פורום הורות (עמוד 226)

בזכות השאלה שלך קראתי איזשהוא חוזר של הרבנות הראשית המתאר מקרים של סרטי חיזוק מפשתן בבגדי צמר, תוית מפשתן התפורה לבגד צמר, כיסים מפשתן התפורים לבגד צמר ועוד...אז לא לסמוך על הכתוב בתווית, כדאי לשלוח למעבדה.

בבגד צמר תמיד יש לבדוק. לא רק אם יובא מחו''ל.

ואם יש חשש- ברור שיש לשלוח למעבדה. הרי את לא רוצה להסתכן בלבישת שעטנז.

בבגד כותנה - בעיקרון אין חשש, גם בארץ וגם בחו''ל.

 

קניתי בזארה כמה חצאיות וג'קטים לחורף - את כולם שלחתי למעבדה.

 

זה לפי מה שאני עושה. כמובן שאינני פוסקת הלכה. 

גדר תיל- איך את יודעת מה נעשה עם צמר ומה לא? (יש דברים שברור שזה רק כותנה, אבל יש כאלה שלא).

ואיפה יש מעבדות שעטנז? וכמה זה עולה?

או איזשהוא בגד חורפי ואני רואה שכתוב בתוית שמכיל צמר,

או מעיל וכד' שנראה לי לפי הבד שיש בו צמר, אז שולחת למעבדה.

אני לא ממש זוכרת כמה עלה לי לפריט, אבל זה בערך 30+ , ומתומחר לפי כמות העבודה שיש להם לעשות.

חצאית זה זול יותר ממעיל כמובן.. כמו בניקוי יבש.

 

לגבי מעבדות - תעשי חיפוש בגוגל.

 

 

 

הסברתי לילדים שחוץ מהחלוקה הרגילה לסימנים (קדש ורחץ...), אפשר לחלק את ליל הסדר לארבעה שלבים עיקריים, על פי הכוסות - בתחילת כל אחד מהשלבים מוזגים כוס, ובסופו שותים אותה.

לכן, בהקבלה, נמזוג לנו בכל יום כוס מיץ ענבים, ונשב ללמוד כמה דקות על חלק אחד מחלקי הסדר.

ביום הראשון - על נוסח הקידוש. למדנו ושתינו כוס ראשונה.

ביום השני - בחרתי חלק מהמגיד. למדנו ושתינו כוס שנייה.

ביום השלישי - על המצוות שקשורות באכילה בליל הסדר (מצה, מרור, כורך). למדנו ושתינו כוס שלישית.

ביום הרביעי - בחרתי חלק מההלל. למדנו ושתינו כוס רביעית.

ביום החמישי - למדנו על אליהו הנביא, ושתינו כוס חמישית (אפילו שבליל הסדר לא שותים אותה).

זה היה קצר, משהו כמו רבע שעה בכל יום, והם מאוד נהנו.

 

 

20150324202420.pdf

מכל הכיוונים, ליצור רביעיות בחיבור בין קלף לקלף. מאתגר...

למה שלא תקחו רכב טיפה יותר גדול, כמו מאזדות לסוגיהן, או פג'ו 308?

רק לאמבטיה יש מקום?

 

רכבים אחרים זה יותר יקר ופחות חסכוני בדלק...

לנו העגלה + אמבטיה (ברייטקס) לא נכנסה בבגאז' של היונדאי גטס. אבל אם אתם אם ילד\שניים אפשר לשים את שאר הציוד במושבים הפנויים

אז בכל מקרה - נשמע שעדיף לך שהם לא ילכו מהבית בשעה 2:30.

ומעדיפה שחברים יתחילו לזרום רק בארבע...
ואם מידי פעם הם הולכים לחבר לא מפריע לי.
( ברור שלא כל יום אולי פעם בשבוע....)

לכל בית יש את הסדרים שלו.

 

תחשבי למשל על אימא שבכל יום ראשון ורביעי חוזרת מהעבודה מאוחר.

אז בבית הזה, אימא תרשה להזמין חברים רק בימים ב' ג' ו-ה'.

 

יש בית שבו יש ילד מיוחד, שחוזר הביתה בשעה חמש.

שם אימא מרשה להזמין חברים רק עד חמש.

 

אז אצלך הכלל הוא שאין להכניס הביתה חברים לפני ארבע.

זה לא סותר שהילדים שלך ילכו לחברים שלהם, בשעות שמתאימות לבית המארחים,

הרי לך זה לא מפריע. נכון?

 

בשתיים ועשרים ואז חזר בשלוש וביקש שעכשיו החבר יבוא אליו.....
ולא ידעתי מה להגיד......

או הגדה מיוחדת

ספר/הגדה עם הקדשה מהבת הצדיקה?...

עם הקדשה מלבבת? ועם תמונה משפחתית? פרטים בחנויות צילום...

לא בצורה מוגזמת, אלא פשוט כחלק מהחיים בתוך משפחה

אצלי למשל זה הפוך ממך -

גדלתי בבית שלא נתנו לי לעשות כלום בתור ילדה

אם הפתעתי את אמא שלי בשטיפת כלים - היא נלחצה שיכולתי לשבור משהו

אם עזרתי לקפל כביסות היא הייתה עוברת אחרי, פותחת ומקפלת מחדש

להחזיק מגב בחיים לא לימדה אותי

וגדלתי פשוט בורה בכל הנושא של עבודות בית

בגיל גדול יותר - החדר שלי תמיד היה מבולגן, ורק קיבלתי על הראש כמה זה לא בסדר

במקום הדרכה איך מסדרים בצורה יעילה, או עזרה במציאת מקומות אחסון לדברים שלי...

היום... קשה לי מאוד עם עבודות הבית ולתקתק דברים

(מסתבר שיש לי גם רמה מסויימת של קשיי סדר וארגון, שלא אובחנה)

 

לילדים שלי אני נותנת מגיל ממש קטן - לטאטא ואפילו לשטוף (לפעמים)

עזרה בנקיונות פסח זה אצלנו מגיל שהם מסוגלים להחזיק ספוג ביד - משפשפים קירות עם ספוג ומים והם מאושרים

גם אצלנו זה כך. אני פחות אוהבת את עבודות הבית, ועשיתי הרבה בתור ילדה, ובעלי ממש לא עשה כלום, והיום הוא חרוץ ממני בהרבה וממש מסתדר יופי עם התקתוק של הבית.
אז אני כן מסכימה במקום מסויים עם מה שכתבה מימיק, אם כי יש לי הסתייגויות.
א. היא בעצמה כותבת שיש לה כנראה בעיית סדר וארגון, ולכן זה שלא התנסתה בעבודות הבית כשהייתה ילדה, לא ראיה לכך שגם היום היא לא מסתדרת, כי יתכן וזה נובע מקושי אובייקטיבי אחר.
ב. לדעתי עומק העניין הוא פחות בעשיה הטכנית כן או לא, אלא יותר בגישה שמשדרים לילדים ביחס לעניין הזה. מניסיוני, אני גדלתי בבית שאמנם נתנו לי לעזור הרבה, ואף הכריחו אותי במקום מסויים, בכ״ז בת בכורה ויש הרבה ילדים בלע״הר וצריך לעזור... אבל יש מצב שבמקום מסויים שדרו לי שעבודות הבית האלו הן דבר מעצבן ומעיק. אני זוכרת משפטים כמו:״גם אני הייתי רוצה לשבת עכשיו לקרוא ספר!...״(שאמא שלי הייתה אומרת לנו כשאנחנו היינו קוראים והיא הייתה צריכה עזרה.) אז אני חושבת שבתת מודע זה מכניס לראש שספר, זה מה שכיף. ומה שעושים בבית, זה מעצבן. אז מי אוהב לעשות מה שמעצבן? נכון, אז חייבים. אבל זה הכי הגיוני (שוב, לא מוצדק, אבל הגיוני!) שבעולם שאני ארצה לעשות קודם את מה שכיף לי ונעים לי.
מצד שני, אני רואה את בעלי. שגדל בבית עם אמא מאוד מאוד נקיה ומסודרת. היא לא נתנה להם לעשות כלום, אבל אני חושבת שהגישה שלה לדברים האלה היא מאוד בריאה. כי עד כמה שאני מבינה וגם ממה שאני רואה היום עם הנכדים, היא לא הייתה מהאימהות הלחוצות האלה שלא מאפשרות לשום בלאגן או לכלוך להתקיים. אני חושבת שגם כשהם היו ילדים היא הבינה את הבלאגן, ופשוט ידעה גם לתקתק הכל אחרי זה. וזה שלא נתנה להם לעשות דברים- זה לא היה מתוך לחץ, לדעתי. היא פשוט עשתה לבד, כמו שהיא אוהבת.
וכמו שאני מכירה אותה, אם בעלי נגיד היה רוצה לנקות משו, היא בחיים לא הייתה לוקחת לו מהיד. היא הייתה נותנת לו וזה, ואח״כ, כשהיה הולך לענייניו הייתה מנקה אחריו. אבל לילד- נתנה הרגשה טובה.
ומעבר לזה, אני חושבת שהיא תמיד שדרה (ומשדרת) שבית נקי זה כיף. ואיזה כיף לנקות. כיף! אז בעלי ממש ספג את זה והוא גם ממש אומר לי- מה, את לא נהנית מזה??
חחח... לא! מפתיע?...
קיצור... הארכתי. בהצלחה!!

בעלי גדל בבית שנראה כמו מחסן (ואפילו יותר גרוע. לא רואים את הרצפה מרוב שיש שם ערימות של דברים... ואני לא מגזימה!) ולא עשה כלום בבית. וגם בבית שלנו הוא לא מסודר, תמניד הנעליים שלו מפוזרות [למרות שאם אבקש ממנו לעזור הוא יעשה בשמחה, זה רק שצריך לבקש ממנו והוא לא עושה מעצמו]

 

אני כן עזרתי בתור ילדה, וכן חשוב לי שהבית יהיה מסודר.

ילד שיעבוד כמו עבד - ישנא את זה מקטנות ועד זקנה

אולם ילד שמשתתף במטלות הבית אך לא בצורה של עבדות - יעשה זאת גם שיגדל בשמחה

אני חושבת שזה תלוי איך מקנים את זה, את אומרת שיש לך קשיים רגשיים שקשורים לעזרה בבית, אולי זה כי כפו עליך לעזור?

אולי חייבו אותך לעסוק גם בעבודות בית שלא אהבת? או שהתנו את העזרה שלך בבית בדברים אחרים?

זה יצר אצלך קונוטציה שלילית.

 

אני חושבת שאם משתפים את הילדים בכיף ובחוויתיות בעבודות הבית הם יאהבו אותם גם כשיגדלו.

 

 

האישית של הילד..

כך שיכול להיות שההורים יטביעו בו משהו,

אבל הבחירה שלו האם להתמיד בדבר/ לנטוש אותו תלויה בו..

אם העזרה היתה רק מתוך דרישה וקפדנות או שדרשו יותר מכפי כוחו של הילד ולא ידעו גם לסלוח לפעמים כשצריך- אז לדעתי זה לא יחקק אצלו כדבר חיובי...

אבל אם קבעו כללים ולא העבידו בפרך אלא התאימו את הבקשות לפי גילו וכוחו של הילד וגם פירגנו לו והביעו הערכה- בודאי שזה ילך איתו ויעזור לו בהמשך

זה תלוי במה שהאדם ראה בבית (בחלוקת העבודה בין הוריו, בהתגייסות של כל אחד מהם למטלות הבית במידת הצורך),

תלוי בכמה האדם התרגל לעזור בבית ומאיזה מקום פנימי ההרגל הגיע (מרצון ובחשק, או בכפיה ובתחושת אין-בחירה),

ותלוי באופי של כל אחד.

ביקשו את העזרה בבית אם זה בלחץ ובכפיה בלי לתת לילדים זמן עם חברים ולשחק זו הסיבה שכשהם גדולים הם אנטי.מכירה את זה אישית במשפחה אחת ולעומת זה אני גדלתי בבית מסודר ונקי וכן היינו עוזרים בכיף זה היה ההנאה שלנו הילדים לפחות שלי .כי אף פעם לא הלחיצו אותי בזה .אולי... ככה אני חושבת

זה ממש תלוי בדוגמא שההורים נותנים אם ההורים דורשים מהילד לסדר ולנקות והם בעצמם לא עושים את זה הכוונה שהם נותנים פקודות לילדים אני אתן דוגמא האמא יושבת וקוראת ספר ודורשת מהילד לנקות את השולחן אחרי הארוחה זו גם סיבה לאנטי לפי דעתי .

ככה הם לא מגיעים לביתם כשאין להם מושג מה לעשות...

איך לשטוף כלים ואיך לשטוף רצפה... ואיך לתלות כביסה..

חוץ  מזה הם חלק מהבית כך שאין סיבה שלא יעשו דברים.

אולי לא לעשות את זה בדרך מעצבנת אלא בדרכי נועם ושלום ואז גם בביתם הם יעשו זאת בכיף.

 

למרות שלדעתי העשיה בבית אחרי החתונה זה הרבה עניין של עצלנות או חריצות... 

העצלנות היא רק סימפטום חיצוני לחוסר מוטיבציה פנימית. והחוסר הזה, יש להבין מאין הוא נובע.

מטרי העלית נקודה מעניינת.

אני מרגישה שאני עצלנית.
למרות שכרגע בעלי ממש מזכיר לי שאסור לי לשפוט את עצמי כי אני בתחילת הריון שני ועם תינוקת בבית ואני לא בכוחות הרגילים שלי...וזה נכון..לפני ההריון היה לי הרבה יותר כח והבית היה נראה בהתאם. עכשיו לכל פעולה אני צריכה מלא כח רצון ושכנוע עצמי......

אבל זה נכון שברקע יש גם חוסר מסויים...אצלי למשל זה להיות כמעט כל יום כל היום לבד בבית....
לא נכון לי לעבוד כרגע. אבל רוצה שיהיה יותר תוכן ומשמעות לכל יום..ולפעמים המטלות מצטיירות כמה שלוקח ממני את היכולת לחיות חיים מלאי תוכן אחר...

סתם כי אין לי חשק, וזה עצלנות.

יותר כיף לי ונח לי לשבת על הספה ולשתות קפה...אפילו שיש לי אלף דברים לעשות.

אבל זה משהו שצריך להתגבר עליו..

אם היו אומרים לך שחמיך וחמותך עוד שעה בדלת, כבר היה לך חשק?...
מוטיבציה.....

בתור אמא: כמה לילחוץ על הילדים (הצעיר שבהם בן 13) בנושא סדר וניקיון. כולם בלאגנסטים ברמות שונות, ואני "טובעת" בבלאגן . מיצד שני לא רוצה לספק להם חוויה שאני מדברת איתם בעחקר על נושאים אלו ו"רודה" בהם.

ילדים פשוט צריכים ללמוד לעשות סדר זה לא תמיד נולדים עם זה. תבחרי משהו אחד תושבי יחד איתם לסדר שלב אחרי שלב תוך הסבר מה ואיך. אח"כ אפשר לתת צ'ופר על הצלחה.
(לדוגמא, ישבתי עם בתי מספר פעמים להסביר איך מסדרים את התיק ליום הלימודים הבא.)

 

נמאס לי להעיר לילדים על הבלגן

 

 

זה ממש לא חשק

התכוונתי שצריך איזה שהוא מניע לפעול. ואם אין מניע אז אני מתנהגת בצורה שמתפרשת כעצלנות. אבל למה מגיעה העצלנות? מדוע אין משהו שיניע אותי לסדר את הבית?
זה כבר שאלה שכדאי להעמיק בה.
ונראלי חפרתי מספיק

לדעתי ממה שאני רואה במציאות 

זה שגדלתי תמיד עם מציאות שעזרה ועבודות הבית זה חלק מהחיים הרבה יותר קל לי  היום.

בעלי גם בא מבית שהבנים היו להם גם תפקידים ואני רואה את ההבדל

ביחס לחסרות שלי והסביבה שלא היו רגילים מגיל קטן לעזרה שהיום הרבה יותר קשה להם להסתדר.

כמובן שזה לא חד משמעי כי יש גם אופי יש כאלא שאף פעם לא יתחברו לעבוודות בית מסויומות וכו'

בהצלחה!

וברמב"ם כתוב את כל התהליך של חזרה בתשובה...

שעוד לא נעשה - לא לעשות בשום אופן.

 

אם משהו שנראה לך לא רואי וכבר נעשה - מצטערים לא רק כשיגיע יו"כ...

 

חרטה אמיתית, עזיבת החטא, קבלה חזקה לעתיד, כולל מה שצריך באפן מעשי כדי למנוע.

 

ווידוי לפני ה', עם הזכרת זה שהתחרטת עזבת וקיבלת לעתיד..

ואם לא ילך - אז אין ברירה אלא לשים בתרכיז עם קצת מים וכד' ולערבב היטב, עד שלא יפחד. העיקר הכל בלי לחץ. הלחץ גורם שעוד יותר לא יוכל.

אז לשבור בתוך המעדן

אל תפוררי את הכדור בשום אופן, כי הטעם הגועלי ישתלט.

אם הכדור לא נבלע כששמת מעל כפית מעדן, תתני לו כפית נוספת בלי להוציא מהפה.

תחזרו לרופא ותבדקו אם יש אפשרות לקבל את זה בסירופ. שווה לנסות.

לא "לדחוף" אותו לעומק. אם לכדור יש טעם מר - לא מרגישים אותו בקצה הלשון.

כנראה שיש לו איזה מחסום פסיכולוגי הוא מנסה לבלוע ולא מצליח, וכמעט מקיא, בסוף פוררנו והוא שתה, יכול להיות שיש בעיה שלא מצליחים לבלוע כדורים? הוא ממש מתוסכל במיוחד כי אחיו הקטנים ראו וצחקו כי הם שתו בלי בעיה...

ככה ממש לא שמים לב שבולעים. נוסה עם בן שנתיים!

וזה אכן מעין "מחסום פסיכולוגי". 

 

אל תתנו לקטנים לצחוק. תגידו בשלוה - יש ילדים שזה ככה אצלם, ובמשך הזמן הם מצליחים; זה לא קשור לקטן או גדול. גם לו תגידו כך. קודם כל, להפחית את הלחץ.

 

תגידו לו שבינתיים תפוררו ותשימו במשהו מתוק - ועם הזמן הוא יראה שזה מצליח ללא בעיה. כלומר: שידע מראש לצפות לכך שפתאום זה ישתנה, וכך לא יכניס לעצמו לראש שזהו-זה..

אני עד עכשיו לא בולעת כדורים. תמיד פוררתי את זה וכו וכו. אם יש תחליף לסירופ אז אעדיף לקחת בסירופ.
אקמול אני לוקחת של ילדים/ נוזלי ...
ואני בת 23 לצורך העניין.
משהו פסיכולוגי. לא עוזר. גם כשהייתי צריכה לקחת עם כפית גבינה/מעדן/בננה לא עזר. תמיד נעצרתי מתישהוא...
העיקר שתבינו אותו ולא תלחצו עליו. אחרת יקרה ההפך. שיבין וידע שיש גדולים ממנו שלא מצליחים.

בעזהי"ת

 

הם בגודל ובמרקם קשיח של כדורים, אבל טעימות.

הרבה פעמים הפחד מבליעת הכדור היא שמה הוא ישתהה בפה ויהיה טעם מגעיל..

יום אחד אחרי שהסברנו לו את כל השיטות הטכניות ללא הועיל, הוצאתי חמש שקל.
אמרתי לו שאם הכדור בפנים זה שלו.
תוך דקה זה היה בפנים.


מאז הוא בולע כדורים.

והיה לי את התמריץ גם הטוב ביותר בחודשי אני סובלת מכאבים אם אני לא לוקחת אני מתעלפת ומקיאה בלי הגזמה ותחשבו שאפילו בלחץ הזה לא הצלחתי לבלוע! אני פשוט לא מצליחה
ואני משתמשת בסירופ שצריך וזה ממש בסדר

היא היתה אחות בבי"ח ולימדה ככה מאות ילדים-
היא אומרת לילד שידע שהגרון שלו הוא כמו צינור מאד מאד רחב וכל דבר יכול לעבור בו אז אין שום סיבה בעולם שכדור כזה קטן לא יעבור.

משו פסיכולוגי שיכול לעזור.. לנו בתור ילדים זה הועיל..

אני רק ככה הצלחתי לבלוע, וגם עד היום רק עם אוכל

לוקחים ביס של אוכל כלשהו, לועסים היטב, מניחים את הכדור על האוכל הלעוס (כשהוא עדיין בפה...) ובולעים כרגיל.

מנסיון מר... השיטה היחידה שעוזרת גם לי גם לילדי, להסביר לו לחשוב במזן הפעולה לזכור כל הזמן שהוא שותה! ולא אוכל!

זה מדהים זה שני מנגנונים פעולת בליעת אוכל ופעולת בליעת שתיה! ברגע שהוא יחשוב במוח שהוא שותה זה ירד לו כמו מים בגרון

בדוק ומנוסה

אני לא חושבת שאוכל זה עוזר.. גם אני עד גיל 14 לא ידעתי לבלוע כדורים כי פחדתי להחנק

אבל פעם אחת זה פשוט נבלע לי בטעות ומאז אין לי בעיה לבלוע...

אני למדתי אחרי שהיתי צריך לשתות אנטיביוטיקה

אפשר להתייעץ עם קלינאית תקשורת שמתמחה בהפרעות בליעה.

רוב הבנ"א כשמנסים לבלוע כדור עם נוזלים, זורקים את הראש אחורה.

שינסה להוריד את הראש, ואז לנסות לבלוע.

 

אני לא בטוח מה ההגיון, אבל זה עובד.

(חשבתי תמיד שזה בגלל שכדור תרופה יותר קל ממים ולכן צף לקדמת הפה\לוע - לפי ההטיה.

בדקתי עכשיו. הכדור שקע במים.

אולי זה בגלל שהגרון יותר צר כשהראש מוטה אחורה.)

אח שלי אמר לי להכניס את הכדור ממש עמוק, לא להתייחס אליו ולקחת שניים- שלושה שלוקים גדולים של מים.

אני רק בגיל 18, בהיריון הראשון נאלצתי לקחת כדורים (פרנטאל) והיה לי ממש קשה לבלוע אותם. עד שפשוט דחפתי עמוק ולקחתי שלוק ענק של מים..

כשאנחנו נתנו טיפות ברזל לקטנה אמרנו לה שזה ממתק (היא פשוט "גדלה" לתוך זה)
והיא התחילה לבקש אחרי כל ארוחה

נסו אתם לבוא בגישה שתכלס, זה מתוק וטעים!

במקרה זה לפחות זה היה ויטמין אבל גם על זה לא הייתי מעיזה... ילדים עלולים לנסות לקחת את זה בזמן אחר

מאוד חשובה ההבחנה בין ממתק לתרופה. אני לא יודעת בת כמה הבת שלך, אבל אם הייתי אומרת לבתי שהתרופה היא ממתק, זה היה מבלבל אותה ולא נכון מבחינה בריאותית (וכנראה גם בטיחותית כי אולי היא הייתה מנסה לקחת לבד).

 

ועוד משהו- טיפות ברזל הן באמת מתוקות וטעים יותר לקחת אותן, מאשר תרופה רגילה, לענ"ד.

 

בכל אופן, תודה על התגובה

אם יש למישהו איזה רעיון מוצלח...
אצלנו מנסים בהתחלה בטוב, שייקח את זה יפה וברוגע. בד״כ זה לא הולך. לפעמים לפעמים כן.
כשלא רוצה וצורח כמובן, בסוף פשוט נותנים בכח, כי בתכלס׳ גם הילד מבין שזה לטובתו, והוא צורח פשוט כי זה מגעיל... וזה גם יעזור לו אח״כ להתמודד עם כל הממסד הרפואי. כך אני מאמינה. (מניסיון אישי הפוך...)

אנחנו לעיתים מערבבים עם קצת מיץ, יש את הילדים שמעדיפים קצת מיץ כדי לגמור כמה שיותר מהר ויש את אלה שמעדיפים ע הרבה ואז צריך לדאוג שיסיימו לשתות את הכל. כמובן שצריך לבדוק אם ניתן לעשות זאת עם התרופה הספציפית כי לא עם כל התרופות אפשר.

 

וגם צריך לזכור שבהתחלה יותר קשה ואחרי כמה  פעמים כבר מתרגלים ופחות עושים מזה עניין..

 

בהצלחה!

צריך, זה לא נעים אבל יעבור מיד.
אפשר משהו טעים אחר כך בלי תנאי אם היא לוקחת כי פשוט חייבים ואין מצב של לא.
פעמיים שלוש אולי צריך תגבורת של בעל ואחר כך הם לומדים שזו עובדה מוגמרת. מה שיהיה יש מים ומשהו משמח אחר כך.

ואנחנו תמיד השתדלנו להראות להם שגם הגדולים לוקחים תרופות כדי שיגדלו עם התובנה הזו שלכל אחד יש את החוויה שלו כשצריך.

לבריאות ורפואה שלימה

מניסיון של עירבוב אקמולי עם מיץ (בכמות קטנה, כך שיותר קל לדעת אם כל התרופה נכנסה), זה לא עוזר.

אז אתמול באמת היה קשה, אבל היום ברוך ה' הלך הרבה יותר טוב. היא לקחה את התרופה בצורה הרבה יותר רגועה, וגם הזכרנו לה שמחכה לה אח"כ קובית שוקולד/סוכריה. זה חוץ מהדיבורים על כמה היא גיבורה וכו', שגרמו לאחותה הגדולה להגיד שגם היא גיבורה, גיבורה על השוקולד...

 

פפריקה- מעניין מה שכתבת באמצע, כי הבנות באמת רואות אותי לוקחת מדי יום כדורי ברזל, אבל לא הרגשתי שזה עזר כאן.

לא רק לבלוע אלא לומר.
חסר לי ברזל בגוף ואני צריכה לבלוע כדור..
יש לאבא חום והוא לוקח תרופה...

עוד לא הגעתי לשלב הזה אצלינו...
אבל אצל ההורים שלי לא היה גיל מוגדר. כל ילד בגיל אחר.. תלוי במצב שלו...

אני מציעה לך קודם להיבדק אצל רופא ילדים, ולשלול בעיה פיזית (כמו דלקת בדרכי השתן)

אם בקטע הפיזי בכול בסדר, אני ממליצה על ד"ר קושניר.

היות שכנראה יש כאן קטע רגשי, אפשר לנסות גם תרפיה רגשית.

אבל אני מאמינה שד"ר קושניר יכול לעזור יותר מהר, והזמן חשוב, כדי לא להרוס את הדימוי העצמי שלה.

גם לכם וגם לה.

 

אני לא מכירה את ד"ר קושניר שהוצע כאן, אבל אולי הוא יידע לעזור.

 

אם לא, אני מציעה לנסות פסיכולוג ילדים, או תרפיה באמצעות משהו. זה יכול לעזור לה להיפתח ולשחרר את הקושי שגורם לפיספוסים (הבת שלי גם כן מקבלת תרפיה, מסיבות אחרות).

 

חיבוק חם לך ולילדה. שתהיה הרבה הצלחה!

התזה אחת לכל נחיר לפני השינה והילד קם יבש.
זה ביכלל תרופה לדבר אחר אבל לרבים היא הועילה לנושא זה. בקשי מרופא משפחה.
לגבי הנושא הרגשי- אם את רואה להיא מפוחדת/ לחוצה וכד' כדאי לטפל גם באפיק הרגשי כפי שנאמר פה.

תודה על העידוד ועל העצות. באמת לא פנינו עדיין לרופא ילדים, וגם לא עשינו שום טיפול רגשי אחרי המלחמה (רציתי, אך לא היה תקציב לכך. עכשיו אני מבינה שאין בררה, וחייבים להשיג תקציב ויהי מה, כי זו טובת הילדה). תודה על המידע בנוגע לד"ר קושניר. אבדוק.  

על מיטות נפתחות.

אבל אני חחוששת מהאינטרנט. יש פה מישו שקנה אי פעם של חברה "קודקוד"?

מכירים את זה?

http://daily.gozrim.co.il/center/kodkod_kids_bed_2085/#

 

ולא. זה  ממש לא פרסומת..

עוד לא קנינו מיטת יחיד. כשהעברנו את הגדולה למיטת יחיד, זו הייתה מיטה שקיבלנו ממישהו שלא רצה אותה.

 

אני מציעה לכתוב את פרטי המיטה/היצרן באתר, בתוספת המילה "ביקורות/חוות דעת", ולראות מה עולה. לקרוא היטב את האותיות הקטנות. ולחשוב מה הדברים שאפשר אולי "ליפול" בהם, והאם אתם מוכנים לקחת את הסיכון.

 

הרבה הצלחה!

שמעתי שהם על הפנים. מישו פה ש מע אחרת?

אנחנו לא יכולים לקנות ביד 2..

מי יכול לעזור לנו???

מרוצים מאוד. היה יום של אמהות קונות יחד עם 17% הנחה. לחברה שלי יש של קודקוד היא מרוצה. אנחנו לא קנינו כי כשפותחין את המיטה אז היא לא צבועה בצדדים. לנו זה לא התאים כי השארנו את שתיהן פתוחות בצורת ריש.

לא מיד אחרי פיספוס, כמובן. לשמוע ממנו למה לדעתו זה קורה, ומה הוא מציע לעשות.

 

כשאת רואה שהוא מתאפק, ללוות אותו לשירותים.

 

וכשהוא מפספס, לא לכעוס עליו. לתת לו להחליף לעצמו (כולל לנגב לעצמו עם מגבון את הרגליים, שלא תישאר לו תחושה לא נעימה), ולהמשיך הלאה.

 

זה קשה ולא נעים. עם זאת, סביר להניח שזה עוד יותר לא נעים עבורו. אולי הוא רוצה לראות שאת מקבלת אותו ואוהבת אותו גם כשהוא מפספס.

 

הרבה הצלחה!

אנחנו היינו לוקחים אותם באזור שעה 10 (לאחר שנרדמו כבר) לשירותים. ממש תוך כדי שינה. אחרי חודש חודשיים נפסקו ההרטבות והפסקנו לקחת אותם לשירותים.

כל כל פעם שלא פספס קיבל חיוך בדף. אם צבר 30 חיוכים בחר פרס שהוחלט מראש. ברוך ה' איו יותר פספוסים.

אני פעם חיכיתי כמה שעות וצרפו לי את זה למשלוח אחד...

זה יכול לקחת גם כמה ימים

אחרת לפעמים מאחדים וחבל

והכל היה בסדר...

אבל לא להכליל מזה, אולי סתם היה לי מזל

 

קשה לי להאמין שהמכס באמת יקלטו דבר כזה. (חוץ ממקרים חריגים)

מצד נקסט, אין כלל ברור.

אם הם רואים כמה הזמנות באותו חשבון, לאותה כתובת - הם יאחדו.

ולכן או:

• לחכות עד שקיבלת הודעה שנשלח. (כמו ש mami כתבה.)
• להזמין לכתובת אחרת, של חבר \ קרוב. (אפשר כמובן שכשהם מקבלים את ההודעה, אתם תאספו עם ייפוי כח מהם. (וגם תעודה מזהה שלהם - תלוי בכל סניף דואר כמה הם מקפידים\מכירים))
• להזמין לכתובת שלכם מחשבון אחר. (אנחנו במשפחה הרבה פעמים מזמינים מחשבונות אחד של השני. כמובן, אפשר גם לפתוח עוד חשבון לבד.)

 

אגב, קראתי איפשהו שבמסגרת שדרוגים בדואר ישראל, עוד מעט חבילות יגיעו עד הבית. (לא לסניף כמו עכשיו.)

אין אפשרות לבקש העברה או להתלונן עליו, למשל?

הם אומרים שהם מטפלים והם טת שלהם עושים. אבל אני עדיין מרגישה מאויימת מהבנ"א

בהצלחה בכ"מ!

אם האופציה היחידה היא להשאר ולסבול ממנו כדאי לעזוב.

 

שום משכורת ושוב הטבה לא שווה את הפגיעה הנפשית.

עזבתי מקום עבודה כזה. לא עמדתי בזה יותר. זה ממש השפיע לי על הבריאות.

עזבתי למקום פחות נחשב אבל התקבלתי בחום והרגשתי שאני פשוט משתקמת שם - החזרתי לעצמי את שלוות הנפש והביטחון העצמי.

בהמשך עברתי לתחום אחר לגמרי, יצירתי ופתוח שאני מאוד נהנית בו ומרגישה שאני מבטאת בו את היכולות שלי באופן מיטבי. הייום אני עצמאית.

 

אני מרגישה שמקום העבודה ההוא שבו דברים הגיעו עד הקצה, ואחריו מקום העבודה הנעים והרגוע, היו  מאת ה'. בזכותם הגעתי אל המקום שבו אני נמצאת היום.

 

אם אין אפשרות לשפר עמדות כמו שאלעד מציע, כדאי לשקול עזיבה.

 

אם זה גובל בהטרדה מינית - תגישי תלונה.
בעלך לא יכול להתערב?

מה האלטרנטיבה?

עד כמה את יכולה לפתח 'עור של פיל' ביחס אליו?

ומה אפשר לעשות במסגרת מקום העבודה (שאני מניחה שזאת לא ממש התנהגות מקובלת בו)

 

קשה לי להגיד לעזוב עבודה, כלשהי, אפילו.

אבל זה ממש תלוי במה האלטרנטיבות, ומה זה מצריך ממך.

 

ואולי יש פיתרון פשוט של לעבור מחלקה או משהו כזה?

קל זה  לא . להתכונן לתקופה לא קלה , . לא פשוט למצוא פרנסה . אבל זה פשוט לא נכון שתקבלי את כל הדברים הרעים האלו . זה לא נכון לך , לילדים , לבעל . בעיקר -לך . לא מגיע לך את זה . 

למה לסבול

מריבות בין אחים, זה ממש נורמאלי.

אני חושבת שעוצמת המריבות, היא סימפטום למצוקה שהם עוברים בגלל החולשה שלך.

נראה לי שהדבר הנכון ביותר לתקופה זו, הוא להשתמש ב'בייבי סיטר' על בסיס יומי.

אין מה לעשות.

ילדים זקוקים לדמות חזקה שתטפל בהם.

ואם את אומרת שבעבר היה טוב - אז יש סיכוי שהמצב ישוב לכך אחרי שתתאפסו מהלידה, בע"ה.

נותן כלים נחמדים וברי יישום. 
יכול להקל

שיודעת ליצור אווירה טובה

עכשיו, כשאת בשמירה, אולי אולי את יותר במתח- והם מרגישים את זה?

אולי הם לא מבינים למה אמא לא יכולה לעשות א/ ב/ ג וזה מפחיד אותם?

אולי המריבות מולידות הרבה תשומת לב מצידך, כי מגיעים למצב שאין לך ברירה ואת חייבת להגיב

ואם אמא לא "סופרוומן" כמו פעם, אז לפחות הם מצאו דרך אחרת להיות איתה... ולזכות בקשר (גם אם שלילי..) איתה.

אז אולי, ואת כמובן היחידה שיודעת מה יתאים,

אם תעסיקי אותם מראש בכל מיני דברים אפילו שאת בשמירה, 

לא יצטרכו להגיע למריבות?

ואולי הסבר ברור יותר על המציאות,

וגם על כך שהיא לא תשאר כך לעולם אלא רק לתקופה-

יעזור להם להרגע?

וגם מדי פעם לשחרר ושילכו לחברים, או להזמין אליך חברה שיש לה ילד בגיל של הקטן- גם יכול להקל

בהצלחה!!!

ושתקופת הציפייה תעבור בשמחה ובבריאות אי"ה

הילדים שלי באמת ילדים טובים! רק המריבות האלה לאחרונה...
לא רלוונטי להביא מישהי, בטח שלא בכל יום....
אני כבר אובדת עצות. אין לי כוחות רז הם רואים הרבה סרטים. הם מדקלמים את סמי הכבאי.. עד שעשינו מנוי לערוץ מאיר לילדים לפחות שיראו משהו ערכי.
גם בעלי ממש מסכן הוא עובד קשה... ולא תמיד נמצא. ...
אני מקווה שהם לא יחוו את התקופה הזו כטראומטית. בשבילי היא כבר כזו.

ובאיזה שהוא שלב פשוט התחלתי להעניש וזה עבד

לא נתתי סרטים יומיים ולקחתי איזה משחק אהוב לחצי שעה וזה השתפר מאוד

גדול היה בן 3 ובאה אחריו בת שנתיים

באמת כדאי להפריד ביניהם עד כמה שאפשר. לא רלוונטי כרגע מה גורם להם לריב יותר לאחרונה, אבל באמת כדאי להפריד ביניהם כשזה קורה, או עוד קודם לכן- לדאוג שכל אחד ישחק במשחק אחר, בחלק אחר של החדר, וזהו. כמה שפחות מגע וחיכוך ביניהם יכול לעזור להוריד את כמות המריבות.

 

ובד בבד- לדאוג לעצמך, לראות מה את עושה כדי להכניס יותר רוגע לחיים שלך, וזה יחלחל גם אליהם.

גם אם הגישה נכונה היא לא אמורה לבוא על חשבון הילדים המורבצים

ויש דגם דרכי תגובה שכן יכולות לעזור בפועל

לאנונימית - לגבי מה שאמרה לך היועצת, זה באמת נכון וחכם שלא כדאי להתעצבן ולתת תשומת לב שלילית. אבל בכך לא נגמרות דרכי התגובה בעולם. יש עוד המון דרכים, ואת יכולה לבחור לפי שיקול דעתך והיכרותך עם הילד. אפשר לשבת איתו לשחק ובכל פעם שאת רואה שהוא עומד להרביץ - למנוע. בשלווה. אפשר, אם את רואה שזה נהיה משחק בשבילו, לקחת אותו וללכת לעשות משהו אחר. אפשר לומר לו (תוך כדי שמרחיקים אותו) בקצרה - אנחנו לא מרביצים, או לא לומר ולתת לו להסיק - מה שנראה לך יעבוד איתו יותר טוב. בעיניי חשוב לבקש סליחה מהילד שהוכה. אני לא מתכוונת להכריח את הילד לבקש (אפילו אם הוא כבר יודע לבקש) - אין טעם בסליחה שהיא לא בכוונה אמיתית - אלא שאת תגידי בשמו את הסליחה. הילד יראה וייקח דוגמה אישית.

בהצלחה!

ואל תיקחי ללב, זו בדיקה נורמלית לגילו.

להגיב רגוע. אבל להגיב.

אם את לא מגיבה, את מאשרת לו את האלימות.

אבל באמת שאין ממה להתרגש.

כל ילד בריא, עובר שלב כזה.

יש מישהו שעושה ככה בגן או בכללי.. אפשר בכל פעם להגיד לו במצב כזה בנחת כמובן שזה לא נעים ל... שאתה מרביץ לו  ויהיה לו יותר  נעים אם תשחקו יחד יפה...

הוא עדיין ממש קטן.

אפילו לדבר בבירור הוא לא.. אז איך יוכל לסגל לעצמו יכולת התמודדות??

 

אם את מגיבה- כשיש חסך רגשי- הילד ימשיך לעשות זאת שוב ושוב

אבל כשזה לא כך, בוודאי שצריך להתערב.

תאמרי בפשטות: "לא מרביצים, זה לא נעים.. בוא תעשה "טובה".."

וגם לא לקחת את זה קשה מידי. שוב הוא עדיין קטן..

 

תחפשי נעל שתהיה קלה וגמישה.

לא כדאי סנדלים פתוחות כי עלולים ליפול יותר בקלות.

תקני סנדלים סגורות ואז בימים חמים אפשר בלי גרביים

אחיזה טובה בעקב! (שלא יחליק לצדדים)

סוליה גמישה ולא נוקשה

אורטופד מאד מומחה

אמר לנו פעם שאפשר לקנות בשוק ואין שום צורך להגזים במחיר,

ואפשר גם להעביר מילד לילד.

(רק כשיש בעיה אורטופדית צריך להתייעץ..)

איך יודעים שהגיע הזמן לנעליים?

הקטן שלי עוד לא הולך אבל רואים שזה בעיקר מחוסר ביטחון..
השאלה אם לקנות לו נעליים כדי לעזור לו ליציבות או לחכות לשלב שהוא ממש יילך לבד?

כי בפועל הוא רוב הזמן על הרגליים.. הולך מקיר לקיר או עם כל כיסא אפשרי..

שילך תקופה יחף להרגיל את הרגל ורק אז לקנות נעליים.

בד"כ קונים נעליים אחרי חודש שהילד הולך יציב (בלי).

זה טוב לרגל להיות בלי נעל. משלב מסוים כבר צריך, אז קונים. אבל בלי לחץ

וגם אחרי שקונים - כמה שיותר שעות ביום יחף - יותר טוב. נעליים זה לבחוץ, נגד אבנים, קור, לכלוך. אבל בבית בריא יותר לתרגל הליכה יחפה.

אני לא נותנת ללכת בחוץ בלי נעליים.

אני קונה נעליים מיד כשהפעוט לומד ללכת הליכה משמעותית, ומנעילה אותם רק כשיוצאים לבחוץ.

כשמגיעים למקום סגור, אני חולצת לו את הנעליים.

אני נותנת לו להסתובב בבית בלי נעליים, עוד תקופה ארוכה אחרי שלמד ללכת.

הבת שלי גם אוהבת ללכת בחוץ, ולכן קנינו כמו גרביים עם סוליות סיליקון גמישות מלמטה (של חברת 'גומיש'), ועם זה היא יכולה ללכת חופשי בחוץ, אבל זה מאפשר לה להרגיש את הרצפה כמעט כמו עם גרביים בלבד.

כי דווקא אני מחפשת לו כאלה, אבל מצאתי רק בגודל פיצי.. של תינוקות ממש...

http://www.goomish.com/

אבל לאחרונה גיסי התקשר אל מי שמשווקת אותם והיא אמרה שהיא כבר לא מוכרת דרך האינטרנט, ואפשר להשיג אותם בחסדי שמואל.

בהצלחה!

יש לה שני סוגי דגמים: דגם רגיל (בצורה דומה יותר לנעל), ודגם מגף (דומה יותר לגרב).

אנחנו קנינו את דגם המגף, אבל הייתי ממליצה יותר לקנות את הדגם השני, כי במגף לפעמים הרגל יוצאת מהמקום ואז זה לא יושב טוב (אני מחזירה כל פעם, אבל זה מציק). לאחיין שלי היה את הדגם השני ולא היה לו את הבעיה הזו (אולי מידי פעם, אבל הרבה הרבה פחות).

בהצלחה!

וגם אז, כמו שכתבו, בעיקר לבחוץ וכאלה, ובבית גרביים(עדיף מונעות החלקה, אבל לא בלחץ).
כדאי לדחות את זה בקיצור כמה שאפשר.

וגם יש נמרוד עודפים...

קניתי פעם נעליים ולידי ניסתה אמא נחמדה למדוד לילד שלה נעל ראשונה

הוא היה בפחד עצום מהנעל!!!

כי כמה חודשים הלך רק יחף...

אז בהחלט כדאי להתחיל מהר כשהולך יציב,

ויפה מה שכתבה מישהי-

שבבית ילכו יחפים, או על החול/ הדשא וכד'

ולפעמים עם נעליים,

לבד כבר תרגישי מתי התרגל

לא היה שום פחד מנעליים.

הלך חלק.

אולי בהתחלה לא הכי רצו בעולם (תלוי מי),

אבל זה בכל גיל.

בכל מקרה זה אף פעם לא היה סיפור או בעיה.

גם אצל זה שהלך שנה יחף

עכשיו קניתי נעליים לקטנה ב 150 כי זה סוף עונה

סנדלים של פאפאיה יכולים לעלות גם 220.

 

ממליצה לקנות רק נעליים ואולי יותר מאוחר לקנות סנדלים

זה מה שאני עשיתי

הנעל החזיקה עד סוף העונה יפה מאד.

(לא של פאפאיה...)