האמת שהפעם, רציתי לדבר קצת על יום כיפור...
מישהי שמעה פעם – ש''אין יום הכיפורים מכפר - עד שירצה את חברו?''
ברור. ♥
זו ההלכה.
אני מרגישה, שלא פעם,
אנחנו ממש מסתבכות עם זה...
מכירות את האנשים ש''כועסים עליכם''?
מקפידים עליכן? פגועים מכן?
אולי זו חברה שלך, טובה, אבל לא הכי
ולפעמים גם כן הכי.
חשוב לה שתיפגשו ותעשו ותשבו ותדברו
מלא. מלא.
לא בקצב ובמינון שטוב לך.
ואת מנסה, באמת מנסה, לעשות מעבר למה שטוב לך
ועוד קצת מעבר, ועוד קצת
כדי שיהיה לה טוב. כי היא חשובה לך.
וגם חשוב לך לא לפגוע בה. באמת.
וגם כי זה מלחיץ לפגוע.
ואין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו...
והיא נפגעת. שוב. ושוב. ושוב
כי לא מספיק הקשבת, ולא היית שם עד הסוף,
וגם אחרי שדיברתן שלוש שעות
היא לא הרגישה שהיית איתה באמת
ושזה מספיק עשה לה טוב.
ואולי זה דווקא הבחור שחתכת לו. אחרי קשר ארוך
ואחרי בירור מעמיק ממש בתוכך – שאין מה לעשות.
אחרי כל הניסיונות וכל ההשקעה של שניכם –
זה לא יעבוד. זה לא טוב לך. ואם ככה-
זה גם לא יהיה טוב לו.
והוא כאוב. והוא פגוע. והוא לא מבין למה
ואת לא תמיד גם יכולה לה??ביר...
וגם אם כן הסברת – הוא לא מקבל את זה.
ואולי זה מישהו מהמשפחה. שמצפה ממך לדברים.
לכל מיני. ואת מנסה, באמת.
והוא לא מרוצה. הוא/היא היה רוצה יותר
במינון, באיכות, בכמות בנוכחות...
ואולי זו חניכה, ואולי זו בוסית, ואולי גם הבחור בדייט –
שלא מספיק מרגיש שאת משקיעה, שאת מספיק שם,
ואת מנסה, ומנסה ונגמרת...
ויש גם את האנשים שלא אומרים.
רק משדרים. בתנועות, בהתעלמות, הבעות פנים,
במשפטים שהיו רגילים לומר ועכשיו לא...
שאת לא בסדר.
אני פגועה ממך.
ועכשיו את מלאה רגשות אשמה.
עד שירצה את חברו...
אבל מה לעשות שחברו לא מרוצה?
כמה שמרצים אותו זה לא עוזר.
אוף. שוב פגעתי...מה אני יכולה לעשות כדי לא לפגוע?
לשבת בבונקר? לא לדבר עם אף אחת?
אני כל כך רוצה לא לפגוע. כל כך רוצה להיות רגישה. באמת.
אבל זה פשוט לא נגמר. לא נגמר.
כמה שאני יותר מנסה לבוא לקראת, ולראות שזהו, מרוצים ממני
שאני כבר בסדר. שלא מקפידים עלי
גם בגלל יום כיפור, אבל גם בגלל שפשוט זה חשוב לי לא לפגוע!
ולא לצער. ושיהיה לאנשים סביבי טוב! באמת!
זה לא עוזר לי. זה פשוט לא עוזר לי!!
**********************************************
יש כלל כזה. שבמערכות יחסים יש משהו הדדי.
לאו דווקא אותו דבר,
אבל משהו שמזין משהו נגדי, כמו שמינוס חמש פלוס חמש זה אפס.
כשאני מנסה לרצות - מתוך לחץ הלכתי, אכפתיות וכו'...
הרבה פעמים עומד מולי מישהו שלא מרוצה. ולא. ולא.
וכמה שאעשה, ואנסה, ואהיה רגישה, ואסביר, ואתגמש...
הוא עדיין יהיה פגוע.
וזה פשוט גומר אנרגיות. גומר.
(לשני הצדדים אגב. והגיוני שאנחנו לפעמים
בצד אחד של המשוואה ולפעמים של השני...)
את כל האנרגיות לחזרה בתשובה אמיתית, שמחה
להתחבר לעצמי, להתחבר לאנשים שסביבי.
הרבה כוחות הולכים על הנקודה הזו.
ואני רואה גם המון באימונים הרגשיים –
שלפעמים מישהו אחד כזה, או כמה כאלה במערכת יחסים
קרובה – וההתמודדות עם זה מחסלת הרבה מהכוחות
לשמוח, לצמוח, להתחתן.
כאילו אנחנו עסוקות
במעגל של ריצוי שלא נגמר ורק מזין את עצמו.
ואולי לפעמים נכון – דוקא לא לרצות. לא לפייס. לא לבקש סליחה.
לא להכנס למשבצת של ה''אשמה'' והמרצה.
הרי תכל'ס-
המטרה של לבקש סליחה ולרצות את חברו,
זה לא ה –V
של הסליחה, אלא הבראת מערכת היחסים.
לבנות מערכת יחסים שהיא בריאה יותר,
נכונה יותר ממעגל של ריצוי.
להרבות אהבה אחווה ושלום
ואם הדינמיקה היא כזו שדווקא הריצוי גורם להיות לא מרוצה
זה לוקח אחורה. ולכן אולי צריך לא לרצות..
אבל איך אפשר? ואם יום הכיפורים לא יכפר לי?
אחד הדברים שלמדתי, זה לברר הלכתית.
מה השם אומר שנכון לעשות במסגרת היחסים הזו.
אני פשוט מתקשרת לרב
(נכון. פאדיחות. אבל נראה לי הוא כבר רגיל)
והוא אחד מגדולי הדור.
והוא פשוט אומר לי. מה אני אמורה לעשות.
בדרך כלל - הוא אומר לי פשוט - עזבי. זו הבעיה שלה.
זו העבודה שלה.
זה לא קשור אלייך בכלל.
עזבי.
כן? בטוח? אבל היא כל כך פגועה? עד שירצה את חברו?
ממש בטוח.
(אל תיבנו על התשובה הזו...כמובן כל אחת ועניינה..)
ההלכה, ודעת התורה, פשוט עוזרת לא להגרר למעגל - ריצוי
לעבוד את השם.
ולא את הפחד שלי מלפגוע.
כמובןןן שחשוב להיות רגישים, אכפתיים, ולעשות מעבר ל''שורת הדין''
אבל מתי שאתה פשוט נהיה סמרטוט (האמת רצוי לעצור קודם)
מרוב נסיונות ריצוי - זה ממש לא רצון השם.
אשמח לתשובות
) ילדים זה שלמ!ת .
.