פורום הורות (עמוד 225)

מתי את נותנת את המתנה?

 

אבל המתנה לאו דווקא צריכה להיות קשורה לפסח.

אני עכשיו נגיד קניתי למטפלות במעון קרם ידיים ב15 ש״ח. אבל נראה לי כפול 13 זה כבר יוצא סכום רציני! אז באיזה סכום מדובר?

חפשי במקסטוק או חנויות סטוק אחרים למיניהם... יש שם כלים יפים לפעמים ולא יקרים.

צרפי ברכה יפה ועטפי בצלופן.

או לשים בכלי או מסביבו עלים יבשים כאלה לקישוט (הציבעוניים שקונים)

עט יפה+ פנקס
קישוט נחמד למדף
עציץ מלאכותי קטן

עציץ קטן נשמע חמוד.

יש אצלנו סופר סטוק, אולי אמצא שם.

 

 

בסוף מדובר בכמעט 20 נשות צוות....

קניתי ב"הסטוק" עציצים מלאכותיים - כל אחד 7 ₪!

אעטוף בצלופן עם סרט ואוסיף ברכה מושקעת עם למינציה, ויהיה מכובד בעז"ה, תודה!

 

יש את כל חנויות "המותגים" שאפשר למצוא בכל חור.
יש מן הסתם בגאולה, לא סגורה על איכות ומחיר.
יש ברחוב כנפי נשרים כל מיני חנויות עם חולצות מכופתרות.

יש במדרחוב על אחת הפינות את "החנות של הפרסי", לא יודעת איך מה השם האמיתי רק שיש שם אדם מבוגר נחמד מאד ששם תמיד קונים לאבא שלי (יקה שלא החליך את סגנון המלתחה כבר שנים) את כל הפיג'מות של פעם, גופיות ולבנים של פעם, ונראה לי שיש לו גם חולצות מכופתרות. זאת חנות פינתית קטנה כזאת בצד ימין של המדרחוב (אם באים מכיוון כיכר ציון), בחלון ראווה יש כל מיני חלוקים של נשים ובגדים ישנים.

ננסה לחפש בחנויות שאמרת.

תודה!

לא חסר חנויות, החל ממחירים זולים ועד חנויות המותגים. ואם יש כוח בהחלט אפשר לקפוץ לאזור גאולה לראות מה יש שם.

להכין משהו קטן כמו שוקולד צ'יפס וכד'- וכל פעם שילד שואל שאלה הוא מקבל אחד.

להכין חידות בציורים על כל מיני דברים שקשורים לחג

להדפיס קטעי קריאה קצרים ויפים, ולחלק לסועדים בין הדג למרק- שיקראו וידברו על זה קצת.

 

בתמציתיות גם כן-

לבדוק אם אפשר שבעלך ידבר עם גיסתך וינסה ליישב את ההדורים בקשר הזה (כלומר, לגרום לזה שגיסתך לא תכניס את עצמה כל פעם בקשר בין חמותך לילדייך).

לבדוק אם אפשר שבעלך ידבר עם חמותך ויסביר לה את הדברים.

 

אני לא יודעת מתי ואיך דיברתם עם החמות, אבל נשמע לי מאוד חשוב שהשיחה תהיה לא מאשימה, לא ממוקדת במה שהחמות עושה ומפריע לכם, אלא למה אתם זקוקים. כלומר- אתם רוצים שאם הסבתא באה אליכם, היא תהיה רק איתכם (ולא תלך בכל פעם באמצע לעזור לגיסה). אתם רוצים להרגיש שהיא יותר פנויה לילדים שלכם.

 

הרבה הצלחה!

 

מבינה מאוד מאוד כמה שהמצב קשה ולא נעים לכם. והילד שאולי לא יקבל סבתא בבר-מצווה - כואב הלב, באמת.

 

נראה לי שבמצב כזה הייתי משתדלת (משתדלת, כן? אני יודעת שקשה) לקבל את הכאב הזה כעובדת חיים. כעוד אחד מהדברים הלא משמחים שיכולים לקרות לנו לפעמים ואין לנו שליטה בהם - צריך רק ללמוד איך לחיות איתם הכי טוב שאפשר. נניח (חלילה וחס, לא עלינו וכו') שהייתה לילד סבתא שמאושפזת ביום הבר מצווה ולא יכולה להגיע. נניח שהייתה סבתא רופאה, שפעמיים בשבוע מזעיקים אותה והיא חייבת לעזוב הכול ולרוץ לעשות החייאה. נניח שהייתה סבתא עם נכות שאין לה יכולת פיזית לטפל בנכדים. ויש גם תרחישים עצובים יותר בעולמנו... כרגע אין נכות פיזית שאתם רואים, אבל יש אצל סבתא משהו שחוסם את הקשר, והא לא יכול להתממש כמו שהייתם מייחלים (אגב - אני מסכימה איתך לגמרי שהגיסה היא לא הסיפור כאן, וזה עניין אישי של סבתא. אם לא היה הטריגר של הגיסה מן הסתם היה טריגר אחר).

זה לא אשמתכם, זה לא תלוי בכם, זה לא קשור אליכם. זה עניין של סבתא. מסיבה שלא ברורה לכם, היא לא יכולה כרגע להיות סבתא במשרה מלאה לנכדים. ככה זה.

עכשיו - איך חיים עם המצב הזה, איך צולחים אותו בשלום? אילו אפשרויות יש לכם? איזה סוג אחר של עזרה עם הילדים אתם יכולים להשיג אם הנתיב הזה חסום? איך מנחמים את הילד על כך שלמרבה הצער סבתא לא יכולה להגיע? (לא יכולה! אני בטוחה בכך. מחסום רגשי יכול להיות חזק לא פחות ממחסום פיזי. באמת, מניסיון.) נסו לחשוב מה הייתם עושים במקרה שהייתם רואים מול העיניים את המחסום, איך הייתם מתמודדים כשברור שהמחסום הזה לא בשליטתכם ואין לכם השפעה עליו.

הרבה הצלחה, ואהדה לכם בהתמודדות הלא-קלה.

 

 

אין לי מושג אם זה הכיוון אצלך אבל אולי את מאוד מוצלחת, הילדים שלך מאוד מוצלחים וגיסתך אולי מרגישה שמשהו בך ובמשפחתך מאיים על הקשר שלה עם אמא שלה, או שיש משהו בעייתי בקשר שלהן בלי קשר אלייך, כי הקשר לא אמור להיות מאויים ברגע שיש גם גיסה בסביבה ושגם אותה אמא שלה אוהבת, זה מראה על בעיה. 

בין אם יש משהו בהשערה שלי ובין אם לא יכול להיות שיכול לעזור לך לדון אותה לכף זכות, לשים לב אם הצדדים המוצלחים בכם מאוד מובלטים, אולי כדאי להנמיך פרופיל, לשים לב, להיות רגישים, ואם זה ממש לא הכיוון אז פשוט להבין שהיא מסכנה אם הקשר שלה עם אמא שלה כל כך ברצפה...

 

באמת נשמע ממש לא פשוט...

בהצלחה רבה!!! ושלא תתני לדברים האלו להעיב על השמחת חיים שלך 

מקווה שעזרתי במשהו

וגם די מגעיל.. מצד הגיסה.

 

אולי משהו באינטראקציה בין החמות לביתה. לדוגמה, הבת מקנאה בכם, ולאמא יש כלפיה איזה "רגשי אשמה/חוב" מתקופות קודמות וכד'.

 

אם ניסו לדבר עם האמא, וגם עם הגיסה, ולא עזר - אז לכאורה הפיתרון הוא קודם כל "להפוך את הראש"..

 

כלומר: כרגע את חושבת שה"הפסד" הוא של ילדייך/שלכם, והחמות בעמדה שהיא "בסדר".

 

מן הסתם את יודעת שיש משפחות שזה בדיוק ההיפך: החמות מאד רוצה יותר קשר עם הנכדים, והתלונה היא שההורים לא מספיק דואגים לכך.

 

לכן, בהיות שניסיתם ללכת בדרך הנורמלית, שרוצה את הסבתא עם הילדים וכו', וזה לא כ"כ הלך - אולי כדאי להחליט שאתם משנים גישה. כלומר: בלב תמשיכו בהבנה הנכונה שמצב נורמלי הוא ששמחים שהסבתא לא "משתמטת", ותקוו שכך יהיה בעתיד. אבל בפעל, פשוט תפסיקו לחלוטין להתייחס לכל הענין.

 

למשל: ההזמנתם לאיזה אירוע, והבת "קראה לה דחוף".. תשמעו, תגידו בחצי-אדישות: חבל, דווקא אירוע ממש יפה, ממש חבל שתפסידי להיות בו עם הנכדים. אבל אם דחוף לך, אנחנו לא רוצים להפריע..

 

תוך זמן מה, יש להניח שהיא תרגיש שהפסיקה להיות "מבוקשת" על ידכם, אלא מקבלת עידכונים, ולא פידבק של אכזבה אם לא מגיעה, אלא "השתתפות בצערה על מה שהפסידה", בלבד.

 

יתכן שההודעות החוזרות ונשנות של "חבל" על מה שהיא הפסידה עם הנכדים אבל "מבינים".. יגרמו לה לתפוס שבעצם היא זו שמאבדת קצת את הנכדים הללו... ואז אולי כיוון הרוח ישתנה. אולי אפילו "תיעלב" פתאום שלא איכפת לכם כבר..  וזו תהיה הזמדנות לשינוי: בוודאי היינו מאד שמחים, אבל אנחנו לא רוצים ללחוץ אפילו שחבל לנו שאת מפסידה קצת את הקשר איתם וגם הם היו שמחים בך..

 

הקיצור: "ההפסד כולו שלה". אתם לא עשיתם, לפי התיאור, כל רע. אין מה "לקנא". תרגישו בנוח. ה' יעזור שייתתקן.

פתחתם לי כיווני חשיבה חדשים.

שבוע טוב וחודש טוב!

אם הוא לא עושה מזה עניין- לא הייתי עושה עם זה משהו. סה"כ התנהגות צפויה לפי התיאור...

אם הוא לקח את זה קשה אז אולי שיספר לסבתא מה הוא הרגיש.

 

לגבי ילד הבר מצווה להכין אותו מראש שאנחנו מזמינים את סבתא ואם חשוב לו במיוחד שהיא תהיה בכל האירוע אז שהוא יבקש ממנה מראש שהיא לא תצא באמצע ומצד שני להכין אותו שלפעמים לסבתא קשה להישאר ולא נורא...

 

לפעמים מה שמבוגרים יכולים לדון בו רבות, משפט של ילד עושה בגדול...

(איך הבן שלי אמר לי פעם? חיכיתי וחיכיתי ולא באת...)

אם לא- אולי זו הזדמנות להזמין ולנסות לפייס. ואם זה לא יעבוד- לפחות תוכלו להצביע לסבתא קונקרטית על הנקודה כדוגמה במידה ויתפתח שיח בנושא..

חביתה

לביבות תפ"א

קציצות ירק

פירה

צ'יפס

חטיף צ'יפס

 

כמו שכתבת - מרק

וגם גפילטע זה מצויין.

 

ואם רוצים על בסיס מצה - תהיי חייבת להשרות את המצה במים או חלב.

אפשר להכין מזה בסיס לפיצה במחבת, או מה שקוראים מצה ברייט.

 

ואפילו מתוק - כדורי שוקולד או בסיס מצה שרויה לעוגת גבינה/שמנת - מה שביום רגיל היא עוגת ביסקוויטים.

כדי שיהיה יותר רך עדיף להשתמש בקמח מצה.

 

גם אצלי הקטנים לא נוגעים במצות.

 

כשהיינו קטנים אמא שלי לימדה אותנו להוסיף שברי מצה או קמח מצה לנס קפה או שוקו על בסיס חלב - טעים ומשביע.

 

מה עם מצה עשירה? זה די נמס בפה, ואם לא, אז אפשר בחלב או להוסיף לפירות מרוסקים.

 

ויש מתכונים ללחמניות מקמח מצה.

וכמובן עוגות...

 

חג כשר ושמח.

גפילטע, מרק וכו' יש גם בפסח.

וגם תפוא, ציפס (גם אמיתי וגם חטיף), ביצה.

 

ואולי אם יש צורך, אז אפשר לתת גם קיטניות. זה הרי לילד קטן. יש קורנפלקסים כשרים לפסח.

קמח מצה, ביצה, שמנת חמוצה, פודינג וניל , סוכר וקורט מלח. וחלב כמובן

נראה לי ניתן לו ביצה,גפילטע,מצה,בשר,קניידלך, ננסה להשיג ציפס וקציצות.

על בסיס מצות או קמח מצה

קרקרים על בסיס קמח תפו"א

לוותר על העזרה הזאת או לצמצם בכך?

ב. אתם בלבד מחליטים על תדירות המפגשים,

ג. עבודה עצמית לא להתרגש ממנה.לא תוכלי לשנות אותה אלא רק את הגישה שלך.

אני מזדהה עם כל מילה שלך!

וכולם תמיד מייעצים להתגבר ןלעשות עבודה עצמי. אבל לפעמים זה לא עוזר.

לפעמים החמות פשוט קובעת מה יהיה!


היא מתערבת לי ממש מה לעשות עם הילדים!

לומדים לחיות בצמצום ובאושר.

מפחיתים ביקורים, מפחיתים טלפונים עד שלומדים להתנהל בעצמאות מוחלטת. אין דבר כזה היא "מתערבת"

אתם נותנים לה להתערב. אם הייתם 100% עצמאיים לא הייתם נותנים לה מקום להתערב אבל אם יש היסוס אז היא תופסת את ה"וואקום".

כדי ליישר את המקל צריך לכופף אותו לצד השני עד שיתיישר ואז תוכלו לתת לה את המקום שלה כסבתא.

מה זאת אומרת "אתם נותנים לה להתערב"?

 

חמותי מתערבת!

 

היא לא שואלת ואין שום "וואקום"

 

שתביני על מה אני מדברת, היא נותת לי הוראות מה לעשות עם הילדים בכל רגע נתון!

 

ואם החלטתי החלטה לא לרוחה, היא מתערבת וקובעת, כן ממש כך, קובעת מה לעשות!!

אני באופן אישי מאמינה בתקשורת תקינה ואז הכל נפתר. אם המצב ממש חמור אתם יכולים לפנות לגישור משפחתי ולתת לאדם שהוא צד שלישי ניטראלי ומוסמך לעשות זאת לטווח בניכם ולהגיע להסכמות. זאת כמובן במידה והיא מודעת לחוויה שלך ממנה! ואם היא לא מודעת אז כדאי לעדכן אותה. לפעמים אנשים שאנחנו אוהבים חושבים שהם עושים דברים בשבילנו אבל למען האמת הם לא מבינים שהם רק מפריעים ומתסכלים אותנו.. אבל הם לא יודעים! הם חושבים שהם עושים טוב, ואם הם היו יודעים אז הם לא היו עושים את הדברים שגורמים לנו לתסכול ומפח נפש. במידה ולאחר שיחה זה לא נפתר תמיד אתם יכולים לפנות לאדם שמוסמך לעשות גישור משפחתי וככה להגיע להבנות ולתקשורת עתידית נכונה יותר. אני פניתי לזה כי הייתה לי בעיה עם גיסי וב"ה זה עזר לנו מאוד והוא כבר לא מתערב במקומות שהוא לא אמור, זה גרם לנו להבין כל אחד את הצד השני וללמוד כיצד להתנהל בצורה נכונה כמשפחה. בכל מקרה, בהצלחה רבה!

כל הזמן בפורום מציעים לי לדבר איתה, לשוחח איתה, להגיע איתה להבנות,

 

תגידי לי איך אפשר לבוא לבנ"א שזה האופי שלו, שהוא יבוא ויעיר גם לאנשים שהוא לא ממש סעל סמכות כלפיהם.

 

דבר ראשון, אין שום סיכוי ללכת לייעוץ בקשר אליה, כי אף אחד לא אומר לה שהיא לא בסדר,

 

אף אחד לא מעיר לה ומי שמעיר לה היא תהדוף את ההערה שלו ותסביר לו למה הוא טועה.

 

היא תמיד צודקת נקודה.

 

נראה לך שהעניין פשוט, לדבר, להגיע להבנות, פה אין הבנות.

 

ויש רק אחת שקובעת, וזו היא.

 

בנוסף האפשרות של לדלל מפגשים לא אפשרות מכיון שאנחנו גרים לא רחוק מההורים של בעלי,

 

והאפשרות של לעבוד דירה גם כן לא קיימת, בקיצור מה שאפשר זה פשוט להבליג לנשום עמוק ולקוות שלא יהיה צורך בפסיכולוג עקב עומס נפשי מההערות שלה..

 

סליחה אם אני מנצלש"ת...

 

להקדים תקשורת אסרטיבית לחיבוק הדוב המשפחתי

 

עוד דבר:

לגבי 'לדלל מפגשים' - זה לא בהכרח הכול או לא כלום. תראי אם יש לך אפשרות להפחית ממעמסת הביקורת שאת מקבלת גם כשרשמית אתם נפגשים. למשל - היא אומרת לך מה היית צריכה להלביש לילדה, את נזכרת ששכחת משהו בחדר והולכת לחפש (לשעה). היא מתלוננת עלייך שאת דורשת יותר מדי מבעלך, את לוקחת את התינוק ויוצאת לקנות ירקות לארוחה. יש סיכוי זעיר שתוך כמה זמן זה יעביר את המסר, שאם היא רוצה אותך באזור כדאי לה להיות ידידותית כלפייך, אבל גם אם לא - העיקר שבינתיים את חוסכת מעצמך שיחות מקטינות.

את הזמן שהתחמקת מדיבור מאשים תנצלי לעצמך לחזור על מנטרות של עוצמה, על כך שנבראת בצלם א-לוהים ונשמתך חוצבה מכיסא הכבוד, על הביטחון של ה' בך שהפקיד בידך את הנשמות הטהורות האלה... כאלה

 

 

לספוג -אבל לא באופן פאסיבי . לא כי בעל המאה הוא בעל הדיעה - כי כנראה מאד אכפת לה . מאחר והיא משתתפת פעילה. לחפש את הטוב , ואם קשה , איכשהו לתמרן את הדיון . לחשוב על דרכים יצירתיות לתמרן את המצב או את השיחה . קשה ,אבל משתלם - ולא רק בצד הכספי.

כי באמת המצב הוא רק להתמודד ועיצות איך להתמודד ועידוד זה הכי עוזר

שעם כל הכעס וחריפות הדיבור על החמות, באמת יש דבר אחד שמאוד עוזר לי..
כל פעם כשהיא מתערבת אני מנסה לדמיין שזו אמא שלי ואיך הייתי מגיבה אילו אמא שלי הייתה מתערבת ואז אני משחררת ונרגעת...

כשאמא שלי מתערבת זה לא מפריע לי בכלל.
ואני יודעת שחמותי מתערבת מתוך רצון טוב.
זהו קצת לתקן את הלשון הרע שכתבתי בהודעות הקודמות..

מדהימה שאת ככה עובדת על עצמך!

בזכות השאלה שלך קראתי איזשהוא חוזר של הרבנות הראשית המתאר מקרים של סרטי חיזוק מפשתן בבגדי צמר, תוית מפשתן התפורה לבגד צמר, כיסים מפשתן התפורים לבגד צמר ועוד...אז לא לסמוך על הכתוב בתווית, כדאי לשלוח למעבדה.

בבגד צמר תמיד יש לבדוק. לא רק אם יובא מחו''ל.

ואם יש חשש- ברור שיש לשלוח למעבדה. הרי את לא רוצה להסתכן בלבישת שעטנז.

בבגד כותנה - בעיקרון אין חשש, גם בארץ וגם בחו''ל.

 

קניתי בזארה כמה חצאיות וג'קטים לחורף - את כולם שלחתי למעבדה.

 

זה לפי מה שאני עושה. כמובן שאינני פוסקת הלכה. 

גדר תיל- איך את יודעת מה נעשה עם צמר ומה לא? (יש דברים שברור שזה רק כותנה, אבל יש כאלה שלא).

ואיפה יש מעבדות שעטנז? וכמה זה עולה?

או איזשהוא בגד חורפי ואני רואה שכתוב בתוית שמכיל צמר,

או מעיל וכד' שנראה לי לפי הבד שיש בו צמר, אז שולחת למעבדה.

אני לא ממש זוכרת כמה עלה לי לפריט, אבל זה בערך 30+ , ומתומחר לפי כמות העבודה שיש להם לעשות.

חצאית זה זול יותר ממעיל כמובן.. כמו בניקוי יבש.

 

לגבי מעבדות - תעשי חיפוש בגוגל.

 

 

 

הסברתי לילדים שחוץ מהחלוקה הרגילה לסימנים (קדש ורחץ...), אפשר לחלק את ליל הסדר לארבעה שלבים עיקריים, על פי הכוסות - בתחילת כל אחד מהשלבים מוזגים כוס, ובסופו שותים אותה.

לכן, בהקבלה, נמזוג לנו בכל יום כוס מיץ ענבים, ונשב ללמוד כמה דקות על חלק אחד מחלקי הסדר.

ביום הראשון - על נוסח הקידוש. למדנו ושתינו כוס ראשונה.

ביום השני - בחרתי חלק מהמגיד. למדנו ושתינו כוס שנייה.

ביום השלישי - על המצוות שקשורות באכילה בליל הסדר (מצה, מרור, כורך). למדנו ושתינו כוס שלישית.

ביום הרביעי - בחרתי חלק מההלל. למדנו ושתינו כוס רביעית.

ביום החמישי - למדנו על אליהו הנביא, ושתינו כוס חמישית (אפילו שבליל הסדר לא שותים אותה).

זה היה קצר, משהו כמו רבע שעה בכל יום, והם מאוד נהנו.

 

 

20150324202420.pdf

מכל הכיוונים, ליצור רביעיות בחיבור בין קלף לקלף. מאתגר...

למה שלא תקחו רכב טיפה יותר גדול, כמו מאזדות לסוגיהן, או פג'ו 308?

רק לאמבטיה יש מקום?

 

רכבים אחרים זה יותר יקר ופחות חסכוני בדלק...

לנו העגלה + אמבטיה (ברייטקס) לא נכנסה בבגאז' של היונדאי גטס. אבל אם אתם אם ילד\שניים אפשר לשים את שאר הציוד במושבים הפנויים

אז בכל מקרה - נשמע שעדיף לך שהם לא ילכו מהבית בשעה 2:30.

ומעדיפה שחברים יתחילו לזרום רק בארבע...
ואם מידי פעם הם הולכים לחבר לא מפריע לי.
( ברור שלא כל יום אולי פעם בשבוע....)

לכל בית יש את הסדרים שלו.

 

תחשבי למשל על אימא שבכל יום ראשון ורביעי חוזרת מהעבודה מאוחר.

אז בבית הזה, אימא תרשה להזמין חברים רק בימים ב' ג' ו-ה'.

 

יש בית שבו יש ילד מיוחד, שחוזר הביתה בשעה חמש.

שם אימא מרשה להזמין חברים רק עד חמש.

 

אז אצלך הכלל הוא שאין להכניס הביתה חברים לפני ארבע.

זה לא סותר שהילדים שלך ילכו לחברים שלהם, בשעות שמתאימות לבית המארחים,

הרי לך זה לא מפריע. נכון?

 

בשתיים ועשרים ואז חזר בשלוש וביקש שעכשיו החבר יבוא אליו.....
ולא ידעתי מה להגיד......

או הגדה מיוחדת

ספר/הגדה עם הקדשה מהבת הצדיקה?...

עם הקדשה מלבבת? ועם תמונה משפחתית? פרטים בחנויות צילום...

לא בצורה מוגזמת, אלא פשוט כחלק מהחיים בתוך משפחה

אצלי למשל זה הפוך ממך -

גדלתי בבית שלא נתנו לי לעשות כלום בתור ילדה

אם הפתעתי את אמא שלי בשטיפת כלים - היא נלחצה שיכולתי לשבור משהו

אם עזרתי לקפל כביסות היא הייתה עוברת אחרי, פותחת ומקפלת מחדש

להחזיק מגב בחיים לא לימדה אותי

וגדלתי פשוט בורה בכל הנושא של עבודות בית

בגיל גדול יותר - החדר שלי תמיד היה מבולגן, ורק קיבלתי על הראש כמה זה לא בסדר

במקום הדרכה איך מסדרים בצורה יעילה, או עזרה במציאת מקומות אחסון לדברים שלי...

היום... קשה לי מאוד עם עבודות הבית ולתקתק דברים

(מסתבר שיש לי גם רמה מסויימת של קשיי סדר וארגון, שלא אובחנה)

 

לילדים שלי אני נותנת מגיל ממש קטן - לטאטא ואפילו לשטוף (לפעמים)

עזרה בנקיונות פסח זה אצלנו מגיל שהם מסוגלים להחזיק ספוג ביד - משפשפים קירות עם ספוג ומים והם מאושרים

גם אצלנו זה כך. אני פחות אוהבת את עבודות הבית, ועשיתי הרבה בתור ילדה, ובעלי ממש לא עשה כלום, והיום הוא חרוץ ממני בהרבה וממש מסתדר יופי עם התקתוק של הבית.
אז אני כן מסכימה במקום מסויים עם מה שכתבה מימיק, אם כי יש לי הסתייגויות.
א. היא בעצמה כותבת שיש לה כנראה בעיית סדר וארגון, ולכן זה שלא התנסתה בעבודות הבית כשהייתה ילדה, לא ראיה לכך שגם היום היא לא מסתדרת, כי יתכן וזה נובע מקושי אובייקטיבי אחר.
ב. לדעתי עומק העניין הוא פחות בעשיה הטכנית כן או לא, אלא יותר בגישה שמשדרים לילדים ביחס לעניין הזה. מניסיוני, אני גדלתי בבית שאמנם נתנו לי לעזור הרבה, ואף הכריחו אותי במקום מסויים, בכ״ז בת בכורה ויש הרבה ילדים בלע״הר וצריך לעזור... אבל יש מצב שבמקום מסויים שדרו לי שעבודות הבית האלו הן דבר מעצבן ומעיק. אני זוכרת משפטים כמו:״גם אני הייתי רוצה לשבת עכשיו לקרוא ספר!...״(שאמא שלי הייתה אומרת לנו כשאנחנו היינו קוראים והיא הייתה צריכה עזרה.) אז אני חושבת שבתת מודע זה מכניס לראש שספר, זה מה שכיף. ומה שעושים בבית, זה מעצבן. אז מי אוהב לעשות מה שמעצבן? נכון, אז חייבים. אבל זה הכי הגיוני (שוב, לא מוצדק, אבל הגיוני!) שבעולם שאני ארצה לעשות קודם את מה שכיף לי ונעים לי.
מצד שני, אני רואה את בעלי. שגדל בבית עם אמא מאוד מאוד נקיה ומסודרת. היא לא נתנה להם לעשות כלום, אבל אני חושבת שהגישה שלה לדברים האלה היא מאוד בריאה. כי עד כמה שאני מבינה וגם ממה שאני רואה היום עם הנכדים, היא לא הייתה מהאימהות הלחוצות האלה שלא מאפשרות לשום בלאגן או לכלוך להתקיים. אני חושבת שגם כשהם היו ילדים היא הבינה את הבלאגן, ופשוט ידעה גם לתקתק הכל אחרי זה. וזה שלא נתנה להם לעשות דברים- זה לא היה מתוך לחץ, לדעתי. היא פשוט עשתה לבד, כמו שהיא אוהבת.
וכמו שאני מכירה אותה, אם בעלי נגיד היה רוצה לנקות משו, היא בחיים לא הייתה לוקחת לו מהיד. היא הייתה נותנת לו וזה, ואח״כ, כשהיה הולך לענייניו הייתה מנקה אחריו. אבל לילד- נתנה הרגשה טובה.
ומעבר לזה, אני חושבת שהיא תמיד שדרה (ומשדרת) שבית נקי זה כיף. ואיזה כיף לנקות. כיף! אז בעלי ממש ספג את זה והוא גם ממש אומר לי- מה, את לא נהנית מזה??
חחח... לא! מפתיע?...
קיצור... הארכתי. בהצלחה!!

בעלי גדל בבית שנראה כמו מחסן (ואפילו יותר גרוע. לא רואים את הרצפה מרוב שיש שם ערימות של דברים... ואני לא מגזימה!) ולא עשה כלום בבית. וגם בבית שלנו הוא לא מסודר, תמניד הנעליים שלו מפוזרות [למרות שאם אבקש ממנו לעזור הוא יעשה בשמחה, זה רק שצריך לבקש ממנו והוא לא עושה מעצמו]

 

אני כן עזרתי בתור ילדה, וכן חשוב לי שהבית יהיה מסודר.

ילד שיעבוד כמו עבד - ישנא את זה מקטנות ועד זקנה

אולם ילד שמשתתף במטלות הבית אך לא בצורה של עבדות - יעשה זאת גם שיגדל בשמחה

אני חושבת שזה תלוי איך מקנים את זה, את אומרת שיש לך קשיים רגשיים שקשורים לעזרה בבית, אולי זה כי כפו עליך לעזור?

אולי חייבו אותך לעסוק גם בעבודות בית שלא אהבת? או שהתנו את העזרה שלך בבית בדברים אחרים?

זה יצר אצלך קונוטציה שלילית.

 

אני חושבת שאם משתפים את הילדים בכיף ובחוויתיות בעבודות הבית הם יאהבו אותם גם כשיגדלו.

 

 

האישית של הילד..

כך שיכול להיות שההורים יטביעו בו משהו,

אבל הבחירה שלו האם להתמיד בדבר/ לנטוש אותו תלויה בו..

אם העזרה היתה רק מתוך דרישה וקפדנות או שדרשו יותר מכפי כוחו של הילד ולא ידעו גם לסלוח לפעמים כשצריך- אז לדעתי זה לא יחקק אצלו כדבר חיובי...

אבל אם קבעו כללים ולא העבידו בפרך אלא התאימו את הבקשות לפי גילו וכוחו של הילד וגם פירגנו לו והביעו הערכה- בודאי שזה ילך איתו ויעזור לו בהמשך

זה תלוי במה שהאדם ראה בבית (בחלוקת העבודה בין הוריו, בהתגייסות של כל אחד מהם למטלות הבית במידת הצורך),

תלוי בכמה האדם התרגל לעזור בבית ומאיזה מקום פנימי ההרגל הגיע (מרצון ובחשק, או בכפיה ובתחושת אין-בחירה),

ותלוי באופי של כל אחד.

ביקשו את העזרה בבית אם זה בלחץ ובכפיה בלי לתת לילדים זמן עם חברים ולשחק זו הסיבה שכשהם גדולים הם אנטי.מכירה את זה אישית במשפחה אחת ולעומת זה אני גדלתי בבית מסודר ונקי וכן היינו עוזרים בכיף זה היה ההנאה שלנו הילדים לפחות שלי .כי אף פעם לא הלחיצו אותי בזה .אולי... ככה אני חושבת

זה ממש תלוי בדוגמא שההורים נותנים אם ההורים דורשים מהילד לסדר ולנקות והם בעצמם לא עושים את זה הכוונה שהם נותנים פקודות לילדים אני אתן דוגמא האמא יושבת וקוראת ספר ודורשת מהילד לנקות את השולחן אחרי הארוחה זו גם סיבה לאנטי לפי דעתי .

ככה הם לא מגיעים לביתם כשאין להם מושג מה לעשות...

איך לשטוף כלים ואיך לשטוף רצפה... ואיך לתלות כביסה..

חוץ  מזה הם חלק מהבית כך שאין סיבה שלא יעשו דברים.

אולי לא לעשות את זה בדרך מעצבנת אלא בדרכי נועם ושלום ואז גם בביתם הם יעשו זאת בכיף.

 

למרות שלדעתי העשיה בבית אחרי החתונה זה הרבה עניין של עצלנות או חריצות... 

העצלנות היא רק סימפטום חיצוני לחוסר מוטיבציה פנימית. והחוסר הזה, יש להבין מאין הוא נובע.

מטרי העלית נקודה מעניינת.

אני מרגישה שאני עצלנית.
למרות שכרגע בעלי ממש מזכיר לי שאסור לי לשפוט את עצמי כי אני בתחילת הריון שני ועם תינוקת בבית ואני לא בכוחות הרגילים שלי...וזה נכון..לפני ההריון היה לי הרבה יותר כח והבית היה נראה בהתאם. עכשיו לכל פעולה אני צריכה מלא כח רצון ושכנוע עצמי......

אבל זה נכון שברקע יש גם חוסר מסויים...אצלי למשל זה להיות כמעט כל יום כל היום לבד בבית....
לא נכון לי לעבוד כרגע. אבל רוצה שיהיה יותר תוכן ומשמעות לכל יום..ולפעמים המטלות מצטיירות כמה שלוקח ממני את היכולת לחיות חיים מלאי תוכן אחר...

סתם כי אין לי חשק, וזה עצלנות.

יותר כיף לי ונח לי לשבת על הספה ולשתות קפה...אפילו שיש לי אלף דברים לעשות.

אבל זה משהו שצריך להתגבר עליו..

אם היו אומרים לך שחמיך וחמותך עוד שעה בדלת, כבר היה לך חשק?...
מוטיבציה.....

בתור אמא: כמה לילחוץ על הילדים (הצעיר שבהם בן 13) בנושא סדר וניקיון. כולם בלאגנסטים ברמות שונות, ואני "טובעת" בבלאגן . מיצד שני לא רוצה לספק להם חוויה שאני מדברת איתם בעחקר על נושאים אלו ו"רודה" בהם.

ילדים פשוט צריכים ללמוד לעשות סדר זה לא תמיד נולדים עם זה. תבחרי משהו אחד תושבי יחד איתם לסדר שלב אחרי שלב תוך הסבר מה ואיך. אח"כ אפשר לתת צ'ופר על הצלחה.
(לדוגמא, ישבתי עם בתי מספר פעמים להסביר איך מסדרים את התיק ליום הלימודים הבא.)

 

נמאס לי להעיר לילדים על הבלגן

 

 

זה ממש לא חשק

התכוונתי שצריך איזה שהוא מניע לפעול. ואם אין מניע אז אני מתנהגת בצורה שמתפרשת כעצלנות. אבל למה מגיעה העצלנות? מדוע אין משהו שיניע אותי לסדר את הבית?
זה כבר שאלה שכדאי להעמיק בה.
ונראלי חפרתי מספיק

לדעתי ממה שאני רואה במציאות 

זה שגדלתי תמיד עם מציאות שעזרה ועבודות הבית זה חלק מהחיים הרבה יותר קל לי  היום.

בעלי גם בא מבית שהבנים היו להם גם תפקידים ואני רואה את ההבדל

ביחס לחסרות שלי והסביבה שלא היו רגילים מגיל קטן לעזרה שהיום הרבה יותר קשה להם להסתדר.

כמובן שזה לא חד משמעי כי יש גם אופי יש כאלא שאף פעם לא יתחברו לעבוודות בית מסויומות וכו'

בהצלחה!

וברמב"ם כתוב את כל התהליך של חזרה בתשובה...

שעוד לא נעשה - לא לעשות בשום אופן.

 

אם משהו שנראה לך לא רואי וכבר נעשה - מצטערים לא רק כשיגיע יו"כ...

 

חרטה אמיתית, עזיבת החטא, קבלה חזקה לעתיד, כולל מה שצריך באפן מעשי כדי למנוע.

 

ווידוי לפני ה', עם הזכרת זה שהתחרטת עזבת וקיבלת לעתיד..

ואם לא ילך - אז אין ברירה אלא לשים בתרכיז עם קצת מים וכד' ולערבב היטב, עד שלא יפחד. העיקר הכל בלי לחץ. הלחץ גורם שעוד יותר לא יוכל.

אז לשבור בתוך המעדן

אל תפוררי את הכדור בשום אופן, כי הטעם הגועלי ישתלט.

אם הכדור לא נבלע כששמת מעל כפית מעדן, תתני לו כפית נוספת בלי להוציא מהפה.

תחזרו לרופא ותבדקו אם יש אפשרות לקבל את זה בסירופ. שווה לנסות.

לא "לדחוף" אותו לעומק. אם לכדור יש טעם מר - לא מרגישים אותו בקצה הלשון.

כנראה שיש לו איזה מחסום פסיכולוגי הוא מנסה לבלוע ולא מצליח, וכמעט מקיא, בסוף פוררנו והוא שתה, יכול להיות שיש בעיה שלא מצליחים לבלוע כדורים? הוא ממש מתוסכל במיוחד כי אחיו הקטנים ראו וצחקו כי הם שתו בלי בעיה...

ככה ממש לא שמים לב שבולעים. נוסה עם בן שנתיים!

וזה אכן מעין "מחסום פסיכולוגי". 

 

אל תתנו לקטנים לצחוק. תגידו בשלוה - יש ילדים שזה ככה אצלם, ובמשך הזמן הם מצליחים; זה לא קשור לקטן או גדול. גם לו תגידו כך. קודם כל, להפחית את הלחץ.

 

תגידו לו שבינתיים תפוררו ותשימו במשהו מתוק - ועם הזמן הוא יראה שזה מצליח ללא בעיה. כלומר: שידע מראש לצפות לכך שפתאום זה ישתנה, וכך לא יכניס לעצמו לראש שזהו-זה..

אני עד עכשיו לא בולעת כדורים. תמיד פוררתי את זה וכו וכו. אם יש תחליף לסירופ אז אעדיף לקחת בסירופ.
אקמול אני לוקחת של ילדים/ נוזלי ...
ואני בת 23 לצורך העניין.
משהו פסיכולוגי. לא עוזר. גם כשהייתי צריכה לקחת עם כפית גבינה/מעדן/בננה לא עזר. תמיד נעצרתי מתישהוא...
העיקר שתבינו אותו ולא תלחצו עליו. אחרת יקרה ההפך. שיבין וידע שיש גדולים ממנו שלא מצליחים.

בעזהי"ת

 

הם בגודל ובמרקם קשיח של כדורים, אבל טעימות.

הרבה פעמים הפחד מבליעת הכדור היא שמה הוא ישתהה בפה ויהיה טעם מגעיל..

יום אחד אחרי שהסברנו לו את כל השיטות הטכניות ללא הועיל, הוצאתי חמש שקל.
אמרתי לו שאם הכדור בפנים זה שלו.
תוך דקה זה היה בפנים.


מאז הוא בולע כדורים.

והיה לי את התמריץ גם הטוב ביותר בחודשי אני סובלת מכאבים אם אני לא לוקחת אני מתעלפת ומקיאה בלי הגזמה ותחשבו שאפילו בלחץ הזה לא הצלחתי לבלוע! אני פשוט לא מצליחה
ואני משתמשת בסירופ שצריך וזה ממש בסדר

היא היתה אחות בבי"ח ולימדה ככה מאות ילדים-
היא אומרת לילד שידע שהגרון שלו הוא כמו צינור מאד מאד רחב וכל דבר יכול לעבור בו אז אין שום סיבה בעולם שכדור כזה קטן לא יעבור.

משו פסיכולוגי שיכול לעזור.. לנו בתור ילדים זה הועיל..

אני רק ככה הצלחתי לבלוע, וגם עד היום רק עם אוכל

לוקחים ביס של אוכל כלשהו, לועסים היטב, מניחים את הכדור על האוכל הלעוס (כשהוא עדיין בפה...) ובולעים כרגיל.

מנסיון מר... השיטה היחידה שעוזרת גם לי גם לילדי, להסביר לו לחשוב במזן הפעולה לזכור כל הזמן שהוא שותה! ולא אוכל!

זה מדהים זה שני מנגנונים פעולת בליעת אוכל ופעולת בליעת שתיה! ברגע שהוא יחשוב במוח שהוא שותה זה ירד לו כמו מים בגרון

בדוק ומנוסה

אני לא חושבת שאוכל זה עוזר.. גם אני עד גיל 14 לא ידעתי לבלוע כדורים כי פחדתי להחנק

אבל פעם אחת זה פשוט נבלע לי בטעות ומאז אין לי בעיה לבלוע...

אני למדתי אחרי שהיתי צריך לשתות אנטיביוטיקה

אפשר להתייעץ עם קלינאית תקשורת שמתמחה בהפרעות בליעה.

רוב הבנ"א כשמנסים לבלוע כדור עם נוזלים, זורקים את הראש אחורה.

שינסה להוריד את הראש, ואז לנסות לבלוע.

 

אני לא בטוח מה ההגיון, אבל זה עובד.

(חשבתי תמיד שזה בגלל שכדור תרופה יותר קל ממים ולכן צף לקדמת הפה\לוע - לפי ההטיה.

בדקתי עכשיו. הכדור שקע במים.

אולי זה בגלל שהגרון יותר צר כשהראש מוטה אחורה.)

אח שלי אמר לי להכניס את הכדור ממש עמוק, לא להתייחס אליו ולקחת שניים- שלושה שלוקים גדולים של מים.

אני רק בגיל 18, בהיריון הראשון נאלצתי לקחת כדורים (פרנטאל) והיה לי ממש קשה לבלוע אותם. עד שפשוט דחפתי עמוק ולקחתי שלוק ענק של מים..

כשאנחנו נתנו טיפות ברזל לקטנה אמרנו לה שזה ממתק (היא פשוט "גדלה" לתוך זה)
והיא התחילה לבקש אחרי כל ארוחה

נסו אתם לבוא בגישה שתכלס, זה מתוק וטעים!

במקרה זה לפחות זה היה ויטמין אבל גם על זה לא הייתי מעיזה... ילדים עלולים לנסות לקחת את זה בזמן אחר

מאוד חשובה ההבחנה בין ממתק לתרופה. אני לא יודעת בת כמה הבת שלך, אבל אם הייתי אומרת לבתי שהתרופה היא ממתק, זה היה מבלבל אותה ולא נכון מבחינה בריאותית (וכנראה גם בטיחותית כי אולי היא הייתה מנסה לקחת לבד).

 

ועוד משהו- טיפות ברזל הן באמת מתוקות וטעים יותר לקחת אותן, מאשר תרופה רגילה, לענ"ד.

 

בכל אופן, תודה על התגובה

אם יש למישהו איזה רעיון מוצלח...
אצלנו מנסים בהתחלה בטוב, שייקח את זה יפה וברוגע. בד״כ זה לא הולך. לפעמים לפעמים כן.
כשלא רוצה וצורח כמובן, בסוף פשוט נותנים בכח, כי בתכלס׳ גם הילד מבין שזה לטובתו, והוא צורח פשוט כי זה מגעיל... וזה גם יעזור לו אח״כ להתמודד עם כל הממסד הרפואי. כך אני מאמינה. (מניסיון אישי הפוך...)

אנחנו לעיתים מערבבים עם קצת מיץ, יש את הילדים שמעדיפים קצת מיץ כדי לגמור כמה שיותר מהר ויש את אלה שמעדיפים ע הרבה ואז צריך לדאוג שיסיימו לשתות את הכל. כמובן שצריך לבדוק אם ניתן לעשות זאת עם התרופה הספציפית כי לא עם כל התרופות אפשר.

 

וגם צריך לזכור שבהתחלה יותר קשה ואחרי כמה  פעמים כבר מתרגלים ופחות עושים מזה עניין..

 

בהצלחה!

צריך, זה לא נעים אבל יעבור מיד.
אפשר משהו טעים אחר כך בלי תנאי אם היא לוקחת כי פשוט חייבים ואין מצב של לא.
פעמיים שלוש אולי צריך תגבורת של בעל ואחר כך הם לומדים שזו עובדה מוגמרת. מה שיהיה יש מים ומשהו משמח אחר כך.

ואנחנו תמיד השתדלנו להראות להם שגם הגדולים לוקחים תרופות כדי שיגדלו עם התובנה הזו שלכל אחד יש את החוויה שלו כשצריך.

לבריאות ורפואה שלימה

מניסיון של עירבוב אקמולי עם מיץ (בכמות קטנה, כך שיותר קל לדעת אם כל התרופה נכנסה), זה לא עוזר.

אז אתמול באמת היה קשה, אבל היום ברוך ה' הלך הרבה יותר טוב. היא לקחה את התרופה בצורה הרבה יותר רגועה, וגם הזכרנו לה שמחכה לה אח"כ קובית שוקולד/סוכריה. זה חוץ מהדיבורים על כמה היא גיבורה וכו', שגרמו לאחותה הגדולה להגיד שגם היא גיבורה, גיבורה על השוקולד...

 

פפריקה- מעניין מה שכתבת באמצע, כי הבנות באמת רואות אותי לוקחת מדי יום כדורי ברזל, אבל לא הרגשתי שזה עזר כאן.

לא רק לבלוע אלא לומר.
חסר לי ברזל בגוף ואני צריכה לבלוע כדור..
יש לאבא חום והוא לוקח תרופה...

עוד לא הגעתי לשלב הזה אצלינו...
אבל אצל ההורים שלי לא היה גיל מוגדר. כל ילד בגיל אחר.. תלוי במצב שלו...

אני מציעה לך קודם להיבדק אצל רופא ילדים, ולשלול בעיה פיזית (כמו דלקת בדרכי השתן)

אם בקטע הפיזי בכול בסדר, אני ממליצה על ד"ר קושניר.

היות שכנראה יש כאן קטע רגשי, אפשר לנסות גם תרפיה רגשית.

אבל אני מאמינה שד"ר קושניר יכול לעזור יותר מהר, והזמן חשוב, כדי לא להרוס את הדימוי העצמי שלה.

גם לכם וגם לה.

 

אני לא מכירה את ד"ר קושניר שהוצע כאן, אבל אולי הוא יידע לעזור.

 

אם לא, אני מציעה לנסות פסיכולוג ילדים, או תרפיה באמצעות משהו. זה יכול לעזור לה להיפתח ולשחרר את הקושי שגורם לפיספוסים (הבת שלי גם כן מקבלת תרפיה, מסיבות אחרות).

 

חיבוק חם לך ולילדה. שתהיה הרבה הצלחה!

התזה אחת לכל נחיר לפני השינה והילד קם יבש.
זה ביכלל תרופה לדבר אחר אבל לרבים היא הועילה לנושא זה. בקשי מרופא משפחה.
לגבי הנושא הרגשי- אם את רואה להיא מפוחדת/ לחוצה וכד' כדאי לטפל גם באפיק הרגשי כפי שנאמר פה.

תודה על העידוד ועל העצות. באמת לא פנינו עדיין לרופא ילדים, וגם לא עשינו שום טיפול רגשי אחרי המלחמה (רציתי, אך לא היה תקציב לכך. עכשיו אני מבינה שאין בררה, וחייבים להשיג תקציב ויהי מה, כי זו טובת הילדה). תודה על המידע בנוגע לד"ר קושניר. אבדוק.  

על מיטות נפתחות.

אבל אני חחוששת מהאינטרנט. יש פה מישו שקנה אי פעם של חברה "קודקוד"?

מכירים את זה?

http://daily.gozrim.co.il/center/kodkod_kids_bed_2085/#

 

ולא. זה  ממש לא פרסומת..

עוד לא קנינו מיטת יחיד. כשהעברנו את הגדולה למיטת יחיד, זו הייתה מיטה שקיבלנו ממישהו שלא רצה אותה.

 

אני מציעה לכתוב את פרטי המיטה/היצרן באתר, בתוספת המילה "ביקורות/חוות דעת", ולראות מה עולה. לקרוא היטב את האותיות הקטנות. ולחשוב מה הדברים שאפשר אולי "ליפול" בהם, והאם אתם מוכנים לקחת את הסיכון.

 

הרבה הצלחה!

שמעתי שהם על הפנים. מישו פה ש מע אחרת?

אנחנו לא יכולים לקנות ביד 2..

מי יכול לעזור לנו???

מרוצים מאוד. היה יום של אמהות קונות יחד עם 17% הנחה. לחברה שלי יש של קודקוד היא מרוצה. אנחנו לא קנינו כי כשפותחין את המיטה אז היא לא צבועה בצדדים. לנו זה לא התאים כי השארנו את שתיהן פתוחות בצורת ריש.