פורום הורות (עמוד 92)

או לשים פלסטר

סבא שלי רופא שיניים בכיר ושאלנו אותו מתי להתחיל לצחצח לבת שלנו שיניים.

הוא אומר שבפועל לא חייב לצחצח עד גיל 3.

מה שכן- זה טוב לחינוך.. ולכן לבינתיים אפשר לתת לה לשחק עם המברשת בתוך הפה, עם מים או ממש מעט משחה בשביל הטעם.

אז בריאותית- אל תדאגי..

חינוכית- מאמינה שזה צריך לבוא ממנה. לא בכפייה. אולי על ידי דוגמא אישית? נניח- רוצה לצחצח שיניים כמן אמא? ולצחצח שניכן באותו זמן וכו.. אצלינו זה עובד יפה (שנה וחצי)

נשמע לי מוזר שלא צריך עד גיל שלוש לצחצח, כבר שמעתי על מקרים שהתחילה עששת עוד לפני גיל 3... לא הייתי מתוכחת עם רופא שיניים, אני מניחה שהוא יודע יותר טוב אבל השאלה או זה ככה לפי כך השיעור, או שיש דעות שונות בנושא. וגם- האם יש לו הנחיות נלוות מלבד זה שאין צורך לצחצח (אולי הקפדה על תזונה שפחות מצריכה צחצוח) או שלא משנה מה אוכלים אין בכלל צורך לדעתו? (כי כבר מגיל קטן ילד נחשף ללא מעט מתוקים וקשה לי להאמין שאין לזה שום השפעה אם לא מצחצחים..).

ולשאלת הפותחת- גם הבת שלי לא אהבה את זה בהתחלה, לי היה חשוב מאוד לפחות לעבור על שיניים עם מברשת (כמובן בלי משחה בשלב זה). זה היה חלק מההתארגנות בערב, היא לא אהבה אבל עשיתי קצת בכוח, לפני כן הסברתי לה שהשיניים מלוכלכות ואנחנו לא רוצים שהחיידקים יאכלו את השיניים ויעשו בהם חורים, ולכן אנחנו צריכים לנקות אותם. תוך כדי הצחצוח ספרנו ביחד עד 5 (קצת לאט כדי שאספיק לעבור על כל השיניים). לפעמים ניסיתי לעשות משחקים של המבקשת שמדבקת איתה ומספרת לה איזה אוכל היא מוצאת, לפי מה שהיא אכלה היום, או שהיינו מדברים עם החיידקים ומגרשים אותם וכו'. לפעמים היה יותר שיתוף פעולה ולפעמים פחות, אבל היא הבינה שזה חלק מהיום ואי אפשר לוותר על זה.
כשהיא היתה בערך בת שנה וחצי היה ערב אחד ששכחתי לצחצח, והיא הפתיעה אותי- הצביעה על השיניים שלה ואמרה 'מלוכלך'.

וואי תודה על התגובה נשמע לי רעיון מצויין!
גם אני הבנתי שצריך לצחצח מהשן הראשונה .. מקווה שהיא תאהב את הרעיון

גם אני שמה לב שזה פחות חשוב עד גיל 3.

אני מצחצחת להם כזה מדי פעם מגיל שנה++, וכמובן בלי משחה, ומגיל שנתיים וחצי - כשכבר יותר מבינים ומחקים - זה נהיה הרגל.

בעיקר חשוב שלא תהיה חשיפה גדולה מדי למתוקים, בוודאי שלא לפני השינה, וכמובן שלא שתיה מתוקה בבקבוק.

מעבר לזה - השיניים הן מאוד מרווחות בגיל הזה, ולכלוך לא מצטבר ביניהן ועליהן - יורד די במהירות.

אצל כל הילדים שלי החורים התחילו אחרי גיל 3... 

מה שעוד חשוב מאוד - הוא להסתכל מדי פעם על השיניים, אפשר בקלות לעבור עליהן, עם פנס (אפילו של הפלאפון) או אפילו בלי פנס, ולהסתכל עם יש משהו חשוד. אם רואים התחלה של משהו והולכים לרופא שיניים - זה לרוב טיפול מאוד קטן של סתימה לבנה - אפילו בלי הרדמה. אם לא עוקבים - זה יכול בקלות להגיע לסתימות שורש אצל ילדים קטנים.

הרי יכולים להיות מלא חורים עד אז

"שן נוצרת כמו יציקת גבס. בשלב הראשון נוצרת הקליפה החיצונית שלה, ועם הזמן היא מתמלאת בסידן. כאשר השן מגיעה לרמת מוצקות מספקת – היא בוקעת, אך אין זה אומר שהיא שלמה ומושלמת. שכבת האמייל שלה, השומרת עליה והופכת אותה לחלקה, ממשיכה לספוג סידן מהרוק עוד שלוש שנים (!!!) תמימות לאחר בקיעתה. בשיני החלב התהליך דומה אולם קצר יותר.

כל זאת במטרה לומר – שיניים שבקעו, בין אם הן שיניי חלב או שיניים קבועות, הן פגיעות ורגישות בצורה בלתי רגילה. גם כשהן נראות לבנות ומבהיקות, וחותכות בקלות דבר מאכל, הן עדיין אינן יצירה מושלמת אלא איברים בהתהוות. שיני החלב אף רגישות יותר לפגיעות מהשיניים הקבועות.

בכדי להמחיש את הזהירות שכדאי לנקוט בשיניים חדשות אפשר להביט בגולגולת של הקטנטנים, אשר ממשיכה להיסגר במשך הרבה זמן לאחר לידתם, וכולנו מגלים כלפיה רגישות יתרה שמא תיפגע. כך כדאי לנהוג גם עם שיני החלב ועם שיניים קבועות כמה שנים לאחר בקיעתן"

ממליצה לקרוא את המאמר המלא, כאן: ילדים, שיניים ותזונה

 

מוסיפה ומעירה שלא רק חשיפה לממתקים בעייתית. קרקרים, למשל, בעייתיים לא פחות, בהיותם דביקים מאוד ולא נשטפים בקלות עם הרוק, הם מזינים את חיידקי השיניים למשך שעות רבות, ועוזרים להם לבנות ממלכה מפוארת על חשבון השיניים הקטנות והמתוקות.

 

בהחלט לצחצח.

"בשלב הראשון נוצרת הקליפה החיצונית שלה, ועם הזמן היא מתמלאת בסידן. כאשר השן מגיעה לרמת מוצקות מספקת – היא בוקעת"
אז תינוק שעוד לא יצאו לו שיניים בגיל מאוד מאוחר, זה אולי בגלל שהוא לא מקבל מספיק סידן?

בוודאי שצריך לצחצח לפני גיל 3!

ולפותחת-
באמת אל תכנסי למאבק
היא עוד קטנה
אבל כן תיידשי אותה עם המברשת ע''י סיפורים ושירים
תני לה לצחצח לך שיניים
תעשו משחק שקודם היא מצחצחת לעצמה לבד ואז את
קיצר..ביצירתיות..

הרופאת שיניים אמרה לנו לצחצח מהשן הראשונה ועד שנתיים בלי משחה אבל כן להוריד לכלוכים מהשן
עם מברשת החשמלית הם עפים על זה

מאמרים וחדשות | ההסתדרות לרפואת שיניים בישראל

קישור למלא רעיונות איך לגרום לילד לצחצח וזה מהסתדרות רופאי השיניים בישראל כך שזה מקור טוב ואמין. בהצלחה!

וכלום לא עזר חוץ מפשוט לצחצח לה גם אם היא לא אוהבת את זה... אחרת היא עד היום לא היתה מצחצחת (מעל גיל שנתיים)

מסיליקון גמיש כזה שמלבישים על האצבע.
אני קניתי מחול ברשת בשקלים בודדים
אבל הבנתי שאולי גם בשילב עש

בשניידר

ואז האוכל שוכב בפה וחגיגה לחיידקים..
לגופו של עניין-
פשוט בסוף ארוחת ערב לתת לה מברשת שיניים ושתשחק איתה, להראות לה כמה פעמים איך את מצחצחת כדי שתכיר ותראה שבעצם כולם מצחצחים וזהו...
גם לי הייתה תקופה שפתאום לא רצתה, נתתי לה לשכוח מהמברשת בערך שבוע, ואז החזרתי והיא לוקחת בינתיים בלי בעיה, ב"ה..

כמובן לא אמרתי לא לתת אבל להשכיב עם בקבוק לא מומלץ כלל כמו שכתבת

הבת שלי ינקה המון בלילות כמעט עד גיל  שנתיים,

ומגיל שנתיים הקפדנו מאוד על צחצוח ויום אחד ראיתי חור מבצבץ ועד שהלכנו לרופאה הא אמרה בגיל כזה רק בשניידר בהרדמה ועד שנעשה תור לבדיקה ועד לביצוע בגיל שנתים וחצי / שנתים ו3/4 יותר מדויק היא עברה עקירה ו2 טיפולי שורש/וכתרים .

גם אם ההנקה מתוך שינה פוגעת בשיניים, זה לא באותה רמת חומרה כמו בקבוק.

כי בחלב אם יש גם חומרים אנטי חיידקיים,

וכי הנקה זה הרבה יותר עמוק בפה ורחוק מהשיניים,

וכי ההנקה מצריכה רמת אקטיביות גבוהה יותר של התינוק, כך שכל עוד הוא יונק יש גם יותר תנועת רוק בפה, שמגנה על השיניים. בקבוק יכול להמשיך לטפטף לפה גם כשהשרירים בפה כבר לגמרי רדומים, וזה לא טוב.

 

יש הרבה רופאים שממליצים כן להניק בלילה, אבל רק אחרי צחצוח שיניים. כי חלב אם על שיניים נקיות לרוב לא יזיק (ויש אומרים שאפילו יועיל! אבל זה במחלוקת, כאמור), אבל חלב על שאריות מזון יעודד חיידקים להתיישב שם.

לי רופאה אמרה שהנקה זה לא טוב בגלל שיש בה סוכר כמו במטרנה.
בפועל, לא ריאלי להמנע מהנקה בלילה עוד לפני גיל שנה.....

להביא לה את זה תוך כדי אמבטיה לשחק, ולשיר שיר תוך כדי

מכאן פאזלים
של 1000 חלקים. אבל הוא היה מאוד מאוד קשה (ועשינו בילדותינו הרבה מאוד פאזלים של 1000 חלקים ויותר).

קצת יקר, אבל שווה לבדוק

וראיתי שם סדרת פאזלים ישראלית שהיה בה גם תמונות מהכותל. נראה לי באיזור אלף או יותר חלקים

לא זוכרת כמה חלקים,
זה החנות שבאלכסון לבית מרקחת

הם כבר יבדקו לכם מול הספקים והיצרנים אם יש דבר כזה, עלות, וכו'

ולצלם\להעתיק את מה שחסר ולהכין לבד
(אלא אם כן זה פאזלים או משהו כזה מורכב...)

אני יודע שבאיזה משחק שהיה לנו היה אפשר.
אפילו לא זוכר איזה

לרוב שולחים בדואר או לחנות משחקים הקרובה. כמובן שזה שירות בחינם...

לק"י

ומניחה שאם תשאלי בפורום הריון ולידה תקבלי יותר תשובות.

קוואקר דק מתבשל מהר מאוד
מרתיחים מים בכמות כפולה מהקוואקר, ומוסיפים את הקוואקר. מערבבים ואחרי 3 דקות זה מוכן.
אפשר להוסיף חמאה, סילאן, טחינה, וכד'.

לק"י

והוספתי לזה פירות טחונים (נראה לא טעים, אבל ניסיתי בשביל הקטנה שלי. היא לא התחברה לזה שזה לא טחון מספיק)

גם מרתיחה שם, ואז מוסיפה סילאן וטיפה שמ"ז ואז כשמבעבע את הקוואקר. הבנות שלי טרפו את זה בגיל הזה. עכשיו רק אחת נשארה נאמנה...

מרתיחה משהו כמו כוס ורבע-וחצי בסיר, מוסחפה שמן זית וסילאן טבעי. לא זה עם תוספת הסוכר....
ואז משהו כמו שלושתרבעי כוס קוואקר הדק. אפשר גם את העבה אם סה מה שיש לך.
אש נמוכה מערבבים עד שנמס ובמרקם כמו שבא לך.

לק"י

אבל נראה כמה שימושי יהיה לי המידע הזה. אנע מנסה כרגע לתת לה אוכל יותר אמיתי, כמו שאנחנו אוכלים.

ואמא שלי ממש.... מה שאני הכי אוהבת בזה שזה ממש משביע וממלא.... מעולה לתחושה שלי שהן שבעות ואין סיבה לקום באמצע הלילה....

העבה לא נמס כמעט בכלל.

הדק נמס בקלות במים רותחים. אפילו בלי בישול.

אני קונה את הכי זול (שקדיה למשל) ואף פעם לא נתקלתי בבעיה.

בלי בישול זה לא מביא את הקוואקר לטמפ' שמסוגלת לרכך אותן עד הסוף.

לק"י

איזה קוואקר את קונה? - הורות

בכל מקרה, לא נראה לי שאנסה שוב. זה מגעיל אותי...

לק"י

אם כבר, גלידה יותר טוב

ודיסה, ובכלל פירות מרוסקים, מגעילים אותי...

 

אז לכי על השיטה של פלספנית

לק"י
נראה לי שהקוואקר יישאר לעוגיות כמו המטרה שלשמה הוא נקנה.
(נתתי לה היום לאכול לבד אפרשזיף רך. היא עשתה ממנו מחית באופן עצמאי, אבל עושה רושם שחלק נכבד נכנס לבטנה)

אמר הזקן ו..

זה כן עם חתיכות, אבל ברמה שתינוק שמתחיל ארוחות יכול לאכול.

אם את רוצה נוזלי יותר, אז כן צריך לבשל.

אני מוחה בתוקף על הביזוי וההשפלה!

חצי בננה להחזיק.
קוביות אפרסק ושזיף.
קוביות אבטיח.
חצאי ענבים..

וב"ה חזר לאכול פירות...

להכין קציצות על שלל סוגיהן ולתת לו לאכול לבד- קציצות עוף, הודו, בקר, אפשר לעשות בתנור לטגן או לבשל ברוטב, להוסיף בפנים ירקות מגורדים. גם לביבות של כל מיני ירקות זה אחלה. פנקייקים ובתוך הבלילה לשים פירות זה גם מעולה והם מסתדרים עם לאכול את זה לבד.
אפשר גם להביא חביתה מקושקשת,
לאפות כל מיני ירקות בתנור בצורת קוביות ולתת לו לאכול
אפשר לקנות אקטימל(בקבוקים כאלה של יוגורט), לפיה שלהם מתחברת פטמה של בקבוקי מאמ(אפשר לקנות את הפטמה בנפרד ) ולתת לו לשתות

לא כל האנטיביוטיקות מתאימות לכל אחד. וגם עדין להיות בטוחים ב100 אחוז.
מבינה את הקושי שאת מתארת. אך עם זאת קצת מפחיד כשיש ספק

ללא ביקור אצל רופא כלל. לדעתי צריך לפחות להגיע לרופא עם כל הקושי של נסיעה, קביעת תור, המתנה וכו'. הרבה בריאות בעז"ה

זה ילד מהגנון או ילד גדול יוץר שבחופש?

אם מתאפשר לך.. אולי אולי להשאיר אותה בבית כבר וזהו? הרבה ילדים כבר מיצו את המסגרות...

אני כבר שבועיים לא שולחת את הילדה בת 3 למעון. כל האחים שלה בבית אני יצאתי לחופש. חושבת שהיא מיצתה את המעון ומנסיון מהעבר שהייתי מטפלת התקופה הזאת גם מאוד קשה לילדים. הם מרגשים את הסוף לחלקם האחים בבית. הם רוצים גם.

אז אני ממליצה לך אם את גם ככה בבית בחופש. תשאירי אותה איתך. תפרדו יפה מהמטפלת.

אם היית כותבת שהיא מתחמקת מהגן רק בבוקר, אז היה מקום לבדוק אם באמת יש לה בעיה עם מה שקורה בגם, או שהגורם הוא משהו ביחסים ביניכן, שהיא מנסה להשיג ממך משהו אחר.
בגלל שאת מספרת שגם בסוף היום היא מתלוננת, אני מניחה שזה באמת מטריד אותה מאוד. הייתי פונה למטפלת ומבקשת את התערבותה. כולל, אם צריך, להרחיק את הילד.

מאוד נורמלי ונפוץ בגיל ארבע.

לתת לשתות מספיק מוקדם יותר, ולקחת לפני השינה כמה פעמים.

 

מעבר לכך, סבלנות.

 

אם יש אור בין החדר שלו לשירותים, באופן שאינו חושש לקום וללכת ולחזור, אפשר להציע לו שאם מרגיש בלילה שצריך, ילך לבד ויחזור למיטה.

 

ואם  מפריע לו שקם כך, לעודד אותו שתוך כמה זמן זה כבר לא יקרה ואם ירגיש שצריך יקום מעצמו. זה נותן כיוון להשמך.

אל תפריעו לה לדבר. תחייכו, תאהבו, מידי פעם תקשיבו ברצינות ותגיבו.

 

תשתדלי כמיטב יכולתך לשמוע אותה.

 

וכשאין לכם כבר סבלנות, אז תשמעו "מהצד". לא התחייבתם להקישב לה כל הזמן, זה לא אומר שהיא צריכה לסתום את הפה...

 

אן היא תשאל, אמא, את שומעת? תגידי בסבלנות, אני משתדלת, ואת באמת אומרת דברים מאד מעניינים - אבל מה לעשות שיש לי כל מיני דברים לעשות, וגם קשה לי המון זמן להתרכז, אז אני משתדלת להרוויח כמה שיותר ממה שאת אומרת; השאר, לא נורא, העיקר שאת אומרת מה שרצית...

 

אני מניח שהעיקר בשבילה זה לפטפט ולבטא את עצמה, כך היא מסדרת לעצמה את החוויות והמחשבות, פורקת, מרגישה חברתיות. אני לא משוכנע שבאמת הכי חשוב לה הקשבה לכל מילה...

 

ולזו אחרייך ששואלת על ילד בן 4, זה עוד יותר נכון... יכול לפטפט בלי סוף. ממש לא מהותי לו שיקשיבו לכל מילה.

 

 

 

וקשה להתאפק מלהוסיף: הורים יקרים, יתכן שאתם עוד תתגעגעו שילדיכם ידברו איתכם הרבה, על הכל....

[יתכן גם שההקשבה והפתיחות והכבוד כעת, ישפיעו על זה בעתיד. לא חייב - אבל יתכן]

אבל כן חושבת שילד צריך לדעת את הגבולות לא "לחפור" לאנשים. יש ילדים שבאמת לא יודעים מתי צריך להפסיק לדבר, וצריכים ללמוד לתת הזדמנות גם לעוד אנשים לדבר, ומתי לא מתאים לדבר. מותר להגיד לילד "אמא מאוד רוצה לשמוע אותך אבל צריכה לעשות כך וכך עכשיו ולא יכולה לעשות את זה כשמישהו מדבר איתה. אז אני מציעה לך לזכור טוב את מה שאת רוצה להגיד, ולבוא לספר לי את זה בעוד 10 דקות".

בגלל הפרעת קשב וריכוז

היא טיפוס שמח ורועש וגם יש לה הפרעת קשב וריכוז. אולי זה קשור
באמת שצריך הרבה סבלנות

לא חושבת שיש לה הפרעות קשב. אבל לי יש. לכן אין לי אפשרות להקשיב לה בחצי אוזן וגם להתרכז בדברים אחרים.

אנחנו מקשיבים לה כשאפשר, אבל לא תמיד אפשר.

ואז להגיד לה לבחור 2-3 דברים שמתוכם היא תספר לכם בעפ

אפשר פשוט להציע לצייר, או כל פעילות אחרת שהילדה יכולה לצלול לתוכה עד שאמא תתפנה ותוכל להקשיב... כי ככ חשוב לי לשמוע את מה שיש לך לומר.. את מספרת דברים ככ מתוקים/ יקרים/ מעניינים...
הייתי אומרת משהו בסגנון הזה..
אולי זה טיפה ירגיע את האוטוסטרדה, ואולי ממש לא, ואז זה כנראה מה שהיא זקוקה לו... ושאלה יהיה צרותייך...

להציע לצייר עד שאמא תתפנה ואחכ לספר מה ציירה / לספר מה שרוצה..

אין לי עצות, עוקבת מה מציעים.
אצלנו היא ממש מאלצת אותי להקשיב לה(הדיבור שלה מופנה אליי בעיקר) ואם אני לא מקשיבה קוראת לי שוב ושוב, עד שמצליחה לצוד את תשומת ליבי לרגע, ואז "שופכת" את כל מה שרצתה.
אני מרגישה שלי נהיה בעיות קשב מכל הדיבורים.
היא ילדה מתוקה מקסימה וחכמה שמחפשת עם מי לדבר.
בחופשה עכשיו זה ה"חמיר" כי היא לא מוכנה ללכת לקייטנה ולא מוכנה ללכת לחברות בכללי, רק שחברות יבואו אליה לבית. ככה שזה המצב בערך כל היום-'ואני בחופשת לידה.

כל פעם. שהיא מדברת יותר מידי, להסביר לה בעדינות מתי להרפות, מתי לתת גם לאחרים לדבר, לדעת להקשיב גם מה שאחרים אומרים ולנסות להבין את הראש שלהם, ולעשות את זה לאט לאט ובהדרגתיות

אני פטפטן למופת,
היפופוטם אינו מרפה
מן הלשון ומן הפה

תחפשי אותו, אולי יעזור.
וכפית שאמרו, פטפוט יתר קשור להפרעות קשב. אם יש עוד תסמינים כדאי לבדוק.
הקושי בלבחור מה עיקר ועליו מדברים ומה תפל,
שכל דבר אומרים- בלי עכבות, זה תסמיני קשב.
בהצלחה!

כשיגמרו לי הדיבורים
ואלמד לשתוק
אולי אזרוק את המילים
רחוק רחוק.

אולי אשמור אותן בבטן
אולי בגרון
אולי בפה
אולי בזיכרון?

כשיגמרו לי הדיבורים
ואלמד לשתוק
אזרע את המילים בגומה
עמוק עמוק
ויהיה לי עץ
פטפטן ירוק.

כשתיכנס בעץ
רוח שטות,
ישרוק לצפורים
הזמנה
למסיבת פטפוט.
ספרות לילדים ולנוער >>

הגבתגובה מהירה
לצפיה ב-'המלכה וטיפת הגשם/שלומית כהן אסיף. מתוך לפעמים בגשם לפעמים 'המלכה וטיפת הגשם/שלומית כהן אסיף. מתוך לפעמים בגשם לפעמים חרצית1030/10/2017 | 10:38154
בלב.
טיפת גשם בשמים מחכה
רוצה לתת נשיקה
לאף של המלכה.

המלכה אינה יוצאת
בארמון רוצה לפטפט,
על המכוער ועל היפה
שותה קפה, אוכלת מאפה...
ספרות לילדים ולנוער >>

הגבתגובה מהירה
לצפיה ב-'פטפוט/תרצה אתר.'פטפוט/תרצה אתר. חרצית1030/10/2017 | 10:46148
המורה הביטה בי
ואמרה:''מיום ראשון-
את תשבי לבד לבד,
בספסל האחרון.''

זה מפני שדיברתי
באמצע השעור.
פשוט לרגע שכחתי
שזה אסור...
ספרות לילדים ולנוער >>

הגבתגובה מהירה
לצפיה ב-' פשוש בריבוע - כתבה: ג'ודי בלום 'פשוש בריבוע - כתבה: ג'ודי בלום הזרה 111 30/10/2017 | 23:19135
"הקוראים הישראלים כבר התידדו בעבר עם פשוש, אותו ילדון סקרן-חטטן, פטפטן-קשקשן, ערני-תזזיתי, בעל דמיונות ובעל חלומות שידו בכל ויד כל בו. 'פשוש בריבוע' ממשיך ומספר את קורותיהם של האמריקאי הקטן ומשפחתו וְהַמְסַפֵּר הוא פיטר, אחיו בן השתים עשרה של פשוש.
הפעם, למגינת לבם של בני המשפחה, משתלטת על פשוש תאווה מתעצמת והולכת לכסף, הגוררת אותו ואת הסובבים אותו למצבים מביכים. פשוש

מצד שני זה טוב שהיא מוצאת בהורים ובכל המשפחה אנשים שאפשר לחלוק איתם את החוויות שלה...

( ובכלל זכינו כנשים ב9 קבין שיחה).

 

הייתי אולי משתדלת להקשיב לה ושואלת שאלות שמכוונות אותה לעיקרי הדברים שהיא רוצה להגיד.

ואז מסבירה בסובלנות שאמא עכשיו חייבת לבשל משהו/ לעשות שיחת טלפון/ לקפל כביסה, ואחר כך אפשר לחזור לדברה אם צריך.

גם הילדה צריכה ללמוד לא להגזים. אם היא לא תלמד, אולי תגדל להיות כזאת שלא מפסיקה לדבר.

זה לא אומר שהיא צריכה להפוך את עורה ופתאום כל הזמן לשתוק, אבל יותר להתרכז בעיקרי הדברים ולתת למישהו אחר גם להתבטא.

 

מניסיון שלי עם ילדים, הרבה פעמים  עוזר להקריא סיפור או להראות סרט עם מסר שאני רוצה להעביר. ואז זה פחות פוגע, יותר חינוך בדרך עקיפה של משל ונמשל.

בהצלחה במלאכת הקודש של חינוך!

לא נכון

החופר העיקרי פה בבית שמסוגל לדבר שעות בלי פסקה , מי שנטל 9.99% אחוז קבין של שיחה

זה בעלי. 

יש כאן 4 בנות בבית, בת 8 בת 5 ובת שנתיים שלמדה לדבר לפני גיל שנה ולא הפסיקה לשניה, וגם אני לא כזאת שקטה , וכולנו פרייאריות לעומתו. אבל זה רק בבית.. בחוץ הוא שותק כמו דג בקטע לא נעים.. גובל באילמות סלקטיבית.. אבל הוא מסרב ללכת לטיפול הבן אדם.

לטיפול?  לא כל דבר צריך "טיפול". אם ירגיש שזה מפריע לו, יוכל לבקש עזרה.

 

כדאי שתקראי מה כתהת על עצמך בהודעה הבאה, ותדאגי לא להוריד לבעלך את הביטחון..

 

[ותשמחי שהוא מוצא את הבית כמקום שבו אפשר לדבר חופשי, ולא ההיפך..]

לבעלי היקר שאני מאוד מאוד אוהבת אותו יש לקות תקשורת 

התחתנתי איתו בידיעה שכך הוא, ושגם אני לא סמל התקשורתיות .. יותר טוב ממנו אבל לא מושלם..

פעם לא היתה מודעות ללחוץ על הורים שלא רוצים לאבחן.. לא איבחנו.. לא אותו, כי ההורים לא רצו, ולא אותי כי לא ממש ראו .. ואני באה מבית של אנשי חינוך וטיפול , אבא שעזב את ההייטק "של פעם" השווה והמתגמל של לפני 20 שנה, בשלב מסויים לחינוך עם משכורת גרועה כי זה היה בדמו, ואמא עו"ס, טיפוס טיפולי להחריד, טיפולית לכולם חוץ מלבת שלה, ולא ידעו לשים את אצבע ולטפל בבעיה שניקראת "ילדה חכמה , מדברת לעניין בדרך כלל ורק מידי פעם בלי קשר , אין לה אובססיה לדינוזאורים ולספינות חלל , יש לה חברות יחסית שלא אכפת להן לבוא אליה אם משדלים אותן, אבל יש לה גם משהו אחר .. " מי שלא היה באמת מסתדר אז הבינו שיש לו בעיה, מי שהיה רגל פה רגל שם נתנו לו לשרוד.. 

אני התגברתי יותר , כי היתה לי הכוונה מהמשפחה הרבה יותר ממנו ,בכל זאת לא טיפלו כמו היום אבל טיפלו..

ובו לא טיפלו בכלל.. הורים מאוד קשי יום ובלי הרבה מודעות, אמנם עם לב טוב, אבל כשפנו אליהם בבית ספר והמליצו ללכת לפסיכולוג לעשות איבחון תקשורת הם ענו "הבן שלנו לא פסיכי מה פתאום פסיכולוג ויש לו קבוע 95 במתמטיקה מה פתאום פסיכולוג".  והתעלמו. בתיכון זה התפוצץ להם.

מי שהיו לו ציונים טובים והיה שורד בשוליים אז לא היו מודעים..  אמרו הוא סתם ביישן עם אחרים וקשקשן עם המשפחה.. 

אני לא אפרט פה יותר מידי, אבל זה מסבך אותנו מאוד בחיים כמשפחה. 

אבל זה לא לשירשור הזה.. 

 

[גם מעלה חיוך, אם לא שזה נושא רציני..]

 

אבל צריך לומר את האמת - שגם היום "קשיי תקשורת" זה לא דבר מאד מוגדר כנראה. ואינני יודע לגבי התוצאות של איבחון וטיפול. את יכולה "לנחם" את עצמך, שגם כשמאבחנים ומטפלים - לא תמיד זה בדיוק עוזר.

 

טוב שיש לכם מודעות וסבלנות. ובאמת, העיקר האדם עצמו. בהצלחה רבה לכם.

העיקר שהוא אדם טוב ונראה שאת מעריכה אותו בסה"כ.

מאת השם יצא שלא היה אבחון ולא היה טיפול כשהיה נער.

 

לכל משפחה יש את הקושי שלה.

יש קשיים הרבה יותר גרועים בין בני זוג.

לדעתי צריך להתמקד בטוב שיש בו, ואם הוא יבין בעצמו שצריך שינוי הוא בטח ינסה לשנות את המצב.

בטח נכון. תשעה קבין שיחה נטלו נשים.

ובאמת אני מסתכלת מסביבי ובד"כ הנשים מדברות הרבה יותר מהגברים...

בעלי צוחק שהוא עושה שיחה של שתי דקות עם ההורים שלו ואני בד"כ מדברת עם ההורים שלי לפחות רבע שעה...

והוא לא שתקן בכלל... פשוט אני יותר מדברת.

אין לי בעיה. אנחנו שונים  וזה בסדר.

הנשים צריכות את יכולת הדיבור בחינוך ילדים, בבניית יחסים, יש מקצועות שדורשים הרבה דיבור.

כמובן אצל כל אחד אישית. קורה שיש גם גברים דברנים, וזה האופי שלהם.

נראה לי הכל עניין של מינון. צריך לא להגזים, ולהיות קשובים גם למי שמדברים איתו, וכמובן להיזהר מלשון הרע וכו'.

הילדה שלך וורבלית ברוך השם. יש הורים שרק היו חולמים לכל הטוב הזה. תשתדלי להקשיב ואם זה יותר מידיי את פשוט יכולה לומר כמובן אחרי שהקשבת שאת לא יכולה לדבר כל כך הרבה ושעוד מעט תתפני.

גם אני הייתי בול כזאת, ותמיד השתיקו אותי וקראו לי נודניקית. מזל שהמילה חופרת עוד לא היתה בשטח..

עד היום אני בסוג של טראומה מיזה ופוחדת לדבר או שפוחדת שמא דיברתי יותר מידי.

אל תשתיקו אותה..זה הרסני..  אבל אתם ממש לא חייבים להיות בקשב מלא.. 

אם היא נעלבת שלא מקשיבים תגידי לה שהיא חמודה ומקסימה וילדה נהדרת 

אבל שקשה לך לשמור על קשב ולהתרכז בדברים שלה במשך זמן כל כך כל כך כל כך ארוך..

ושיש עוד דברים שאת צריכה להתרכז בהם.. ותחבקי אותה..

כנ"ל האחים לא צריכים להשתיק אותה אבל לא צריכים להיות בקשב מלא אם זה כבר מוגזם..

אני בטוחה שהיא ילדה נהדרת.. אל תהרסו לה את הביטחון.

לדעתי כמו שכתבו להקשיב כמה שיותר ,
באמת מראה לפעמים על ילד חכם עם עולם עשיר.
אבל כן כדאי לטפטף כללים כגון,
כשאמא מדברת עם משהו אחר לא מפריעים,
בואי נקשיב לאח הקטן ואז את תדברי.
כן חשוב לדעת שיש כללי שיח וגם בהדרגה לדעת להתאפק ולהקשיב גם לאחר.

בס"ד

 

 

ילדה בת 9, עם אותן מאפיינים.

כשהיתה בגיל 6 עשיתי הרבה מהדברים שהציעו לך פה.

אבל לא השתפר. במשך הזמן עדיין רוצה אין סוף תשומת לב בקשב לדיבור שלה.

 

אני חושבת שיש אולי בעיה רגשית (לפחות אצלינו)

 

אני מנסה לפזר את הקשב הנדרש בין כמה אנשים - למרות שהיא בעיקר רוצה שאני אקשיב:

מציעה לה ללכת לחברול, לשוחח םע חברות, לשוחח עם סבתא, להתקשר לבת דודה וכד'. 

כי היא בהחלט מרגישה עלי שמעיק לי לשוחח איתה באיזה שהוא שלב.

 

אגב

גם לסבתות ולחברות לא קל בנקודה הזו. היא לא קולטת ניואנסים, לא קולטת מתי נמאס להקשיב ומתי דיברה כבר הרבה יותר מידי.

 

אולי זו בעיה תקשורתית-חברתית מסויימת, כי את אומרת שהיא לא קולטת ניואנסים

כדאי לתת לה לכתוב את הסיפורים שלה,כדאי לפתח את היכולת הזו,אולי בסוף תצא סופרת.

לדעתי באופן הנכון זאת יכולה להיות למידה לצורות שונות של ביטוי עצמי, להרחיב את עולמה ולתת גם לה וגם לסובבים אותה נחת ושמחה בצורה חיובית.

אבל כשנכנסים לניקבה יש דרך חלופית ונפגשים בסוף

אפשר עם מנשא אבל רק קדמי, אחרת התינוק עלול לקבל מכה בראש.

וכמו שכתבו לך- יש דרך חלופית. איך שנכנסים לנקבה יש כניסה שמאלה לתעלה הכנענית ומהיציאה מהתעלה יש הליכה של כעשר דקות (עם מדורן תלול וקצת חלק) עד ליציאה מהנקבה.

מבחינת ילדים- שיא הגובה הוא ממש אחרי הכניסה, מגיע לכל היותר לגובה 80 -100 ס"מ, למשך כמה צעדים ואח"כ רוב הזמן הולכים במים בגובה של ברכי הילדים לכל היותר.

המלצה- חודשי הקיץ עמוסים מאוד. ברמה שלוקח שעה לעשות את הנקבה, ונכנסת קבוצה אחרי קבוצה רצוף. 

אם יש לכם אפשרות- הייתי מחכה לזמן רגוע יותר- אחרי החגים, כשעדיין חם אבל יש הרבה פחות אנשים. 

על ההמלצות החמות

אפשר כמו שאמרו ללכת עם תינוקות במנשא קידמי

איזו אמא מדהימה את!!
להיות עם כלכך הרבה רגישות ומודעות לבן שלך, מראה על איכות גדולה מצידך!

עצתי בעזרת ה'- באופן טבעי ילד לא אמור להעלב בצורה שכזו.
והוא לא עובר תהליך מול החברה עם תיווך שלנו, אלא זה אמור לקרות באופן טבעי.
לכן צריך לראות מה הן היסודות שאותם הוא כן צריך לקבל באופן טבעי.
אחד היסודות הבסיסיים זה היחס בבית.
זה לא אומר חס ושלום שההורים מזלזלים או פוגעים, אבל ייתכן שהוא צריך יותר מהנורמא ובמידה והוא יקבל מכם, זה יעצים אותו חברתית.
אולי תתארי איזה ילד הוא בבית ואנסה להכווין אותך. (את יכולה גם באישי)

היי,

 

כמו שכתבתי, בע"ה מקווה להיות אבא בקרוב, ולמרות שעדיין לא, ראיתי באופן ישיר במשך שנים כשמכניסים ילד לתוך לימודי אומנו לחימה, אצלי למשל קראטה-דו (לא חלילה למכונים אלימים) שמעניקים ערכים ומחזקים את הילד, זה פשוט עושה פלאים. זה באמת מדהים.

הילדים שראיתי במכון שלנו היו חסרי בטחון עצמי או בעלי חששות ועם הזמן פשוט ניהיו אנשים עם הרבה יותר בטחון עצמי ואומץ.

אמנם לא ראיתי בפועל מישהו רגיש ופגיע במיוחד כמו שאת מתארת, אבל לדעתי שווה לנסות. אבל שוב, זה רק ורק במקום שמחנך ילד לדרך חיים ממש ולא מחנך לאלימות. אני לא יודע כמה מקומות כאלה בארץ, אני למדתי קראטה-דו ויכול לאמר לך שהכרתי רק מאמן אחר שהיה דומה, וגם לא ממש בדיוק, כמו המורה שלי שחינך אותנו לערכים קודם כל ואחרי זה להיות לוחמים. והיית בכל מני תחרויות בארץ ויצא לראות מתאמנים אחרים וזה פשו לא היה אותו דבר.

 

שהשם יצליח לכם את דרככם בכל טוב ושמחה.

גמילת לילה זה פיזיולוגי - אי אפשר "להכריח" את הגוף להיגמל. לפחות לא בגיל הזה.

ניסינו תחתוני גמילה אבל זה לא יעיל, לא נורא שנחזור עכשיו לטיטולים?

א. להשאיר אותו עם טיטול ולראות מה יקרה עוד שנה, שנה וחצי.

ב. להוריד לו את הטיטול ולקחת סיכון שבשנים הקרובות תצטרכי להפעיל מכונת כביסה עמוסה מצעים ופיג'מות בניחוח פיפי כל בוקר. ואולי גם לקום באמצע הלילה להחליף מצעים. 

 

נו, אז מה את מעדיפה?

 

טוב, הבנתי שאני צריכה להתארגן על סטוק טיטולים לעוד שנה לפחות...

ילד בגן חובה לא כדאי שילך לישון עם טיטול, זה הרגשה דפוקה מאד עבורו גם אם זה טיטול מכנס או משהו כזה...
יש הרטבות לילה ויש כל ממיני שיטות לטיפול ועצות וכו, תעברי את הגשר כשתגיעי אליו. אבל בכל מקרה זה תהליך שצריך לעבור זה לא קורה לבד אז לא משנה אם תורידי טיטול בגיל חמש או שבע עדיין זה תהליך קיים. קונים סדין ניילון מתאזרים בסבלנות ואורך רוח ומכבסים הרבה. כדאי להתחיל בתחילת הקיץ כשהכל מתייבש מהר ואפשר להוציא מזרון לשמש מדי פעם ואין שמיכות כבדות.
בהצלחה רבה

זה בסדר לחלוטין שהוא עדיין עם טיטול בלילה! הבן שלי בן ה 4 גם עדיין ישן עם טיטול ולמרות שכמעט כל בוקר הוא קם יבש, אין לנו אומץ להוריד לגמרי את הטיטול. ודרך אגב, אם הוא קם בבוקר עם טיטול רטוב, זה כמעט תמיד כי שכחנו להזכיר לו לעשות פיפי לפני השינה.. אז דבר ראשון, תקפידו על זה..
ואת הבן הגדול דווקא כן היינו מעירים בסביבות 12 בלילה, לוקחים אותו לשירותים ו 98% היה יוצא לו פיפי ואח'כ חזר לישון בלי בעיה.. כששכחנו, היה יכול לברוח לו בלילה.. אז לדעתי אל תפסלי את זה על הסף. מהערב עד הבוקר זה הרבה שעות ובהחלט יכול לעזור לגמילה לקחת את הילד לשירותים למרות שהוא ישן..
דרך אגב, אני חושבת שאי גמילה בלילה מתחיל להיות בעייתי יותר מגיל 6 ומעלה..
בהצלחה!

הבן שלי עוד חודש בן 4. גמול מגיל שלוש, אבל רק לפיפי, ורק במשך היום. כל פעם שביקש לעשות קקי שמנו לו טיטול וכך גם היה עם טיטול בלילה, כי בד"כ בערב היה צריך לעשות.
לפני חודש החלטתי שמספיק לנו. הקטנה בת שנתיים וחצי התחילה לגמול את עצמה ואני צריכה ללדת עוד כמה חודשים. עשינו לו מבצע שעל כל לילה יבש ועל כל פעם שמתפנה בשירותים הוא מקבל מדבקה ואחכ יכול לקנות פרס גדול. בשלושה ימים הראשונים הוא קם יבש אבל לא הצליח לעשות קקי בשירותים. זה היה נראה כמו מחסום פסיכולוגי. אמרנו לו שאם הוא יעשה אפילו פעם אחת נלך לקנות פליימוביל בנוסף למדבקה. אחרי חצי שעה הוא הצליח לעשות!! מאז הכל היסטוריה. הוא לא ביקש טיטול בכלל. מרטיב במיטה בתדירות של בערך פעם בשבוע סה"כ. קם במשך הלילה לבד פעם אחת לשירותים. כשניסיתי להעיר אותו הוא לא הסכים לעשות.

יש שם בטוח מנוסות שיוכלו לעזור לך..
בהצלחה!

את מתארת אכזבה מקהילה , אחרי שבוע של מגורים שם. נראה לי מהר מידי להחליט שהמקום לא מתאים לכם. מעלה שאלה- אולי אין מקום אידיאלי? אולי אתם מצפים למשהו מושלם מידי? המחשבה הזו עלתה לי כי כתבת שעברתם הרבה מקומות , ועכשיו אתם מאוכזבים אחרי שבוע של מגורים.אולי כדאי לחכות קצת עם האכזבה, ולהסתכל על הקהילה שבאתם אליה בעין טובה?

הגענו בעצם לגרעין בהתהוות שנמצא בשכונה מצוקה.

עצם הרעיון שלו מאוד נחמד. האנשים נחמדים, אבל הטון פה כפי שאנחנו מרגישים כרגע, הולך עפ"י רוב השכונה - שכונת מצוקה.

במהלך השבוע הרגשנו מאוד בודדים, כאילו אנחנו לא גרים בקהילה.

ציפינו שהקהילה תפצה על השכונה - כרגע זה לא מורגש...

פתאום אנחנו שומעים ש3 משפחות עוזבות...מבירורים שלנו בשנתיים האחרונות נכנסה משפחה אחת לגרעין. 

אנחנו קצת תוהים, מה המגמה?.. האם הגרעין מתפתח או שהוא בנסיגה?..

אין איזו תנופה שמעודדת את רוחינו.. במיוחד שהשכונה פה לא מושכת אנשים לגור בה.

כשהגענו בשבת לישיבה לא היו כ"כ אנשים. מתברר שאנשים בגרעין כל אחד מתפלל בביכ"נ אחר. ואין משהו שמאחד את כולם.

הרב מגיע פעם בחודש לישיבה כדי להיות עם הבחורים ואז גם יש שיעורים לגברים ולנשים בשבת אחה"צ.

בנוסף הרב מגיע בימים נוראים  כולל ראש השנה ויום כיפור.

כשבאנו בשבת אמרו לנו משהו אחר..שהרב מגיע בחגים, היו הרבה יותר אנשים.

חשבנו שיש יותר התרכזות של הקהילה סביב ביהכ"נ של הישיבה. כך היה הרושם, כך גם נאמר לנו. פתאום אנחנו שומעים דברים אחרים..

חוץ מזה, עברנו בכוונה שבעלי יהיה אברך בישיבה,בעלי מאוד התחבר לסגנון של ראש הישיבה, אבל משום מה הוא לא זכה ליחס מיוחד מהרב בשבת הראשונה שלנו. נראה לי שזה מינימלי שמשפחה שעשתה מעבר שמחזק את הגרעין, תזכה ליחס כלשהו מצד ראש הישיבה (שהוא גם נשיא הגרעין), במיוחד שנפגשנו איתו לפני ההחלטה לעבור.

כל הדברים האלו גורמים לנו לשאול את עצמנו לשם מה הגענו, אם המטרות שלנו לא מושגות?...

 

ועדיין נמהר מדי בעיני למהר לעבור.
וכן- צריך לתת צ'אנס למקומות.
לזכור שבכל מקום יהיו יתרונות וחסרונות.
כל מקום, לגמרי.

אתם חושבים לעבור כבר עכשיו?? שבוע אחרי שעברתם?

האמת היא שלאור זה שאת מתארת כל כך הרבה מעברים הייתי בראש ובראשונה בודקת את עצמי.
את מתארת המון המון מעברים ואולי פשוט צריך לתת יותר צ'אנס או לנסות להסתכל על המציאות בעין טובה יותר..

אנחנו כרגע בסערת רגשות... לא יודעים מה לעשות...
בכללי אנחנו אנשים שמאוד בודקים את עצמנו ומתייעצים...

אנשים באים לגרעין כדי להשפיע. אז הראש של הרב היה בקהילה ולא בבעלך.. אולי כדאי לדבר עם הרב על תחושת הנתק שנוצרת לפני שעוזבים.. במיוחד אם זה מקום תשיעי - לדעתי כבר מזיק גם לכם בקורות חיים וגם לילדים... תשארו, תמצאו את הטוב שבמקום, ואולי יתברר שהגעתם אל המנוחה והנחלה

או שאתם לא בוקץדקים נכון.
או שאתם מתלהבים מהר.
בעיקרון לילדים זה נוראי לעבור כל שנה .פשוט נורא.וגם לכם
בבקשה תישארו במקום הנוכחי ותנונהזדמנות

אולי יש לו כבר ניסיון

עם טיפוסים שונים שמצפים לרמת קירבה אחרת (יותר פרטיות. גבולות...)
ולכן מראש נמנע והתחיל עם מינימום נימוסי כדי לא להבריח ?.. בפרט את הטיפוסים שנרתעים מ"דבק קהילתי"

ואולי זה לא אומר כלום על מה שיכול להתפתח בהמשך..

ממש לא כל היישובים הם אחד בתוך השני.. יש הרבה יישובים שבהם יש חיי קהילה ואנשים מקסימים ובכל זאת לכל אחד את המקום שלו..

אני אישית לא הייתי מלאת הכרת תודה בגיל ארבע.
כדאי להורים לבדוק האם ילדים באמת צריכים את הטיול הזה? הרבה פעמים ילדה בת ארבע תשמח סתם ללכת לגינה אחרת ולקבל בסוף ארטיק טעים. וטיול מרוחק פשוט יגרום לה לעייפות ולעצבים

אבל אני מדברת על טיול בסטנדרט שיוצאים לגינה יותר מרוחקת עם גלידה או משהו , לא איזה יום טיולים מטורף... וגם אז תמיד משהו היה לא כיף וצריך להזכיר לה שאומרים תודה לאבא ואמא וכו'...

 

** סתם על הנקודה שהעילת אני זוכרת שאבא שלי לקח אותנו בתור ילידם קטנים לאיזה טיול די יקר... ונכון בתור ילדה בגיל גן לא ממש הערכתי את היקור אבל כל חיי הטיול הזה מלווה אותי ונותן לי זיכרון מתוק , ככה שגם אם ילד לא תמיד יודע לעריך עכשיו חשוב להטעין אותו בחוויות טובות שמטעינות לכל החיים (ודברים כאלה אני הרבה יותר זוכרת מאשר סתם יציאה לגינה מתחת לבית למרות שהגינה מתחת לבית בטח קרתה הרבה יותר פעמים )

הרבה פעמים אמירת תודה בגיל הזה זה סתם הרגל יפה ולא הכרת תודה. אפשר לשחרר לדעתי.
לא תמיד יש להם כלים להעריך. הם מרוכזים בעצמם. ובגיל גדול יותר ציפייה מוגזמת להכרת תודה יכולה ליצור אנטי. אנסה להסביר. כשנותנים לי בלב שלם ובשמחה אני מלאה בהכרת תודה. אבל כשנותן מצפה שאני אגיד לו מליון תודות או אעשה משהו בתמורה לא בא לי לקבל ממנו כלום.

אצלי בבית (בן 4 ובת שנתיים וחצי) התחלנו להנהיג שאומרים תודה מפורטת. כשאומרים רק 'תודה' זה לפעמים נבלע בשיחה ולא שמים לב לזה. אני ובעלי מפרטים אחד לשני כל הזמן על מה אנחנו מודים במשפטים מפורטים: 'תודה אבא שהבאת לי כוס מים' 'תודה אמא שגיהצת לנו בגדים\שהכנת ארוחת ערב' 'תודה אבא ששטף כלים, כל כך נעים שהבית נקי...' העיקרון הוא להשתמש בהרבה מלל שהילדים לא יכולים 'לפספס' את השיחה שמתנהלת.

בלי להגיד לילדים כלום- הוא התחיל להודות כמעט כל הזמן- תודה שעשית לי אמבטיה\הכנת עוגה טעימה לשבת\לקחת אותנו לגינה...

 

אני גם זוכרת את עצמי כילדה. שיודעת להגיד תןדה ומרגישה את זה. כי באמת כל דבר היה משמח ידעתי להעריך. ילדים מעריכים בדרך כלל שאין... ואז כשמקבלים זה ממלא את הלב.

מה שלדעתי קורה בדור של היום זה שההורים משלימים דרך ילדהם את החסכים של עצמם וזה לאו דווקט מה שהילד צריך. ובנוסף לכך, היום הילדים מקבלים בקלות דברים שרוצים. הדברים הקטנים נעשים מובנים מאילהם.

לי זכור שהייתי מתרגשת מצמיד סוכריות

דווקא אנחנו די מעריכים בקול ודי אומרים תודה בקול ממש חלק מהחיים שלנו ,

 

אבל היא לא מודה על כל דבר ממש לא..

וחוץ מזה הרבה פעמים גם כשמודה משאירה בסוף איזה מירמור על מה שרצתה ולא קיבלה 

והיא ילדה כיפית ושמחה ומלא גילגולי צחוק לא מרירה בטבעי אבל ביציאה או בטיול (ואני מדברת על ללכת לגן משחקים יותר מרוחק וחדש לנו + גלידה לדוגמא) היא תמיד תזכור שרצתה עוד גלידה או טעם אחר או שלא הספיקה איזה מתקן

הראשון, הכרת תודה בגיל כל כך צעיר היא בעיניי רמה גבוהה מידי של התפתחות, בגילאים האלו הילד עדיין רואה רק את עצמו, זה צורך בסיסי להישרדות. למשל אם הילד היה צמא ומתחיל לעשות חישובים האם לבקש מא שלי עכשיו שתקום מהספה או להשאר צמא, הוא חייב את החשיבה שמרוכזת בעצמו כדי לבטא את הצרכים שלו.

שני, שמעתי מבעלי משהו מעניין שהכרת תודה היא שכר בפני עצמה ורק בגלל שהיום מי שלא אומר תודה נחשב לחסר נימוס אז מקובל לומר תודה אבל בפועל מי שומר תודה כביכול מוקיר כבוד וזה השכר על המעשה. אני מקווה שאני מסבירה את זה נכון ויכול מאוד להיות שאני לא מדייקת עד הסוף אבל משתדלת להעביר את הרעיון. בעקבות זה אני משתדלת לומר להם במקום "תודה" - "תזכי למצוות" או לבטא את הרגש במילים אחרות.

שלישי, אפשר לתת להם הסבר ודוגמא להכרת תודה לקב"ה נגיד, אתם יודעים שיש ילדים שכמעט ולא יוצאים לטיולים? כי ההורים עובדים שעות רבות או ככה וככה.. כמה אני מודה לה שם שנתן לי להנות איתכם ביום טיול זה כל כך לא ברור מאליו.

בהצלחה

שיש אנשים שאומרים תזכי למצוות ,

אבל לך בתור בן אדם שיש לו חיוב הכרת הטוב למי שהיטיב איתו את חיבת להגיד תודה . ולא תזכי למצוות !

מעניין הייתי בהרצאה שלמה שמדברת ההיפך,

 

וגם אישית בכלל לא חושבת שזה נימוס אם כל הזמן אנשים לא מרגישים שעושים להם טובות אלא כל טובה תשולם שכרך משמים וזה בינך לבין הקב"ה??!!- נשמע שאין הכרת הטוב בעמ"י וזה רק נימוס חוץ מהעניין של דרך ארץ קדמה לתורה

 

* אבל את צודקת בעניין הילדה שכנראה זו רמה קצת גבוהה של דרישה של מחשבה פנימית שכזו ...

 

אבל הרעיון שלך שאני מודה להקב"ה שנתן לי ככה להנות איתכם יחד בטיול אני חושבת שהאמץ את זה !

שהדבר שגורם לילדים לא להעריך הוא

שההורים ממלאים את מבוקשם של הילדים מיד (מתוך טוב לב) ואז הם שוכחים שיש גם אפשרות של סירוב.

 

הוא מספר על עצמו

שתמיד כשהילדים שלו ביקשו משהו, הוא תמיד הקפיד להראות שהוא מהרהר בבקשה כמה שניות, ואז הסכים.

והוא אומר שזה עובד ממש טוב.

 

כמובן, חוץ ממה שכתבו פה שיש גם דוגמא אישית

 

למשל בסוף חוויה או טיול אני אומרת ממה נהנתי במקום ובהתנהגות שלהם וגם בעלי. וככה גם הילדים ממשיכים. מעין סיכום מסע באוטו.
או לאחר אירוח בשבת כמה סבתא טרחה בשבילנו ועשתה x, y, z...
וסתם ביום רגיל תודה שראית שהדלת פתוחה וסגרת כך לא יכנסו יתושים וכו.
המילה תודה לבד היא גדולה צריך לפרק אותה לדברים אופרטיביים.

אומרים תודה לבנזוג בנוכחות הילדים
אומרים תודה לה' על הפרחים/עצים/נוף.. מסבירים על הברכות שזה אמירת תודה ואז הילדים באופן טבעי מודים מעצמם.

תקטיני ציפיות..

ילדה בת ארבע וחצי לא אמורה להיות אסירת תודה ביוזמתה..

תתני דוגמה אישית וזהו..

היא סך הכל בת ארבע וחצי.

 

האם חינוך זה שמניע אותך או שזה בעצם מפריע לך.
ה"תודה" האוטומטית שיוצאת מפה של ילד אין בינה לבין הכרת תודה שאת מדברת עליה ולא כלום.

ילד, ואפילו נער, לא מסוגל לתפוס ולהודות להוריו על חופשה ארוכה עם הוצאות וכד'. כשגודלים בדרך כלל עוברים מהלך שמראה לנו מה ההורים שלנו עשו בשבילנו.

נשמע שזה מפריע לך שלא מכירים לך תודה על מאמצייך, זה אמנם יכול להפריע אבל לילדים בדרך כלל קשה להגיע להבנה של מה עושים בשבילם. זה לא מגיע משום חוסר בהכרת תודה.

אני מדריכה לכיתה ו' ובדיוק רציתי להתחיל שרשור בנוער על איך לגרום לחניכות להעריך את מה שעושים להם ולא להתלונן על כל דבר. ואז ראיתי את השרשור הזה שאגב התגובות עזרו גם לי אבל רק רציתי להגיד שאני חושבת שזה משהו שכן צריך לחנך ולצפות אליו מאז שהילדים קטנים כי אחר כך זה ממשיך איתם לכל החיים ואם לא אז נפגשים עם הבעיה הזאת כשהם גדלים..

זה יגיע אם לא עכשיו כי היא די קטנה אז בגיל מבוגר יותר

אני חושבת שאולי הדבר המשמעותי לא פחות שצריך ללמד יד ביד עם אמירת תודה, זה ראיית הטוב והיכולת להמתין ולהסתפק במועט. ואם לדייק אני חושבת שזה הכיוון, ולא ההתמקדות בתודה. כי מאליו ברגע שהיא תלמד את סוד ראיית הטוב וההסתפקות במועט, התודה תגיע.
אני מנסה לחשוב עליי כאדם בוגר ולנסות להמיר את זה לעולם של הילד, וללמד אותו את הכלים שעוזרים לי בהתמודדות מול הסיטואציה עצמה. מה אני אומרת לעצמי כשאני לא מספיקה כל מה שרציתי? או כשניסיתי משהו וגיליתי שאני פחות אוהבת או שרציתי גם וגם אבל אי אפשר מכל מיני סיבות?

אקח למשל את הדוגמא שנתת על הטיול שלא הספיקו בו מה שרצו, או משהו שבחרה בו ולא הספיק לה. אני לא לגמרי יודעת מה הגיל הזה מסוגל לתפוס, אבל אם רלוונטי בעינייך אפשר לפתח איתה שיח על רגשות לא בשעת מעשה אם זה טעון מדי. רצוי בזמן של נחת, להזכיר לה ולחשוב יחד: מה היא מרגישה, אם היא לא יודעת לשיים, אז לעזור לה לזהות מה היא מרגישה עכשיו (תסכול, עצב, וכו'). ואז לנסות לברר יחד איתה מה אפשר לעשות במצבים כאלו?מה כדאי לעשות?
בעיניי, אפשר ללמד את זה גם דרך משחק נינוח בבית, או אפילו להביא דוגמאות מהחיים שלה עצמה, שרוצה לשחק בזמן שינה, או לשחק עם צעצוע שאח אחר רוצה, או שרוצה לאכול ממתק ונגמר או שאמא לא מרשה ושומרים לזמן מיוחד שנקבע.
את יכולה כך ללמד אותה שיש מצבים שלא הכל מתאפשר, ואיך אני פועלת בהם. צריך ללמוד לשמוח במה שיש עכשיו, במה שכן הספקתי ובמה שכן קיבלתי הפעם. אולי לחשוב איך מתכננים זמן טוב יותר כדי להספיק יותר ושאמא תעזור לשמור על הגבולות שבאמת תספיק מה שרצתה(עד שתלמד לבד), אולי לחשוב מנקודת מבט שמשאירים את מה שלא הספקנו לפעם הבאה, כדי להשאיר טעם של עוד, ללמוד לגוון ולהנות מזה שבכל פעם אני מרוויחה משהו אחר.
נקודת המבט צריכה להיות של איזה כיף שהספקנו גם וגם כשהיינו יכולים גם לא להספיק ושנשאר גם למחר (או להזדמנות אחרת), איזה נהדר שהיום טעמת את זה ויש לך עוד טעם לנסות בפעם הבאה.
מקווה שהועלתי.

אני נגיד למדתי מההורים שלי, להעריך ולכבד את האנשים סביבי, להבין שהם לא חייבים לי כלום (לא ממקום תקיף, ממקום עובדתי ונערך)) כך על כל דבר אומרים תודה- בכנות.

וזה מוטבע עמוק. שווה את ההשקעה.

כל אחת האירה לי פן אחר 

ונתן לי להבין הרבה דברים בהסתכלות בציפיות ומה נכון יותר לעשות ולנהוג,

תודה.

בית ששלוש המילים הללו הן ביסודו. הכרת הטוב בו מונחלת באופן טבעי. הכוונה אין שום דבר מובן מאליו. ושמירה על הכבוד הבסיסי של כל בני הבית בלא יוצא מהכלל.

ככה דברים לא מובנים מאליהם

הרבה ממה שאמרו נכון וצודק, אצל הילדים שלי- הם קטנים, אני רואה שעובד להזכיר לומר תודה לאח או אחות והרבה דוגמא אישית. חוץ מזה בסוף יום בגן כשאומרים שלום אז"רוצ/י לומר תודה לגננת לפני שהולכים" וחיבוק ותודה לסבתא לפני שיוצאים ובסוף שנה ובהזדמנות כזו- לספר שהכנו או קנינו משהו ל..כי אנחנו רצים לומר תודה ואז מה אתה רוצה להגיד וכו- לפחות אצלנו- עובד..

בהצלחה

אין קשר כמעט בין זה לבין פלי מוביל.
פארק זמני ולא אטרקטיביים
כמה בובות פליימוביל גדולות לקישוט.
ועוד איזה ספינה שמזכיר ספינת פיראטים שיש 'גם בפליימוביל..
כל השאר סתם פארק מתנפחים ומתקנים
קיפצובה יותר שווה
ושמעתי על פארק הלגונה בחולון...
זה היה בזבוז כסף נוראי ומאכזב

או שאין שם מה לעשות עם ילדים?

כל שנה הן עושים איזה גימיק אחר שלא שווה כלום ובינו לבין הכותרת אין כלום. לא ברור לי גם למה זה עולה כדף ביום יום הרגיל. פארק יפה ולא יותר מזה. לא שווה תשלום כשיש פארקים מדהימים ברחבי הארץ בחינם
תשלמי את אותו כסף לתנכי ותהני פי אלף

שלום וברכה
אם מתאים, יש פרילאנס באינטרנט:

אני לא יודע כמה עבודות כאלה יש בישראל אבל באתרים בשפות אחרות יש פרילאנס בכתיבת תוכן, בעיצוב אתרים, בבניית אתרים, בתכנות, בתרגום, בעריכת וידאו ובדברים אחרים. לדוגמה יש אדם שהוא פרילאנסר שמחפש מידע באינטרנט וכותב מאמרים על פיו בשביל לקוחות קבועים ובשביל לקוחות מזדמנים שרוצים מאמרים איכותיים באתרים שלהם. הוא גם מחפש לקוחות חדשים באתר פרילאנס אחד או יותר וגם מתעניינים פונים אליו. הוא מספק את השירות ומקבל תשלום דרך האינטרנט.
בוודאי יש רעיונות אחרים ויהי רצון שהקב"ה יתן לך הצלחה במה שתרצי!
יום נפלא

עם אומנות את יכולה לעשות חוגים או תרפיה ( אם זה מתאים)....

אפשר גם לטפל בעוד ילד...

הבנתי שבאינטרנט יש אפשרות לעבודות מהבית אולי תמצאי משהו בגוגל

כמובן בהשגחה, לאט לאט תלמדו עם מה היא מסוגלת להתמודד.
וכמובן להימנע מדברים מסוכנים (עיגולים שלמים, חתיכות קשות מדי).

חתיכות בננה (לדעתי חתיכות בינוניות זה בסדר), ירקות מבושלים, פסטה, חתיכות לחם (לגבי ה"קשה" של הלחם - תראו אם היא מסוגלת), קציצות, חתיכות עוף, פירות רכים.

זה מאוד עוזר..