אצלנו הם היו מדברים מילה פה ומילה שם כשהתחילו את השנה בגן, ורק אנחנו הבנו מה הם אומרים (חתואה= חתולה, איכסאי = מכנסיים וכד') וכ"כ ריחמתי עליהם שהם לא מבינים מה קרה סביבם, ועוד יותר על שאף אחד לא מבין אותם, אבל כיוון שעם תאומים אתה תמיד משווה ובודק פערים (בפרט שאצלנו נולדו פגים בשבוע 34) אז נמאס לי כבר והחלטתי שכל עוד יש התקדמות, אז בלי לחץ ופשוט ליהנות מהדיבור החמוד הזה בינתיים. (אגב, התייעצתי עם קלינאית תקשורת, שאמרה שזה לא קריטי, אלא אם כן הילד מתוסכל מכך שלא מבינים אותו, אז הגדול יותר היה שקט בגן כשבבית כל הזמן שר וכו' והקטן יותר לעומתו היה פורח בגן). אבל אז הגננת דחפה אותנו לאבחונים דרך המכון להתפתחות הילד (זכאים לזה דרך הקופה). היא טענה שיש פערים לעומת שכבת הגיל שלהם. מודה שבהתחלה נלחצתי, והיה לי ממש קושי נפשי לחשוב שכבר בגיל כזה יש פערים, שאלתי אותה: את משווה לגיל שלהם? הם עוד לא בני שלוש... כבר מדברים איתי על פער, מספיק שבבית הספר ידברו איתם כל הזמן על תוצאות מבחנים וימדדו אותם, אבל כבר מהגן? מה הם אמורים לעשות? לכתוב ולקרוא בגיל שלוש?... (ובכלל לכי תסבירי לה שאת עדיין רוצה ליהנות מהדיבור החמוד הזה שלהם, כשהם עושים סלט שלם עם השפה) הייתי בשוק... אמרתי לה שמצידי שיישארו בגן עוד שנה, אבל לי חשוב כרגע שהם יאהבו ללמוד, וישמחו לבוא לגן (ובעיניי התפקיד של הגננת הוא לגרום לילד להיפתח, ולא רק לשלוח לאבחונים...) בכל אופן, בעיקר בגלל הגדול מביניהם, החלטתי שנתעלה על עצמי ונלך לאבחון בכל זאת, ולו בשביל שיהיה זכאי לטיפול קלינאית תקשורת וילדים סביבו יבינו אותו וזה יעלה לו את הבטחון העצמי ואת ההשתלבות בגן. כרגע סיימנו את סדרת האבחונים, והוא זכאי לקלינאית תקשורת (וזה בסה"כ השתתפות עצמית סמלית, כי השאר דרך הקופה). אני הצטערתי שלא ידעתי על זה קודם... זה מאוד עוזר.
בסוף כולם מדברים, אצלנו זה בא להם בבת אחת, וכל התקשורת איתם מדהימה אותי כל פעם מחדש, ממש כל שבוע לא דומה לקודמו. הם מבינים יותר אז הם מתקדמים יותר גם בדברים אחרים.
כך גם היה עם הגמילה מהחיתולים, התחלנו רק כשממש התחילו לתקשר איתנו. לפני כן פשוט לא הבינו מה אנחנו רוצים.
אז אמנם לקח קצת זמן והימים הראשונים היו הכי קשים, גם כי בקושי הבינו וגם הבאלגן שזה יצר מסביב, אבל שאר התהליך היה הרבה יותר רגוע. (והטיפ שלי, בבוא העת: כשמורידים חיתול, לא מחזירים! זה רק יבלבל אותם). אנחנו בהתחלה הורדנו חיתולים לגמרי (הם הלכו בבית בלי כלום) שעתיים-שלוש. היו סירים מפוזרים בסלון ושירותים הם לא ממש רצו בהתחלה, אבל אם היו רוצים, בעיניי הייתי מדלגת על הסירים בכלל. פשוט להראות ממש פרס ולשאול: אתה רוצה? אז בוא תשב, עד שאתה קולט עם הזמן מתי באמת הוא עומד לעשות והולך איתו לשירותים והוא מקבל כמובן פרס או עידוד ובמקביל ביקשתי מהסייעת בגן להראות להם את השירותים, ושילדים אחרים הולכים לשירותים. אגב, מכל הטיפים לגמילה (פרסים, עידודים וכו') מה שאצלנו הכי עזר בבית היה לעבור אחד-אחד על שמות הילדים בגן, ולשאול: שי עושה בחיתול? לא.... שי עושה בשירותים! אסתר עושה בחיתול? לא... בשירותים... וכך עברנו על כל השמות שזכרנו, והם הרי לא רוצים להיות שונים... ואז כששאלנו אותם על עצמם? הם ענו: לא... בשירותים! ומיד רצנו לשירותים... אין מה לעשות, בשביל הגמילה הכי חשוב זה התקשורת (אפילו התחלה שלה) ורצון...
ובהמשך כשראיתי שהם אומרים לי "שירותים" כשבאמת יש להם, הם כבר הלכו לגן בלי חיתול (וזכיתי לסייעת מדהימה ששיתפה פעולה ולא היה לה קל...), אבל באמת אם מוציאים חיתול לא מחזירים. פעם החזרנו ושניהם פספסו, זה מבלבל אותם.
לקטן זה הלך חלק לגמרי, מהרגע שקלט את הרעיון, הלך לבדו לשירותים. ולגדול - היה קשה עם ה"גדולים", לקח כמה שבועות נוספים, אבל לא לחצנו עליו בכלל. גם בגן, הסייעת לא הלחיצה.
בסוף, נסענו למירון לרבי שמעון לחאלקה (באיחור של חודשיים מגיל שלוש) אבל, פשוט, מאז אותו שבוע... לגדול הפסיקו הבעיות עם ה"גדולים" ואפילו גמלנו אותם בלילות בצורה חלקה שאני מאחלת לכולם (המליצו לי לא לחכות עם הלילות, וזה היה חכם מאד, כשראיתי ששבוע שלם החיתולים יבשים בבוקר פשוט הוצאנו את החיתולים בלילה וזהו, רק השתדלנו לא לתת לשתות ממש סמוך לשינה, ומתרוקנים גם לפני השינה, וזה פשוט הלך חלק...)
אז גם התפילות אצל רבי שמעון עשו פלאות...
בפעם הבאה נראה לי שנתחיל עם זה....
המון בהצלחה בבוא העת...
העיקר שהוא ב"ה חזר לעצמו. כ"כ שמחה!
)