פורום הורות (עמוד 211)

ובטח דברים השתנו, אבל נכון ללפני 10-12 שנים: הגנים ביוסף נדבה היו גנים תורניים, אם אני זוכרת נכון.

 

אנחנו שלחנו לגן ברחוב רחמילביץ הגננת היתה שרה אויזרט והסייעת אורית לוי, הן היו נהדרות.

אורית היתה חמה וקיבלה אותנו בכל שעה (הילד הגיע עם טראומה מגן אחר, שכבר נסגר) ושרה היתה מקצועית ונעימה.

 

זו היתה השנה הראשונה של שתיהן בגן, והגן לא היה מלא. שנה אחר כך כבר לא נשאר מקום.

 

 

בהצלחה רבה.

יש עוד מישהי מעודכנת יותר?

שלושת אחיי הקטנים היו שם. גנים תורניים עם אוכלוסייה טובה, תושבי השכונה, ובעיקר פסגת זאב מזרח.

גרתי צמוד לשם במשך שנים ואפילו עבדתי שם בחופשים. ממליצה מאוד.

את בתי בת השמונה, וגם בגיל עשר-אחת-עשרה. בגיל מאוחר יותר נראה לי שהייתי מחפשת משהו מקצועי יותר.

מבחינתי זה לא משנה אם הקייטנה הייתה מתקיימת בבית או במבנה.

כמה הייתי משלמת?

נראה לי שבין 500 ל- 750 זה סביר.

ואם מכירים אותך ויודעים שאת אומנותית מאוד ויש לך ידיים טובות.
אחרת אם אני לא מכירה לא הייתי משלמת יותר מ300 שח....

בהצלחה(:

לדבר איתו בנחת..

 

כשאת רואה את ההתנהגות - אפשר אולי לשאול, בעדינות, בהתענינות, את הכיוון שאת חושבת: אולי פעם מישהו נגע לך, עשה לך לא נעים, וכד'..

 

ואפשר גם להתייעץ עם פסיכולוג ילדים מומחה לענין, שיתן לך הדרכה מה ואיך לשוחח, כדי  שאפשר יהיה ליצור אוירה בה הילד ירגיש נוח לומר.

 

 

אם חלילה יתברר שאכן - אז צריך להתייעץ איך לטפל הלאה, שלא יקח איתו "שאריות" מזה.

לפני שנים קרה לי שדובבתי ילדה שעברה תקיפה אלימה (לא תקיפה מינית, אבל נראה לי שזה לא משנה), ועם מה שהיא סיפרה לי ניגשתי ליועצת בית הספר שלמדה בו. אותה יועצת הסבירה לי בעדינות שעדיף היה שלא הייתי מדובבת את הילדה, אלא פונה עם החשד שלי ישר אליה. היא הסבירה שילד שנפתח בפני אדם אחד וסיפר לו, לרוב לא יספר שוב לאדם אחר, ולכן מנסים לשאוף שהאדם הראשון שהילד מספר לו יהיה דמות מקצועית.

 

אני ממליצה לך לפנות עם החשד שלך ליועצת בית הספר או לרופא המשפחה (שיוכל להפנות אותך הלאה לשירות הפסיכולוגי, אני חושבת שאת אמורה לקבל שירות כזה על חשבון הקופה), ולשאול בעצתם.

 

בהצלחה!

אם יש לך חשדות כי יש לו התנהגויות מסיימות, כנראה שהחשש סביר. אימון אישי ודיבוב מקצועי יאשר ויטפל או ישלול ויטפל כדי שהתנהגות כזו לא תזיק לו בעתיד.
בהצלחה.

זה נוח כשלא צריך להשתמש בו כל פעם, אצלנו באוטו יש מושב אחד ריק, אז בנסיעה לשבת אנחנו לא צריכים אותו,

אבל אם נוסעים לשבוע חופש - אז משתמשים ונהנים.

לא מכירה חיקויים.

כשקושרים את הצ'ימיגג צריך לבדוק שקשור טוב, ושאין קצה חבל- סרט חופשי, כי אז זה דופק ומרעיש בנסיעה (כמו דגל)

רק מקווה שיאהב, כי אצלנו לא אהבה...

חליטת תה עם מעט דבש
מיץ טרי סחוט

גם אצלי לא אהבו חלב משקדיה. כן אוהבים מאוד חלב סויה אבל אני משתדלת לתת כמה שפחות כי זה לא כ"כ בריא.
הבן שלי התרגל להירדם עם מים ב'כוס אימון' (כך אני רגועה שלא נשפך ב‎מיטה)‏‎ ‎

נותנים תה עם טיפה סוכר

(בגיל הזה לא הייתי ממליץ על כפה)

אם השתיה היא לפני צחצוח שיניים, תה צמחים.

האלרגית לחלב שלנו שותה את זה, עם שוקולית, והיא כבר לא בגן, אז הוא בטח יכול...

אנחנו עברנו מתי שהוא לשתיה בכוס כמובן.

אם רוצים במיטה באמת עדיף מים אם הוא מסכים.

 

רק אם את בטוחה שאין לך עששת. עששת זו מחלה מידבקת, וחבל חבל להדביק בה תינוק.

 

<בארץ הקודש - שבת קודש. בחו"ל - עדיין חול>

 

 

לקראת סימסטר ב' מבקשים דרגה חדשה לפי השעות של סימסטר ב'.

יש מקומות לימוד שיכולי לשחק עם השעות על פני הסימסטרים- תתייעצי/ו עם אמהות ממוסד הלימודים.

שעות שבועיות סופרים כפשוטו? לפי מספר שעות במערכת בשבוע? בלי קשר לנזים וכו,נכון?

אני מכירה את המצב הזה ואגיד לך משהו.
אין לך זכות להעיר לאמא שלך לנקות/לסדר/ לבשל או כל דבר אחר.
זכןתך ואפילו חובתך לדאוג לה למצבה האישי.
את רואה שקשה לה? משבר? תציעי לה את עזרתך הרבה הרבה יותר. תשטפי כלים כל יום. תסדרי את הבית כמה שאת יכולה.
היא לא מכימה לעצמה אוכל ולא דואגת לעצמה? תציעי לה שאת תכיני לה. אמא והבריאות שלה יותר חשובים מכל דבר אחר.
אם את שואלת כאן כדי לדעת איך לגרום לה לעשות את מה שהיא עשתה במשך שנים, זאת בהחלט לט הגישה הנכונה בתור בת.
אם את שואלת כדי לעזור לה להרגיש יותר טוב ולעזור לה עם מה שהיא עוברת, זה מבורך.

הילד יכול לעזור

אבל ממש לא חובתו לקחת אחריות כזו על כתפיו

יהיה לו מספיק אחריות בתור אדם בוגר

על האבא להתחיל לדאוג לילדיו ולא להפיל הכול על הילדים

מסכימה אם זו שמעליי, שאין זה תפקידך לדחוף אותה לצאת מהמשבר.

מה שאת יכולה לעשות, לדעתי, הוא לפנות לאביך, ולספר לו ששמת לב שאמא לא במיטבה, ואולי הוא יכול לחשוב על משהו שיעזור לה לצאת מזה. וזהו. לא להתערב ולא לשאול יותר. להשתדל להמשיך להיות כמה שאפשר הבת הטובה שעוזרת ומסייעת בכל דבר.

הרבה הצלחה וטובה, לך ולאמך!

וכמובן שאבא שלך ידאג לה-מי אם לא הוא? צריך לשמח אותה ולהעריך אותה וכרגע לעזור הרבה, בע"ה מקווה שהיא תצא מזה

בהצלחה
תתיעצי עם אבה שלך

 

גם הרבה עול על כתפייך, וגם אולי - בהלה? בלבול? פתאום אמא החזקה זקוקה לעזרה ותלויה בנו...

זו לא התמודדות פשוטה.

אני מצטרפת לבקשות שתעשי חסד עם אמך ותעמדי לצדה כשקשה לה, רק בו בזמן אל תשכחי את עצמך.

תדאגי להזכיר לעצמך כל יום לפני השינה איזו בת טובה ומסורה את, וכמה שנוכחותך בבית מיטיבה ומאירה את הבית. תני לעצמך קרדיט על מה שאת עושה - מגיע לך.

חפשי את מה או את מי שעושה לך טוב, שנותן לך תחושה טובה ומוערכת. את זקוקה להערכה הזאת, כדי שיהיו לך משאבים להקדיש לבית ולאמך היקרה.

חזקי ואמצי, צדיקה

 

 

אני באמת משתדלת לעזור כמו שאתם אומרים אבל אני צריכה גם את הזמן לעצמי.
הבקשה שלי היא איך אפשר לעזור לאמא שלי לטפל בעצמה- אבא שלי גם חסר אונים מול זה.
היא אישה בוגרת והכל כרגיל והכל סבבה חוץ מזה.
אין לי איך להסביר יותר בכבוד ממה שניסיתי כבר.
יש לי התלבטות אם לפנות לדודה שלי- אחותה שתנסה לעזור...

את יכולה לנסות. לבוא אליה ממקום דואג באמת, ויותר מהמקום האישי שלך, שלך קשה עם זה.

ואולי בע"ה היא תוכל לעזור לאמא שלך.

אם יצא שהדודה חזתה זאת במו עיניה - זה משהו אחד. 

אחרת - לא הייתי פונה אליה. 

זה יכול להיות כל כך רגיש וכל כך לפגוע באמא שלך!

זה עלול להיות הפרת אמון של מה שנשאר בתוך הבית. 

זה עלול להיות יותר גרוע מאשר להתייעץ עם איש מקצוע. 

 

כלומר אני מסכימה עם מה שכתבו מעלי - שזה רק אם אמא שלך לא עלולה להיפגע מזה. 

אלא שאני מוסיפה שאת צריכה מאוד מאוד להיזהר, 

כי אולי לא תעריכי נכון אם היא תיפגע מכך או לא. 

ואם היא תיפגע - ייתכן ותיפגע מאוד. 

וייווצר נזק יותר גדול, לה ולך. 

 

חוץ מזה, לדעתי יש חשיבות שתמשיכי - להיות הבת שלה ולא אמא שלה. 

כיבוד הורים הוא ללא שיעור. אז זכית באפשרות לכבד אותה מאוד. 

יש אנשים שממש סובלים מהוריהם, לא עלינו. 

סך הכל - את לא סובלת. אלא ממבט מפוכח - את אומרת - כך אמא לא אמורה להתנהל. 

ועל אף שאני כל כך מבינה אותך -

לעניות דעתי - עצם נקודת המבט הזו היא לא במקומה כבת לאם. 

חשוב מאוד מאוד שתסתכלי על מה שחשוב לך, איך את לא נפגעת.

נקודת המבט הזו - את על עצמך - חשוב מאוד שתהיה ממבט מפוכח. 

אך להסתכל על אימך ולשפוט אותה על התנהלות לא תקינה כאם

- להבנתי זה לא נכון, לא ככיבוד הורים, ולא לבריאותך הנפשית כבת. 

על כן, מה שאני מציעה לך - 

א. להסתכל במבט מפוכח על מה שאת עוברת כלפי עצמך. להבין אם יש משהו שאת נפגעת ממנו  - ולחשוב אם זה יותר מידי להקריב זאת מבחינת כיבוד הורים. ואם כן - אז לסמן לך את זה כגבול, ובמקרה שקורה כזה מקרה - לנסות בעדינות להסביר שזה לא מתאים לך. 

ב. להסתכל על המצב ממבט אחר - לא על חוסר התפקוד שלה כאמא, אלא על החוסר שלך באמא. מה במצב הזה גורם לך (אם בכלל) להרגיש חסרה באמא. 

להגיד לה שזה חסר לך, או להראות לה שזה חסר לך, או להגיד תודה כשזה כן קורה ושהתגעגעת לזה - 

כל אלו מדגישים את החוסר שלך באמהות שלה, שזה משהו סובייקטיבי שלך. ולכן לא מטיף כלפיה.

ואם זה יהיה כנה לגמרי לגמרי - אז ממילא זה מה שהכי יעזור. 

זה מה שאת הכי יכולה לעשות כבת. 

להיות עוד יותר הבת שלה. 

עוד יותר להראות את החוסר שלך- בכנות. 

בעזרת ה', אני מאמינה שלחוסר הזה היא תיענה. 

בהצלחה!!

 

אבל מרגיש לי שכדי לענות לך תשובה רצינית חסרים פרטים.
כמה ילדים אתם בבית? מהם הגילאים? מה קורה בבישולים לשבת?
האם אמא עובדת?
כיצד הולכים הילדים הקטנים למסגרות החינוך? מי מכין להם כריך למשל?

בישולים לשבת היא האחראית על המטבח אבל בסופו של דבר אני מקבלת את ההוראות מה להכין ואני מכינה את הרוב.
הילדים מכינים לעצמם אוכל לבית הספר.
כביסות אם אנחנו לא עושים באמצע השבוע היא לא תעשה- רק בשישי...

ושוב אני חוזרת היא מתפקדת רגיל לכל דבר חוץ מהדברים הטכנים בבית- היא תשב ותכין עם אחים שלי עבודות ותעזור להם בשיעורי בית.
היא מעירה בבוקר את מי שצריך.
היא מתפקדת רגיל- גם בהרגשה- חוץ מלדאוג לדברים הקטנים בשבילה (ארוחת בוקר למשל) ומטלות בסיסיות של הבית, אני מרגיש שבסוף הרבה דברים נופלים עליי.
ושוב דיברתי איתה על זה בהכי עדינות שיכולתי לפני זמן מה והיא נפגעה ממש לכן קשה לי להעלות את הנושא שוב...

או שזה פשוט מקום שאתם גדולים ותתמודדו. או שקרה לה משהו מלחיץ / מדאיג / דיכאון והיא עסוקה בזה. או שנמאס לה מלעבוד (?!), אולי משהו פגע בה?

תשתדלי לעזור ואני הייתי מתצ'פרת אותה במשהו לעצמה - מטפחת, בושם, סיכה ומכתב תודה. 

בהצלחה וכל הכבוד!!!

בתור אחות גדולה - הכל נופל בסוף... יש מלא אמהות שלא עושות כלום! ואני לא רוצה לתת דוגמאות!  נופש של חודש ואז הילדה הגדולה עושה הכללללל! לפחות  על זה אומרים תודה!  אין מה לעשות אשמתנו שנולדנו ראשונות... חחח

במבט כביכול אוביקטיבי מהצד יכול מאוד להיות שהיא כן מתפקדת ברמה סבירה. היא עובדת, היא מבשלת, היא מכבסת בימי שישי, היא מטפלת בילדים. אלא שיש עליה עומס ולכן דברים נדחים, והיא מוותרת פה ושם על עניינים שמבחינתה בעדיפות נמוכה, כגון סדר ונקיון ואפילו ארוחת בוקר לעצמה.

הרבה אנשים נוהגים כך כדרך חיים קבועה. גם אם זה לא אידיאלי, זה משהו שאפשר לחיות איתו.

יתכן מאוד שהיא עצמה היתה אחרת פעם, ואתם חווים קושי בזה שהיום היא קצת שונה מאשר איך שהיתה פעם. גם זה נורמלי. אדם משתנה, ולפעמים מתאים את עצמו למציאות משתנה ולכוחות פחותים שיש לו עם הגיל וכדומה.

וכאן אומר בזהירות (אני כמובן לא מכיר כלום, וכותב סברות מליבי רק על פי מה שאת בחרת לשתף) - יתכן שהיא לא השתנתה כלל אלא מי שהשתנה זו את הכותבת! ז.א. מכיוון שהתבגרת ויותר דברים מצופים ממך לשותפות בעול הבית את פתאום חווה את זה באופן ביקורתי יותר ואף דואג יותר מאשר בעבר, אבל בעצם כך היה תמיד (ולכן האב אינו מתרגש כל כך ולא שהוא חסר אונים).

אם אכן כך אז אין זה משבר, אלא שיטת חיים מסויימת. את כבת יכולה לעזור בבית ככל יכולתך, ויכולה וצריכה גם למצוא את החיים שלך עצמך, ולהבהיר נקודתית שדבר כזה וכזה אינך מסוגלת לעשות כי... אבל אין עליך לפעול לשנות את אמא.

אף אדם אינו מושלם, וכל אחד יודע מה המקום שבו הוא יכול לתפקד לפי האידיאל הנפלא, ומה המקום שבו חייו מתנהלים בדרך שיש פשרנות וויתורים על דברים מסויימים.

 

 

זו נק' המבט שלך , מתוך הקושי שלך

או שזה באמת מקושי של אמא.

זאת אומרת, שכדאי לבחון עוד פרטים- אם היא רק דוחה חלק מהדברים, ואולי חלשה או עמוסה או משהו כזה- ולכן דורשת ממך יותר, וגם עצמאות משאר הילדים- אז זה נורמלי ולא כ"כ נורא.

אבל אם נוספים לזה עוד דברים- אולי מצב רוח עגום יותר מהרגיל, התפרצות בבכי, 

או לא דואגת ללבוש מסודר ומטופח לעצמה כבעבר, פחות נפגשת עם חברות כבעבר או עם המשפחה וכד'

אז כדאי איכשהו להגיע לטיפול שתקבל עזרה.

במידה וזה המצב, נראה שלא יהיה לה נעים לשמוע מביתה שכדאי לטפל,

אבל אולי כדאי לשוחח על כך עם אביך ושהוא ישקף לה את המציאות או ימצא דרך אחרת להביאה לטיפול.

בס"ד

 

...מאשר מההודעה הראשונה.

 

לא נשמע לי שהמצב עד כדי כך נורא...

במחילה, אבל לא נשמע לי שאת עושה הכל בבית ומחליפה את אימא שלך. כן נשמע שאת עוזרת הרבה (ועל זה ממש כל הכבוד לך! באמת!) ושאימא שלך דורשת שהילדים יעזרו הרבה וישתתפו בעבודות הבית.

אימא שלך כן מכינה עם הילדים ש"ב, וכן עושה כביסה בימי שישי, וכן דואגת לזה שיהיה אוכל לשבת (ונעזרת בך), ומן הסתם דואגת לעוד הרבה מאוד דברים שאת לא מודעת אליהם. ואם הבנתי נכון היא גם עובדת.

יכול להיות שהמצב היה יכול להיות טוב יותר, ושהבית היה יכול להיות יותר מסודר, אבל בסה"כ נשמע לי שהמצב בסדר.

ד"א היו שנים שאנחנו בתור ילדים הכנו לעצמנו את האוכל לבית הספר ואף פעם לא הרגשתי שזה לא בסדר (להיפך, היה נראה לי פינוק מיותר שיש ילדים שאימא שלהם מכינה להם סנדוויץ', - כמובן תלוי באיזה גיל), והיו תקופות שגם הייתי מבשלת את ארוחת הצהריים, וגם עם זה לא הייתה לי בעיה, דווקא יש בזה צד של חינוך טוב.

 

זה באמת עניין של איזונים עדינים וקשה להבין את המצב מהודעות בפורום, אז קחי את כל התגובות כאן בערבון מוגבל, כמובן כולל את שלי. מקווה שעזרתי.

אני מציעה לך להתייעץ באופן אנונימי עם איש מקצוע

אני לא מכירה את כל הסיפור, ולא יודעת מה היה קודם ומה אמא שלך עוד עושה או לא עושה

לי זה לא נשמע מצב "רגיל" ככ. אם את כותבת "אני מרגישה שאמא שלי במשבר" אני מאמינה לך.

(אני בטוחה שהרבה אנשים טובים כאן ישמחו לתת לך המלצות של אנשי מקצוע. את מוזמנת גם לפנות באישי).

אמנם זו אמא שלך ואת לא יכולה להכריח אותה לעשות כלום, אבל מישהו עם ניסיון יוכל לעזור לך להבין יותר את התמונה, ומה את יכולה או לא יכולה לעשות. יש אפילו מוקדים טלפוניים חינמיים כמו ער"ן (עזרה לנוער) או ניצה (עזרה לנשים בדיכאון אחר לידה), זה לא בדיוק המקרה שלך אבל אולי יוכלו להכווין אותך.

אני מאמינה שהקושי שלך הוא אמיתי אבל אני יכולה גם להבין את הקושי של אמא שלך. לא קל להיות אמא. זה כמו לנהל מוסד. זו עבודה שאין לה סוף, הכל כמעט על הרגליים וצריך הרבה כוחות נפש בשביל הבית ובני הבית.

גם לי קשה לעמוד בקצב של הכביסות והכל נדחק ליום שישי, כלים - זו עבודה פיזית בעמידה שגם לי קשה לבצע אותה, רצפה - עוד יותר קשה, בישולים - דורש זמן, התארגנות, תכנון וכמובן - עבודה פיזית על הרגליים. וכל זה בתוך ניהול "משרדי" של הבית - טיפול במיסים, תשלומים וכד' ויותר חשוב מזה - עם כל העומס צריך לשמור סבלנות לבעל ולילדים.

לא כל אישה היא קלילה ותקתקנית. יש כאלה שקשה להן יותר וזה לגיטימי.

את בת נהדרת ואשרי יולדתך - שיש לה אותך. את האמת, גם אני עזרתי בבית המוווון לפני שנישאתי וזה לא היה קל אבל אני מאמינה שזו מצווה ענקית והקב"ה ישלם את השכר.

וגם - לדעתי לבת אין זכות להעיר לאמא שלה כי זה לא המקום שלה. ואני מסכימה עם אלה שאמרו לא לספר לדודה כי יש בזה משום חשיפת הסודות של הבית.

חזקי ואמצי, וכמו שאמרו פה, אל תשכחי גם לדאוג לעצמך.

כנראה גדלתם והיא החליטה שאתם יכולים להוריד ממנה קצת עומס

מן רמז דק

כנראה לבקש לא כל כך עוזר אז היא פשוט מעבירה אחריות לכם

יכול להיות שההורים שלך רק בני 40, אבל עדין- זה לא גיל העשרים.

קראתי את התסכול שלך והתחברתי לכל מילה......

באיזשהו רמה יכול להיות ש- ואל תעלבי- זה מה שקרה גם לי. שבגלל שאת רואה שהדברים לא זזים את סוג של לוקחת אחריות- ברמה טיפטיפונת קצת גבוהה ממה שאת צריכה.

תביני. עד לפני כמה זמן אני אשכרה מכינה את כל השבת, בשיא הרצינות- בישולים, ניקיונות וסלטים. אני ראיתי ששום דבר במשפחה שלי לא זז, והתחרפנתי מאוד מזה. הייתי עושה את הכל בבית. ובגלל שכל כך הייתי באטרף של אם אני לא יעשה את זה שום דבר לא יזוז- הייתי מתעצבנת על האחים וההורים שלי, שלא נתתי להם זמן לעשות משהו ולא השארתי להם כלום.

לפני כמה שבועות אמא שלי החליטה להראות לי שכן, אפשר להכניס שבת עם עזרה בסיסית שכל אחד צריך לתת- ולא הרשתה לי להכנס למטבח ולנקיונות.

הכנסנו שבת במניין המוקדם, שבת הייתה מושלמת.

היום אני עוזרת במה שצריך כי אני נמצאת בבית, ויש לי כוחות ורצון. מהלב.

 

תראי,

מה שאני מציעה לך, זה לקחת לעצמך יום הפוגה- אני ממש לא מתכוונת שלא תזוזי מהמיטה וכל מה שמבקשים ממך תגידי לא. ממש לא. אבל תנסי שיכנס לך לראש המשפט: אני לא בעלת הבית הזה. ובאמת תעזרי במה שצריך מהנשמה, ולא בגלל כפייה. 

יכול להיות שאמא שלך צריכה יותר זמן כדי לפעול. תהיה בטוחה שהיא אוהבת אותך ולא נעים לה לראות אותך עובדת כ"כ קשה, והיא רוצה להחליף אותך, אבל אין בה כוחות.

 

תאמיני באמא שלך, אל תכעסי עליה ותראי תוך כמה זמן שיהיה שיפור.

 

בהצלחה מותק!

השאלה שלי היא באמת בשבילה-
ברור לי לחלוטין שהתפקיד שלי הוא לעזור וחס וחלילה לא לקחת אחריות על הבית.

אני מרגישה שזה שהיא לא מתפקדת בדברים האלה מפריע לאחים שלי- כן זה נחמד לחזור בצהריים לארוחה מבושלת ולא להיות תלוי בחסדי האח הגדול.
חשוב לי שתבינו שהמצב לא גרוע אבל כן נדלקת לי נורה אדומה של דאגה לאמא שלי שלא מתפקדת כמו פעם- אולי היא השתנת? זה דברים משמעותיים מדי כדי לבטל אותם כשמשתנים.

הציעו כאן לכתוב מכתב- רעיון יפיפה. אני ינסה ובעז"ה...
תודה לכל המגיבים.

היי,

היום אני נשואה, אבל גדלתי בבית עם אמא שמצד אחת היא משקיענית ומצד שני קשה לה מאוווווד בהתנהלות של הבית. הכל אצלה ברגע האחרון, בלחץ, וכשיש לחץ יש גם הרבה צעקות ולפעמים גם מריבות... היא חינכה אותנו לעזור בבית אבל למרות זאת תמיד היה קשה כי היא הכתיבה את ההתנהלות. למשל, היא הכתיבה את סדר העבודות ואם עשינו מטלה כלשהי לפני מה שהיא התכוונה היא הייתה מתעצבנת... נסינו להעיר לה, אבל כל פעם היא הייתה נפגעת חזק מאוד ולפעמים היא הייתה אומרת בפירוש שאנחנו לא האמא. אמא שלי היא אישה מקסימה אבל לא קלה.

כשהתבגרתי, הבנתי שלעזור לאמא שלי זה פשוט להיות יד ימינה בלי להעביר ביקורת, עם כל הקושי הכרוך בזה. זה אומר להתנהל איתה בקצב שלה ולעשות את הדברים על פי רצונה. לה זה עזר וממני זה חסך התכתשויות מיותרות.

מקווה שעזרתי.

אולי נראה לך שיש אפשרות שהיא בתחילת הריון?

אולי היא כבר מבוגרת יותר, ואין לה כוח להתכופף וכדומה ?

שלום,

קראתי את דברייך והצטערתי לשמוע.

אכן זה קשה שגדולים מאיתנו צריכים אותנו.

גם אצלנו אמא שלי חלתה במחלה והיה סיפור דומה של חוסר תפקוד במשך חצי שנה

(כיום היא כבר בריאה ועברו השנים של הבדיקות והבלגן מאחורינו הודות  לה' יתברך

                            ......

אני הייתי מציעה לך לעזור כפי יכולתך אבל בשום פנים לא להחליף את המקום של האמא בבית.

ואם זה כבר קרה כמו שסיפרת שהלכת במקומה למסיבות בגן (של אחים שלך..)

הייתי מציעה לך להציע לה או ישירות או דרך אביך שתלך לטפל בעצמה אצל גורם מקצועי.

נשמע לי שהיא חווה דיכאון מסויים וחשוב מאד לטפל בהקדם.

יכול להיות שאני טועה בסברותיי..

מה גם שאני לא מכירה לעומק.

בהצלחה רוב ברכות.

היי בטוב

אמרו פה שתעזרי ותשמרי לאמא..

אך חשוב לא פחות שמרי על עצמך

 

 

לא תפקדתי.

מעבר למה שחייבים לא עשיתי כלום.

הבית נראה זוועה, הילדים הקטנים התחילו להתדרדר בלימודים.

וכל מה שעניין אותי כל היום היה להיות במיטה שלי.

 

וזה תסכל אותי. כי מצד אחד ידעתי שכלית שזה לא בסדר,

ורציתי שזה יהיה שונה,

וכל הזמן נזכרתי איך עם הגדולים זה היה אחרת,

וכל הזמן אמרתי לעצמי "רק היום, מחר אני אקום..."

ותכננתי כל כך הרבה דברים לעשות עם הילדים.

 

אבל פשוט לא מצאתי בתוכי את הכוחות.

 

קוראים לזה דיכאון. ואני, כאדם שהיה רגיל להיות חזק מאד, לא הסכמתי לקבל עזרה.

 

עד שקלטתי שזה לא משתפר. אלא רק נעשה יותר גרוע.

עדשהבנתי שאם אני לא רוצה להתחרט אחר כך על כל החיים שלי, 

אין לי ברירה אלא לקבל טיפול.

 

ורגע לפני שהכל נפל מסביבי, אבל הרבה מדי רגעים אחרי שהדברים כבר היו לא טובים,

פניתי עזרה.

 

אני רק בתחילתה של העזרה. אבל אני מאמינה שיהיה טוב בעז"ה.

 

נשמע לי שאמא שלך באותו מצב.

היא לא צריכה שינקו במקומה. היא צריכה עזרה נפשית.

 

בהצלחה חמודה. 

לפנות לעזרה-

זה אומר- לדבר עם הדודה, או לדבר עם הרופא משפחה שלכם , או לדבר עם הרבנית של הקהילה שלכם

(3 כתובות מעשיות לקבל עזרה ולברר מה קורה. )

את בת לתפארת,

תיצמדי לאינסטיקנטים שלך

גם אני גדלתי בסיטואציה כזו. חייבת להגיד שזה השפיע עלי לרעה. זה גרם לי להיות האמא של אמא ... אני עצמי הולכת לטיפול כי התוצאה היתה שאני חוששת לעזוב אותה... התרגלנו שאני תומכת בה. התייעצתי עם פסיכולוגית שהמליצה לי איך להתמודד במצב. אני מציעה כן לעזור אך לא לקחת את האחריות עליך! ובקשר לאימך אם תרצי אפרט בפרטי. כל הכבוד לך חזקי ואמצי!

וכל פעם אני מחליפה את התמונות. מדביקה עם סלוטייפ

אני מכירה משהי שצבעה את דלת החדר בצבע מגנטי (טמבור) ועל זה צבע רגיל, ועכשיו כל הדלת ממוגנטת ועליה היא תולה תמונות.

כל מיני סוגים של לוחות במחירים יחסית זולים 20-30 ש"ח

לדעתי שעם זה הכי טוב ובכל מקרה זה יהיה תלוי גבוה אז איך זה יגיע לידים של הילדות?

לבן כזה כמו לוח של טושים אבל שיש לו גם את הקטע הממגנט. אבל זה יקר לדעתי. במיוחד שאת רוצה לוח גדול מן הסתם.

אם זה דירה שלכם הייתי צובעת בצבע מגנטי שזה ממש מגניב.

פעם חשבתי גם על רעיון להשיג מאיזה בית מלאכה או משהו כזה לוח מתכת כזה אפור פשוט ולתלות. אבל לא מצאתי איך לעשות את זה בפועל...

 

כרגע קניתי פוליגל (שחור כי זה מתאים לי בצבעים) עשיתי בו חורים קטנים עם משהו מתכתי מחומם. והשחלתי בחורים סיכות משרד צבעוניות.

וככה אני משחילה בקלות את היצירות.

 

שעם עם נעצים נראה לי רעיון לא טוב כי תמיד יכול ליפול איזה נעץ בטעות. או שילד ימשוך איזה ציור.

כבר שנים, מאז שאני זוכרת את עצמי (אני היום כבר נשואה ב"ה )
הוא חצי מהגודל של לוח כיתה. את האמת אני לא יודעת מאיפה הוא ולמה הם שמו אותו בכלל אבל זה באמת אחלה רעיון

מסכימה איתך לגבי החשש מלוח שעם...

במיוחד שאין אחים נוספים שישנים איתו בחדר.. אבל יש הרבה שיחלקו עלי..בכל מקרה תעשי לו חדר צבעוני תשחקי איתו במשך היום בחדר תעשו בחדר דברים שהוא אוהב כדי שהתחבר לחדר ולאט לאט עם הרבה סבלנות את תצליחי .

בס"ד

 

אם כן זה לא נורא, כי בינתיים הוא יתרגל להתעורר במיטה שלו,
ולאט לאט יתרגל גם להירדם בה..בע"ה.

בהצלחה!!

ניסינו גם את זה

הוא יודע שאחרי שיצרח בסוף תקחי למיטה שלך
אבל אם לא תתיאשי ותשבי איתו בחדר שלו עד שירדם
(ומן הסתם בלילות הראשונים זה ייקח המון המון זמן(.
בסוף הוא יתרגל וילך לישון בשמחה
הרבה סבלנות

אבל אתמול ישבתי לידו איזה שעה והוא פשוט צרח בהיסטריה!

 

זה ממש לא הגישה שלי... להניח לו לצרוח... ולא הצלחתי להרגיע אותו בשום דרך

 

עד שוויתרתי לו!

בס"ד

 

 

תחכי עוד קצת, במיוחד אם את רק בהתחלה של ההריון,

לפעמים בחודשיים שלושה הצרכים של התינוק משתנים, והוא בשל יותר לישון לבד...

וגם אם זו טעות לוותר לו, לעניות דעתי עדיף טעות כזאת מאשר טעות של לתת לו לבכות,

כאשר הוא זקוק לקרבה שלך עוד קצת.

 

וגם..

תתפללי על זה. באמת.

זה חשוב, וכל דבר שקשור לילדים התפילות עוזרות באופן מדהים ב"ה.

וזה מבחינתי נהיה סיוטטטטטט!!!! באמת...

 

(אין לי מקום בחדר ללול, לכן כל עוד הוא ישן בעריסה זה היה סבבה...)

 

ו... חמודה את לגבי התפילות!

אבל זה ממש ככה...

אחרי שאת שלמה עם ההחלטה להעביר אותו חדר את צריכה להיות עקבית..

כלומר, לא משנה מה, האופציה לישון במיטה שלך כבר לא קיימת! להערכתי כשהוא יקלוט שאין סיכוי הוא יפסיק גם לבכות. ואני לא נבהלת מיומיים/שלושה קשים שבהם הוא גם יבכה הרבה...

והמלצה שלי להבא.. להעביר לחדר אחר הרבה קודם.. ככל שהם יותר קטנים המעבר חלק יותר..

בהצלחה רבה!!!

זה באמת מעבר מאוד חד מלישון איתך במיטה ללישון לבד בחדר.

במיוחד אם הוא ילד ראשון, והוא לגמרי לבד בחדר.

אנחנו עם הגדולה פשוט עברנו לישון איתה שבועיים בערך לפני הלידה של השניה (היא היתה בת שנה ו4 חודשים). אחרי הלידה בעלי עוד ישן איתה כמה זמן וככה היא התרגלה.

על המזרן, על הרצפה, אך התעקשתי שהוא לא יצא מהמיטה. ב"ה התרגל. 

יש לציין כי הוא גדול יותר - בן שנה וחמישה חודשים, וגם - החדר החדש אינו שלו בלבד, אלא משותף לו ולאחיו הגדולים. כך שאולי זה אחרת... 

הייתי שמה מזרון ומלטפת אותו מבעד לסורגים כשהיה מתעורר בצרחות עד שהתרגל שזה לא נורא לישון במיטה.

עם הזמן הצורך פחת והוא למד לישון עם טקס שינה ובקבוק.

גם כיום בגיל 3 וחצי יש לו לעיתים רחוקות צורך לבוא אלינו אני לוקחת אותו ביד וישנה לידו על מזרון.

פעם אחת הרשיתי לו בחוסר מודע לישון איתנו במיטה ומאז הוא הרבה יותר עומד על זה שהוא רוצה לישון איתנו. ביום אני מסבירה לו (לא בלילה כשהוא חצי ישן...) שכל אחד ישן במיטה שלו ואם הוא יבוא בלילה אלינו אז נחזיר אותו למיטה ונישאר לידו ואז בלילה הוא מקבל את זה.

ב"ה בד"כ הוא לא מתעורר בלילה.

לגבי העברה הדרגתית....

 

בכל אופן, כרגע החלטנו להעביר אותו למיטת מעבר.

שמנו לב שבמיטות רגילות אין לו בעיה לישון לבד כל הלילה,

כנראה הוא נלחץ מהסורגים אחרי שהתרגל למרחבי המיטה הזוגית

 

זהו, נישן לידו כמה ימים ונקווה שזה יעבור חלק יותר...

 

תודה!

עונש נכון, אפילו לא צריך לקרוא לו עונש.

עונש נכון הוא תוצאה הגיונית של המעשה הלא טוב.

ילד שמקשקש על הספה עם הצבעים- לא יכול להמשיך לצייר עכשיו.

ילד שמרביץ לאחיו- מרחיקים אותו מאחיו.

כמובן שיש הדרגתיות לפי חומרת המעשה.

אמנם עוד לא אמא, אבל זה דברים שכדאי ללמוד גם לפני... תודה לך!

זה בעקבות יחס לילדים במשפחה שלי...(אחים אחיינים וכיוצ"ב)
אגב, צא לי לקרוא על זה בימים האחרונים ספרים מצויינים, נראלי שדי מוכרים, 'איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדי ידברו', ו'איך לדבר כך שילדים ילמדו בבית ובי"ס', לדעתי ספרים חובה, לא רק למחנכים...

אלא כהמשך ישיר של מעשי הילד
יש בזה לימוד וחנוך גדול, בהבנה שכל בחירה ומעשה גוררים אחריהם תוצאה

כתבתי מתוך סערה וכי אני מתפדחת שהכתי את הבן שלי.

אשמח שלא יימחק

שמעתי פעם שהעונש צריך להיות תגובה הגיונית למעשה.
הרבה פעמים התגובה ההגיונית היא פשוט לזרום עם הילד
למשל: הגדול שלי (שנתיים וחצי) החליט שלא רוצה להיכנס לאמבטיה. כבר היה מוכן והכל אבל לא רוצה להיכנס. ביקשתי פעמיים ובסוף אמרתי לו תחליט או שאתה נכנס או שאין היום אמבטיה. לא נכנס, ובאותו יום לא עשה אמבטיה. גם כשביקש להיכנס (שתי דקות אחרי שהוא ראה שירדתי מזה) לא נתתי לו.. הוא הלך לישון כולו ג'יפה אבל מאז כשאני אומרת לו להיכנס הוא פשוט נכנס.
אל תרגישי רע עם המכה, כולנו אנושיים בסופו של דבר, אבל לדעתי זה פשוט לא אפקטיבי, זה סתם עוזר לך לפרוק עצבים באותו רגע ולהתמלא רגשות אשם שניה אחרי..
תנסי אולי להראות לו שאת מבקשת ואם לא אז העונש הוא תגובה הגיונית למעשה (דורש מחשבה עבור כל מקרה מה העונש אבל בהרבה מקרים זה פשוט לוותר לו.. שלא יעשה מה שרצינו, כי הרי מלכתחילה רצית לטובתו..) לדוגמא אם ביקשת שיכנס הביתה ולא נכנס את יכולה להגיד לו אין בעיה ולהשאיר אותו בחוץ לבד לדקה שתיים אם זה בטוח..
סליחה על החפירה,
בהצלחה!

לקרוא את הספר של לייף סנטר "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו...".

 

ועוד דבר קטן- חשוב לשמור על המקום הפנימי של הביטחון שלך ביכולות של עצמך. יש לזה הרבה משמעות בגידול ילדים, ובהצבת גבולות.

 

בהצלחה רבה!

איך עושים את זה? מה הכוונה בכלל?

המכות לא היו פורקן. לא ידעתי מה לעשות כדי להניע אותו. לא אכפת לו להישאר בחוץ עוד שעה. לא אכפת לו לא להיכנס למיטה ולהפריע לאחיו הקטן להירדם. לא אכפת לו מהרבה דברים. זה פשוט בעיה!!!
אגב עיקר העניין היה שנאבקתי טיתו פיזית להיכנס הביתה אז הכאבתי לו
וזה לא מ ז י ז לו. כלום!!!!!! נעלתי את הדלת אז הוא לא יצא עוד. הוא לא מפחד מכלום.
אני מרגישה שזה גל, תקופה ואני לא יודעת איך להגיב לו נכון.

 

תחושה של חוסר אונים, נכון?

נראה לי שיכול לעזור מאוד (גם לך עצמך וגם למי שעונה כאן) אם תוכלי לחדד את מה שמניע אותו.

למה לדעתך הוא מתעקש להישאר מחות לבית, או מחוץ למיטה?

האם יש לו המון מה לעשות בחוץ, ולא מתחשק לו להפסיק?

או שאולי בפני עצמו לא היה אכפת לו להיכנס, אבל הוא מנסה להשיג לעצמו תחושה של שליטה, שהוא הקובע על חייו?

או סיבה אחרת?

 

למרות המצוקה שעולה מההודעה שלך (באמת נשמע לא פשוט בכלל!) אני חושבת שבגדול התשובות אצלך. תתבונני בו, תחשבי עליו, תרגישי אותו, נסי להרגיש אותו מבפנים - והתשובה הנכונה תצוף. קודם תשובה על מה שמניע אותו, ובעקבותיה יוכל גם לבוא כיוון תגובה מתאים.

 

אנחנו כאן לעזור

 

 

מקווה שיעלה לי משהו כי זה ממש קשה

הוא עקשן! וכאילו לא מפחד ולא מראה אם כואב לו\נפגע\מפחד כלום

אני קוראת ומפנימה אותו כבר עכשיו. אין לי ילדים בגיל הזה עדין...אבל זה סגנון של דיבור וחשיבה שמאוד מומלץ להפנים היטב.

יש שם התמודדויות כמו שאת מספרת, וניתנים שם כל מיני פתרונות, כל אחד לפי מה שמתאים לו.
כתבת שחוסר ההקשבה בכל מיני מצבים. אז כל פעם תעבדי על משהו אחד. לא הכל יחד כי אז יהיה קשה לעקוב ויכול ליצור מתח ובלבול.

לפי דעתי מאוד מאוד יעזור לך!

(בנוסף גם ממליצה על הספר "ואהבת" של מרים אדהאן. אבל כרגע הספר הראשון יכול מאוד להועיל)

בהצלחה!

שאני צריכה לצאת מהמצבים האלו בלי שכבודי יפגע כאמא.

האם אני טועה? אני סתם שמה יותר מידי על הקטע של כיבוד הורים? כאילו אם אני אומרת לו לעשות משהו

אני צריכה לאמר כמה פעמים, זה עוד בסדר.

 

אני גם לפעמים מוותרת כי אני אומרת התעקשתי מספיק. אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה בלי שכבודי כאמא יפגע והוא ילמד מזה דברים לא טובים.

קשששהההה

אבל להיות חכמים וסבלנים.

 

למשל במקום לריב שיכנס הביתה תודיעי לו שמי שלא נכנס כשאמא אומרת לא יכול מחר לצאת. ותחכי קצת. אם הוא לא נכנס תתני לו יד ותוליכי אותו פנימה וביום אחר כך לא יוצאים.

אבל להיות חכמים וסבלנים.

 

למשל במקום לריב שיכנס הביתה תודיעי לו שמי שלא נכנס כשאמא אומרת לא יכול מחר לצאת. ותחכי קצת. אם הוא לא נכנס תתני לו יד ותוליכי אותו פנימה וביום אחר כך לא יוצאים.

להגיד פעם אחת בלבד. 

ולקחת אותו פנימה זה אומר לגרור אותו פנימה..
לא יודעת מה לעשות עם המילים האלו להיות חכמים וסבלניים. מה זה אומר? בגלל זה פניתי לכאן להבין איך עושים את זה...
בהתהוות קראתי מה כתבת בשרשור אחר.
זה עשה לי טוב תודה.
את יכולה להרחיב על הקטע של הרגשת סמכות הורית? נראה לך זה באמת עובד אם אני ארגיש יותר מנהיגה? כי אני כן מרגישה המנהיגה בבית עם הילדים.

 

שמה שחשוב זה לא אם נראה לי שזה עובד, אלא אם נראה *לך* שזה עובד.

כל משפחה היא אחרת. רק את מכירה את המשפחה שלך, את הבן שלך, ורק את תוכלי לזהות אם שם הבעיה או במקום אחר.

זה ממש נפלא שהתחושה הבסיסית שלך היא של מנהיגה. אני בטוחה שהילדים שלך מרוויחים מזה המון (כולל השובבון...)

 

ביקשת להרחיב - אז ארחיב. תראי אם זה נוגע לכם:

 

הקב"ה ברא את העולם כך שילדים לא בנויים להסתדר לבד. הם זקוקים לטיפול, הגנה, מודל חיקוי, תשומת לב, הדרכה - בקיצור, זקוקים להורים מובילים ומנהיגים.

מבחינתי הידיעה הזאת מאוד חשובה, כי היא מקור הסמכות שלי.

מה שנותן לי את הזכות והחובה להיות המנהיגה בבית הוא עצם העובדה שהילדים זקוקים להנהגה, ומראים את הצורך הבסיסי הזה על כל צעד ושעל.

כבר כתינוקות - משאירים אותם לבד? הם בוכים. הם אומרים בשפה שלהם: אנחנו לא אמורים להסתדר לבד! אנחנו לא בנויים לזה!

אבל גם כגדולים, שכבר כן עצמאיים קצת יותר - עיניהם נשואות אלינו.

יש מריבה - רצים לאמא.

פצע, מכה, משהו מפחיד - צועקים לאמא.

ילדים לומדים מאמא ומחקים אותה כל הזמן, בלי להיות מודעים לזה. אם אמא עונה לטלפון ב"הלו" - גם הם יענו ב"הלו" - אם היא עונה ב"שלום" גם הם יענו ב"שלום".

מה שאמא אומרת לרוב מתקבל כאמת ללא עוררין (כשיש מטען רגשי זה יכול לשנות את התמונה, אבל אני מתכוונת לסתם אמירות אובייקטיביות. למשל אם אמא מאמינה שאסור לאכול פירות על בטן ריקה, סביר מאוד שהילד יעתיק אליו את האמונה הזאת, וינסה באותות ובמופתים לשכנע את חבריו).

 

אני יכולה לספר על עצמי שכשאני מרגישה בוודאות את העובדה הפשוטה הזאת, שאני המנהיגה של הילד והמדריכה שלו, אז אין לי כל כך צורך באמצעים חיצוניים כדי להמחיש את כבודי כאמא (חשוב לי להדגיש שאני לא אומרת שהכבוד לא חשוב, הוא חשוב מאוד! פשוט הוא עניין פנימי ולא חיצוני).

וכשאין לי כל כך צורך להמחיש את הכבוד, אני יכולה להיות פנויה למצוא פתרון פרקטי למצב שנוצר, מה שיענה הכי טוב על הצרכים של כל הצדדים.

שזה בדיוק מה שגורם לילדים לכבד את ההורים שלהם

 

מה דעתך?

 

 

הוא נשמע כמו מישהו שיש לו מוטיבציה מאוד חזקה להשיג משהו, והוא ילך בשביל זה באש ובמים.

נגיד כמו שמיניסט שעושה ריצות כל ערב כדי שיוכל להתקבל לגולני, וממשיך אפילו כשהוא נוקע רגל; או כמו סטודנט לרפואה שלומד 20 שעות ביממה וחי על קפה שחור...

אני צודקת? הוא כזה?

ואם כן - מה נראה לך שהוא מנסה להשיג? מה דוחף אותו כל כך חזק, עד שהוא נראה כאילו כלום לא כואב לו ולא מפחיד אותו?

 

 

קודם כל זה נשמע מוכר עד להכאיב ואני מאוד מאוד מזדהה. גם לנו יש התמודדויות דומות מאוד והנה קצת ממה שלמדנו ואנו משתדלים ליישם:

1. קודם כל להבהיר לעצמנו מה הגבולות שלנו, למשל: באיזה שעה אנחנו חוזרים הביתה מהגינה, כללי התנהגות כשמגיע זמן השינה, מה עושים ומה לא עושים. ואז אנחנו מנסחים לילד במשפט מה אנחנו מצפים ממנו וחוזרים על זה כמו תוכי.

2. לפעמים ההורה הוא השעון הדובר של הילד, למשל, אם קבענו שנכנסים הביתה בשש, מחמש וחצי אנו נותנים תזכורות כל עשר דקות - וואי, נשארה לנו עוד חצי שעה, מה אתה רוצה לעשות בחצי שעה הזאת? ... נשארו לנו עוד עשרים דקות - בא ננצל אותם! ...נשארו לנו עשר דקות - חמש דקות למשחקים, חמש דקות למצוא את הסנדלים!
מנסיון, זה עוזר מאוד לילדים להתארגן על עצמם לקראת פרידה מפעילות שהם אוהבים.

3. כשמגיע הזמן ללכת, אנחנו מודיעים: "זהו, נגמר הזמן, עכשיו אנחנו חוזרים הביתה לאכול ארוחת ערב". גם במהלך ארוחת ערב אנחנו מדברים ומזכירים מה עומדת להיות הפעילות הבאה. עוד מעט אנחנו נלך להתרחץ. יופי, אני רואה שאתה תיכף מסיים לאכול, תיכף אנחנו נברך ואז נלך להתרחץ. ואם הילד אומר: לא מה פתאום; אנחנו אומרים כן, זה מה שאנחנו עושים עכשיו - ולא מתרגשים.

4. אם הילד מסרב להיכנס הביתה בזמן, כדאי להניח לו לחוות את התוצאות של הבחירה שלו. בהנחה שאין סכנה בכך שהוא יישאר בחוץ אלא רק פגיעה בסדר היום המשפחתי, סדר היום המשפחתי ממשיך להתנהל כאילו כרגיל. ארוחת הערב מוגשת בזמן שלה, שאר האחים ממשיכים ב"סדר ערב" כרגיל, וכשהילד חוזר ומבקש ארוחת ערב, אפשר לומר לו : ארוחת הערב כבר נגמרה חמוד. הגעת מאוחר מדי. כמובן, שלא נשלח אותו לישון רעב, אז אצלנו למשל, ילד שבחר לא לאכול בזמן של ארוחת ערב, או שמתלונן שהוא רעב אחרי שסיימנו לאכול, יכול לקבל פריכיות אורז וכוס מים - שזה אוכל מזין ומשביע, אם כי לא אטרקטיבי במיוחד.
(הערת הבעל - האוכל של אשתי אטרקטיבי במיוחד!!!...)
כמובן, שאם יש סכנה בכך שהילד יישאר בחוץ לבד, צריך לנהוג אחרת. למשל, אחרי שהודענו לו מראש, שזמן השהיה בחוץ עומד להסתיים והוא מסרב לחזור הביתה - נאמר לו כך:
אני מבינה שהיית רוצה להישאר יותר. אנחנו יכולים להישאר מספר דקות נוספות, ואחר כך אנחנו חייבים לחזור יחד הביתה.
אם הוא מסרב לשתף פעולה, אם זה אפשרי להשתמש בכח בלי כעס ובלי רגשות אשם, כמו שהיינו מרחיקים ילד ממקום סכנה, אפשר לתת לו יד ולקחת אותו הביתה.
אם זה לא אפשרי, יכול להיות שנאלץ לבחור להישאר איתו בחוץ על מנת להשגיח עליו. מותר לנו להביע את מורת רוחנו וגם לדווח על חוסר הנוחות שזה גורם לאחים היותר צעירים שכבר רעבים, ולהבהיר שמכיוון שכל כך קשה לו לחזור הביתה בזמן, אנחנו נאלץ לוותר על היציאה אחר הצהריים ביום שלמחרת, מכיוון שזה פוגע בסדר היום המשפחתי.
ברור שגם אנחנו וגם שאר הילדים משלמים את המחיר אבל המסר צריך להיות מאוד ברור: אנחנו משפחה, אכפת לנו זה מזה, יש לנו כללים ולא כל אחד עושה מה שמתחשק לו.

5. חשוב לזכור, שגם לנו וגם לילדים יש בחירה חופשית. ילד שבוחר להתנהג בצורה שפוגעת באחים שלו או בהורים שלו, עושה זאת מתוך בחירה. ואנחנו לא צריכים לחוש אשמים שכאילו בגללנו או בגלל דברים שעשינו או שאמרנו הוא בוחר להתנהג באופן שלילי.

לסיום, כשאנחנו זוכרים שגם לנו יש בחירה, יש לנו עוצמה. קל יותר להתמודד עם האתגרים שהילדים מציבים בפנינו בנחת ובחיוך. חשוב לזכור שאנחנו ההורים וה' נתן לנו את הסמכות להחליט עבור הילדים שלנו, ויש לו אמון מלא בנו!
היכולת שלנו להעניק אהבה תלויה בתחושת הסמכות שלנו כלפי הילד. בהצלחה רבה! הרבה נחת ושמחה!

את לא האמא היחידה שמתמודדת עם זה. לגמרי לא..

פעם שמעתי בחיוך- שכשהתינוק יוצא, יוצא איתו גם שק של מצפון ורגשות אשמה.

אני חושבת שצריך לדעת להרפות ולבטוח בה'.

הקב"ה שלח את הנשמה היקרה הזאת דרככם לעולם. אתם דואגים לה, מטפלים בה כפי יכולתכם. אך אל תשכחי- היא בידי ה'.

זה דורש הרבה ענוה ושפלות. להבין שלא הכל ביכולתנו.

את נשמעת אמא מדהימה ומסורה מאד! 

ותשמחי בכל הטוב שאת נותנת לילדה שלך.

אם הילדה מקבלת מכה חלילה- זה גם רצון ה'. אין אפשרות להיות עם הילדים באופן טוטאלי ומוחלט.
ובגלל שאני חוששת לא אשאר איתה ערה לילה מרוב פחדים ודאגות..

יש את ההשתדלות הבסיסית שאנו יכולות לעשות.

אך ב"ה שלא הכל בידנו!

 

 

לביתך!! אני מקנאה בך כי אני, ב"ה אמא לכמה ילדים ומרגישה שחוקה בקטע הזה...

אני חושבת שעם הזמן, הניסיון ועוד ילדים-מגיעים לאיזון, ומבינים מתי באמת אני לא בסדר ומתי אני בן אדם וטועה כי אני לא מלאך, ומתי זה ממש בסדר מצידי...

אבל תפנימי טוב טוב שאת אמא מקסימה, האמא הכי טובה למתנה שה' נתן לך מתוך אמון בך,

וגם אם טעית- אף ילד לא מת מבכי ,או מלחכות עוד 5 דקות למטרנה.

יש טעויות שהן סבירות ויש שצריך להיזהר, כמו נפילה מהמיטה, שזה נפוץ על אף שצריך להיזהר. את לא הראשונה ולא האחרונה שזה קורה לה...בהצלחה יקרה!!!

בנחת!

אמא יקרה,

עוד לא נולד תינוק עם מתכון ביד איך ומתי ומה בדיוק להאכיל, וכיצד להתנהג עמו.

כמו שתארת בדיוק ילדים גדלים הכי טוב שבעולם! מה ששם אותך במקום של "האמא הכי טובה בעולם".

גם כשבני ישראל יצאו ממצרים, והקב"ה נשא אותם על כנפי נשרים, משה לא תמיד ידע מה לעשות, ככה גדלים, הקב"ה עושה זאת בכוונה כדי שנלמד להתמודד עם קשיים, אתגרים וכל מיני דברים שבוודאי יקרו לנו על פני כדור הארץ.

תמשיכי לזרום, אם את עייפה, התינוק המתוק שלך ימתין קצת, מותר לך לנוח. הוא בוכה כדי שתדעי שהוא רעב, ואת נחה עוד קצת כדי שהוא ידע לדחות סיפוקים...

בהצלחה רבה

ילדים זה שמחה, והרבה שמחה, חבל לקלקל אותה עם רגשי אשמה!

אבא

להסתכל על המצבים האלה כעל חלק נורמלי מהגדילה ומהחיים בכלל, לא כעל תקלה ובעיה. 

תודה רבה לכולכם

קראתי אמרה יפה:

להורים מושלמים יגדלו ילדים בינוניים.

 

ילד גדול מתוך הקשיים וההתמודדויות הנורמליות שלו.

וגם את.

 

 

זה נומרלי, במיוחד אצל ילד בכור.

תנסי להיות אמא טובה כמו שאת, כמו שטוב לך, אל תיכנסי למסלול של 'למלא לה את כל הצרכים' כי לעולם לא תצליחי.

את גם לא אמורה להצליח.

 

זה הנורמלי.

 

אגב, את מכירה את הספר 'צומת הדרורים'? (חיה הרצברג)

אם לא, שווה לך להכיר.

 

את כותבת "לפי תפיסתי התפקיד של אמא הוא למלא את כל הצרכים, הרגשיים, הפיזיים והנפשיים של הילדים שלה"

אני רוצה לשתף אותך שקראתי את זה והרגשתי שיתוק, פחד מקפיא.

האם יש איזו שהיא משימה בעולם שאוכל למלא אם אני באה אליה מראש בתפיסה שהתפקיד שלי הוא לעשות את כולה בשלמות, ללא דופי?

למשל, אני יושבת להכין עבודה ללימודים. האם אצליח לכתוב ולו חצי עמוד ראשון אם התפיסה שלי היא שהעבודה חייבת להיות כלילת השלמות?

או - אני לומדת לסרוג. האם אני אצליח ללמוד אם מראש אני בתפיסה שהסריגה חייבת להיות יפהפיה, שימושית, אחידה ללא פשרות?

אפילו צעד ראשון לא אצליח לעשות ככה.

מדרגה גבוהה מדי גורמת שלא נוכל אפילו להתחיל לטפס. נישאר תקועים במקום. זה לא עובד ככה.

 

לתפיסתי זה גם טוב מאוד שזה לא עובד ככה, כי ככה לא רק הילדים שלנו (שעליהם אדבר בהמשך) אלא גם אנחנו מרוויחים המון. אני מאמינה שהקב"ה נותן לנו את הילדים המתוקים האלה גם כברכה בשבילנו. שנצמח, שנבנה בנו את היכולות שלנו ונגיע למקומות שלא היינו מגיעים בלי ההתמודדויות שההורות מזמנת לנו.

הורות, כמו זוגיות, היא הזמנה לעבודת מידות אינסופית, מסלול עולה שהקב"ה זימן לנו בתוך גן פורח עם נוף יפהפה (כי מה יותר מעשיר וממלא את הלב מלגדל ילדים?), שיהיה לנו טוב על הלב לטפס בו.

אם היית מראש בפסגה, בשביל מה לך כל המסלול?

איזו עבודה את רוצה להשאיר לך לעולם הזה, אם היית אמורה להיות מושלמת מראש?

 

ובקשר לקטנטונת שלך, ולשאר הנשמות הטהורות שעוד יבואו בע"ה: אחת המתנות הכי טובות שאת יכולה לתת לה זו דוגמה אישית לקבלה עצמית באהבה.

אהבה בחסד, כמו שהקב"ה אוהב אותנו: לא בגלל, לא בזכות, לא בתנאי כלשהו, אלא זרם קבוע של אהבה שמחיה את הגוף ואת הנפש, מתנת חינם מה' אלינו. כך את רוצה להשפיע אהבה על הילדונת שלך, נכון?

כדי להשפיע אהבה בצורה כזאת, את צריכה להשפיע על עצמך אהבה בצורה כזאת.

ואהבת לרעך *כמוך* - כמו שאתה מסוגל לאהוב את עצמך.

תתייחסי לעצמך כמו אמא טובה ומחבקת. לא בביקורת של מה עשיתי ומה לא עשיתי ולמה - בדיוק כמו שאת לא רוצה לגדל את בתך באווירה כזאת - אלא בדאגה כנה ומסורה: איך אני מרגישה? האם אני זקוקה למשהו? האם קשה לי? איך אפשר לעזור?

מלאי את עצמך באהבה, והאהבה תאיר ממך החוצה. הבת שלך רק תרוויח.

 

וכשיש לך טעויות קטנות פה ושם? תמיד מותר להתנצל אוי מתוקה, אני מצטערת, לא שמתי לב שאת רעבה. הנה אמא תיתן לך אוכל...

כך את מלמדת אותה לא להתייחס לטעויות קטנות כסוף העולם, ומאידך גם לא להתכחש להן. פשוט לראות אותן בפרופורציה הנכונה.

אגב, כשכתבתי את משפט ההתנצלות פתאום נזכרתי בהתנצלות של משה רבנו, על פי חז"ל:

"אמרו רבותינו כשהיה משה רבינו ע"ה רועה צאנו של יתרו ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסוח, כיון שהגיע לחסוח נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל"

הנה, דוגמה למנהיג אמיתי!

 

חזקי ואמצי.

 

 

לא בראייה ביקורתית ומחמירה אלא מתוך אהבה וסבלנות. לא חשבתי על זה ככה, תמיד חשבתי שההתייחסות שלי אל עצמי צריכה להיות שונה מההתייחסות אל שאר משפחה, אבל עכשיו אני מבינה שזו טעות, שרק מה שבא באמת מבפנים הוא אמיתי ויכול להתקיים. תודה רבה על כל התשובות, זה מאוד מחזק

יש ספר שנקרא "צומת הדרורים". ספר מומלץ באופן כללי.

 יש שם קטע שדן ב"מהי אמא"?

והנה הציטוט: "ואני אומר לך, שאמא היא מי שאומרת 'מה' כאשר הילד מהחדר השני קורא "א-מא!". אמא- רק להיות. בלי לנהל, בלי לארגן, בלי קשר למה שאת עושה, אם את בכלל עושה משהו.

הילדים בחדר בונים בלגו, את במטבח קוראת ספר ושותה כוס תה. הם יודעים שאת שם. אין ביניכם שום דיבור עכשיו, שום התעסקות משותפת, רק ידיעה הדדית של יחד כזה, של עצם הקיום".

 

יש בדברים האלה הרבה אמת. לא סתם השכינה מכונה "אמא". כי מה שהיא עושה זה "לשרות". השכינה שורה. פשוט נמצאת. ובזה מעלתה.

אז נכון שיש לנו המון תפקידים והרבה מהצלחת הילד ואושרו תלויים בנו. אבל קודם כל יש כאן, בבסיס, משהו שטוב שנזכור אותו בין כל התפקודים והתסכולים.

 

ועוד נקודה אחת: מי שלא עושה לא טועה. מי שלא מתחתן אין לו בעיות בזוגיות ולמי שאין ילדים אין בעיות בגידול ילדים ובחינוכם. מי שעושה, ומי שב"ה יש לו ילדים, ועושה הרבה מאוד- בוודאי שיטעה לפעמים. איך אפשר שלא?

אבל למרות שק רגשות האשמה שיש לנו (ואכן יש..) אנחנו צריכות להשתדל לא להיכנע לו. ולהגיד לעצמנו: "טעיתי. בעסה...עכשיו איך אפשר לתקן?" .ואפשר לתקן.

אנחנו צריכות להתפלל לה' שיתן לנו עצה טובה ותבונה לדעת איך לנהוג בכל מיני מצבים וגם להבין שבאמת אנחנו מעצמנו לא תמיד יודעות. פשוט כי אנחנו רק נשים ולא מלאכיות....

וכמובן- עם כל הנקודות השחורות שיש לנו נטיה לסמן לעצמנו- כדאי גם להרים את המבט ולהתחיל לסמן את הנקודות הורודות והיפות. במיוחד לאור העובדה שאת אמא טריה, חדשה בעסק. תני לעצמך את כל הקרדיט על הדברים שאת עושה טוב, ונכון ויפה. מגיע לך.

 

בהצלחה!

 

 

ספר מומלץ שמלמד שאסור לנו להיות הורים הכי טובים ושממלאים את כל הצרכים והרצונות של ילדינו. להפך המקום של התפתחות הילד הוא דווקא מזה שאנו לא מושלמים.

 

בס"ד

 

איך יותר טוב לה? עם אימא שמחה או עם אימא מלאת ייסורי מצפון?

 

השלב שהפסקתי עם ייסורי המצפון היה כשהבנתי שזה לא עוזר לילדים שלי ולהפך.

תינוק מרגיש את עצמו כחלק מאימא. אימא אשמה- תינוק אשם. (והוא לא מבין מה הוא חווה)

לכן כשעולה לך מחשבת אשמה- תעיפי אותה על ידי מחשבה אחרת.

כמה מקסימה התינוקת שלך, כמה כייף היה לכן בגן משחקים, במקלחת, איזה יופי היא חייכה יום ל..

אילו צלילים חדשים היא הפיקה. כל דבר טוב. אבל תחליפי את המחשבה הלא טובה שעולה במחשבה שמחה. 

לפעמים מה שעוזר להפסיק עם האשמה כלי מישהו זה כשמבינים שלהרגיש אשמה זה להוסיף חטא על פשע.

לא מספיק שהיא נפלה, היא צריכה גם לקבל אימא מיוסרת עם רגשי אשמה??

לי זה עזר...

בהצלחה

שהכל בידיים של השם-אנחנו עושים את ההשתדלות. גם השתדלות של תפילה לשמירתם ולהצלחתם. הרי שליטתנו כ"כ מוגבלת. אם את יודעת שעשית מה שאת יכולה וגם התפללת עליהם-אין מקום לרגשות אשם.

לדעת שלכל ילד יש את המסלול שלו,ולכן מה שהוא עובר זה בהשגחה פרטית מכוון לו,כולל הטעויות שאנחנו עושים כהורים. ברור שלא לסמוך על זה מלכתחילה, אבל אם כבר קרה/קורה משהו שאין לנו שליטה עליו או שעשינו טעות-לדעת שגם שם יש השגחה פרטית,הרי כל ילד הוא אדם בפני עצמו.

מכירה עוד המון כמותך ממליצה-וראיתי ממליצות רבות על חוג הורים בגישת שפר ראי באינטרנט ההבדל וההצלחה לא יאומנו

מצד אחד צריך להבין את הצורך שלה במוצץ מצד שני צריך לעצור את התלות שלה במוצץ...
נסי לתת לה שמיכה נעימה או בובה שתחבק בזמן שהיא מרגישה תלות במוצץ..
בהצלחה!

וגמלתי אותו ביחד עם אחיו שקטן ממנו
שהיה בן שלוש וחמישה חודשים.
האמת שלגדול היה הרבה יותר קשה אבל אחרי כמה ימים ב"ה הסתגל למצב החדש.
מישהי יעצה לי לתת מסטיק כדי להעסיק את הפה וזה עזר (לא בריא אבל עדיף ממוצץ)
בכל אופן זה לא נראה לי בזמנו שהוא נגמל מאוחר.....

בהצלחה

לא ללחוץ.

 

לתת לזה "להיגמל" באופן טבעי. לפחות לעת-עתה.

 

 

ולהרבות חום, פעילות ושמחה.

את במקביל יכולה להציע תחליפים

למשל יש ילדים שאוהבים חפץ כלשהו: שמיכה, חולצה, שממש משמש תחליף למוצץ.. 

או בובה

אם לא הולך- לא ללחוץ. לעשות את זה לאט לאט, בשילוב של הרבה חום ואהבה

לכל ילד (יש לנו ב"ה לא מעט) ערכנו "מסיבת מוצץ" כשהרגשנו שהוא ראוי לכך. תמיד זה היה בשלב שהוא עדיין כן זקוק קצת למוצץ, אבל להערכתנו כבר יכול להיפטר מהתלות הזאת ולמצוא נחמות אחרות. אגב כל ילד נגמל בגיל אחר, בין שנתיים וחצי לארבע וחצי בערך (הטווח הזה הוא כמובן לא מחייב. ככה זה היה אצלנו).

במסיבה אכלנו עוגה בצורת מוצץ, ושרנו כמה שירים, וחילקנו ממתקים לגיבור המסיבה ולאחיו. אחרי זה העלמנו את המוצצים.

לא זרקנו אותם לאשפה בנוכחות הילד (כי זה אקט קשה מדי לטעמנו עבורו)

אחרי זה כשבאה הדרישה למוצץ, היא נתקלה בחיוך ענק של "מה פתאום??? הרי את/ה כבר גדול/ה!!! כבר לא צריך/ה מוצץ!!" וכו'...

וב"ה זה עבד חלק כמעט לחלוטין אצל כולם.

גמלנו את שתי הגדולות ממוצץ בערך בגיל הזה- 4,5, ושתיהן התחילו זמן קצר אח"כ למצוץ אצבע.

בדיעבד- הייתי מעדיפה שיהיו עם מוצץ, ובאיזשהו שלב יזרקו מעצמן, מהמצב שנוצר עכשיו. הרבה יותר קשה לגמול מאצבע.

אצלנו הבת שלי בגיל שנתיים וחצי כמעט לא היתה זקוקה למוצץ במעון אבל איכשהוא פספסנו את הרכבת, לידה של ילד נוסף וכו' והיא פיתחה תלות ברמה שהמוצץ הגביל אותה בדיבור. עם זאת לאחר הלידה חיכיתי( למרות שיועצים למינהם אמרו לי להזדרז). לא בגלל שלה לא התאים אלא לי היה קשה, כי ברגע שגומלים צריכים להיות עקביים, וידעתי שיהיה לי קשה.

כשהחלטנו שאנחנו מוכנים וגם היא, פשוט הודענו לה וזהו. אני פחות בעניין של טקסים. התחברתי יותר לאמירה של את גדולה, אין לך מוצץ. המשמעות של להיות גדולה: את יכולה לעשות כך וכך כי את גדולה. בגלל שהיא היתה ממש תלותית במוצץ, היו ימים שהמוצץ התגנב לה לפה אבל השתדלתי לא לעשות מזה עניין, ובאופן כללי כן להיות עקבית. כרגע היא שכחה מהמוצץ. אגב, היא למדה לומר: אני צריכה משהו שירגיע אותי. דברנו על מה יכול להרגיע ילד גדול והיא כבר יודעת שאפשר למשל לקרוא ספר כדי להרגע וזה מקסים בעיני. ילדים מאד אוהבים שמתייחסים אליהם כבוגרים. זה מוסיף הרבה לערך העצמי שלהם.

בהצלחה, ובעתו ובזמנו...

לדעתי זה שייך, לגבי מציצת מוצץ ביום, ולא בלילה.

כולן אצלי דיברו מוקדם או נורמלי לגמרי, עם מוצץ...

אצלי המוצץ הפך אותה קצת לפסיבית אבל זה אישי כמובן. היא חסכה לעצמה פתרון בעיות כשהכניסה אותו לפה. (במשך היום). ברגע שהוציאה פתאום שמענו אותה, והיא למדה לפתור בעיות באמצעות שיח.

לא מדובר על איחור בדיבור היא ב"ה מדברת מצוין, אבל היא היתה הרבה יותר שקטה.

מדברת על שלב מאוחר של שנתיים וחצי פלוס.

כשהפסקנו עם המוצץ בהתחלה היה לה קשה אבל התרגלה מהר מאד. וכמובן שכל מקרה לגופו... בהצלחה..

קראתי הכל (בשלב יותר מוקדם; רק עכשיו מצאתי בערך זמן לכתוב).

 

בת 30 וmp8- זה בדיוק החשש שלי. אגב, גם במצבים של מבוכה רבה היא מכניסה אצבע לפה (את האצבע ולא את האגודל, כי היא לא מנוסה... ). לפעמים זה נפתר בזה שאני שואלת אם היא צריכה מוצץ, ולפעמים נמשך כמה דקות.

בכל אופן, ממה שכתבתן אני מבינה שכדאי לחכות עוד קצת עם הגמילה. תודה רבה.

אגמון החולה,נחל ראש פינה ,נחל עמוד,מפל התנור

או לתת קישורים שמסבירים על המקומות הללו?

*פולשת לפורום*
נחל עמוד ממש קרוב ליישוב מירון (בעליות מכיוון כרמיאל למירון איפשהו שם בצד ימין)
אמ.. הנחל מתחיל מנחל מירון (מאיפשהו ליד ביה"כ העתיק) ונמשך לנחל עמוד וממשיך עד הכינרת.. אפשר לחתוך באמצע ולעשות את זה מסלול מעגלי ואפשר להמשיך עד טבריה
בדרך יש בריכות קטנות כאלה (1.5 +- תלוי איפה נכנסים)
מסלול מומלץ מאוד.
עשיתי אותו 3 פעמים

מן פארק אינדיאני טיפוסי...הליכה על חבלים שייט בירדן עם סירות פדלים/קייקים/יצירות ממיחזור פינת ג'ימבורי לקטנטנים...קיבוץ יראון- מן אגם חי שייט באגם בסירות פדלים, פינת חי גדולה מתנפחים וגני שעשועים. נחל ראש פינה מסלול קליל למשפחות עם ילדים כנ"ל לגבי המסלולים האחרים. כל האתרים האלה במרחק של עד 25 דק' מצפת...אגמון החולה אפשר להשכיר אופניים משפחתיות ולעשות מסלול מסביב לאגם ולפגוש את כל החיות בדרך...

דרך אגב זה גם עולה כסף להיכנס. 

היינו שם הרבה פעמים עם ילדים נשים מסלול נעגלי וקל עם נוף מהמם. בלי מים.

אבל אתייג מי שתדע תשובה יותר מדוייקת-
@מתבודדת @מורחקת

גן-כיתה ד

עונים בצורה פשוטה

זה הבולבול ומשם עושים פיפי.

 

בגיל כה צעיר קוראים לזה בשם אחר כמו "פיש"
ומסבירים שמשם יוצא פיפי או קטנים
זה תלוי במגזר חרדי/תורני לא יקראו לזה בשם אלא יסבירו שזה מקום צנוע שצריך לכסות.

ילדים מסתפקים לרוב בתשובה כלשהי,

שרק אנו מנפחים במוחינו ונבהלים מהמשמעות המורחבת שהילד כלל לא מודע אליה

 

כך אני משיב לשאלות מביכות דומות:

"איך עושים ילדים?" - עם המון אהבה

"איך יצאתי מהבטן של אמא?" - בעדינות

וכן על זה הדרך

למה בכרטיס האישי שלך כתוב שאת רווקה?

(ולמה זו ההודעה היחידה שלך באתר?)

פעם ראשונה בניק שלהן;

 

שכאשר אני רואה את כותרותיהן, בצירוף העובדה הזו, אני מרשה לעצמי לעיתים פשוט לא לפתוח ולקרוא אותן.

 

אמנם לפעמים, עלולים "לפספס" בגלל זה. אבל לא-פעם גם להרוויח.

 

[וכבר היתה כאן בעבר נערה משועממת בחופשה, מאיזו אולפנה, שכתבה שאלות על העניינים עם "בעלה"..]

א. תודה רבה על התשובות! עזרתם לי. ב. מובן ששאלות מהסוג הזה מייד מעוררות אצל חלק אנטגוניזם שעולה בצורת תהיות כאלה. אני נשואה ואם לשניים ב"ה, וגם משתמשת ותיקה בערוץ בשבע. את הניק הזה יצרתי שנייה לפני פירסום השאלה, פשוט כי לא מתחשק לי שאנשים שמכירים אותי יראו שאלה כזו, שאפילו בשם בדוי התלבטתי אם לפרסם. אחר כך ראיתי שיש אופציה לאנונימיות. לא הכרתי אותה.

למה כתוב שאת רווקה

ובגלל שהניק הזה חד פעמי לא הקדשתי לו מחשבה. נראה לי שהגנתי על עצמי מספיק במשפט הזה, לא בריא להיות על כך חשדנים...

דווקא מהסגנון היה נראה די טבעי. זו שאלה "בסדר".

 

אלא - לפחות לדידי - הבעיה היא בכמה הודעות לאחרונה, בניק ראשוני (וחלק אכן נמחק מכאן), שנראות מאד תמוהות, ביחוד שזה מגיע ביחד באותו זמן.

 

כמובן, אם את אדם אמיתי, שרק שינה ניק זמנית ולא שם לב, אין כל בעיה. באמת חבל שלפעמים אנשים טובים סובלים בגלל שטויות של "מפרסמי-שווא". 

 

ואני מתנצל אם נפגעת ממה שכתבתי - שדווקא בעיקרו לא כוון להודעתך. בעיקר להודעות מסויימות שהיו בפורום השכן.

השאלה דווקא נוסחה בצורה לגיטימית.

בולבול ועושים איתו פיפי?
קשה לך עם המילה הזאת תגידי שזה הפיפי שעושים איתו פיפי....

סליחה כן , פשוט נראה לי קצת תמוה.
בשביל לא לייצור בלבול או גועל כדאי להגיד את האמת בצורה עניינית ולא מבוהלת , להגיד את השם בו אתם נוהגים להשתמש ולהסביר שזה איבר פרטי מאד ואיתו עושים פיפי.

ואז תנסי לגרות אותה עם צעצועים להתהפך שוב אם היא עוד לא מתהפכת כל הזמן לגב תני לה קודם לפתח את במיומנות הזאת זה בסדר שגם יהיה חודש בין 2 הכיוונים. שלי התבפכה קודם מהגב לבן אז שמתי אותה כל הזמן על הגב תוך שניה היא הייתה על הבטן ואז היה מלא זמן ללמד אותה להתהפך חזרה.

ילד בריא, ילמד להתהפך גם בלי ש"ילמדו" אותו. לכל היותר, טיפה עידוד ע"י חפצים מעניינים על ידו, כשהוא כבר בתוך השלב זה.

שישלב שיר מלא אמון כמו "עלה למעלה עלה" (מכירה, נכון?) עם ההקלטה שבידייך.