באמת שלא ידעתי
שיש בי כל כך מקום לכאב
ושאני עוד חי כזה תוך כדי כל זה.
באמת שלא חפצתי לגלות.
אבל זה כאן,
וזה שיעורי בית,
שצריך לעשות.
אם היית מתאר לי את זה כך
לפני שנתיים שלוש,
הייתי מניף יד בביטול,
זה לא מסתדר, עם מה שאני.
עם מה שאני מתכנן להיות.
אבל את האני אני מכיר היום שוב,
וצריך לבנות אותו, שוב.
ואני מקווה לעת רצון,
(רצון שלי, רצון שלו)
אשפוך הכל על השולחן,
אקח נשימה,
ואסדר את כל זה.
באומץ.
לא לחכות לזיקוקים,
ולא לנועם שיציף הכל וירגיע,
אלא לסימן כזה,
שאנחנו בדרך,
על אש קטנה,
אבל זזים.
כמו שיר
עם מילים לא מהודקות,
אבל עם תחושה
שמתהדקת על הלב.
) 
כנ"ל לגבי גברים אגב..
