פורום הורות (עמוד 93)

לא כל האנטיביוטיקות מתאימות לכל אחד. וגם עדין להיות בטוחים ב100 אחוז.
מבינה את הקושי שאת מתארת. אך עם זאת קצת מפחיד כשיש ספק

ללא ביקור אצל רופא כלל. לדעתי צריך לפחות להגיע לרופא עם כל הקושי של נסיעה, קביעת תור, המתנה וכו'. הרבה בריאות בעז"ה

זה ילד מהגנון או ילד גדול יוץר שבחופש?

אם מתאפשר לך.. אולי אולי להשאיר אותה בבית כבר וזהו? הרבה ילדים כבר מיצו את המסגרות...

אני כבר שבועיים לא שולחת את הילדה בת 3 למעון. כל האחים שלה בבית אני יצאתי לחופש. חושבת שהיא מיצתה את המעון ומנסיון מהעבר שהייתי מטפלת התקופה הזאת גם מאוד קשה לילדים. הם מרגשים את הסוף לחלקם האחים בבית. הם רוצים גם.

אז אני ממליצה לך אם את גם ככה בבית בחופש. תשאירי אותה איתך. תפרדו יפה מהמטפלת.

אם היית כותבת שהיא מתחמקת מהגן רק בבוקר, אז היה מקום לבדוק אם באמת יש לה בעיה עם מה שקורה בגם, או שהגורם הוא משהו ביחסים ביניכן, שהיא מנסה להשיג ממך משהו אחר.
בגלל שאת מספרת שגם בסוף היום היא מתלוננת, אני מניחה שזה באמת מטריד אותה מאוד. הייתי פונה למטפלת ומבקשת את התערבותה. כולל, אם צריך, להרחיק את הילד.

מאוד נורמלי ונפוץ בגיל ארבע.

לתת לשתות מספיק מוקדם יותר, ולקחת לפני השינה כמה פעמים.

 

מעבר לכך, סבלנות.

 

אם יש אור בין החדר שלו לשירותים, באופן שאינו חושש לקום וללכת ולחזור, אפשר להציע לו שאם מרגיש בלילה שצריך, ילך לבד ויחזור למיטה.

 

ואם  מפריע לו שקם כך, לעודד אותו שתוך כמה זמן זה כבר לא יקרה ואם ירגיש שצריך יקום מעצמו. זה נותן כיוון להשמך.

אל תפריעו לה לדבר. תחייכו, תאהבו, מידי פעם תקשיבו ברצינות ותגיבו.

 

תשתדלי כמיטב יכולתך לשמוע אותה.

 

וכשאין לכם כבר סבלנות, אז תשמעו "מהצד". לא התחייבתם להקישב לה כל הזמן, זה לא אומר שהיא צריכה לסתום את הפה...

 

אן היא תשאל, אמא, את שומעת? תגידי בסבלנות, אני משתדלת, ואת באמת אומרת דברים מאד מעניינים - אבל מה לעשות שיש לי כל מיני דברים לעשות, וגם קשה לי המון זמן להתרכז, אז אני משתדלת להרוויח כמה שיותר ממה שאת אומרת; השאר, לא נורא, העיקר שאת אומרת מה שרצית...

 

אני מניח שהעיקר בשבילה זה לפטפט ולבטא את עצמה, כך היא מסדרת לעצמה את החוויות והמחשבות, פורקת, מרגישה חברתיות. אני לא משוכנע שבאמת הכי חשוב לה הקשבה לכל מילה...

 

ולזו אחרייך ששואלת על ילד בן 4, זה עוד יותר נכון... יכול לפטפט בלי סוף. ממש לא מהותי לו שיקשיבו לכל מילה.

 

 

 

וקשה להתאפק מלהוסיף: הורים יקרים, יתכן שאתם עוד תתגעגעו שילדיכם ידברו איתכם הרבה, על הכל....

[יתכן גם שההקשבה והפתיחות והכבוד כעת, ישפיעו על זה בעתיד. לא חייב - אבל יתכן]

אבל כן חושבת שילד צריך לדעת את הגבולות לא "לחפור" לאנשים. יש ילדים שבאמת לא יודעים מתי צריך להפסיק לדבר, וצריכים ללמוד לתת הזדמנות גם לעוד אנשים לדבר, ומתי לא מתאים לדבר. מותר להגיד לילד "אמא מאוד רוצה לשמוע אותך אבל צריכה לעשות כך וכך עכשיו ולא יכולה לעשות את זה כשמישהו מדבר איתה. אז אני מציעה לך לזכור טוב את מה שאת רוצה להגיד, ולבוא לספר לי את זה בעוד 10 דקות".

בגלל הפרעת קשב וריכוז

היא טיפוס שמח ורועש וגם יש לה הפרעת קשב וריכוז. אולי זה קשור
באמת שצריך הרבה סבלנות

לא חושבת שיש לה הפרעות קשב. אבל לי יש. לכן אין לי אפשרות להקשיב לה בחצי אוזן וגם להתרכז בדברים אחרים.

אנחנו מקשיבים לה כשאפשר, אבל לא תמיד אפשר.

ואז להגיד לה לבחור 2-3 דברים שמתוכם היא תספר לכם בעפ

אפשר פשוט להציע לצייר, או כל פעילות אחרת שהילדה יכולה לצלול לתוכה עד שאמא תתפנה ותוכל להקשיב... כי ככ חשוב לי לשמוע את מה שיש לך לומר.. את מספרת דברים ככ מתוקים/ יקרים/ מעניינים...
הייתי אומרת משהו בסגנון הזה..
אולי זה טיפה ירגיע את האוטוסטרדה, ואולי ממש לא, ואז זה כנראה מה שהיא זקוקה לו... ושאלה יהיה צרותייך...

להציע לצייר עד שאמא תתפנה ואחכ לספר מה ציירה / לספר מה שרוצה..

אין לי עצות, עוקבת מה מציעים.
אצלנו היא ממש מאלצת אותי להקשיב לה(הדיבור שלה מופנה אליי בעיקר) ואם אני לא מקשיבה קוראת לי שוב ושוב, עד שמצליחה לצוד את תשומת ליבי לרגע, ואז "שופכת" את כל מה שרצתה.
אני מרגישה שלי נהיה בעיות קשב מכל הדיבורים.
היא ילדה מתוקה מקסימה וחכמה שמחפשת עם מי לדבר.
בחופשה עכשיו זה ה"חמיר" כי היא לא מוכנה ללכת לקייטנה ולא מוכנה ללכת לחברות בכללי, רק שחברות יבואו אליה לבית. ככה שזה המצב בערך כל היום-'ואני בחופשת לידה.

כל פעם. שהיא מדברת יותר מידי, להסביר לה בעדינות מתי להרפות, מתי לתת גם לאחרים לדבר, לדעת להקשיב גם מה שאחרים אומרים ולנסות להבין את הראש שלהם, ולעשות את זה לאט לאט ובהדרגתיות

אני פטפטן למופת,
היפופוטם אינו מרפה
מן הלשון ומן הפה

תחפשי אותו, אולי יעזור.
וכפית שאמרו, פטפוט יתר קשור להפרעות קשב. אם יש עוד תסמינים כדאי לבדוק.
הקושי בלבחור מה עיקר ועליו מדברים ומה תפל,
שכל דבר אומרים- בלי עכבות, זה תסמיני קשב.
בהצלחה!

כשיגמרו לי הדיבורים
ואלמד לשתוק
אולי אזרוק את המילים
רחוק רחוק.

אולי אשמור אותן בבטן
אולי בגרון
אולי בפה
אולי בזיכרון?

כשיגמרו לי הדיבורים
ואלמד לשתוק
אזרע את המילים בגומה
עמוק עמוק
ויהיה לי עץ
פטפטן ירוק.

כשתיכנס בעץ
רוח שטות,
ישרוק לצפורים
הזמנה
למסיבת פטפוט.
ספרות לילדים ולנוער >>

הגבתגובה מהירה
לצפיה ב-'המלכה וטיפת הגשם/שלומית כהן אסיף. מתוך לפעמים בגשם לפעמים 'המלכה וטיפת הגשם/שלומית כהן אסיף. מתוך לפעמים בגשם לפעמים חרצית1030/10/2017 | 10:38154
בלב.
טיפת גשם בשמים מחכה
רוצה לתת נשיקה
לאף של המלכה.

המלכה אינה יוצאת
בארמון רוצה לפטפט,
על המכוער ועל היפה
שותה קפה, אוכלת מאפה...
ספרות לילדים ולנוער >>

הגבתגובה מהירה
לצפיה ב-'פטפוט/תרצה אתר.'פטפוט/תרצה אתר. חרצית1030/10/2017 | 10:46148
המורה הביטה בי
ואמרה:''מיום ראשון-
את תשבי לבד לבד,
בספסל האחרון.''

זה מפני שדיברתי
באמצע השעור.
פשוט לרגע שכחתי
שזה אסור...
ספרות לילדים ולנוער >>

הגבתגובה מהירה
לצפיה ב-' פשוש בריבוע - כתבה: ג'ודי בלום 'פשוש בריבוע - כתבה: ג'ודי בלום הזרה 111 30/10/2017 | 23:19135
"הקוראים הישראלים כבר התידדו בעבר עם פשוש, אותו ילדון סקרן-חטטן, פטפטן-קשקשן, ערני-תזזיתי, בעל דמיונות ובעל חלומות שידו בכל ויד כל בו. 'פשוש בריבוע' ממשיך ומספר את קורותיהם של האמריקאי הקטן ומשפחתו וְהַמְסַפֵּר הוא פיטר, אחיו בן השתים עשרה של פשוש.
הפעם, למגינת לבם של בני המשפחה, משתלטת על פשוש תאווה מתעצמת והולכת לכסף, הגוררת אותו ואת הסובבים אותו למצבים מביכים. פשוש

מצד שני זה טוב שהיא מוצאת בהורים ובכל המשפחה אנשים שאפשר לחלוק איתם את החוויות שלה...

( ובכלל זכינו כנשים ב9 קבין שיחה).

 

הייתי אולי משתדלת להקשיב לה ושואלת שאלות שמכוונות אותה לעיקרי הדברים שהיא רוצה להגיד.

ואז מסבירה בסובלנות שאמא עכשיו חייבת לבשל משהו/ לעשות שיחת טלפון/ לקפל כביסה, ואחר כך אפשר לחזור לדברה אם צריך.

גם הילדה צריכה ללמוד לא להגזים. אם היא לא תלמד, אולי תגדל להיות כזאת שלא מפסיקה לדבר.

זה לא אומר שהיא צריכה להפוך את עורה ופתאום כל הזמן לשתוק, אבל יותר להתרכז בעיקרי הדברים ולתת למישהו אחר גם להתבטא.

 

מניסיון שלי עם ילדים, הרבה פעמים  עוזר להקריא סיפור או להראות סרט עם מסר שאני רוצה להעביר. ואז זה פחות פוגע, יותר חינוך בדרך עקיפה של משל ונמשל.

בהצלחה במלאכת הקודש של חינוך!

לא נכון

החופר העיקרי פה בבית שמסוגל לדבר שעות בלי פסקה , מי שנטל 9.99% אחוז קבין של שיחה

זה בעלי. 

יש כאן 4 בנות בבית, בת 8 בת 5 ובת שנתיים שלמדה לדבר לפני גיל שנה ולא הפסיקה לשניה, וגם אני לא כזאת שקטה , וכולנו פרייאריות לעומתו. אבל זה רק בבית.. בחוץ הוא שותק כמו דג בקטע לא נעים.. גובל באילמות סלקטיבית.. אבל הוא מסרב ללכת לטיפול הבן אדם.

לטיפול?  לא כל דבר צריך "טיפול". אם ירגיש שזה מפריע לו, יוכל לבקש עזרה.

 

כדאי שתקראי מה כתהת על עצמך בהודעה הבאה, ותדאגי לא להוריד לבעלך את הביטחון..

 

[ותשמחי שהוא מוצא את הבית כמקום שבו אפשר לדבר חופשי, ולא ההיפך..]

לבעלי היקר שאני מאוד מאוד אוהבת אותו יש לקות תקשורת 

התחתנתי איתו בידיעה שכך הוא, ושגם אני לא סמל התקשורתיות .. יותר טוב ממנו אבל לא מושלם..

פעם לא היתה מודעות ללחוץ על הורים שלא רוצים לאבחן.. לא איבחנו.. לא אותו, כי ההורים לא רצו, ולא אותי כי לא ממש ראו .. ואני באה מבית של אנשי חינוך וטיפול , אבא שעזב את ההייטק "של פעם" השווה והמתגמל של לפני 20 שנה, בשלב מסויים לחינוך עם משכורת גרועה כי זה היה בדמו, ואמא עו"ס, טיפוס טיפולי להחריד, טיפולית לכולם חוץ מלבת שלה, ולא ידעו לשים את אצבע ולטפל בבעיה שניקראת "ילדה חכמה , מדברת לעניין בדרך כלל ורק מידי פעם בלי קשר , אין לה אובססיה לדינוזאורים ולספינות חלל , יש לה חברות יחסית שלא אכפת להן לבוא אליה אם משדלים אותן, אבל יש לה גם משהו אחר .. " מי שלא היה באמת מסתדר אז הבינו שיש לו בעיה, מי שהיה רגל פה רגל שם נתנו לו לשרוד.. 

אני התגברתי יותר , כי היתה לי הכוונה מהמשפחה הרבה יותר ממנו ,בכל זאת לא טיפלו כמו היום אבל טיפלו..

ובו לא טיפלו בכלל.. הורים מאוד קשי יום ובלי הרבה מודעות, אמנם עם לב טוב, אבל כשפנו אליהם בבית ספר והמליצו ללכת לפסיכולוג לעשות איבחון תקשורת הם ענו "הבן שלנו לא פסיכי מה פתאום פסיכולוג ויש לו קבוע 95 במתמטיקה מה פתאום פסיכולוג".  והתעלמו. בתיכון זה התפוצץ להם.

מי שהיו לו ציונים טובים והיה שורד בשוליים אז לא היו מודעים..  אמרו הוא סתם ביישן עם אחרים וקשקשן עם המשפחה.. 

אני לא אפרט פה יותר מידי, אבל זה מסבך אותנו מאוד בחיים כמשפחה. 

אבל זה לא לשירשור הזה.. 

 

[גם מעלה חיוך, אם לא שזה נושא רציני..]

 

אבל צריך לומר את האמת - שגם היום "קשיי תקשורת" זה לא דבר מאד מוגדר כנראה. ואינני יודע לגבי התוצאות של איבחון וטיפול. את יכולה "לנחם" את עצמך, שגם כשמאבחנים ומטפלים - לא תמיד זה בדיוק עוזר.

 

טוב שיש לכם מודעות וסבלנות. ובאמת, העיקר האדם עצמו. בהצלחה רבה לכם.

העיקר שהוא אדם טוב ונראה שאת מעריכה אותו בסה"כ.

מאת השם יצא שלא היה אבחון ולא היה טיפול כשהיה נער.

 

לכל משפחה יש את הקושי שלה.

יש קשיים הרבה יותר גרועים בין בני זוג.

לדעתי צריך להתמקד בטוב שיש בו, ואם הוא יבין בעצמו שצריך שינוי הוא בטח ינסה לשנות את המצב.

בטח נכון. תשעה קבין שיחה נטלו נשים.

ובאמת אני מסתכלת מסביבי ובד"כ הנשים מדברות הרבה יותר מהגברים...

בעלי צוחק שהוא עושה שיחה של שתי דקות עם ההורים שלו ואני בד"כ מדברת עם ההורים שלי לפחות רבע שעה...

והוא לא שתקן בכלל... פשוט אני יותר מדברת.

אין לי בעיה. אנחנו שונים  וזה בסדר.

הנשים צריכות את יכולת הדיבור בחינוך ילדים, בבניית יחסים, יש מקצועות שדורשים הרבה דיבור.

כמובן אצל כל אחד אישית. קורה שיש גם גברים דברנים, וזה האופי שלהם.

נראה לי הכל עניין של מינון. צריך לא להגזים, ולהיות קשובים גם למי שמדברים איתו, וכמובן להיזהר מלשון הרע וכו'.

הילדה שלך וורבלית ברוך השם. יש הורים שרק היו חולמים לכל הטוב הזה. תשתדלי להקשיב ואם זה יותר מידיי את פשוט יכולה לומר כמובן אחרי שהקשבת שאת לא יכולה לדבר כל כך הרבה ושעוד מעט תתפני.

גם אני הייתי בול כזאת, ותמיד השתיקו אותי וקראו לי נודניקית. מזל שהמילה חופרת עוד לא היתה בשטח..

עד היום אני בסוג של טראומה מיזה ופוחדת לדבר או שפוחדת שמא דיברתי יותר מידי.

אל תשתיקו אותה..זה הרסני..  אבל אתם ממש לא חייבים להיות בקשב מלא.. 

אם היא נעלבת שלא מקשיבים תגידי לה שהיא חמודה ומקסימה וילדה נהדרת 

אבל שקשה לך לשמור על קשב ולהתרכז בדברים שלה במשך זמן כל כך כל כך כל כך ארוך..

ושיש עוד דברים שאת צריכה להתרכז בהם.. ותחבקי אותה..

כנ"ל האחים לא צריכים להשתיק אותה אבל לא צריכים להיות בקשב מלא אם זה כבר מוגזם..

אני בטוחה שהיא ילדה נהדרת.. אל תהרסו לה את הביטחון.

לדעתי כמו שכתבו להקשיב כמה שיותר ,
באמת מראה לפעמים על ילד חכם עם עולם עשיר.
אבל כן כדאי לטפטף כללים כגון,
כשאמא מדברת עם משהו אחר לא מפריעים,
בואי נקשיב לאח הקטן ואז את תדברי.
כן חשוב לדעת שיש כללי שיח וגם בהדרגה לדעת להתאפק ולהקשיב גם לאחר.

בס"ד

 

 

ילדה בת 9, עם אותן מאפיינים.

כשהיתה בגיל 6 עשיתי הרבה מהדברים שהציעו לך פה.

אבל לא השתפר. במשך הזמן עדיין רוצה אין סוף תשומת לב בקשב לדיבור שלה.

 

אני חושבת שיש אולי בעיה רגשית (לפחות אצלינו)

 

אני מנסה לפזר את הקשב הנדרש בין כמה אנשים - למרות שהיא בעיקר רוצה שאני אקשיב:

מציעה לה ללכת לחברול, לשוחח םע חברות, לשוחח עם סבתא, להתקשר לבת דודה וכד'. 

כי היא בהחלט מרגישה עלי שמעיק לי לשוחח איתה באיזה שהוא שלב.

 

אגב

גם לסבתות ולחברות לא קל בנקודה הזו. היא לא קולטת ניואנסים, לא קולטת מתי נמאס להקשיב ומתי דיברה כבר הרבה יותר מידי.

 

אולי זו בעיה תקשורתית-חברתית מסויימת, כי את אומרת שהיא לא קולטת ניואנסים

כדאי לתת לה לכתוב את הסיפורים שלה,כדאי לפתח את היכולת הזו,אולי בסוף תצא סופרת.

לדעתי באופן הנכון זאת יכולה להיות למידה לצורות שונות של ביטוי עצמי, להרחיב את עולמה ולתת גם לה וגם לסובבים אותה נחת ושמחה בצורה חיובית.

אבל כשנכנסים לניקבה יש דרך חלופית ונפגשים בסוף

אפשר עם מנשא אבל רק קדמי, אחרת התינוק עלול לקבל מכה בראש.

וכמו שכתבו לך- יש דרך חלופית. איך שנכנסים לנקבה יש כניסה שמאלה לתעלה הכנענית ומהיציאה מהתעלה יש הליכה של כעשר דקות (עם מדורן תלול וקצת חלק) עד ליציאה מהנקבה.

מבחינת ילדים- שיא הגובה הוא ממש אחרי הכניסה, מגיע לכל היותר לגובה 80 -100 ס"מ, למשך כמה צעדים ואח"כ רוב הזמן הולכים במים בגובה של ברכי הילדים לכל היותר.

המלצה- חודשי הקיץ עמוסים מאוד. ברמה שלוקח שעה לעשות את הנקבה, ונכנסת קבוצה אחרי קבוצה רצוף. 

אם יש לכם אפשרות- הייתי מחכה לזמן רגוע יותר- אחרי החגים, כשעדיין חם אבל יש הרבה פחות אנשים. 

על ההמלצות החמות

אפשר כמו שאמרו ללכת עם תינוקות במנשא קידמי

איזו אמא מדהימה את!!
להיות עם כלכך הרבה רגישות ומודעות לבן שלך, מראה על איכות גדולה מצידך!

עצתי בעזרת ה'- באופן טבעי ילד לא אמור להעלב בצורה שכזו.
והוא לא עובר תהליך מול החברה עם תיווך שלנו, אלא זה אמור לקרות באופן טבעי.
לכן צריך לראות מה הן היסודות שאותם הוא כן צריך לקבל באופן טבעי.
אחד היסודות הבסיסיים זה היחס בבית.
זה לא אומר חס ושלום שההורים מזלזלים או פוגעים, אבל ייתכן שהוא צריך יותר מהנורמא ובמידה והוא יקבל מכם, זה יעצים אותו חברתית.
אולי תתארי איזה ילד הוא בבית ואנסה להכווין אותך. (את יכולה גם באישי)

היי,

 

כמו שכתבתי, בע"ה מקווה להיות אבא בקרוב, ולמרות שעדיין לא, ראיתי באופן ישיר במשך שנים כשמכניסים ילד לתוך לימודי אומנו לחימה, אצלי למשל קראטה-דו (לא חלילה למכונים אלימים) שמעניקים ערכים ומחזקים את הילד, זה פשוט עושה פלאים. זה באמת מדהים.

הילדים שראיתי במכון שלנו היו חסרי בטחון עצמי או בעלי חששות ועם הזמן פשוט ניהיו אנשים עם הרבה יותר בטחון עצמי ואומץ.

אמנם לא ראיתי בפועל מישהו רגיש ופגיע במיוחד כמו שאת מתארת, אבל לדעתי שווה לנסות. אבל שוב, זה רק ורק במקום שמחנך ילד לדרך חיים ממש ולא מחנך לאלימות. אני לא יודע כמה מקומות כאלה בארץ, אני למדתי קראטה-דו ויכול לאמר לך שהכרתי רק מאמן אחר שהיה דומה, וגם לא ממש בדיוק, כמו המורה שלי שחינך אותנו לערכים קודם כל ואחרי זה להיות לוחמים. והיית בכל מני תחרויות בארץ ויצא לראות מתאמנים אחרים וזה פשו לא היה אותו דבר.

 

שהשם יצליח לכם את דרככם בכל טוב ושמחה.

גמילת לילה זה פיזיולוגי - אי אפשר "להכריח" את הגוף להיגמל. לפחות לא בגיל הזה.

ניסינו תחתוני גמילה אבל זה לא יעיל, לא נורא שנחזור עכשיו לטיטולים?

א. להשאיר אותו עם טיטול ולראות מה יקרה עוד שנה, שנה וחצי.

ב. להוריד לו את הטיטול ולקחת סיכון שבשנים הקרובות תצטרכי להפעיל מכונת כביסה עמוסה מצעים ופיג'מות בניחוח פיפי כל בוקר. ואולי גם לקום באמצע הלילה להחליף מצעים. 

 

נו, אז מה את מעדיפה?

 

טוב, הבנתי שאני צריכה להתארגן על סטוק טיטולים לעוד שנה לפחות...

ילד בגן חובה לא כדאי שילך לישון עם טיטול, זה הרגשה דפוקה מאד עבורו גם אם זה טיטול מכנס או משהו כזה...
יש הרטבות לילה ויש כל ממיני שיטות לטיפול ועצות וכו, תעברי את הגשר כשתגיעי אליו. אבל בכל מקרה זה תהליך שצריך לעבור זה לא קורה לבד אז לא משנה אם תורידי טיטול בגיל חמש או שבע עדיין זה תהליך קיים. קונים סדין ניילון מתאזרים בסבלנות ואורך רוח ומכבסים הרבה. כדאי להתחיל בתחילת הקיץ כשהכל מתייבש מהר ואפשר להוציא מזרון לשמש מדי פעם ואין שמיכות כבדות.
בהצלחה רבה

זה בסדר לחלוטין שהוא עדיין עם טיטול בלילה! הבן שלי בן ה 4 גם עדיין ישן עם טיטול ולמרות שכמעט כל בוקר הוא קם יבש, אין לנו אומץ להוריד לגמרי את הטיטול. ודרך אגב, אם הוא קם בבוקר עם טיטול רטוב, זה כמעט תמיד כי שכחנו להזכיר לו לעשות פיפי לפני השינה.. אז דבר ראשון, תקפידו על זה..
ואת הבן הגדול דווקא כן היינו מעירים בסביבות 12 בלילה, לוקחים אותו לשירותים ו 98% היה יוצא לו פיפי ואח'כ חזר לישון בלי בעיה.. כששכחנו, היה יכול לברוח לו בלילה.. אז לדעתי אל תפסלי את זה על הסף. מהערב עד הבוקר זה הרבה שעות ובהחלט יכול לעזור לגמילה לקחת את הילד לשירותים למרות שהוא ישן..
דרך אגב, אני חושבת שאי גמילה בלילה מתחיל להיות בעייתי יותר מגיל 6 ומעלה..
בהצלחה!

הבן שלי עוד חודש בן 4. גמול מגיל שלוש, אבל רק לפיפי, ורק במשך היום. כל פעם שביקש לעשות קקי שמנו לו טיטול וכך גם היה עם טיטול בלילה, כי בד"כ בערב היה צריך לעשות.
לפני חודש החלטתי שמספיק לנו. הקטנה בת שנתיים וחצי התחילה לגמול את עצמה ואני צריכה ללדת עוד כמה חודשים. עשינו לו מבצע שעל כל לילה יבש ועל כל פעם שמתפנה בשירותים הוא מקבל מדבקה ואחכ יכול לקנות פרס גדול. בשלושה ימים הראשונים הוא קם יבש אבל לא הצליח לעשות קקי בשירותים. זה היה נראה כמו מחסום פסיכולוגי. אמרנו לו שאם הוא יעשה אפילו פעם אחת נלך לקנות פליימוביל בנוסף למדבקה. אחרי חצי שעה הוא הצליח לעשות!! מאז הכל היסטוריה. הוא לא ביקש טיטול בכלל. מרטיב במיטה בתדירות של בערך פעם בשבוע סה"כ. קם במשך הלילה לבד פעם אחת לשירותים. כשניסיתי להעיר אותו הוא לא הסכים לעשות.

יש שם בטוח מנוסות שיוכלו לעזור לך..
בהצלחה!

את מתארת אכזבה מקהילה , אחרי שבוע של מגורים שם. נראה לי מהר מידי להחליט שהמקום לא מתאים לכם. מעלה שאלה- אולי אין מקום אידיאלי? אולי אתם מצפים למשהו מושלם מידי? המחשבה הזו עלתה לי כי כתבת שעברתם הרבה מקומות , ועכשיו אתם מאוכזבים אחרי שבוע של מגורים.אולי כדאי לחכות קצת עם האכזבה, ולהסתכל על הקהילה שבאתם אליה בעין טובה?

הגענו בעצם לגרעין בהתהוות שנמצא בשכונה מצוקה.

עצם הרעיון שלו מאוד נחמד. האנשים נחמדים, אבל הטון פה כפי שאנחנו מרגישים כרגע, הולך עפ"י רוב השכונה - שכונת מצוקה.

במהלך השבוע הרגשנו מאוד בודדים, כאילו אנחנו לא גרים בקהילה.

ציפינו שהקהילה תפצה על השכונה - כרגע זה לא מורגש...

פתאום אנחנו שומעים ש3 משפחות עוזבות...מבירורים שלנו בשנתיים האחרונות נכנסה משפחה אחת לגרעין. 

אנחנו קצת תוהים, מה המגמה?.. האם הגרעין מתפתח או שהוא בנסיגה?..

אין איזו תנופה שמעודדת את רוחינו.. במיוחד שהשכונה פה לא מושכת אנשים לגור בה.

כשהגענו בשבת לישיבה לא היו כ"כ אנשים. מתברר שאנשים בגרעין כל אחד מתפלל בביכ"נ אחר. ואין משהו שמאחד את כולם.

הרב מגיע פעם בחודש לישיבה כדי להיות עם הבחורים ואז גם יש שיעורים לגברים ולנשים בשבת אחה"צ.

בנוסף הרב מגיע בימים נוראים  כולל ראש השנה ויום כיפור.

כשבאנו בשבת אמרו לנו משהו אחר..שהרב מגיע בחגים, היו הרבה יותר אנשים.

חשבנו שיש יותר התרכזות של הקהילה סביב ביהכ"נ של הישיבה. כך היה הרושם, כך גם נאמר לנו. פתאום אנחנו שומעים דברים אחרים..

חוץ מזה, עברנו בכוונה שבעלי יהיה אברך בישיבה,בעלי מאוד התחבר לסגנון של ראש הישיבה, אבל משום מה הוא לא זכה ליחס מיוחד מהרב בשבת הראשונה שלנו. נראה לי שזה מינימלי שמשפחה שעשתה מעבר שמחזק את הגרעין, תזכה ליחס כלשהו מצד ראש הישיבה (שהוא גם נשיא הגרעין), במיוחד שנפגשנו איתו לפני ההחלטה לעבור.

כל הדברים האלו גורמים לנו לשאול את עצמנו לשם מה הגענו, אם המטרות שלנו לא מושגות?...

 

ועדיין נמהר מדי בעיני למהר לעבור.
וכן- צריך לתת צ'אנס למקומות.
לזכור שבכל מקום יהיו יתרונות וחסרונות.
כל מקום, לגמרי.

אתם חושבים לעבור כבר עכשיו?? שבוע אחרי שעברתם?

האמת היא שלאור זה שאת מתארת כל כך הרבה מעברים הייתי בראש ובראשונה בודקת את עצמי.
את מתארת המון המון מעברים ואולי פשוט צריך לתת יותר צ'אנס או לנסות להסתכל על המציאות בעין טובה יותר..

אנחנו כרגע בסערת רגשות... לא יודעים מה לעשות...
בכללי אנחנו אנשים שמאוד בודקים את עצמנו ומתייעצים...

אנשים באים לגרעין כדי להשפיע. אז הראש של הרב היה בקהילה ולא בבעלך.. אולי כדאי לדבר עם הרב על תחושת הנתק שנוצרת לפני שעוזבים.. במיוחד אם זה מקום תשיעי - לדעתי כבר מזיק גם לכם בקורות חיים וגם לילדים... תשארו, תמצאו את הטוב שבמקום, ואולי יתברר שהגעתם אל המנוחה והנחלה

או שאתם לא בוקץדקים נכון.
או שאתם מתלהבים מהר.
בעיקרון לילדים זה נוראי לעבור כל שנה .פשוט נורא.וגם לכם
בבקשה תישארו במקום הנוכחי ותנונהזדמנות

אולי יש לו כבר ניסיון

עם טיפוסים שונים שמצפים לרמת קירבה אחרת (יותר פרטיות. גבולות...)
ולכן מראש נמנע והתחיל עם מינימום נימוסי כדי לא להבריח ?.. בפרט את הטיפוסים שנרתעים מ"דבק קהילתי"

ואולי זה לא אומר כלום על מה שיכול להתפתח בהמשך..

ממש לא כל היישובים הם אחד בתוך השני.. יש הרבה יישובים שבהם יש חיי קהילה ואנשים מקסימים ובכל זאת לכל אחד את המקום שלו..

אני אישית לא הייתי מלאת הכרת תודה בגיל ארבע.
כדאי להורים לבדוק האם ילדים באמת צריכים את הטיול הזה? הרבה פעמים ילדה בת ארבע תשמח סתם ללכת לגינה אחרת ולקבל בסוף ארטיק טעים. וטיול מרוחק פשוט יגרום לה לעייפות ולעצבים

אבל אני מדברת על טיול בסטנדרט שיוצאים לגינה יותר מרוחקת עם גלידה או משהו , לא איזה יום טיולים מטורף... וגם אז תמיד משהו היה לא כיף וצריך להזכיר לה שאומרים תודה לאבא ואמא וכו'...

 

** סתם על הנקודה שהעילת אני זוכרת שאבא שלי לקח אותנו בתור ילידם קטנים לאיזה טיול די יקר... ונכון בתור ילדה בגיל גן לא ממש הערכתי את היקור אבל כל חיי הטיול הזה מלווה אותי ונותן לי זיכרון מתוק , ככה שגם אם ילד לא תמיד יודע לעריך עכשיו חשוב להטעין אותו בחוויות טובות שמטעינות לכל החיים (ודברים כאלה אני הרבה יותר זוכרת מאשר סתם יציאה לגינה מתחת לבית למרות שהגינה מתחת לבית בטח קרתה הרבה יותר פעמים )

הרבה פעמים אמירת תודה בגיל הזה זה סתם הרגל יפה ולא הכרת תודה. אפשר לשחרר לדעתי.
לא תמיד יש להם כלים להעריך. הם מרוכזים בעצמם. ובגיל גדול יותר ציפייה מוגזמת להכרת תודה יכולה ליצור אנטי. אנסה להסביר. כשנותנים לי בלב שלם ובשמחה אני מלאה בהכרת תודה. אבל כשנותן מצפה שאני אגיד לו מליון תודות או אעשה משהו בתמורה לא בא לי לקבל ממנו כלום.

אצלי בבית (בן 4 ובת שנתיים וחצי) התחלנו להנהיג שאומרים תודה מפורטת. כשאומרים רק 'תודה' זה לפעמים נבלע בשיחה ולא שמים לב לזה. אני ובעלי מפרטים אחד לשני כל הזמן על מה אנחנו מודים במשפטים מפורטים: 'תודה אבא שהבאת לי כוס מים' 'תודה אמא שגיהצת לנו בגדים\שהכנת ארוחת ערב' 'תודה אבא ששטף כלים, כל כך נעים שהבית נקי...' העיקרון הוא להשתמש בהרבה מלל שהילדים לא יכולים 'לפספס' את השיחה שמתנהלת.

בלי להגיד לילדים כלום- הוא התחיל להודות כמעט כל הזמן- תודה שעשית לי אמבטיה\הכנת עוגה טעימה לשבת\לקחת אותנו לגינה...

 

אני גם זוכרת את עצמי כילדה. שיודעת להגיד תןדה ומרגישה את זה. כי באמת כל דבר היה משמח ידעתי להעריך. ילדים מעריכים בדרך כלל שאין... ואז כשמקבלים זה ממלא את הלב.

מה שלדעתי קורה בדור של היום זה שההורים משלימים דרך ילדהם את החסכים של עצמם וזה לאו דווקט מה שהילד צריך. ובנוסף לכך, היום הילדים מקבלים בקלות דברים שרוצים. הדברים הקטנים נעשים מובנים מאילהם.

לי זכור שהייתי מתרגשת מצמיד סוכריות

דווקא אנחנו די מעריכים בקול ודי אומרים תודה בקול ממש חלק מהחיים שלנו ,

 

אבל היא לא מודה על כל דבר ממש לא..

וחוץ מזה הרבה פעמים גם כשמודה משאירה בסוף איזה מירמור על מה שרצתה ולא קיבלה 

והיא ילדה כיפית ושמחה ומלא גילגולי צחוק לא מרירה בטבעי אבל ביציאה או בטיול (ואני מדברת על ללכת לגן משחקים יותר מרוחק וחדש לנו + גלידה לדוגמא) היא תמיד תזכור שרצתה עוד גלידה או טעם אחר או שלא הספיקה איזה מתקן

הראשון, הכרת תודה בגיל כל כך צעיר היא בעיניי רמה גבוהה מידי של התפתחות, בגילאים האלו הילד עדיין רואה רק את עצמו, זה צורך בסיסי להישרדות. למשל אם הילד היה צמא ומתחיל לעשות חישובים האם לבקש מא שלי עכשיו שתקום מהספה או להשאר צמא, הוא חייב את החשיבה שמרוכזת בעצמו כדי לבטא את הצרכים שלו.

שני, שמעתי מבעלי משהו מעניין שהכרת תודה היא שכר בפני עצמה ורק בגלל שהיום מי שלא אומר תודה נחשב לחסר נימוס אז מקובל לומר תודה אבל בפועל מי שומר תודה כביכול מוקיר כבוד וזה השכר על המעשה. אני מקווה שאני מסבירה את זה נכון ויכול מאוד להיות שאני לא מדייקת עד הסוף אבל משתדלת להעביר את הרעיון. בעקבות זה אני משתדלת לומר להם במקום "תודה" - "תזכי למצוות" או לבטא את הרגש במילים אחרות.

שלישי, אפשר לתת להם הסבר ודוגמא להכרת תודה לקב"ה נגיד, אתם יודעים שיש ילדים שכמעט ולא יוצאים לטיולים? כי ההורים עובדים שעות רבות או ככה וככה.. כמה אני מודה לה שם שנתן לי להנות איתכם ביום טיול זה כל כך לא ברור מאליו.

בהצלחה

שיש אנשים שאומרים תזכי למצוות ,

אבל לך בתור בן אדם שיש לו חיוב הכרת הטוב למי שהיטיב איתו את חיבת להגיד תודה . ולא תזכי למצוות !

מעניין הייתי בהרצאה שלמה שמדברת ההיפך,

 

וגם אישית בכלל לא חושבת שזה נימוס אם כל הזמן אנשים לא מרגישים שעושים להם טובות אלא כל טובה תשולם שכרך משמים וזה בינך לבין הקב"ה??!!- נשמע שאין הכרת הטוב בעמ"י וזה רק נימוס חוץ מהעניין של דרך ארץ קדמה לתורה

 

* אבל את צודקת בעניין הילדה שכנראה זו רמה קצת גבוהה של דרישה של מחשבה פנימית שכזו ...

 

אבל הרעיון שלך שאני מודה להקב"ה שנתן לי ככה להנות איתכם יחד בטיול אני חושבת שהאמץ את זה !

שהדבר שגורם לילדים לא להעריך הוא

שההורים ממלאים את מבוקשם של הילדים מיד (מתוך טוב לב) ואז הם שוכחים שיש גם אפשרות של סירוב.

 

הוא מספר על עצמו

שתמיד כשהילדים שלו ביקשו משהו, הוא תמיד הקפיד להראות שהוא מהרהר בבקשה כמה שניות, ואז הסכים.

והוא אומר שזה עובד ממש טוב.

 

כמובן, חוץ ממה שכתבו פה שיש גם דוגמא אישית

 

למשל בסוף חוויה או טיול אני אומרת ממה נהנתי במקום ובהתנהגות שלהם וגם בעלי. וככה גם הילדים ממשיכים. מעין סיכום מסע באוטו.
או לאחר אירוח בשבת כמה סבתא טרחה בשבילנו ועשתה x, y, z...
וסתם ביום רגיל תודה שראית שהדלת פתוחה וסגרת כך לא יכנסו יתושים וכו.
המילה תודה לבד היא גדולה צריך לפרק אותה לדברים אופרטיביים.

אומרים תודה לבנזוג בנוכחות הילדים
אומרים תודה לה' על הפרחים/עצים/נוף.. מסבירים על הברכות שזה אמירת תודה ואז הילדים באופן טבעי מודים מעצמם.

תקטיני ציפיות..

ילדה בת ארבע וחצי לא אמורה להיות אסירת תודה ביוזמתה..

תתני דוגמה אישית וזהו..

היא סך הכל בת ארבע וחצי.

 

האם חינוך זה שמניע אותך או שזה בעצם מפריע לך.
ה"תודה" האוטומטית שיוצאת מפה של ילד אין בינה לבין הכרת תודה שאת מדברת עליה ולא כלום.

ילד, ואפילו נער, לא מסוגל לתפוס ולהודות להוריו על חופשה ארוכה עם הוצאות וכד'. כשגודלים בדרך כלל עוברים מהלך שמראה לנו מה ההורים שלנו עשו בשבילנו.

נשמע שזה מפריע לך שלא מכירים לך תודה על מאמצייך, זה אמנם יכול להפריע אבל לילדים בדרך כלל קשה להגיע להבנה של מה עושים בשבילם. זה לא מגיע משום חוסר בהכרת תודה.

אני מדריכה לכיתה ו' ובדיוק רציתי להתחיל שרשור בנוער על איך לגרום לחניכות להעריך את מה שעושים להם ולא להתלונן על כל דבר. ואז ראיתי את השרשור הזה שאגב התגובות עזרו גם לי אבל רק רציתי להגיד שאני חושבת שזה משהו שכן צריך לחנך ולצפות אליו מאז שהילדים קטנים כי אחר כך זה ממשיך איתם לכל החיים ואם לא אז נפגשים עם הבעיה הזאת כשהם גדלים..

זה יגיע אם לא עכשיו כי היא די קטנה אז בגיל מבוגר יותר

אני חושבת שאולי הדבר המשמעותי לא פחות שצריך ללמד יד ביד עם אמירת תודה, זה ראיית הטוב והיכולת להמתין ולהסתפק במועט. ואם לדייק אני חושבת שזה הכיוון, ולא ההתמקדות בתודה. כי מאליו ברגע שהיא תלמד את סוד ראיית הטוב וההסתפקות במועט, התודה תגיע.
אני מנסה לחשוב עליי כאדם בוגר ולנסות להמיר את זה לעולם של הילד, וללמד אותו את הכלים שעוזרים לי בהתמודדות מול הסיטואציה עצמה. מה אני אומרת לעצמי כשאני לא מספיקה כל מה שרציתי? או כשניסיתי משהו וגיליתי שאני פחות אוהבת או שרציתי גם וגם אבל אי אפשר מכל מיני סיבות?

אקח למשל את הדוגמא שנתת על הטיול שלא הספיקו בו מה שרצו, או משהו שבחרה בו ולא הספיק לה. אני לא לגמרי יודעת מה הגיל הזה מסוגל לתפוס, אבל אם רלוונטי בעינייך אפשר לפתח איתה שיח על רגשות לא בשעת מעשה אם זה טעון מדי. רצוי בזמן של נחת, להזכיר לה ולחשוב יחד: מה היא מרגישה, אם היא לא יודעת לשיים, אז לעזור לה לזהות מה היא מרגישה עכשיו (תסכול, עצב, וכו'). ואז לנסות לברר יחד איתה מה אפשר לעשות במצבים כאלו?מה כדאי לעשות?
בעיניי, אפשר ללמד את זה גם דרך משחק נינוח בבית, או אפילו להביא דוגמאות מהחיים שלה עצמה, שרוצה לשחק בזמן שינה, או לשחק עם צעצוע שאח אחר רוצה, או שרוצה לאכול ממתק ונגמר או שאמא לא מרשה ושומרים לזמן מיוחד שנקבע.
את יכולה כך ללמד אותה שיש מצבים שלא הכל מתאפשר, ואיך אני פועלת בהם. צריך ללמוד לשמוח במה שיש עכשיו, במה שכן הספקתי ובמה שכן קיבלתי הפעם. אולי לחשוב איך מתכננים זמן טוב יותר כדי להספיק יותר ושאמא תעזור לשמור על הגבולות שבאמת תספיק מה שרצתה(עד שתלמד לבד), אולי לחשוב מנקודת מבט שמשאירים את מה שלא הספקנו לפעם הבאה, כדי להשאיר טעם של עוד, ללמוד לגוון ולהנות מזה שבכל פעם אני מרוויחה משהו אחר.
נקודת המבט צריכה להיות של איזה כיף שהספקנו גם וגם כשהיינו יכולים גם לא להספיק ושנשאר גם למחר (או להזדמנות אחרת), איזה נהדר שהיום טעמת את זה ויש לך עוד טעם לנסות בפעם הבאה.
מקווה שהועלתי.

אני נגיד למדתי מההורים שלי, להעריך ולכבד את האנשים סביבי, להבין שהם לא חייבים לי כלום (לא ממקום תקיף, ממקום עובדתי ונערך)) כך על כל דבר אומרים תודה- בכנות.

וזה מוטבע עמוק. שווה את ההשקעה.

כל אחת האירה לי פן אחר 

ונתן לי להבין הרבה דברים בהסתכלות בציפיות ומה נכון יותר לעשות ולנהוג,

תודה.

בית ששלוש המילים הללו הן ביסודו. הכרת הטוב בו מונחלת באופן טבעי. הכוונה אין שום דבר מובן מאליו. ושמירה על הכבוד הבסיסי של כל בני הבית בלא יוצא מהכלל.

ככה דברים לא מובנים מאליהם

הרבה ממה שאמרו נכון וצודק, אצל הילדים שלי- הם קטנים, אני רואה שעובד להזכיר לומר תודה לאח או אחות והרבה דוגמא אישית. חוץ מזה בסוף יום בגן כשאומרים שלום אז"רוצ/י לומר תודה לגננת לפני שהולכים" וחיבוק ותודה לסבתא לפני שיוצאים ובסוף שנה ובהזדמנות כזו- לספר שהכנו או קנינו משהו ל..כי אנחנו רצים לומר תודה ואז מה אתה רוצה להגיד וכו- לפחות אצלנו- עובד..

בהצלחה

אין קשר כמעט בין זה לבין פלי מוביל.
פארק זמני ולא אטרקטיביים
כמה בובות פליימוביל גדולות לקישוט.
ועוד איזה ספינה שמזכיר ספינת פיראטים שיש 'גם בפליימוביל..
כל השאר סתם פארק מתנפחים ומתקנים
קיפצובה יותר שווה
ושמעתי על פארק הלגונה בחולון...
זה היה בזבוז כסף נוראי ומאכזב

או שאין שם מה לעשות עם ילדים?

כל שנה הן עושים איזה גימיק אחר שלא שווה כלום ובינו לבין הכותרת אין כלום. לא ברור לי גם למה זה עולה כדף ביום יום הרגיל. פארק יפה ולא יותר מזה. לא שווה תשלום כשיש פארקים מדהימים ברחבי הארץ בחינם
תשלמי את אותו כסף לתנכי ותהני פי אלף

שלום וברכה
אם מתאים, יש פרילאנס באינטרנט:

אני לא יודע כמה עבודות כאלה יש בישראל אבל באתרים בשפות אחרות יש פרילאנס בכתיבת תוכן, בעיצוב אתרים, בבניית אתרים, בתכנות, בתרגום, בעריכת וידאו ובדברים אחרים. לדוגמה יש אדם שהוא פרילאנסר שמחפש מידע באינטרנט וכותב מאמרים על פיו בשביל לקוחות קבועים ובשביל לקוחות מזדמנים שרוצים מאמרים איכותיים באתרים שלהם. הוא גם מחפש לקוחות חדשים באתר פרילאנס אחד או יותר וגם מתעניינים פונים אליו. הוא מספק את השירות ומקבל תשלום דרך האינטרנט.
בוודאי יש רעיונות אחרים ויהי רצון שהקב"ה יתן לך הצלחה במה שתרצי!
יום נפלא

עם אומנות את יכולה לעשות חוגים או תרפיה ( אם זה מתאים)....

אפשר גם לטפל בעוד ילד...

הבנתי שבאינטרנט יש אפשרות לעבודות מהבית אולי תמצאי משהו בגוגל

כמובן בהשגחה, לאט לאט תלמדו עם מה היא מסוגלת להתמודד.
וכמובן להימנע מדברים מסוכנים (עיגולים שלמים, חתיכות קשות מדי).

חתיכות בננה (לדעתי חתיכות בינוניות זה בסדר), ירקות מבושלים, פסטה, חתיכות לחם (לגבי ה"קשה" של הלחם - תראו אם היא מסוגלת), קציצות, חתיכות עוף, פירות רכים.

זה מאוד עוזר.. 

אני זוכר שאז ביררתי לשבת חתן שלנו
עלה כ350 לאדם והיו לנו 30-40 איש
ל15 יהיה קצת בעייתי למצוא

מאיזה איזור אתם? אולי יש אפשרות לשכור אולם של בית כנסת באיזור ולארח את המשפחה אצל שכנים/מכרים

לשם מגיעים רוב הזמן גם האימאות

לא מגיעות נשים מהגרעין..
וגם בשכונה לא גרים אנשים מהגרעין

למה חייבים להתחבר דווקא עם הגרעין?

הילדים שלומדים עם הילד בבית ספר לא מספיק טובים?

בשביל מה לבוא לעיר לגרעין רק כדי להיות עם הגרעין כל הזמן?

אז תלכו לגור ביישוב של דתיים וזהו.

ולמה לא הצליח לך לצור קשר עם הנשים של הגרעין ?

אולי את או בעלך בני המקום מלכתחילה אפילו שכרגע חלק מהגרעין , וזה לא זורם להם טוב להתחבר עם 

הnatives? 

ממליצה להתחבר גם עם נשים לא מהגרעין , כי עובדה שאת לא הצלחת למרות שניסית להתחבר עם נשים מהגרעין,

כניראה הן פחות רוצות בחברתך מאיזושהי סיבה. יש בכל עיר כמעט את הדתיים של המקום שאפשר להתחבר איתם ולשלוח אליהם את הילד בלי חשש של מה יראו אצלו במחשב כשאמא לא בשטח  ואם כן יש חשש לסכם מראש אם האמא שבלי מחשב וטלוויזיה וסלולרים עם אינטרנט,

אם היא לא מכבדת את זה, לא לשלוח. גם דתיות לא דוסות יכבדו את הבקשה . 
ואם את מתעקשת על הגרעין.. אז להציע להיות פעילה בענייני הגרעין , ועדות וכו' .. ואז באופן טבעי תהיי בפעילות עם נשים שם וזה יכול יותר לגרום לקשר.. 

להזמין לסעודות שבת וליזום כמה שיותר.. מכאן זה ביידים שלהן.

אני חלק מגרעין, ודאי שהגרעין נמצא בעיר כדי להתחבר לכולם. ואצלמו הגרעין מורכב גם מהרבה אנשי המקום שהצטרפו אליו/ הקימו אותו. אנשים בגרעין במהותם לא אמורים להיות סנובים. אפשר בהחלט להתחבר למגוון של אנשים. אלא שיש לרוב האנשים צורך חברתי לחברה של אנשים באותו ראש, ולא משנה אם הם מבני המקום או הגיעו מבחוץ.
לפעמים בגרעין שמפוזר בעיר, כשאין לך שכנות מהגרעין, לוקח זמן ומאמץ להתחבר, לא בגלל שלא רוצים בקרבתך , אלא כי אין הרבה מפגשים טבעיים, וצריך ליצור אותם. לכן צריך לחשב איך ליצור כמה שיותר מפגשים כאלה.
השכנות שלי הן מסורתיות בעיקר, ואני מרגישה שהקשר איתן נחמד ככל שיהיה לא נותן לי את המענה החברתי שאני צריכה, עם נשים שיבינו את העולם שלי.
אנשים עסוקים ביום יום שלהם וכשאין מפגש טבעי , צריך ליצור אותו.

כמו בלוד.

חוץ מזה שזה לא סותר. גם אם את חברה של "חופשיים" עדיין צריך עזרה ותמיכה של חברות שהן יותר מה"אנ"ש" שלך, שהן כמוך.

 

(אנ"ש = "אנשי שלומינו" , ביטוי השאול מהעולם החסידי)

לא אמרתי חופשיים

התכוונתי דתיים שומרי מצוות לכל דבר ועניין , פשוט לא דוסים על ברמה של הגרעין.

ואני יודעת מצויין מה זה אנ"ש.

אני תמיד ניסיתי להיות בחברות שלא נחשבתי בהן "אנ"ש " מבחינת הדוסיות.. שאפתי.. זה כן... 

ערבי נשים/שיעורים/פעילויות סביב חגים
אם יש בתי כנסת או מניינים ספציפיים להגיע אליהם בשבת

עם נשים באופן קבוע.

מדברים רק כשנפגשים ואחר כך ביום יום הקשר לא נשמר..

אם תזמיני אליכם ילד/ה באופן קבוע ותקבלי הזמנות חוזרות יהיו לך באופן טבעי הרבה שעות יחסית לבלות עם האמהות, מזה נוצרות חברויות. רק תביאי בחשבון שבעיר יש לאמהות שלל עיסוקים אז יכול לקחת קצת זמן.

ולנסות ליצור שיחות עם נשים. לקבע עם אמהות של חברים של הילדים ללכת לגן משחקים יחד. להזמין משפחות שהכרת מהגרעין לסעודות שבת. ואם ממש קשה, אפשר גם לעבור לדירה אחרת שיש בה שכנים מהגרעין. מניסיון זה משמעותי מאוד בעיר. כשיש לך שכנה מהגרעין , החיים שלך אחרים.
זה גם תהליך, אם את מגיעה לפעילויות באופן קבוע, לאט, לאט יכירו אותך ויש סיכוי לקשרים טובים יותר. עוד אופציה: להיות שותפה בעשיה כלשהי, יש בגרעינים ועדות בכל מיני ענינים, וכו'.. שותפות מביאה לעשיה משותפת ולחברות.

או עכשיו בחופש, בבוקר. הם ישחקו ואתן תתחברו...

לקיים מפגש של חברותה.
אחת לשבוע ללמוד משהו יחד.
זה הכי טוב לחברויות ממש ממש טובות!

לגבי חולצות סמל- עדיף עכשיו. כבר יש העל ובשבועיים שלושה שלפני שנה''ל יש שם אטרף. לא תמיד יכולים להדפיס לך במקום ואז צריך לבוא פעמיים..

כבר שבוע אני מנדנדת למזכירה שתגיד לי איפה קונים,

כי רק השנה התחילו עם תלבושת ואמרו שיגידו איפה אפשר לקנות .

והיא רק אומרת, אבדוק מחר.

יש טעם להטריד בזה את המנהל? הוא מאוד מאוד נחמד אבל לא נעים לי.. אני עדיין לא יודעת מי המחנכת.

המנהלים עובדים קשה מאוד בחופש וזה לא שייך, בעיני, להטריד על כזה דבר.. עלול אפילו לתייג אותך כאמא נודניקית.
הייתי מניחה שעוד שבוע-שבועיחם בכל מקרה תצא הודעה רישמית בנושא לכלל ההורים. אם ימשיכו לא לעדכן תחשבי אז... אבל עכשיו זה עוד מוקדם.
זאת דעתי בכל אופן.

עזרה ואחווה בב"ב?

כבר אין לי סיכוי להגיע לשם.. בטח שלא לקרית ספר.. 

מישהי יודעת איך המחירים בחנן מכשירי כתיבה בירושלים?

הגיוני לי לשלם קצת יותר ולא לסוע למקומות בלתי אפשריים

אולי כפר השעשועים

אמפריית החסד זה שם אחר לעזרה ואחווה בסניף ירושלים

ברחוב פתח תקווה. ליד קרית בעלז\ קרית צאנז.

לא זוכרת איפה בדיוק.

ויש גם חנויות זולות בגאולה.

מול הכניסה של שוק מחנה יהודה (זה הפתוח, בלי הגג) יש סמטה קטנה.
יש שם חנות שנקראת ג׳ינגי, או ארנקי אוסטר. משהו כזה.
יש לו מחירים יחסית טובים.
מצאתי אצלו תיק בחצי מהמחיר שהיה על התיק הזה במרכזית..

הבת שלי עולה לד והבטחנו לה ילקוט חדש
אמנם הישן בן שלוש אבל לדעתי הוא נראה מעולה והוא של קל גב אורטופדי וכל מה שאת רוצה. תכננתי לתרום אותו לגמח אבל אם בא לך בשמחה. צרי איתי קשר במסר

אם את רוצה לקנות יש ברחוב בר אילן ליד חנות ברכת דוד חנות כזאת שמוכרת ילקוטים מדגמים של שנים קודמות בהנחה יפה. אני רק לא זוכרת אם יש להם גם של כתה א אבל נראה לי שכן

היי

הבטחתי לה חדש!! אבל תודה!! 

שערי רווחה
זה בעיקרון סופר אבל יש שם ציוד לימודי
ילקוטים במחירים ממש טובים
וכל מה שצריך. יש דברים שאפילו זולים יןתר מהסטוקים.
שווה ללכת.
נראה לי ברחוב ירמיהו

של תיקים ושאר מכשירי כתיבה. טוב ויותר זול. אל תקני תיק לא מותג- סתם דפוק, לא נוח ונהרס מהר ( חברות מומלצות- אוטדור, אקספורד, קל גב. נראה לי שיש עוד כמה אבל לא זוכרת)
כנל לגבי מכשירי כתיבה. רק מחברות מוכרות.

תודה!! החלטנו על קל גב..

החמודה שלי מציבה אותי בבעיה.. היא ראתה באיזשהו סרט תיק מאוד מסויים

ואני מנסה להסביר לה שאין דבר כזה במציאות .. ושנתפשר על מה שיש בחנות.. 

מקווה שיעבוד בקלות.. 

תודה , אנסה לחפש איפה שכתבתן. 

אצל חרדים יש חנויות זולות ויש יקרות בטירוף.

בירושלים יש את בית התיק ברחוב יחזקאל- שהוא זול יחסית, יש את אימפריית החסד ברוממה (רח' זכרון יעקב) שגם שם אפשר ךמצוא דברים זולים.

בגדול- לקראת סוף החופש חנויות כמו כפר השעשועים ודומיהם מורידות מאוד את המחירים..

של כתה א, מודן קל גב ועוד
דגמים של שנים קודמות
פשוט מחיר מצחיק
הם נעלמים תוך כמה ימים ועכשיו הגיע משלוח חדש כדאי ללכת

שווה להתקשר גם. תחפשי מספר באינטרנט.
ההזמנה לקחת את הילקוט המעולה שלנו עדיין בתוקף

לדעתי לכי על זה.. אולי עוד בסוף את תופתעי מהתגובה של אמא...
ובע"ה מקווה שזו תהיה התחלה של קשר טוב!!
ב"הצלחה!!!

רק תבדקי מתי נח לאימך. אם את רוצה תשומת לב מלאה כדאי שזה בזמן שאמך פנויה ולא בלחץ.
בהצלחה.
מעניין, מה מקומך במשפחה?

את לא כולכך מספרת מה טיב הקשר בינכן כעט.
אם הקשר ממש מרוחק זה יכול להיות מביך בהתחלה כשתביעי מחוות.
לעיתים ההורים נשחכים החיי היום יום
אבל זה לא כי אמא שלך לא רוצה אלה כי זה מוזר וחדש. תמשיכי אהבה מדבקת וחודרת ללב וזה יהיה טבעי.
אפשר להגיע להתייעץ על משהו גם אם את לא באמת צריכה יעוץ. לאמא זה נותן הרגשה טובה שהיא ודעתה משמעותיות לך.
אפשר לומר תודה על הסדביץ בבוקר. להכין לשתיכן ארוחת ערב משותפת.
לחבק לנשק .
זה באמת מדבק והופך לטבעי

קשר טוב נוצר ע"י דיבור.
תתחילי בלשתף אותה בחיים שלך וגם להתיעץ איתה על כל מיני דברים... בהדרגה
ולאט לאט הקשר שלכן יתחזק.

גם להתענין בה ולעזור בבית. אפשר ליקנות לה גלידה או שוקולד שהיא אוהבת.

הרבה בנות בגיל הזה מענין אותן החברה וגם מסתגרות קצת. ואחרי החתונה חוזר הקשר וצרכים יותר את אמא.
יפה שזה חשוב לך ואת שמה לב לזה.

אם כואב לך תתפללי.

אם ילד מתכוון לטפש על צילייה ולקפוץ שם ואת מצליחה לעצור אותו לפני שהוא יעלה ויסתכן זה מבורך לדעתי גם אם הורים לא מצליחים להציב לו גבול. מצד שני אם ילד קטן בוכה באמצע הרחוב ולא מקשיב אז לא להתערב.

אני משארת שאכן את מדברת בכלליות.
אני גם חושבת שזה כל עניין לגופו.
אם את דודה ..ודודה פעילה כמובן שכאשר האחיינים אצלך שצריך להיות מוסכם עם ההורים שמותר לך להעיר להם ואף להציב גבולות משלך.
כשזה סתם שכנים או ילד המרחוב אני לא רואה כל סיבה להתערב