פורום הורות (עמוד 347)

ממליצה מאוד . אצלנו בקופה נותנים לעשות אותו פעם בחיים. א יש לך שאלות אשמח לעזור!

אבל אני חייב להעיר שיצא לי להכיר משפחה רגילה ונורמטיבית שלאחר מתן כ"כ הרבה "תמריצים", "חיזוקים" ופרסים למיניהם, הילדים לא מוכנים להושיט יד ולעזור בבית בלי לקבל תמורה עבור הבקשה, גם אם היא מגיעה מההורים.

הם התרגלו שאין דברים בחינם, וככה הבית נראה

[נקודה למחשבה]

רב העיות האורטודיות בגיל זה מסתדרות בעצמן ללא התערבות כירורגית, בעיקר ע"י רצועות או גבסים שמקבעים את הרגל כך שהעצם תיבנה נכון בכוחות הטבעיים שלה.

בעז"ה זה מסתדר בסדר גמור אח"כ.

נשמח תבשרי לנו מה קרה בסוף.

תודה

בשום פנים ואופן לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

פריכיות אורז אינן נמסות בפה כמו בסקוויט או במבה - שאת אלו את יכולה לרסק מעט ביד ולתת לתינוק בפה.

אבל בגיל זה כל צורכיו (ולא כל מה שאנו חושבים כצורכיו) - הוא מזון בשעות קבועות (הנקה / מטרנה / סימילק וכו') וכן הוספת ארוחות ירקות תחילה - במשך כשבועיים עד שיתרגל לטעמים ולאחריהם להוסיף ארוחת פירות.

פריכיות אורז זה חנק בשביל הילד.

כאשר צומחות לו שיניו והוא מסוגל להבין שהוא צריך ללעוס ובזהירות, זה הזמן להוסיף פריכיות, ביגלה, צ'יטוס (רק אם שאר הילדים אוכלים - או את...)

שיהיה בשורות טובות

שבת שלום

ברכה

כמובן בהשגחה.

פירות וירקות הוא כבר אוכל 3 ארוחות ביום ובסקוויטים ובמבה זה לא בריא...

יש למישהוא רעיון למשהוא בריא ולא מסוכן?

אפשר להחזיק קציצות עדשים כתומות וקוואקר.

אפשר גם להחזיק שעועית ירוקה.

וגם גוש בטטה אפשר, ומקלות גזר (אפוי או מבושל קלות).

אבל, במחילה, למה "הצילו"?...

מה כל כך נורא?

הייתי מלטף אותו על הלחי - ושימשיך למצוץ...

יכול להיות שעד החתונה זה יעבור.

ד : אם זה היה ילד שלך זה גם היה מפריע לך.. סורי!!!

מפריע לי לראות אותו כך,

פעם זה היה מתוק ולא התייחסתי, הוא היה דבש עם האצבעות,

אבל עכשיו??

זה דוחה , הוא עושה זאת בין אנשים, או כשאנו במפגש משפחתי, ולא נעים לי עם זה, כאילו שאני אמא מזניחה כזו...

ובכלל, כשהוא מוציא את האצבעות כדי לגעת במשהו או מישהו הן עדיין רטובות עם הריר וזה מגעיל.....

צבעתי לכם את המצב יותר טוב...

"סורי" כמה שאת רוצה, כמובן..

אני באתי לעזור לילד שלך - את יכולה לקבל ויכולה שלא.

"מפריע לי".. "פעם זה היה מתוק" (לי.. כמובן...), "לא נעים לי",  "כאילו שאני אמא מזניחה..."  "זה מגעיל"...

כמובן בלי שמן הסתם התכוונת - אך הכל "לך", טובתך" "מה יחשבו עלייך" - לדעתי, לא כך מגדלים ילדים.

צריך לחשוב מה טוב לו. ילד זה לא "קישוט" שיעשה לנו נעים ומתוק. כשהוא נראה לנו "מתוק" עם משהו - טוב. אך

כשזה רק הוא שמרגיש מתוק מבפנים - כבר לא לגיטימי..

ואל תאמרי: אם זה היה הילד שלך..  אני יודע בדיוק מה הייתי עושה. וכנראהי ש לי יותר ניסיון גם בפעל.

כמובן, לא באתי חלילה לפגוע. אני בא פשוט להציב מראה ממה לפעמים, בלי משים, באים שיקולינו - מה שמפריע

לשיקול אובייקטיבי מה באמת טובתו של הילד.

בערך בגילו זה הפך מכל היום עם אצבע בפה לרק כשאני הולכת לישון....

ההורים שלי ניסו עליי הכל וכלום לא עבד, עד שיום אחד אני באמת רציתי להפסיק וזה פשוט נגמר..

אז אולי לנסות איכשהו לשכנע אותו לרק בלילה?

בהצלחה לכם!!

בס"ד

תינוקת בת שנה וחצי, עם שתי האצבעות האמצעיות בפה,

לא רק בשינה, לפעמים גם במשך היום, פשוט - במקום מוצץ..

האחות בטיפת חלב אמרה לי, שאצל אחיה זה היה כשהוא היה כבר בבית הספר.

ככה הם זיהו אותו כשהוא התקרב הביתה, ראו ילד עם שתי אצבעות אמצעיות בפה...

מה הפתרון לזה בגיל מאוחר? אני עדיין לא יודעת,

בעז"ה כשיגיע הזמן, אני אשמח לפתרונות

אי אפשר "לגמול" אותו. אפשר לעזור לו להיגמל, אבל את העבודה הוא יעשה. כשה"הצילו" יהיה שלו ולא שלך, הוא כנראה ייגמל באמת זה עניינו, אלו הם חייו, תשחררי

היתה תקופה בגן חובה שזה היה הצילו, אבל ראינו שזה ממש פוגע בו ריגשית, עכשיו זורמים איתו ובכל זאת, זה לא מתאים, מה עושים?

למי זה לא מתאים?

באיזה אופן את חשה שזה לא מתאים, למי שזה לא מתאים לו?

וסבלתי מזה! המון! אבל לא הצלחתי להפסיק. זה הרע מאוד את מצבי החברתי, שלא היה מזהיר גם ככה.

האצבע שלי עד היום עקומה

הלוואי ואימא שלי היתה מוצאת דרך לגרום לי להפסיק עם זה מוקדם יותר. (וזה לא שהא לא ניסתה)

מצטערת, אנחנו חיים בחברה, לא באי בודד, ובהחלט יש לתת מקום לנורמות חברתיות, כן גם אצל ילדים. ילד בן 8 זה לא תינוק.

אני יכולה גם להוסיף את מה שעשינו לבן שלנו, כשהסתבר גמלנו אותו מוקדם מדי מהמוצץ (הוא היה עם מוצץ עד קצת אחרי גיל שנתיים, כשהמוצץ נקרע, והוא עצמו זרק אותו לפח ולא קנינו עוד אחד. הוא קיבל מתנה, ושמח בה, אבל אחרי זה התחיל לנשוך הכול בצורה כמעט אובססיבית, קרוב לגיל 3 הבנתי שהמצב לא משתפר מעצמו, אבל היה מאוחר מידי להחזיר את המוצץ)

אז זה מה שעשיתי - שמתי לו נשכן על שרוך, וענדתי לו את הנשכן כמו שרשרת. שבוע-שבועיים הוא הלך איתו כל הזמן, ונשך אותו המון, ואח"כ מעצמו הוא הפסיק.

ואני חושבת שהענין שזה היה חסר לוט, ברגע שהוא קיבל דרך להוציא את החסר הזה באופן לגיטימי, החוסר הושלם.

אני מציעה לך לעשות דבר דומה. תמצאי לו תחליף, כזה שיהיה מתקבל על הדעת, אבל יענה על הצורך שלו. כך תהיו מרוצים גם את וגם הוא, ואולי זה יעזור לו להגמל מההרגל לחלוטין.

אבל חשוב - צריך לחפש לו תחליף שאם ירצה הוא יוכל להמשיך, כלומר, התחליך לא אמור להיות זמני, אף על פי שהוא עשוי להיות כזה

וכשקצת קשה אז גם ביום... זה לא מתאים לילד בכיתה ב למצוץ מוצץ...הוא מודע לזה ומחביא את זה מחברים ואורחים, אנחנו מצידינו מנסים למצוא לו דרכים אחרות להרגע בהם ולפרוק לחץ אבל ביינתים המוצץ במקום הראשון... 

לחכות עוד כחצי שנה - ובינתיים, לא לעשות כלום ולא להגיד כלום.

את אומרת שהוא "מודע". אז הוא מספיק "לחוץ" גם ככה להסתיר את זה.

אם אתם תהיו ב"צד שלו" כלומר, מבינים אותו ולכן לא מדברים על זה ולא מתרגשים מזה - אז יהיה לו פחות לחץ.

מה שפחות לחץ לנטישת המוצץ - כך יותר רגיעה ויכולת להרגיש מעצמו את אי השייכות כשלא שייך, וממילא יותר

סיכוי לסיום הענין.

ככל שמרגיש יותר לחץ - בשלב שהוא עוד באמת "צריך" - אוחז ב"מרגיע" שאותו מנסים לקחת, אפילו לא באמירה ישירה.

לתת לו להיות עוד קצת "ילד קטן".. ובמקביל - שמחה ופעילות המתאימה לו.  מן הסתם תוך זמן מה זה כבר ייפסק מעצמו.

הוא מקבל אספקה של מוצצים כשנגמר [האחים הקטנים שלא הפסיקו כבר] הוא מבין מעצמו שזה לא מתאים לגילו אני מקווה שכשהוא ירצה להיגמל לא יהיה לו קשה מידי .

איזה מזל יש לו שהוא קיבל דווקא אתכם

מה הכי טוב לילד בן 8 , הגיל כבר די מבוגר בשביל אצבע.

זה מפריע לי גם שהוא מסתובב כך.

מה הפתרון לגיל הזה?

וזה היה נורא.

ההורים שלי ניסו הכל וגם אני רציתי להפסיק

אבל היה לי קשה ומתוך הרגל הכנסתי אצבע לפה גם עם מרה 

ואז כל היום היה לי טעם מר בפה.

בסוף רק עם הרבה כח רצון שלי הפסקתי עם גרב  או תחבושת על היד

הייתי מתעוררת בלילה כל פעם שניסיתי להכניס אצבע לפה וזה היה נורא

אבל עם הרבה עידוד של אמא הצלחתי (:

לבן שלי נתתי כפית בלילה במקום האצבע שיהיה לו יותר קל להרדם.

זה קשה גם לו. צריך הרבה עידודים ותוצאות משמחות כל פעם שמצליח להתגבר קצת.

והעיקר לשדר לו שאת מאמינה שהוא יכול.

יש הבדל בין להפסיק הרגל שכבר כל הצדדים מרגישים שהוא מיותר ונמשך רק מכח ה"אינרציה",

לבין להפסיק דבר שלילד יש עדיין צורך בו.

כל מקרה וגיל לגופו.

לפעמים משדרים לילדים שהם "יכולים" דברים שאנו מאד רוצים, אבל עוד לא הגיע זמנם מבחינתם - ואז הם באמת לעיתים "יכולים", בגלל השדר הזה, אבל הנזק מהחסר במה שהם צריכים, גדול מה"הישג" הזה. לא צריך יותר מידי "להנדס" אותם..

בכללי...

כמובן שתלוי בילד ותלוי עד כמה הוא רוצה.

זה פשוט התמכרות שמתישהוא הוא יצטרך להתמודד איתה

ועדיף כמה שיותר מוקדם.

כמו שהסברתי - וכמו שאולי גם את כתבת -  זה באמת תלוי בילד ומה מרגישים המניע,

כשזו "התמכרות", אכן טוב לגמול בסבלנות.

לפעמים זה צורך. כמו שגם לגבי ילד קטן מבינים שזה כך.

באיזה גיל? זה ענין אינדיבידואלי.  תלוי בילד.

לו את הבטחון העצמי בגלל זה,הוא יבין מעצמו  שהוא צריך להפסיק ואז הוא יפסיק (גם הבן שלי מצץ ככה ,גם את שתי האצבעות ,פעם הודעתי לו שהיוםי בואו הבני דודים. הוא ענה לי אוף.- למה אתה לא רוצה?-אני אוהב אותם אבל אני לא יכול למצץ אצבע כשהם פה)

נראה שאין מנוס ואם לא נטפל בזה עכשיו יהיה לו הרבה יותר קשה,

וכבר היום זה כבר קשה לו נורא להפסיק,

הבעיה שהוא לא מתבייש עם זה ולכן איכפת לו.

לא מעניין אותו מה אומרים עליו , העיקר הוא חי בכייף....

דן, הרעיון שלך הוא יפה,

אך אני מתלבטת אם אח"כ כבר לא יהיה מידי מאוחר

במיוחד לילד שהוא אדיש ולא מזיז לו הרבה מהסביבה., הוא בטוח בעצמו יותר מידי....

עם הזמן - ה"סביבה" בנושא זה יפריע גם לו.

בפרט בתור בן, ש"בטוח בעצמו"..

יש ילדים שצריכים  יותר  זמן עם הנקה (מוצץ\בקבוק).

אני מכירה ילד שנגמל מההנקב בגיל 4, והאצבעות מיד נכנסו לפה - עד גיל 7 - כל האצבעות .   הפה לא היה מספיק גדול להכיל !  עד הגמילה מההנקה, לא היתה אפילו אצבע אחת בפה!!!

היום הוא בחור ישיבה לתפארת!

אהבה, אהבה ועוד אהבה, לקבל אותו כמו שהוא.

ושכל החברים (של ההורים והמשפחה והשכנים) ישבו בשקט ויסתכלו על עצמם ועל החסרונות שלהם.

אמא - חזקי ואמצי וחסקי את הילד המתוק שהתברכת בו! 

שאלה שקצת הטרידה אותי בנושא הזה -

הרבה כאן אומרים שלא צריך להתייחס ורק לאמא זה מפריע והילד לא סובל מזה אז היא צריכה לתת לו לחיות.

ואני שואלת את עצמי אם זה שזה מפריע לאמא זו לא סיבה טובה לטפל בזה.

אם זה גורם שהאמא מרגישה גועל כל פעם שהיא מסתכלת על הילד עם האצבעות בפה והריר והכול, זו לא סיבה טובה מספיק לעשות עם זה משהו? ההרגשה הזו של אמא כלפי הבן שלה לא מסוכנת גם כן, ורגשי הדחייה האלה לא יכולים להביא לריחוק נפשי או שהילד ירגיש שנוא?

אז אולי גם זו סיבה לנסות לגמול בכל זאת. זה לא טוב שאמא תרגיש דחייה מהילד שלה.

זה נראה לי קצת מסוכן שעל כל דבר שמפריע לאמא יש לטפל בילד... בדיוק לכן האם היא אשה בוגרת שאמורה לטפל בעצמה. כאמא אני שואפת ליצור הפרדה בין האישיות שלי לשל ילדיגם אם זה קשה זה משתלם ואם לא עכשיו אימתי?

היא צריכה להתמקד בטוב שבילד שלה. לא להתפעל מדברים כאלה.

ב. אבל אני מסכים איתך, שבמקרי-קיצון, שהאמא עוד לא מצליחה לעבוד על עצמה וזה גורם לה הרגשות קשות כלפי בנה - אז משיקולים תועלתניים לגמרי, ללא שמץ הצדקה מוסרית, אולי זו אכן סיבה..

אבל זו באמת בעיה: ומה יהיה אם אמא נגעלת מזה שבנה עושה בחיתול? גם נשתדל לזרז גמילה?  כן, ידוע שזה "טבעי"..  אך העיקר תלוי בנקודת המבט שהיא מחליטה עליה.

כגון  - קרניו סקרל, שעוסק באיזון אנרגיות, או כל טיפול מסוג אחר שיכול להועיל, יפתור תוך זמן קצר את הבעיה.

בהצלחה!

אח שלי מצץ אצבע עד כיתה ב' ,אני (אחותו הגדולה) כל הזמן הוצאתי לו את האצבע מהפה ובקשתי ממנו שיפסיק,הוא לא הפסיק,ואמא שלי לא נסתה לשדל אותו להפסיק,

יום אחד הוא הלך עם אמא שלי לרופאה והיא אמרה לאמא שלי שכדאי שהוא יפסיק כי בעתיד הוא יכול להיות דחוי בחברה אם הוא ימשיך עם זה.אחי לא הבין את כל ההסבר אבל הוא שמע שהרופאה אמרה שכדאי להפסיק ומאז הוא החליט הפסיק. וזהו.

תני לילד את הזמן, כשזה יבוא מעצמו זה ילך הכי טוב

אבל בלי רצון שלו זה לא ילך.

לכן לדעתי לא להפסיק לדבר ולשכנע אותו שזה לא טוב והוא כבר גדול ויכול

כמובן באהבה ועידוד 

עד שירצה מעצמו.

זה צורך, תני לו!

הרי הוא לא יתחתן עם אצבעות בפה....

גרמתם לי קצת להתבלבל ולא לדעת מה להחליט,

הבעיה אצלו שזה תקוע אצלו בפה כמעט 24 שעות, הוא גם מדבר והאצבעות תקועות לו בין השפתיים........

כשהוא מסדר חדר, או עושה משהו, זה הכל בליווי האצבע.

אולי לא פרטתי כמה זה נראה נורא...

אם הוא היה משתמש בזה רק כשהוא קורא, שוכב, בוהה, זה לא היה מפריע לי.,

מה שהוא עושה זה רק עם יד אחת, כאילו היד השניה כבולה באזיקים....................

ולכן אני עדיין בשיטה שהוא חייב להתנתק מזה עכשיו , לחכות נראה לי לטמון ידיים בצלחת וסוג של בריחה מהמציאות.

כלנית, הרעיון שלך מגניב, אולי נעשה איתו טבלה מתי הוא מחזיק אצבע ומתי לו, שילמד דבר ראשון לשלוט על זה.

אולי שעה אחת כן שעה אחת לא?

תודה, ואם למישהי יש עוד רעיון איך לקדם את זה איתו ואיך לגרום לו לרצות לשתף פעולה , אשמח לשמוע.

לדעתי ממש כדאי לנסות לא להלחיץ אותו בעניין הזה, כי זה רק גורם לו לחשוב שהוא לא בסדר ושיש לו בעייה.     

אני הייתי הולכת על סימן מסויים באצבעות (כמו פלסטר, למשל) שיזכיר לו מיד אחרי שהוא מכניס אותן להוציא אותן, ושאם יעמוד בזה- יובטח לו פרס.

שמחתי לעזור (או לנסות- לפחות...)

אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים.

שה' ישלח רפואה שלימה מן השמים - רפואת הנפש ורפואת הגוף.

אולי כדאי לקבל על עצמינו קבלה לרפואתה - בלי נדר והקב"ה ישלח לה רפואה שלימה.

בשורות טובות

ברכה

טוב שהרפואה לא מצאה לכך סיבה, אבל לדעתי אם זה ממשיך עוד המון זמן לכו לעוד חוות דעת לרופא מומחה.

בנתיים תראי אם יש משהו שמפריע לה בסדר היום, מישהו שמציק לה, לחץ חדש שנוצר בבית. שינוי מצב"ר שיכול בהחלט לגרום לכאבי בטן (כמו אצל מבוגרים - מלחץ, פחד, חוסר ביטחון)

תנסי לתת לה תה קמומיל, בקבוק מים חמים יכול גם להקל על כאבי בטן.

מאד תלוי איזה סוג כאב זה ואיפה, והאם יש שעות סדירות לכאב (נגיד בבוקר, בלילה, אחרי הארוחה?)

בהצלחה רבה, מקווה שיעבור בקלות.

או שזה כבר ישן וסתם ריחפתי?

בדקת עם המורה/גנת או עם הילדה שהכל בסדר. כתבת שכל תקופת החגים היא לא התלוננה אז אולי הכאב מבטא משהו פסיכולוגי.

לקבל קצת פינוקים וחיבוקים?

או שהיא מחקה את הגדולים?

כשאחותי היתה קטנה היא התלוננה הרבה זמן על כאבי גב

וההורים שלי ראו שהיא פשוט מחקה בתנועות את אמא שלי

שהיתה בהריון...

ההורים שלי נתנו לה סוכרזית ואמרו לה שזה תרופה והתלונות עברו לגמרי!

(אם הם אכלו כבר פרי או ירק ועדיין רעבים, אני מרשה לחם עם משהו)

לגבי חטיפים - במקומך הייתי שומרת לנסיעות קשות

מנסיוני הלא רב, כדאי וגם מומלץ במצב כזה לחזור אחורה, לטיטולים. התיסכול שהמצב גורם לכם ולילדה הוא לא יותר טוב מ"חוסר האמון" שישודר אם תחזור לטיטולים. על מנת להיגמל נדרשת הרבה בגרות רגשית - לדעת להפסיק משחק וללכת לשירותים, להסכים ללכת לשירותים לפני שיוצאים החוצה ועוד... הפספוסים (לדעתי) יוצרים מצב שמתסכל את הילדה. מנסיון עם שני ילדים שאיתם ניסיתי וחזרתי אחורה - אין מה לחשוש. הילד מתבגר קצת וחוזרים שוב וואז הגמילה נגמרת במס' ימים!. כמובן שצריך להסביר לילדה יפה שצריך קצת לגדול ועכשיו זה לא הזמן המתאים. בהצלחה רבה!

הבן שלי בן שנתיים + במשך כל הקיץ שיחק בגמילה - היה מבקש תחתונים, בלי ללכת לשירותים בכלל, עד שנמאס לי והחזרתי לו טיטול עד לפעם הבאה שביקש תחתונים

עד שעכשיו, לפני שבוע הילד התחיל להוריד את הטיטולים שלו. הבנתי שזהו, הוא רוצה עכשיו וזהו

נכון, עדיף לגמול באבי/קיץ, ולא כשכבר מתחיל החורף.

קר, אז קשה יותר להתאפק, שלא לדבר על כך שכל 'פספוס' עולה בהרבה יותר כביסה.

אם את הגדול גמלתי כשבבית הוא רק עם תחתונים וחולצה, עם הקטן אני לא יכולה לעשות את זה כי הוא פשוט יהיה חולה.

אבל כל הדברים האלו הם עיניינים של נוחות אישית שלנו ההורים, ובגלל זה לא עוצרים גמילה לילד שהתחיל גמילה מיוזמתו שלו!

אבל לפי תיאורייך, הגננת גרמה נזק רב מאוד לבת שלך, לא רק בגמילה אלא בכלל, ותצטרכו לתת את הדעת איך לתקן אותו.

אישית, הייתי מחפשת בדחיפות חלופות לגן שבו הילדה נמצאת כרגע, למקום שבו לא ישפילו אותה, ולא ינהלו מאבקי כוח עם ההורים על חשבונה של הילדה.

ובאשר לנסיגה שהתחילה אחרי החגים - זה יכול להיות תוצאה של מזג האוויר המתקרר, ואז לחמם/להלביש חם יותר יעזור, וזה יכול להיות תוצאה של הנזיפות הרבות שהפכו את הפספוסים לנושא גדול יותר מכפי שהוא באמת.

רכיב ה"ביו" עלול לגרום לחלק מהתינוקות לתגובה אלרגית, אבל כל אבקה ללא "ביו" מתאימה.

אפשר אפילו לנסות "ביו", ולראות אם התינוק בכלל אלרגי

אבל שיהיה רפואה שלימה!!

בעיקר אם היא אפטית..

חום נמוך שממנו הרופאים חוששים (מה שנקרא היפוטרמי) הוא 35 ומטה, נכון שלרוב בגיל הזה כשמודדים בפי הטבעת החום אמור להיות בסביבות 37, אבל נמוך ברמה כזאת לא אמורלהיו7ת כ"כ מדאיג.

ואם זכרוני אינו מטעה אותי כשהילדים שלי היו חולים והחום ירד הוא לעיתים ירד סביב ה-36 ואח"כ התאזן.

גם לי היה פעם דבר כזה (אמנם בתור בוגרת ולא ילדה/ תינוקת) שאחרי מחלה כשהחום ירד הוא הגיע לטמפ'של 35 ומשהו- שאצל מבוגר זה נחשב חום נמוך ואחרי כמה שעות החום התאזן וחזר לטמפ' הנורמלית.

בכל מקרה אם את דואגת, תרימי טלפון לקופה ותייעצי עם אחות, היא תדע להגיד לך אם זה נורמליאו מדאיג.

בכל מקרה צריך לשים לב אם זה סימן יחיד או שיש דברים נוספים כמו- אפטיות, צבע עור שונה וכו' אם יש דברים נוספים זה מצריך בירור.

רפואה שלמה

איך הבת שלך עכשיו מרגישה?

מה עם החום שלה?

לקפל את הציצית כך שהחוטים בפנים, לגלגל אותה ולהכניס לגרב. (אני מכניסה לגרב נקיה

אני מכבסת בארבעים מעלות גם את ציציות הצמר של בעלי, וגם את הציציות של הילדים.

כשאני מוציאה אני מותחת את החוטים לפני התליה, אחרת הם נשארים מסולסלים.

(בכל דרך אחרת החוטים מסתבכים לי אחד בשני, ואז צריך לעבוד ולהפריד בינהם...)

זה כמו ציפית מרשת עם רוכסן או שרוך לסגירה

מכניסה אותם בזה ומוסיפה לכביסה העדינה בהירה (בתוכנית העדינה)

ככה עושה כל הזמן ועוד לא הסתבכו לי החוטים אף פעם בלע"ה

לעטוף בצלופן תמרים- בצורת סוכריה, זה דורש הכנה רבה, אולי תגייסי את הילדים שלך למבצע. לא מציעה להוסיף לזה שקדים/ אגוזים כי זה אסור לילדים מתחת לגיל 5 וא"א לדעת מי אוכל אותם.

הלוואי שיהיה מי שיעשה את השינוי הזה.

אמא שלא מצליחה למנוע מהבן שלה לא לאכול את הרעל הזה

ולפעמים הוא מוכן לוותר על חצי סוכריה (גם זה משהו).

(הוא כבר אומר- אמא לא מרשה לי ואוכל בחטף לפני שאראה )

ותכינו מגשים לחלוקה עם כיבוד אחר, עוגיות וכו'.. זה מקובל בהרבה מקומות, רק שהילד לא יתאכזב.

יש עוד הרבה סוגים של סוכריות. אולי משהו פחות דביק?

אה את יודעת מה? טעמתי פעם תמרהינדי ולא האמנתי שיש דברים כאלו בכלל!!! אבל אין לי מושג כמה זה עולה בכמויות מסחריות

אני בעד להחזיר עטרה ליושנה

אגוזים...

אין  באמור הסתה לאלימות או לכל צעד שעלול לגרום פגיעה בנפש או ברכוש.

עדיפות סוכריות עם סוכר על פני סוכריות בלי סוכר (להוציא יוצאי דופן בודדים ויקרים)

בסוכריות בלי סוכר משתמשים בתחליפי סוכר מלאכותיים שמזיקים פי כמה.

אני מצטרפת למציעים פירות יבשים. ואם רוצים שזה יהיה ממש כמו סוכריות - פאפיה. אומנם יש בה גם תוספת סוכר, אבל כשחותכים אותה לקוביות קטנות היא ממש נראית כמו סוכריות.

הבעיה נשארת כמובן בצורך לעטוף אחד אחד

זה אמנם לא שיא הבריאות

אבל אני די בטוחה שזה הרבה פחות מזיק מסוכריית טופי

בבית כנסת קטן ומשפחתי שבו הייתי פעם, זרקו מיני חטיפי שוקולד (פסק זמן, מקופלת וכו')

אבל אם יש הרבה ילדים, זו עלולה להיות הוצאה יקרה

כך שנראה לי שמטבעות שוקולד הם פתרון טוב.

צריך רק להזהיר את הילדים לסיים לפני הארוחה הבשרית, או לקנות מטבעות שוקולד פרווה

מזל טוב!

זתומרת בוטנים בקליפה/תרמיל העבה הטבעיים,הם קלים ולא כואבים לחתן..וגם לא נשברים או נמעכים מהזריקה,ואפילו גם זולים..

אם יש בנות משועממות להעסיק אפשר לתת להן שיעטפו אותם בנייר צלופן ביחד עם עדשי שוקולד וכד'

ואם אין ידיים וכוח/זמן אפשר פשוט סתם לערב אותם עם צבע שיצבעו ,הרי לא אוכלים את הקליפה.(אפשר לגוון,לצבוע חלק בכתום,חלק בתכלת,ירוק תפוח..וכו' ככה כל הסיפור יותר צבעוני).

אי איפה הדודות המשקיעניות שלי שהיו חייבות להביא לכל מאורע,כמויות שקדים מסוכרים עטופים בטול עם סרט והקדשה אישית ,היום אני יודעת להעריך באמת...: )

העיקר שיהיה במזל טוב והרבה נחת

יקירתי, אני מאד מאד ממליצה לך לפנות למישהי שיכולה לתת לך חיבוק ותמיכה אמיתית! לא ע"ג הפורומים.. מישהי מבוגרת מהחיים האמיתיים שלך... מורה, חברה גדולה, רבנית, יועצת של ביה"ס...

רק אל תשארי לבד עם כל הבלגן הזה!

המצב אצלכם באמת מאד מורכב, וברובו לא תלוי בך בכלל! את זקוקה להדרכה, הכוונה ותמיכה מה לעשות בחלק המסוים הזה שכן תלוי בך!

קבלי חיבוק אמיץ יקירתי! חזקי ואמצי!

סיפור כל כך עצוב

הייתי רוצה שתמצאי מישהו שיתמוך בך, בהעדר אמא או אח/ות שיעשו את זה

אולי דודה, או אמא של חברה, או אולי מישהי מהמסגרת החינוכית שלך? האם נשמע לך הרעיון של יציאה למסגרת חינוכית בתנאי פנימיה? אם כן, אני מקווה שהיועצת תוכל להוביל אתכם בכיוון, כולל עמידה בתנאים לסבסוד כלכלי.

מקווה שתמצאי מקום שקט להתפתח בו, עד שיגיע הזמן הבאמת מתאים להקים לך בית טוב משלך

קודם כל קבלי חיבוק וחיזוק!!!

החזיקי מעמד!!

מצטרפת לקודמותי- מיצאי לך דמות אישיות יציבה ובנויה שתוכל ללוות אותך

אולי רבנית ממכון אורה? או בטח למישהי פה יש המלצות!!

זה כ"|כ כ"כ חשוב בשלב שלך ללמוד להעריך את עצמך לפני החתונה

ברור שאת צריכה וזקוקה ומגיע לך המון המון אהבה.עטיפה. ופינה בעולם. יחס.מקום.

תתפללי על כל מה שאת רוצה. ובעז"ה תזכי בקרוב לראות את חייך עולים למסילה נהירה

ואמיתית.

החזיקי מעמד כי בך הכח!!  שווה להחזיק. ולהתקדם תמיד.

מגיע לך יותר מכל יצור שזז!!!!!!!!!!!!!!!!!

תאמיני בעצמך!

ותתקרבי לחברה תומכת ועוטפת

תשקיעי זה כ"כ שווה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

נסי אקונומיקה - לטבול את הצווארון במעט אקונומיקה ולהכניס למכונה (רק עם בגדים לבנים כמובן).

אני עושה כך עם כל הכביסה הלבנה שלי - זה מוציא ה-כ-ל!!!

מרססים רגע לפני המכונה ומכבסים.

יוצא מבריק!

גם בהוראות על הרסס וכבס כתוב כך.

אני מכירה גם חומר נוסף שנקרא אוקסיז'ן ומשתמשת בו ובדרך כלל מוריד כתמים גם מבגדים צבעוניים של הילדים.

מאד עזרה לנו (ןלא רק בזה...) פסיכולוגית ירושלמית מעולה אתן לך בשמחה את פרטיה באישי

ולא בעיה המצריכה טיפול.

מאוד יתכן שזה קשור לכך שהצטרפה עוד מישהי למשפחה והוא לא יודע איך "לאכול" את זה או שמרגיש שהוא לא מקבל יחס ממך (בתחושתו בלבד, לא שחלילה אני מאשימה אותך בכך).

בגיל הזה אפשר לדבר על רגשות- מה אתה מרגיש אחרי שנולדה האחות?

להלעות בשיחה בצורה עדינה את הנושא- אם זה לא מפריע לו וכו'.

טיפול בד"כ זה שלב מאוחר יותר.

ומוסיפה-האם יש פה גם עניין של גיל?

(מעניין אותי על איזה גיל מדבר/ת האנונימי/ת שמעלי)

אבל אחרי שאני יודעת איך זה ניראה...אני חותמת על עוד 2 .... הם מתוקים מקסימים חכמים  סקרנים ומאוד אנרגטיים [ולא רק...פעם חשבתי שזה בגלל שהם בנים...]

א. ברור שאי אפשר למלא את החיים של ילד כזה בהערות (וזה מה שיקרה אם נלך "טבעית" - כי זה כל הזמן).

ב. ברור לכאורה שאם לא נעיר כלום - הוא ירגיש שמשהו איתו "לא בסדר", וזה עצמו יכול לגרום ליתר אנרכיה, גם מתחושה שאין גבול, וגם מ"בקשה פנימית" להציב גבול...

ג. יש לו בחירה, אלא שיותר קשה לו להתגבר על ה"דחף"; או שעד שהוא נזכר בבחירה, זה כבר "לאחר מעשה"...

ד. מה שאתם עושים עם הקלפים - מצוין. אם זה סוג המשחק שלו (כמה נחמד איך הכל עף באויר..), אז כמו כל ילד ששיחק הוא מסדר אח"כ.. זה גם משדר שהמצב התקין הוא שלא הכל נשאר הפוך.

ד. לדעתי, כשמעירים - יש להעיר בצורה עניינית, ברורה, מסבירה ומתונה. לפעמים אפשר שיהיה גם טון "טבעי" של גערה, זה משדר לו פידבק נורמלי, אבל בנחת, במתינות, מתוך קירבה (זה דברים שקשה "להמחיש" דרך האינטרנט..) למשל: זה כואב לה, לא עושים דבר כזה. עכשיו תבקש סליחה. הרס את המשחק של אחיו והאח בא להתלונן: "לא. זה לא בסדר, עכשיו בוא תעזור לבנות מחדש", הכל עניינית ומתוך אהבה (לא "אהבה סמויה" למעשה השובב, אלא אהבה לילד. הוא מרגיש את השדר).

ה. לא תמיד צריך להעיר: "פעמים שאתה מתעלם". לפעמים עדיף ש"לא ראינו" וממילא לא הערנו.  כי מצד אחד, כנ"ל, אי אפשר שלא להתייחס בקביעות, ולאידך - גם כנ"ל - אי אפשר, עוד יותר, למלא את חייו בגערות והערות. זה הכי גרוע.

ו. עם הזמן, מגיעים בהדרגה, מתוך יחס אוהב, לסוג של קירבה כזו - שהילד יודע שגם הוא וגם אנחנו "מכירים אותו" (יש הרבה נחמד באופי הזה. זה רחוק מאד מלהיות רק שלילה), מעריכים אותו, וביחד בונים התמתנות ביחס לסביבה, הסכמות, כדי לנתב את הכחות למקום הנכון.

ז.יחד עם זה, לא בקישור להפרעה לאחרים - צריך לשדר יחס אוהב וחיובי לסוגי משחק שמתאימים לו, לאופי שלו, לערנות שלו, להתענינות הונחמדות. עד גבול האנרכיה..

ח. אין מה לכעוס. לא שייך לחלוטין. ויש הבדל שמיים וארץ בין לגעור לפעמים לבין לכעוס.

ט. להקדיש תשומת לב ואהבה גם לאחרים.

י. האחים יותר "חכמים" ממה שההורים חושבים. הם קולטים די מהר מי זה האח הזה. אם ההורים שומרים על "צדק" מסוים גם כלפיהם, הם יסתדרו ביניהם פעמים  רבות.

י"א. העיקר, ריבוי טוב וחיוב.

י"ב. אהבה, ושידור גבולות מתוך הבנה, בלי להעיק, ובלי שמץ עוינות ביחס.

בהצלחה. הקב"ה נותן את הפרוייקט העצום, הנפלא, ומלא הכחות הזה - רק למי שיש לו היכולת והכישורים לעמוד בו.

הבן שלי בן 4 עם סימנים של אי שקט מוטורי ואימפולסביות- לדברי נוירולוג שבהמשך דבריו אמר שעדין א"א לאבחן אותו כ-ADHD (יחי ההבדל בין המילים בעברית למושג באנגלית).

זה קשה מאוד, אני רואה את זה כמו דחף בלתי נשלט, הרבה פעמים כשאני מעירה לו על משהו תוך כדי מעשה אני רואה איך הוא נקרע בין הרצון להמשיך מה שהוא רוצה לבין להקשיב למה שאמרתי לו.

דוג' שתסביר זאת- הוא רץ אחרי כמה חברים למקום שבעיני היה קצת מסוכן, כשראיתי את זה ביקשתי ממנו שיחזור הוא נעצר עשה כמה צעדים קדימה וכמה צעדים אחורה כשתוך כדי אני חוזרת שוב ושוב על המשפט שירד בחזרה. בסופו של דבר הוא הקשיב לי!!! וחזר אחורה. אחרי כמה דק' כשלא שמתי לב הוא חזר לשם ועשה את כל הסיבוב

בעוד שילד אחר שאמא שלו גם ביקשה ממנו לחזור, חזר אחרי פעם- פעמיים שהיא קראה לו ולא הלך לשם שוב.

זה חידד לי ממש מה עובר לו בזמן שמשהו במוח "דוחף" אותו לעשות משהו, גם כשהוא יודע/ אומרים לו באותו רגע, מה צריך לעשות.

להגיד לך שאני תמיד רגועה ואסרטיבית כמו שהייתי אז, ממש לא.

הרבה פעמים אני כועסת עליו  והרבה פעמים בסוף היום אני חושבת שאולי הערתי לו יותר מידי פעמים והייתי צריכה להגיב אחרת או להתעלם מחלק מהדברים.

מה שכן, אני ממש מקפידה, אם כי לא תמיד זוכרת, להחמיא לו על כ-ל התנהגות טובה שלו, למשל- כשהוא משחק עם עצמו לבד אפילו כשזה למשך כמה דק' בודדות. אם אני לא מצליחה תמיד לעצור את עצמי מלהעיר לו, לפחות שאתן לו תחושת הצלחה שהוא כן מסוגל להתנהג יפה ולא שכל התשומת לב היא רק על הדברים השליליים.

ויש ימים שמס' המחמאות עולות על ההערות (לא שספרתי, אלא לפי תחושה שלי על מה היה יותר משקל).