
אשליה אחת גדולה.
וכשהוא צולל פנימה ושואל את עצמו בשביל זה אני חי? הוא יודע שלא. החיים הרבה יותר גדולים ויפים מהאשליה הזאת. מה לעשות שיש חוסר? הרגשה תמידית שאני לא מספיק. ציפיות ותקווה שתלו בו בגיל צעיר. ומי יודע מה עוד שגרמו לו לפתח התניה הרסנית כזאת.
העבודה היא קשה
לא קל להשתחרר מאשליה כזאת. תלות הרסנית נטועה עמוק עמוק בנפש. אפילו שזה פוגש אותו בכל תחומי החיים. בעבודה בזוגיות בעבודת ה' (אף פעם לא טוב, תמיד צריך יותר. שם נמצא האור. ש ש ש אז..) ולגמרי מקשה עליו את החיים הוא עוד לא התפקח
בזוגיות העניין הזה הכי כואב
אולי שם זה הכי חד ובולט לעין. בקשר- כל הכוחות מתעוררים הלוחמים מצחצחים חרבות מתכוננים, הנה עוד רגע קט מגיעים, אחרי חיפוש ותסכול של שנים. עכשיו מגיעה "ההרגשה" הודאות האמת זכה וטהורה.
והירידה כ"כ חדה ומפעם לפעם קשה יותר ומבלבלת מקודמתה. אט אט האמת העגומה יוצאת לאור. האהבה והמסירות הם תנאי לריפוי ונופלות גם הם לבור ללא התחתית. אגוצנטריות במיטבה וסבל לבחורה נוספת שדווקא התחברה.....
מה עושים? איכה מרפאים?
איך שמחים מחיים פשוטים?
)
