פורום הורות (עמוד 212)

אם יש איזו מסעדה, חנות וכד'.

[במסעדה בד"כ אפילו לא צריך "לבקש".. אפשר להיכנס באופן טבעי..]

בדרך כלל לפני כל יציאה לא משנה לכמה זמן הוא הולך לשירותים. ואם יש מקרים שהוא צריך גדולים בחו, אני כן אומרת לו תתאפק בוא נחפש מקום עם שירותים.

אם המצב חמור ואי אפשר אז כן, פינה קטנה בצד.

ואנשים מאוד נחמדים ומוכנים שניכנס בשביל שירותים.

ומה שלא נחמד למדתי לפעמים פשוט להתעלם. עכשיו הילד שלי צריך את זה ואין לי ברירה אחרת אז שמה את כל ייסורי המצפון בצד.

ואין שירותים קרובים , אני פשוט שמה לו את הטיטול של התינוק. זה נסגר בקושי כזה בצצדדים אבל זה לא משנה שזה לוחץ כי זה רק לכמה דקות.

אני מלבישה לו על הטיטול את התחתונים והמכנסיים, הוא נשען ועוד ה . ואחר כך אני מורידה לו , מנגבת במגבון, ולפח.

פעם ראיתי אישה שפרשה על האדמה שקית ניילון ועזרה לילדה להתיישב באוויר , ואז פשוט קיפלה הכל לפח

עד גיל חצי שנה הוא אמור להכפיל את המשקל שלו, ועד גיל שנה - לשלש אותו.

זו חתיכת משימה, לשלש משקל תוך שנה.

חייבים לעבוד על זה גם בלילה

בגיל 3 חודשים הוא חייב לאכול גם בלילה!!!

גמילה מאכילה בלילה יכולה להיות בגיל 9-10 חודשים, לפי העניין.

הוא שאת תאכלי טוב, תקפידי על שעות שינה, ותהיי רגועה.

כל הדברים האלה תורמים לייצור של חלב מזין.

בדרך כלל תינוקות שיונקים חלב מזין מספיק, מתחילים מעצמם לעשות הפרשים גדולים יותר בין הנקה להנקה בלילה.

ואם לא - סימן שהוא צריך את ההנקות התכופות האלו כדי לצמוח ולפרוח .

אז ממליצה לך לנסות להניק בשכיבה, ואז הוא יכול לישון לידך - במיטה, לפי הכללים של שינה בטוחה, או בעריסה/עגלה.

כך הרבה פחות מתעייפים, וכמעט לא מרגישים שקמים להניק.

בגיל שלושה חודשים תינוק יכול לישון 6 שעות רצוף לפחות. אפשר כל כמה לילות להוסיף רבע שעה.

ואחרי מספר לילות לשלוש שעות וחצי. לאט לאט.  גם התינוק לבד מגדיל את הפער.

אפשר ,אם רוצים, להגדיל את תדירות הארוחות אחרי צהריים. כדי שבטוח יהיה שבע.

לא עושים ככה.

אלא - אם יש במשך היום הפרשים גדולים יותר משלוש שעות, אז אפשר לנסות להקטין אותם לטובת הלילה.

וגם זה לא תמיד עובד.

ותדעי ששלוש שעות הפרש באופן מסודר לאורך היממה זה גם יפה.

יש תינוקות שתלויים על אמא כל היום.

חוץ מזה שגיל שלושה חודשים זה המן שבו תינוקות מגבירים את ייצור החלב על ידי הנקה תכופה. מה שנקרא קפיצת גדילה. זה שלב וזה חולף.

אחרי 3 שעות ובוכה מרעב? או אחרי שעתיים וחצי?

תמנעי ממנו אוכל עד שיעברו שלוש שעות ורבע או וחצי?

מצטערת אבל זה נשמע לי נורא ואיום...

אצלי הקטן קם לאכול עדיין בגיל שנה, אומנם לא מסיים בקבוק אבל זה מרדים אותו (הוא בלי מוצץ...)

ולדעתי הילד ידע מעצמו מתי להפסיק לקום. אם הוא קם כנראה שהוא צריך את זה.

וזו תקופה קשה שצריך לקום כל 3 שעות בלילה אבל צריך לדעת שב"ה זכית וזו כרגע המשימה שלך. יש כאלו שמתחננות לקום למישהוא כל 3 שעת. זו מחשבה שעזרה לי כשהייתי מיואשת מהקימות בלילה

וזה לא שהגיע הזמן לגמול. זה שהוא קצת גדל ומסוגל לעשות הפסקות ארוכות יותר.

פתאום תראי שישנת חמש וחצי-שש שעות רצוף.

אם זה לא קורה בינתיים, בגיל חצי שנה תוסיפי לו מוצקים. זה ישביע אותו יותר, ויעזור לו לעשות הפרשים גדולים יותר.

יש מיעוט שזה קורה אצלם לבד בסביבות גיל שנה (או אפילו לפני - מתי מעט).

מבין אלה שלא נגמלים בעצמם בסביבות גיל שנה (=הרוב) - שוב יש ויש.

בתרבות שלנו יש מיעוט אימהות שאין להן בעיה עם זה ומוכנות להמשיך כך גם הלאה (בחברות אחרות, בתקופות אחרות, באזורים אחרים בעולם - המצב שונה. אבל בתרבות שלנו לרוב האימהות קשה להמשיך כך). כשלא מנסים לגמול מאכילת לילה רוב הפעוטות נגמלים מעצמם בתהליך הדרגתי מאוד, ארוך מאוד, עם תקופות כאלה ותקופות כאלה והתקדמויות ונסיגות - כך שבערך עד גיל שלוש מתחילים לישון את רוב הלילות שלמים. אבל יש טווח גדול והרבה שונות מפעוט לפעוט.

ורוב האימהות, אלה שזה דורש מהן יותר מדי ולא מסוגלות להמשיך ככה מעבר למינימום ההכרחי* - גומלות באופן אקטיבי. יש המון שיטות, וחלקן מאוד ידידותיות כלפי התינוק.

ממליצה לא לדאוג לזה מעכשיו, אלא להתמקד באתגרים שאני בטוחה שלא חסרים לכם לעת עתה בבוא היום, בוודאי תמצאו לכם את הדרך שהכי תתאים לכם, שתיתן מענה הכי טוב לצרכים שלך ושלו.

* לגבי המינימום ההכרחי שהזכרתי - נראה לי שרוב יועצות השינה יגידו לך שזה חצי שנה, ורוב יועצות ההנקה יגידו לך שזה שנה. אני נוטה יותר לעמדה של יועצות ההנקה. כאמור, לשלש משקל תוך שנה זו משימה מכובדת מאוד, ובעיקר כשהקיבה כזאת קטנטונת. צום לילה שנורמלי בשביל מבוגרים - לא מתאים בשלב הזה. ויש להאכלות לילה משמעות גם מבחינת sids, לא עלינו - שזו סכנה שקיימת בכל השנה הראשונה.

אצלי אישית -

מצד אחד גם לי קשה מאוד לקום בלילות, מצד שני שמעתי שהנקה בלילה מפחיתה משמעותית את הסיכוי למוות בעריסה, לא עלינו ולכן אני סוחבת עד גיל 9 חודשים. בגיל 9 חודשים הסיכון למוות בעריסה קטן, וגם - פיזית הם עוד לא ממש יכולים לעמוד במיטה ולבכות.

לצערי הצלחתי להעביר להן את המסר רק ע"י בכי. פשוט להגיד להן, "לא, את הולכת עכשיו לישון" ולחכות שיחזרו לישון. זה כרוך בבכי ארוך, אבל בסוף הם מבינים את המסר. נכון שזה נשמע אכזרי, אבל לעומת הדור הקודם שיעץ לי להשאיר אותן בחדר בוכות עד שירדמו זה נראה לי הרבה יותר אמפטי, כלומר להישאר איתן בחדר עד שהן נרדמות.

באופן כללי אני מאוד בעד הגישה שהאמא צריכה לבחור לה שיטה שמתאימה לה אישית ושהיא מרגישה איתה נינוחה. כי רק את יכולה להרגיש את עצמך ואת התינוק שלך. בהצלחה.

מקריאה פה בשרשטר אני יכולה להבין שזה רע?

מה לעשות עם כן?

היא אוכלת ב12 בלילה וקמה שוב ב6 או 6.5 לאכול

כמובן שאף פעם לא מזיק לשים לב למשקל ולחיתולים.

אם הכול תקין פשוט תיהני מהמצב

רק קחי בחשבון שתינוקות משנים הרגלים. שאם יקרה לא תתאכזבי.

במקרה נתקלתי במשהו יפה שכתבו במקום אחר על הנקות בלילה, אולי זה יעזור להרגשה...

http://idanmelamed.co.il/%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA/%D7%A2%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%A8%D7%A6%D7%A3/%D7%94%D7%A0%D7%A7%D7%94-%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%AA/

ועוד מאמר מאותו אתר על דפוסים שונים של שנת תינוקות:

http://idanmelamed.co.il/%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA/%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%94/%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%AA-%D7%AA%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7%D7%95%D7%AA-%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%9C%D7%99%D7%AA/

בהצלחה!

"מתאכזבת, כועסת, מתפרצת ובוכה".. אז קודם כל, מחבקים ומנחמים - ואח"כ מנסים בשפה שהיא מבינה, לראות מה היא רוצה. ומסבירים בנחת מה שייך ומה לא, ומה החלופות האפשריות. סבלנות.. מדברים בנחת - והיא תרכוש אמון.

אתמול היא עמדה חצי שעה ליד החלון ומררה בבכי כי לא יצא לנו לטייל בחוץ(קצת בעייתי כשאני חייבת להוציא את כולם בחום כזה)וכואב לי עליה וכואב לי שיש המון דברים שאני לא יכולה לקיים ובכלל אני נהיית חסרת אנרגיה וסבלנות עם המטבוליזם המחורבן הזה.

ותשתדלי להתגבר במידת האפשר.

אם היא עומדת ובוכה, אפשר "להזדהות" ולהגיד לה שכעת חם - ונלך פעם אחרת. לשאול מידי פעם אם כבר נרגעה, אם רוצה לשתות משהו - העיקר שתרגיש שאת "איתה". הברירה אינה "כניעה" כשאינך יכולה, או "אסרטיביות".. אלא חום ואהבה, ולא להתייסר יותר מידי אם אינך יכולה בפעל לנהוג כפי שרצתה. זה קורה לכל אמא. העיקר שהיא מרגישה שיש יחס אוהב ורצון להיטיב. וגם זה שהיא רואה שאמא גם אוהבת וגם לא נבהלת מידי מהבכי, למרות ההשתתפות בצערה, גם זה די טוב עבורה..

כי זה מתחבר לשיחה שהיתה לי היום עם מכרה שדיברה איתי בין היתר שאני לא צריכה ככ להחמיר עם עצמי.

הבעיה שהם לא ממש יצאו החוצה כבר 3 חודשים כי לא הייתי שם לצאת איתם ואם אני לא שם אז...

פשוט המדריכת הורות מדברת כל הזמן על שצריכים להיות אסרטיבים ולשים גבול בעוד אני באמת יותר נוטה לדעתך למה לא באהבה וברוך?אבל אולי כרגיל במקום אהבה אני מתרככת מידי ולא מספיק תקיפה.

ה"מדריכת הורות" מבלבלת בין שני מושגים. לדעת לשים גבול - זה נכון. אבל זה לא קשור ל"אסרטיביות", לפחות איך שנתפסת הקונוטציה שלה. אפשר באהבה רבה, ובאמפתיה, להגיד לילד שאמא לא יכולה כעת - ובוא נעשה משהו אחר, למשל.  גם אדם מבוגר מעדיף שאם צריך לומר לו שאי אפשר משהו, יגידו את זה בנעימות והבנה, גם כשאומרים לגמרי בהיר שאי אפשר.

דבר שני, באמת לא לצאת החוצה כ"כ הרבה זמן - זו בעיה. אז אפשר אולי לצורך הבילוי הנקודתי הזה, לבקש איזו נערה יהודיה אמינה, שתיקח אותם קצת, כמובן במקומות בטוחים בלבד.

אפשר להתחשב ביכולת שלך - ויחד עם זה, לדאוג ש"פונקציונאלית", יהיה להם את האפשרות למה שצריכים. לא או שאת עושה מה שבאותו רגע לא יכולה, או שלא נעשָה כלל ואת עם מצפון..

לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהיא התרגלה לאלכוהליסטים,מסוממים,סכיזופרנים וכו אז בסוף שלפתי את המרגיע האולטימטיבי-הסרט שהיא אוהבת.

אין,אלי אף אחת לא תבוא.

אין לי וזה בידיוק אחד הדברים שבעלי מונע ממני  מפני שהוא לא ממש מבין מה ילדים צריכים אלא רק שאפשר להכאיב לי ולהחליש אותי כשהוא מונע ממני לתת לילדים מה שהם צריכים.

"תבוא אלייך". אלא מישהי שתיקח אותה. אולי תמורת תשלום מועט.

מה שהתכוונתי היה שמצד אחד תתחשבי בעצמך אם אינך יכולה להוציא אותם, ואל תחושי רגשות אשמה - ועם זה לדאוג שלמעשה יוכלו לקבל את זה במידת האפשר. כמו הדוגמה שמישהי תצא איתם קצת.  ואולי תבקשי בנחת ממי ש"מטפל" בענין, להסביר לבעלך את החשיבות שיוכלו לצאת, וששוה להשקיע בזה כמה דולרים..

הצלחה. כמה שפחות לעסוק במירמור - גם אם יש לו סיבות טובות - יותר בריא..

הוא לא מבין למה ילדים צריכים לצאת החוצה לפארק או למקומות אחרים כמו שהוא לא מבין למה ילדים צריכים תזונה נאותה,בית מסודר,בגדים,צעצועים,הוא לא אדם רע,פשוט מין פיגור התפתחותי שהרי אף אחד לא לימד אותו כשהיה צעיר ובגילו הוא כבר לא רוצה לשנות.

היא כבר החליטה שהילדים אולי יהיו אצלו אז אני לא ככ יודעת אם יעזרו פה הסברים,אולי מקסימום אם היא תסכים להסיע אותנו לפארק באיזור אבל זה מסובך.

רק מה קורה כשזו הילדה שלך שאתה רואה רק כמה שעות רק פעמים בשבוע?

ומי יודע מה אומרים לה?אולי שאני לא אוהבת אותה או לא אכפת לי או שאני לא מסוגלת לדאוג לה?

אני יכולה להאשים את הילדים שכשהם באים להורים שלהם אז באופן טיבעי הם רוצים להתפנק?

יש משהו שמצריך תיקון

בדף השני יש שאלה על התעוררות באמצע הלילה, סימנתי את האפשרות לא מתעורר

בשאלה אח"כ כתוב אם מתעורר כמה זמן לוקח להירדם. ילד שלא מתעורר לא זקוק להרדמות אבל זו שאלת חובה ויש שם רק אופציות של זמן בדקות.

צריך להוסיף שם "לא רלוונטי", כמו שהיה בשאלה אחרת.

וגם היה יעיל יותר אם בשאלה על שעת הרדמות תהיה בחירה של כמה זמן מרגע ההשכבה נרדם פחות מ-10 דקות/ 10-20 דקות וכו' כמו שמופיע בשאלה על הירדמות חוזרת ולא שצריך להוסיף באופן ידני

נשמה יקרה,

אתם לא יכולים להמשיך ככה.

בעלך יודע מהרגשתך ותחושותייך?

תתרחקו ממנו. כמו מאש! זה לא מייטיב לכם לחיים ולזוגיות.

ומציעה מכל הלב ללכת לטיפול/ לייעוץ. את לא צריכה להרגיש רע.

באמת שהלב שלי נצבט וכואב איתך..

נראה לי שאתם חייבים ללמוד איך להתמודד עם חמיך.

שתהיו שניכם באותו צד ותתמודדו מולו.

ובאופן אישי כדאי שתלכי לטיפול, שיתן לך כוח.  שיחזרו אליך הכוחות והשמחה ושתהי מסוגלת להיות אסרטיבית כלפי המשפחה שלו.

המשפ' שלך יודעת מזה? חברה קרובה?

נראה לי קשה להתמודד עם זה לבד..

את לא מרגישה טוב, ואת צריכה להתמודד בכמה חזיתות בו זמנית. בתור כלה צעירה, זוג צעיר, זה מאוד קשה.

את צריכה איזשהו בסיס תמיכה.

את לא צריכה לשמור אותו מהם. את צריכה לשמור על התא המשפחתי שלכם.

תתרכזי בזה.

תסיחי את הדעת לגמרי ממה הם חושבים, מה הם מקנאים, עד כמה האחיות קדושות, איזה משקל הן תופסות בחיים של בעלך - כלום מכל זה לא צריך לעניין אותך. גם לא חמיך (למרות שמה שאת מספרת עליו נשמע מאוד בעייתי).

יש לך מספיק משימות כרגע: להחלים ולחזור לאיתנך, ולבנות את התא המשפחתי שלך - בעלך, הילדים שלך, בעז"ה הילדים שיהיו לכם.

אי אפשר להצליח במשימה של הבריא מתוך אנרגיות שליליות של - "אני חייבת לנצח" - אם את מתכוונת בזה שאת חייבת לנצח אותם.

יש לך בעל טוב, כמו שזה נשמע, ואם את רוצה לבנות איתו חיים יפים ויציבים וטובים, תהיי מרוכזת בו ובטוב שהוא מרעיף עליך ועל ילדייך. אין שום חשיבות למה שהמשפחה שלו חושבת.

אם תתלונני, כל הזמן, ותהיי מדוכאת, ותנסי להיכנס בינו לבין המשפחה שלו, הוא עלול חלילה באמת להרגיש שנפל עליו תיק.

תשני גישה.

תפסיקי להתמקד בקינאה שלהם - אם היא קיימת או לא, במה שהם אולי חושבים עלייך (ואולי בכלל לא?). תתרכזי במה שיש בינך לבין בעלך.

ובהקשר הזה תסיחי את הדעת גם ממה שאת חושבת שחמיך עוקב אחרי הקשר האינטימי שלכם.

מצד אחד, תתרחקי ממנו בנימוס, את לא חייבת שום דין וחשבון.

מצד שני, שזה לא יעסיק אותך. עזבי אותו, אל תקדישי לזה מחשבה.גם אל תנסי לגרום לבעלך לשנות את אבא שלו בקטע הזה.

אם הראש של האבא שם, הבן לא יצליח לשנות אותו. ועדיף לא להתעסק בזה.

מה שנשאר זה להשתדל להצניע את מה שקורה בינכם, כמו שבאופן טבעי עושים בני זוג צנועים, וזהו.

מה הוא חושב, מה עובר לו בראש, בעיה שלו.

תשמחי בבעלך וזהו.

הרבה בהצלחה ורפואה שלמה.

ואם לא הצלחתי להסביר, אז אולי כדאי לך ללכת לייעוץ.

מצטרפת להמלצה לרכז את כל כוחות החיזוק שלך פנימה, אל עצמך ואל הקן שלך - ולא לבזבז כוחות, מחשבות, רגשות, על מה שמחוצה לו. שיהיה אוויר בשבילך. תתרכזי במה שעושה לך טוב.

רפואה שלמה מהירה.

בסביבות גיל חמש. (הילדים שלי התחילו עוד קודם, כי בגן דיברו איתם על זה...)

אם היא מדברת ומבינה, את יכולה להסביר לה על זה בקטן, ובפשטות.

שצריך שיחה יזומה בנושא (כמו לדבר עם ילדה גדולה על מחזור) אלא מדי פעם כשעולה משהו- מתייחסים אמונית, למשל- שומעים לא עלינו על מישהו חולה- אנחנו מתפללים עליו/אומרים לה' תודה... ממש ככה בזרימה של החיים, שהבית יהיה חי אמונה, לא שיחה כזו מסודרת...

מנסיוני ראיתי אצל צאצאי [ילדים ונכדים] שיש כאלה שהאמונה ב-ה' מופיעה אצלם באופן טבעי מגיל רך מאוד -- וזה נשאר כך לתמיד. אך יש כאלה שלא רק שזה לא קורה להם באופן טבעי אלא ששום שיחות והסברים לא משפיעים עליהם. [ולא מדובר בילדים  שרוצים לעשות "דווקא"].

זאת שאלה גדולה מאוד -- איך אפשר להקנות אמונה לבן אדם? אפילו הגישה הראציונאלית "לא יתכן שמשהו יתקיים אלא אם כן מישהו יצר אותו. אם יש שולחן, בוודאי היה נגר שיצר אותו, אז איך יתכן שיצירה כ"כ גדולה וכל כך משוכללת כמו העולם -- לא נוצרה ע"י מישהו, כלומר הקב"ה?" -- לא עוזרת. בן אדם כזה יגיד לך -- "אני לא יודע לענות על הטיעון הזה אבל זה לא אומר שהטיעון הזה מוביל לתשובה שיש מציאות ה', כי אם כך, מי ברא את הקב"ה? כרגע, התשובה היא רגשית. "אני מרגיש שהקב"ה קיים ושהוא ברא את העולם וכל מה שיש בו."

אגב, גם התשובה החילונית המקובלת שהבריאה נעשתה באופן ספונטאני כתוצאה מה"מפץ הגדול", לא עונה על שום שאלה. וכי -- מה גרם ל"מפץ הגדול"? המדענים החילונים אינם יודעים.

אין מנוס מהמסקנה שגם עצם השאלה הזאת, שהיא השאלה הכי חשובה שעומדת בפני האדם, וחוסר יכולתו לענות עליה במונחים ראציונאליים, מוכיחה את אפסותו של האדם.

משהו עמוק בפנים שתפקידנו כהורים הוא לגלות בעצמנו ובילדינו. ושוב- זה מתוחזק ע"י הדוגמה האישית שלנו, באיך שאנו מדברים, מתייחסים לתורה, לה', לתפילה, להכל...

לא צריך להגדיר זמן מסויים, יש פעמים שהם פתאום מתחילים לדבר על זה.

בדרך כלל בגן 3 הם לומדים ספר בראשית אז מדברים איתם על זה, וכמו שאמרו מעלי כשיש איזו מחלה לא עלינו להתפלל לה'.

ואני לא מקפידה במיוחד רק אם אכלנו בשרי אז לא לאכול מיד אלא לחכות קצת ולשטוף את הפה

אני מחכה לבן שלי מספר שעות לפי גילו. זאת אומרת לבן ש לבוש  אני מחכה ש לוח שעות ,  לבן הארבע אני מחכה ארבע שעות. בהצלחה!

לעניות דעתי , בעקבות התעסקות יתרה בעניין מציאות ה' וכו', אין צורך לדבר עם הילדים על זה בצורה שבלונית, קרי -יש אלוקים בשמים (או בכל מקום אחר) והוא שומר ומגן עלינו..

ההכרה במציאות עליונה זה משהו הרבה יותר פשוט ממה שחושבים ולכן לילדים קל יותר לקבל את זה שיש מישהו/משהו שדואג לו..

אני חושב שהרעיון של התפילה צריך להיות ניכר יותר בבית -שהבית ידבר אמונה, ז"א שכשמישהו חולה ואין יותר מידי מה לעשות- הילדים רואים את אמא מתפללת והם מבינים לבד מה היא עושה.. לא צריך להסביר להם יותר מידי.. הם מכירים בכך בעצמם.

עצם ההבטה במעשה הזה מביא את הילד לידי הכרה שיש משהו מעבר למציאות המוחשית, וזה מספיק ביחס לגילו, הוא יתחיל לשאול על זה שאלות.

אם זה לא התעורר ממנה,

ותעוררי את זה במאולץ זה יכול לגרור תהייה, אינסוף שאלות לא ברורות, וחוסר הבנה בתשובות שתפסקי לה.

ולגבי בשר וחלב- היא מן הסתם מבינה מהו מאכל בשרי ומהו חלבי. את יכולה להסביר לה שצריך לחכות קצת בין אכילה לאכילה.

לא חייבים 6 שעות כמובן, אבל שיורגש שיש עניין להמתין בין לבין.

כמו בכל דבר ברגע שמתפתחת הבנה, אפשר להתחיל לחנך לזה

במתינות ובנחת

אני ממש לא מסכימה עם מה שנכתב כאן. בגיל 3 הילדה לא תשאל אינסוף שאלות ולא תישאר תוהה וחסרת הבנה.

אני חושבת שבגיל הזה היא פשוט סופגת את מה שאת, ולא שייך כל כך לדבר על זה כי זה לא מעניין אותה (אלא אם כן היא שאלה בעצמה). ובכלל, זה משהו שבד"כ עולה תוך כדי שיחה. אין צורך ליזום במיוחד, אפשר להכין מראש הסברים שמתאימים להבנה של ילד קטן, ולהשתמש בזה כשזה מתבקש במהלך שיחה.

מצד שני, אם תעלי את הנושא זה לא יכול להזיק. אם היא לא בשלה, היא פשוט תתעלם ותמשיך הלאה. אם זה ממש בוער לך את תמיד יכולה לנסות, והיא תקלוט כשתהיה בשלה...

יכול להיות שזה באמת עניין של בשלות ובגן שנה הבאה ידברו איתה על זה וזה יתפתח שם.

תודה רבה לכל העונים עזרתם לי מאוד

הק"בה אמור להיות נוכח במציאות שלנו אנחנו אומרים: ב"ה ,מתפללים, ישתבח שמו,ועוד...... וזה נטמע בילדים באופן טבעי אין צורך בשום צורה יזומה או מלאכותית לדבר, אלא אם הילד מעלה את הנושא ,לתת תשובה מענין השאלה ובע"ה הכל יהיה בסדר 

בס"ד

ב"ה, בע"ה, צרך להתפלל ש.., ה' ישמור, תודה לקל, וכ' וכ'-

אלו אזכורי ה' שאנו מזכירים בלי סוף במהלך היום,

גם בנוכחות הילדים.

זה מקום ראשון שהילדים מתחילים לספוג אמונה, כשהם מסתכלים עליינו.

מעבר לכך לראות את אימא מתפללת, או מדליקה נרות שבת,
או שמה מטבע לצדקה בצירוף לחישה של תפילה, הילדים רואים, קולטים, סופגים.

מעבר לזה כמובן לומדים פרשת שבוע, מספרים סיפורי צדיקים.

כדאי לפני שהילדה מתפללת, לומר לה "עכשיו אנו מתפללות לה', ומחברות את הלב שלנו לה',

כדי שכל היום נהייה קשורות אליו". (אגב מומלץ לומר זאת גם לעצמינו לפני שחרית..)

בהדלקת נרות שבת אם היא כבר מדליקה, אז לפני ההדלקה, ואם עוד לא אז בזמן שאימא מדליקה

לקרוא לה, ולומר שעכשיו זה זמן מיוחד שאפשר לבקש מה' כל מה שרוצים,
ושתעמוד לידך ותתפלל במילים שלה, 

כל הנ"ל ועוד הרבה מעבר, בונים ומטפחים את האמונה של הילד הרך בבורא עולם.

שיחות על אחדות ה', וניסיונות להגדירו-

ושאין לו דמות הגוף וכ'- לא נראה לי שצריך ליזום לפני שהילדה שואלת.

אמנם אני עדיין בחורה, אבל גננת שנים ארוכות

ודודה לאחיינים מתוקים.

ילדים מבינים הכל הכל מהרגע שהם נולדים

הנה בן של חברה טובה בגיל הזה (3) אומר לה:

"יש לי בוירא עוילם יכול הכל"

ולמה? כי כל פעם שהוא רוצה משהו היא מבקשת איתו יחד מהבורא כל יכול!

ומודה לו וכו'

בס"ד

פעם אחת כאשר בני הגדול היה בגיל שנתיים וחצי,
(והיו לי כבר עוד שניים) הייתי צריכה בדחיפות לשטוף את הבית.

החמוד סירב להישאר בחדרו וכל הזמן הסתובב לי בין הרגליים,

כשכלו כל הקיצים וההסברים, שמתי אותו בלול של אחד הקטנים,כי הוא עדיין לא ידע לטפס ולצאת משם.

תוך כדי הסברתי לו :"אני מאד מצטערת, בקשתי ממך לא להסתובב בזמן שאני שוטפת,
זה מסוכן, אתה יכול ליפול וכעת תחכה כאן שאני אסיים".

היא התיישב בלול, ניסה להעסיק את עצמו,
ולפתע כשאני עוברת ליד החדר אני שמועת אותו קורא בקול

"ה' בבקשה תוציא אותי מכאן!!"

הצצתי, ואני רואה אותו עומד בלול, אוחז ב"סורגים" כמו בסורגים של כלא, מביט לשמיים ומבקש
"אני לא רוצה יותר להיות כאן, בבקשה בבקשה ה' תוציא אותי!"

כצפוי, נשברתי. הוצאתי אותו, ואמרתי שה' שמע בקול תפילתו...
(אגב עד היום ב"ה (גיל עשר) הוא מרגיש שה' שומע בקול תפילתו,

הרבה פעמים אומר "התפללתי לה' ש.. וזה קרה בדיוק כמו שבקשתי.." וכ'.

עוד לפני שיש לך יחסי שכנות עם החברה או עם הילדה שלהם.

אני במקומך היית מבהירה לילדה בת שלוש חד משמעית שהיא לא מרביצה יותר לבת שלך.

איך? אם היא מרביצה- תרחיקי אותה, לא את הבת שלך, ותגידי לך בצורה אסרטיבית: "אני לא מרשה לך להרביץ לבת שלי".

עוד דבר- תנסי לתת לקטנה שלך כלים להתמודד איתה. למשל- ללמד אותה להחזיר לה (בדר"כ ילדים שמחזירים מכות פחות מתעסקים איתם...הילדות שלי עדינות בדר"כ אבל אם יש ילד שמרביץ באופן עקבי- אני בהחלט מעודדת אותן להחזיר כמיטב יכולתן) ) או כל רעיון אחר.

ומחילה- אבל את העצות של השכנה את לא חייבת ליישם על הילדה שלך אם לא מתאים לך. היא יכלה לתת לילדים שלה לריב ולהרביץ עד שיסתדרו. אבל זה לא אומר שאת חייבת לפעול ככה. יש משהו פוגעני ותוקפני באמירות כאלה.

גם אני נתקלת בזה לפעמים, וזה הכל טוב ויפה, עד שהילדה שלי סובלת מזה.

וגם לי יש ילדה בת כמעט 3 שמשום מה אוהבת להרביץ לילדים אחרים- גם שגדולים ממנה בכמה שנים. ואני ממש לא חושבת שילדים אחרים צריכים להסתדר עם זה. זו לגמרי אחריות שלי לפקוח עליה עין שלא תזיק יותר מדי, ולהציב גבולות בענין הזה.

ברגע שילד מכה- אני מעירה. אין מה לחשוש..

ואין לי בעיה גם להעיר לילד בפניה של האמא..

אין סיבה שהילדה שלך תסבול כי את חוששת מהתגובה של האם.

וגם מן הצד השני האמא אינה צריכה להעלב, כי ההערה מגיעה ממקום מגונן ולא מחנך

ולפעמים דווקא החוסר הערה מצידך, מרמזת לאמא שאת אינך רואה בעיה או בכלל לא מאירה את עינה של האם למתרחש.

נראה לי הפך הטבעיות לא להעיר..

ולגבי זה שהיא תתמודד- צר לי ילדה בת שנה שבקושי ממלמלת כמה מילים,

לא מצליחה להביע את עצמה כראוי

ועדיין אינה מכירה דרכי תגובה אינה יכולה להתמודד, אלא האמא צריכה לסייע..

בכיף שלי עם שכנה שלי, או הייתי מדברת עם השכנה ואומרת שמאוד כיף לנו, אך אם המצב הוא כזה לא נוכל להיפגש עם הילדדים, אם היא יכולה לעשות משהו בנידון ולחנך את הבת שלה לדברים נעימים מה טוב. א לא- ההפסד כולו שלהם. למה שהבת שלך תיפגע כל פעם מחדש?

"לא תוכל להתעלם". הבת שלך זקוקה לנחמתך והגנתך. הקב"ה תכנת את העולם כך שילדים בני שנה עוד יהיו בחסות הוריהם, ולא אמורים 'להסתדר לבד' (האמת היא שאפילו בגילי, צמד המילים הזה משרה עליי עצב, ותחושת בדידות גדולה).

אז לנחם - ללא ספק, ודאי. אבל לדעתי גם להגן.

איך להגן? זה תלוי בתחושת הלב. סך הכול הסיטואציה די מורכבת - גם הבת שלך, גם החברה-האמא, ואני לא יודעת אם ועד כמה הפעוט השני מעורב בעניין; אני לא חושבת שיש מישהו שיכול להרגיש את מהלך הדברים שם יותר טוב ממך.

אם נראה לך שזה מתאים ומסתדר עם כל הדמויות הפועלות, הכי טוב בעיניי לנסות להידבר ישירות עם הילדונת הפוגעת. סך הכול גם היא עוד קטנטנה וזקוקה להדרכה. יכול להיות שהיא תגיב טוב אם תיגשי אליה בחיוך, ברוך, ותלמדי אותה "ככה זה לא נעים לקטנה, תראי, הנה, ככה מלטפים. או! את רואה איך היא מחייכת עכשיו? איזה כיף לה שילדה גדולה וטובה כמוך משחקת איתה!"

אם את מרגישה שזה לא מצב מתאים לזה, שזה לא יעבוד טוב, או שהחברה שלך תראה בזה פגיעה בסמכותה או משהו (שוב, לא מכירה את הנפשות הפועלות) - אז לשחרר את הצד של הילדה הגדולה - מה לעשות, היא לא באחריותך ולא נוכל לתקן את כל העולם - אבל עדיין בהחלט להגן על הקטנה שלך.

ושוב זה לשיקולך, על פי הנסיבות בשטח - האם יש אפשרות כשאת רואה שהמכה מתקרבת להרחיק את הקטנה ולא לאפשר לזה לקרות? האם יש אפשרות לשמור על מרחק כל הזמן?

אם נראה לך שהמצב הוא כזה שאין שום דרך למנוע את המכות, לעניות דעתי עם כל הצער צריך לוותר על חברתם. אין לקטנה שלך מי שיגן עליה חוץ ממך, אלייך היא נושאת עיניה שתשמרי עליה כל עוד אין לה יכולת לעשות זאת בעצמה.

אני ממליצה מאוד שגם באפשרות הקיצונית-יחסית הזאת, של הפסקת המשחק המשותף, תקפידי לא לפגוע בחברתך. היא האחראית לחינוך ילדיה - ואת האחראית לחינוך ילדייך. הכול מתוך כבוד הדדי ואהבה.

בהצלחה!

רק נקודה אחת להבהרה- אני לא חוששת מיחסי שכנות ברור לי שהבת שלי קודמת לכולם!!פשוט רציתי לדעת איך נכון להגיב..כי אין לי נסיון בזה..

אהבתי את תגובותכם חיזקתן את עמדתי שזה באמת לא בסדר..

מקווה שבאמת יהיה לי אומץ להגיד משהו לילדה המרביצה..בכל אופן זה לא כל כך נעים מול האמא..

וגם אנחנו מדברות על זה בינינו והשכנה בעצמה אומרת שהיא לא יודעת מה לעשות עם ההרבצות שלה וכן היא מתעלמת ומקווה שזה יעבור..הכל טוב ויפה שזה הילדים שלה אבל לא שזה הילדים של אחרים..

בעז"ה אנסה להעיר לילדה ונראה מה יקרה..

תודה רבה לכולם!1

זה שהיא אומרת לך להתעלם מהבכי עד שתלמד להסתדר לבד זה עיצה ממש גרועה....

דבר ראשון- האחריות שלה כאמא זה למנוע מהבת שלה להרביץ, אם אני רואה בגינה את הבת שלי מרביצה לילד אחר, או ילד מרביץ לילדה שלי, ב2 המקרים אני אתערב ואדאג שזה ייפסק.

הילדה שלך לא צריכה לחטוף מכות ולראות את אמא שלה מתעלמת מזה, בטח שלא ילדה כזאת קטנה!!

ילדים בכל גיל זקוקים להגנה שלנו, כל גיל לפי העניין, אבל לתת לילד לבכות בלי להייחס אליו? ממש פוגע...

אני מנסה להיזכר בשם של עמותה שעוסקת בדיוק בגישור וסדנאות לזוגות כמוכם. 

היא נמצאת במושב גמזו. עושה עבודת קודש.

ממליצה.

בהצלחה

http://www.israelhayom.co.il/article/120993

שלושה דברים חובה בבית של משפחה:

כשרות, שבת, משפחה

ברור שאם הבן שלך יראה שאביו לא שומר שבת

ואביו הוא דמות לחיקוי עבורו (כן, כן)

הוא לא ירצה לשמור שבת אף הוא.

גם בשביל חיי הזוגיות שלכם.

אשתך בתור דתיה לא יכולה להיות איתך ולנהל חיי זוגיות

אם גם אתה לא תשמור על החוקים.

תחליטו לנסות לראות את הטוב אחד אצל השני. לכבד.

גם אתה, שזה כאילו היה "גדול עליך" תשדר לה ותגיד לה, שאתה מאד מעריך את זה שהיא מחזיקה בדרך הזו ועולה בה.

אל תקבלו כאילו "חיי הזוגיות מתו".. מה פתאום. תשמרו כמובן הלכות טהרת המשפחה, ותאהבו זה את זה ואת הטוב שבזולת.

גם לילדים חשוב לראות את זה.

תשתדל בשבת שיהיה שולחן שבת כמו שצריך.  תגיד לילד, באופן פשוט, שאתה לא זכית כמוהו ללמוד תורה בגיל צעיר - ולכן יותר קשה לך להתרגל. ושאתה מאד שמח שהוא לומד - וזה זכות גם בשבילך. הוא מזכה את אבא...

יכול ליצור אוירה טובה יותר.

ואולי גם אתה, תנסה אחרי ה"רוורס" - לעלות בקצב מתון יותר.  תלמד מקורות יהדות שמתאימים לך. קודם כל, לבסס את ההכרה. אח"כ עליה בהדרגה. לא צריך הכל בבת אחת.  כך גם רואים את הדברים יותר בנעם. לא כדבר מעיק ו"גדול עליך"..

הצלחה רבה.

יש להם הרבה ניסיון.

זאת שאלה שיש לה השלכות הלכתיות.

רב שמוסכם עליו יוכל גם לתת הנחיה הלכתית, גם להפיג את החששות, וגם ממילא כשהולכים לפי ההלכה מתברכים.

בשורות טובות.

זה לא מקובל עליו שאנשים אחרים ינהלו לו את החיים במיוחד שמדובר בדבר קריטי מבחינתו.

אולי מישהו שהוא סומך עליו מהמשפחה?

תגידי לו שהוא מצער אותך. שהוא גוזר על הילד ועלייך גזירה לא הוגנת.

אני חושבת שייעוץ שהוא לא רבני (דוסי לדעתו..) יהיה מקובל עליו..

עם רב,

שבאים לשאול לא על דעת "פסיקה", אלא ייעוץ, הכוונה ועידוד.

רבנים רציניים, הם לא טפשים. מבינים לבד שמצב כזה לא שייך "לנהל לו את החיים"..

הכיוון ה"דוסי", זה לא בגלל מה שמפחיד אותו - שמא לא יבינו, שמא יחייבו - אלא בגלל שאנשים תורניים, חיים ושמחים ורגישים, מבינים גם יותר באופן חי מה המשמעות הנפלאה של ילדים, ויכולים יותר להנחיל גם את הצד הזה, בנוסף לטיפול בו ובפחדיו.

יש לו פחדי שווא.

הדרך עוברת דרכו. כלומר: בוודאי שהוא צריך עזרה והכוונה, כדי להירגע וכדי להבין איך לוקחים את ה"אחריות" כדבר משמח ומפרה.

כדאי לדבר איתו על כך, שברור שזה לא מצב "רגיל", שהרי רוב האנשים שיש להם ילדים, שמחים בכך ונבנים בכך; ושמצד שני אי אפשר "בכח", כמו כל נושא חשוב שאדם צריך להיבנות אליו ואז מגלה בעצמו כחות חדשים ויכול לשמוח בזה - 

ולכן כדאי לנהל שיחות עם מישהו מבין. תורני, קשוב, רגיש.  זה יכול לעזור לו גם באישיות בכלל. הרי לא טוב להיות במצב של "פחד-ילדים"..

הצלחה רבה.

אשלח במסר בעז"ה

זה יתן לבעלך הרגשה של נינוחות ויתן לכם כלים לפתור את הקונפליקט

לפני כמה זמן ילדת?

התחושות האלו כבר הרבה זמן?

(אולי זה דיכאון אחרי לידה?)

אשמח לעזור באישי..

באמת נשמעות כדיכאון אחרי לידה.

אפשר לדבר עם רופא משפחה ולאבחן.

אפשר לפנות לארגון ניצ"ה.

כדאי לשים לב ולטפל.

הרבה הצלחה ושמחה!

מאד קשה להסתדר עם שניים צפופים.

ברגע שאת מרגישה מחוקה, שאת לא שווה, שאת אבודה, שהם טובים ואת הרעה.

כלומר התפיסה שלך לגבי עצמך נעשתה שלילית- אלו תוצאות של חשיבה דיכאונית

מגיע לבעלך אישה מקסימה

מגיע לך להכיר בערכך

פני בבקשה לעזרה

אפשר לפנות לארגון ניצה- לדיכאון אחרי לידה.

שיחות וטיפול ממש יעזרו לך.

חוצמזה למצוא דברים שאת אוהבת ולהתחיל לעשות אותם.

לחזור לתחביבים ולעיסוקים שלך ולהנות

אבל יכול להיות שאת צריכה לדאוג לצרכים הפיזיים שלך יותר. תתחילי בלדאוג שאת מקבלת מספיק שינה. ולאכול אוכל מזין.

ולמצוא עבודה זו עבודה בפני עצמה. זה לא קל. ואפשר להמשיך לנסות.

החשיבה שהיא העלתה היא דיכאונית. אני אומרת את זה כאשת מקצוע. בודאי לא מאבחנים באינטרנט אבל זה מעלה נקודה כזו.

יש הבדל בין לא מסתדרת לבין איל שהיא מדברת על עצמה בצורה ממש שלילית.

מה שאת אומרת זה נכון שהיא צריכה לדאוג לעצמה אבל יש מצב שזה לא יספיק.

מה גם שהיא מרגישה כ"כ חסרת ערך שמקשה עליה לדאוג לעצמה.

ובפרט חוסר שינה.

ה' יברך אותך

קודם תטפלי בעצמך.

הרבה יותר קל להגיד יש לי בעיה שאני לא אשמה בה ואני אלך לטיפול מאשר לישון כראוי ולהכין אוכל מזין

אך הבעיה שכשנמצאים בדיכאון לרוב אין לאשה כח לדאוג לעצמה..

חלק מהטיפול בדיכאון הוא שינה מספיקה ואוכל מזין.

עוד חלק הוא להשקיע בנפש, ולעשות דברים שמהנים אותי.

אם זה לא מספיק - אז אפשר גם ללכת לשיחות אצל יועצת.

ואם גם זה לא מספיק - אז מטפלים ברפואה אלטרנטיבית או בתרופות קונבנציונאליות.

כדורים נוגד דיכאון הם לא קללה.

בהרבה מקרים שיחות טיפוליות גורמות לאישה להתחיל לדאוג לצרכים הפיזיים של עצמה.

דומינו, לוטו, משחק זיכרון עם קצת קלפים, פאזל עד 12 חלקים

הרבה פעמים אנו קונים לילדים המון משחקים ומשקיעים ממיטב כספנו

בעוד הם "לא יושבים" עליהם ומשחקים בהם.

לפעמים הסוד הוא להפוך את המשחק לאטרקטיבי. 

וזה תלוי באופן שבו אנו מציגים אותו,

ולעיתים גם עוזר שאנו יושבים איתם. לפתע מגלים שדווקא הם מסוגלים לשבת כמו שצריך.. אז אולי זה יועיל לך..

בובות ואביזריהן,

בית בובות עם בובות קטנטנות

כלי מטבח עם או בלי מטבח עם או בלי מאכלים מפלסטיק

חפצים מהבית שאין בהם צורך: כובעים, בגדים, מפות קטנות (מפה קרועה אפשר לגזור לגודל קטן), תיקים, ארנקים, כרטיסים מגנטיים, מפתחות וכד'

בהצלחה!

אופניים שלושה גלגלים אם יש איפה לנסוע

לגו

בתים ודמויות של פישר פרייס (או פליימוביל לקטנים) בכוונה כתבתי את המותגים הגדולים כי אין מתחרים לאיכות שלהם, ואני יודעת שאת בחו"ל ושם הרבה יותר משתלם לקנות את  זה.

פאזלים עם 12-20 חלקים כדאי פאזלי רצפה גדולים.

הרכבות פשוטות  כמו צינורות למשל.

לגו גדול\בינוני.

קוביות

פאזלים עם קצת חלקים

משחקי קופסא של קלפים של התאמת צבעים, או חיה לגור שלה, או גדול\קטן, או צורות וכד'

טרמפולינה

כדורים

עגלה עם בובות

פזלים

בועות

סוס נדנדה

ספרים

כל אלה היא די אוהבת

חשבתי יותר בכיוון של דברים שמיוחדים לה ויעזרו להרגיש גדולה ומיוחדת בהשוואה לבנים

דווקא אח שלה אוהב את המיטבח יותר(מצחיק לא אוכל טוב אבל אוהב לשחק במטבח)

הילדה השניה שלי היתה איתי בבית עד גיל 3 וחצי.

הכנתי לה תיקיה יפה עם השם שלה, והיינו מכניסים אליה את כל היצירות שלה- מסתם דף מצויר בצבע ועד להדבקות מיוחדות וכד'.

היא היתה אוהבת לפתוח, להוציא, להסתכל. עשה לה הרגשה שהיא כמו הגדולה.

ארגז תחפושות, זה בד"כ אוסף של בגדים, כובעים ותיקים שאין בהם שימוש.

כמובן שאפשר להוסיף גם מציאות קנויות.

נשמע לא קל.

מצרפת קישור להדרכה של יועצת שינה מדהימה לכל האמהות שסובלות מבעיות שינה!!ממליצה בחום!

http://halomot-neimim.hashaka.co.il/#

ב"הצלחה לכולם!

מסיבות שאני יודעת עליהן....

יש שם עפיפונים ב12 שח.

אבל לשבת ליד תינוק וללטף אותו במיטה כשהוא רוצה לבוא אליך זה סתם מציק לתינוק. עדיף לצאת מהחדר אחרי טקס שינה לתת לתינוק לבכות כשהוא לבד מאשר לשבת שם לידו (זה כאילו מחזיקים לו משהו מול הפרצוף. רוצה? לא תקבל.)

לגבי הבינונית. אני הייתי שוכבת לידם בגיל הזה עד שנרדמו. הייתי מפהקת כדי להדביק אותם באוירת שינה. ואפשר גם איזו בובה רכה שהיא תקשר אליה לשכב איתה.

יש דווקא ספר שמאד מעודד את זה, לצערי לא זוכרת את שמו.

אצלי ילדים ישנים קרוב אלי, או צמוד, עד גיל שנה בערך, וגם אחר כך נשארים בחדר הורים. כשהם גדולים והם בחדר שלהם, מדי פעם הם באים לישון איתנו. לא רואה בזה שום פסול. זה עושה להם טוב, וגם לי, הרבה פעמים. למרות שלפעמים גם לא מתחשק, אבל תמיד אפשר להגיד לילד שעכשיו לא.

אין צורך להרדים ילדים במיטת ההורים. זה יוצר תלותיות מוגזמת.

אנחנו הנחנו במיטה, ואחרי טקס שינה קצר יצאנו. הילד בוכה קצת או קצת יותר מקצת ונרדם. תוך זמן קצר נעלמות בעיות השינה.

הבכור, שעשינו איתו את הטעות האומללה הזאת והשארנו אותו לבכות במיטה "קצת או קצת יותר מקצת" התרגל די מהר להירדם לבד, אבל בשנים הבאות הגלגל התהפך, והיום הוא יעשה הכול כדי לא להישאר לבד בחדר - זה מפחיד אותו! כשהאחים הטנים שלו כבר מזמן עברו את הקטע הזה.

אני נורא מתחרטת שאימצנו את השיטה המנוכרת הזאת.

אבל להבנתי החששות שלכם מתחושות פחד ואובדן וכו' הם חששות רחוקים מאוד, ואפשר בקלות לחפות עליהם ביחס עשיר ומלא בשאר היום (וגם בהסברה בעת ה"נטישה" כביכול במילים שהילד יבין את משמעותן או לפחות את האינטונציה שלהן). 

ולגבי חשש החנק - זה חשש רחוק שברחוקים. באופן טבעי אם אכן ילד משתנק מבכי זה מפסיק את פעולת הבכי כי אין חמצן, וממילא זה מהווה מנגנון הגנה טבעי שהלחץ לא ממשיך, ואחרי השתנקות של שבריר שניה הכל חוזר לתקנו.

לעצם העניין ברור שככלל צריך להיענות לבכי של הילד כי בזה הוא קורא לנו למשהו, אבל כהורים חובתנו להפעיל שיקול דעת, ולפעמים לא להיענות. בדיוק על זה נאמר שחינוך מתחיל מגיל אפס. וגם בגיל קטן ילד צריך לדעת שלפעמים בקשותיו לא מתמלאות ושההורים החכמים, הכל-יודעים, האוהבים והאחראים עלי - הם יודעים למה. הוא בהתחלה בוכה וצועק, אבל בד"כ תוך זמן קצר מבין שזה לא זה, ו"מקבל עליו את הדין".

ילד שבגיל שנה נענו לצעקותיו על הליכה לישון, בגיל שלוש ידרוש משהו אחר וגם את זה יקבל, ובגיל 13 עלול להמשיך לצפצף על ההורים ולנסות לשלוט בהם בדברים חמורים הרבה יותר.

עם זאת, כאמור, חייבים לפצות על אותה מידה קטנה של "קשיחות" (שמאל דוחה) בהרבה יותר אהבה ואמפתיה (ימין מקרבת).

והעיקר - היחס בין ההורים לילד לא נבנה באירוע חד פעמי אלא במכלול של מערכת יחסים שלימה סביב השעון וסביב השבוע.

כתבת בתגובה שלך:

"ילד שבגיל שנה נענו לצעקותיו על הליכה לישון, בגיל שלוש ידרוש משהו אחר וגם את זה יקבל, ובגיל 13 עלול להמשיך לצפצף על ההורים ולנסות לשלוט בהם בדברים חמורים הרבה יותר."

אני רוצה להגיד משהו לגבי המשפט הזה-

אני מרגישה שלפעמים החשש מכך שאנחנו עלולים לגרום לילד להיות מפונק ברמה שכל דבר שהוא ירצה הוא ישיג על ידי בכי שלא נוכל לעמוד מולו, גורמת להורים ללכת לקיצוניות השנייה- לגרום לילד לבכות גם שכן אפשר להיענות לבקשות שלו.

אני רק רוצה להגיד שזה ממש לא חייב להיות כך. יש גם דרך אחרת.

הדרך שאני מאמינה בה (בלי הרבה ניסיון משלי, אבל על פי ניסיון של נשים שגידלו ילדים ועלה בידן...) היא להיענות לילד כל עוד אפשר - טכנית ונפשית (גם בלילה- ולכאן אני לא רוצה להיכנס כרגע, וגם סתם בכל מיני בקשות במשך היום- טיול שהילד רוצה לשנות את המסלול, החלפת בגד סתם כך באמצע היום ועוד כל מיני דברים שלנו נראים לגמרי לא הגיוניים), אבל כשאי אפשר (או טכנית, או שאני לא אעמוד בזה)- אז באמת אי אפשר, ואז גם אם הילד יבכה אני אדע שאין לי אפשרות לקבל את בקשתו (כמו שאי אפשר לטוס לאמריקה עכשיו פתאום)- ואז אני אבין אותו, ואגיד לו שהייתי כל כך רוצה לעזור לו לעשות מה שהוא רוצה, אבל באמת שאני לא יכולה. ובד"כ ילד מבין ומקבל הרבה יותר בקלות כשהוא קולט שזה באמת, ולא רק כי אני לא רוצה להיכנע לו.

והמסר שילד מקבל בגישה כזו הוא הכי חשוב- שאני באמת איתו, ובאמת לטובתו, וכל עוד אני יכולה- אני אעשה הכל בשבילו.

אבל דרך האמצע לא עוברת רק לפי דברים ש"אי אפשר לעשותם" ברמה של לטוס לאמריקה פתאום. הילד ידע שאנחנו איתו ובשבילו גם אם לא ניענה לתביעותיו מסיבות הגיוניות כלשהן, סיבות חינוכיות, סדר יום, צרכים רגשיים של ההורים ושל האחים, ועוד הרבה דברים שגרמו לנו מלכתחילה לא לרצות את מה שהוא דורש.

בשמחה איענה לבקשות גם אם לא תכננתי את זה בעצמי. לא צריך להיות חלילה קיר אטום. אבל אם יש לי סיבה משמעותית כלשהי (ואני מדגיש - כלשהי!) אז אני לא חייב להיענות, והילד יסתדר עם זה מצויין, ויתחנך להתחשבות, למשמעת, לקבלת עול, בצד זה שיקבל גם פינוק חום ואהבה במקומות הנכונים.

אני מסדרת את החדר, מחזירה ספרים למקום, בגדים צעצועים- הכל למקום, ותוך כדי זה שרה להם שירים רגועים... הם יודעים שאני שם, לפעמים הם מבקשים חיבוק קצר, אני משגיחה עליהם- אבל אסור לרדת מהמיטות... אחרי שהם ישנים אני יוצאת..

וגם, באופן מפתיע, בסביבות גיל שנה הדבר היחיד שהרדים את הגדול זה קלטות של הרב קרליבך... ושום דבר אחר... ואז בשבת היינו בצרות

מאוד השתדלתי שהשינה תהיה ב'טריטוריה' כמו שכתבת.

היום (ילד שלישי ב"ה) אני מוצאת את עצמי מאמינה מאוד בלהיענות לבכי של ילד. לשבת לידו, להניק, להרים על הידיים כדי שירגע,  לקחת אותו למיטה שלי בכיף (ולהסביר לו שזה לא לתמיד אם הוא גדול יותר) או משהו אחר שיעשה לו טוב.

אני בטוחה שאם ילד בוכה - הוא צריך אותנו. גם אם זה 'רק' בשביל 'תשומת לב'.

תאמיני לי שכשהשינה הופכת לחוויה נעימה, כשיש ביטחון שאמא פה ותבוא כשאני צריך - בבוא הזמן הילד הולך לישון בנעימות ובשמחה.

וגם אם לא - נתתי לילדים שלי הרגשה שהם אהובים, שאני בשבילם מעבר לכל החשבונות והגישות. (לפחות משתדלת).

את יודעת, עוד 20 שנה אולי תתגעגעי לאיזה גוזל במיטה שלך

הגיוני שהיא באמת מפחדת..

מעבר לכל שיטות הניחום ווהרגעה, כדאי גם, בזמן רגוע כמובן, לדבר בהיגיון ולהסביר בשפה שהילדה מבינה שאין ממה לפחד.

וכל ילד הוא שונה.

יש ילדים שברגע שהם מתחילים לישון לילה שלם הם ימשיכו בזה עד 120 ויש ילדים שלא.

יש ילדים שנכון לתת להם לבכות כמה דקות ולהתעקש על כך שישנו במיטה שלהם,

ויש ילדים שנכון לתת לישון עם ההורים בצורה זו או אחרת.

אין שום כללים בדבר הזה.

יש לי שלוש ילדות וכל אחת שונה בהרגלי השינה שלה. אחת באה אלינו המון באמצע הלילה, אחת אף פעם לא ועוד אחת- בדרך כלל לא אבל מדי פעם באה ללילה או שניים וזהו.

נראה לי הכי נכון זה להרגיש עם עצמך מה טוב לך ומה טוב להם. לזכור שבסך הכל הם קטנים. לא מדובר על ילד בן חמש, שש, אלא באמת על קטנים.

לנסות לחשוב מה הצורך האמיתי שלהם ומה הוא רק ענין של הרגל שחשוב לך (או לא) להקנות,

להציב לעצמך את הגבול של עד כמה את יכולה "לסבול" ילדים במיטה שלך ולחשוב על פתרונות בענין. (יש כאלה ששמים מזרון על הרצפה בחדר ההורים וככה הילד בא בשטק, ישן ומקבל את תחושת הבטחון שהוא צריך בלי להעיר ובלי לתפוס מקום במיטת ההורים)

לחשוב על פתרונות יצירתיים איך ליצור אווירת שינה נעימה בלי צרחות- לשים לו שירים? לשבת לידו ולהחזיק יד?

ובעיקר- לזכור שזה לא ימשך לנצח..

הרי בגיל חמש עשרה הוא לא יצרח כשהוא ילך לישון, אפילו לא בגיל שבע.