בס"ד
מדינת ישראל מתעלמת ממאות המובטלים שחיים בה וזה מה שמעניין אותה:
בואו נתחיל עם העובדה שזה נגד ההלכה:
כשם שיש מצווה להעדיף לקנות אצל יהודי וכן למכור ליהודי, על אחת כמה וכמה שיש להעדיף פועל יהודי על פני פועל שאינו יהודי.
ראשית, ישנו יסוד עקרוני, שתמיד צריך אדם להעדיף את קרוביו. למשל, מי שיש לו יכולת להלוות כסף, ושני אנשים מעונינים ללוותו, אחד קרוב והשני רחוק, אזי יש להקדים את הקרוב. וכן אם אחד גר בשכנותו והשני אינו גר בשכנותו, יש להקדים את החבר השכן. ולמדו זאת מהפסוק (שמות כב, כד): "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי - אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ". 'עִמָּךְ' היינו הקרוב יותר, לכן קרוב משפחה קודם לשכן, שכן קודם למי שאינו שכן, המתגורר בעירך קודם למי שאינו מתגורר בעירך, בן עמך קודם לבן עם אחר (ב"מ עא, א). הרעיון של הכלל הזה פשוט והגיוני: כדי לפתור את כל המצוקות בעולם, יש להתחיל ולתקן לפי הסדר, מהמעגל הקרוב לרחוק יותר. ואותו הכלל קיים גם לגבי עם ישראל כולו, שיש להקדים יהודי על פני גוי. כך הוא לגבי קנייה ומכירה, כך לגבי הלוואה וכך גם לגבי פועל יהודי.
בנוסף לכך, חשוב לציין שבנושא העבודה ישנה חשיבות יתירה להקדמת פועל יהודי על פני גוי, הואיל וכאן מצטרפת גם מצוות הצדקה, שהרי אדם שלא מוצא עבודה, קרוב להיחשב עני, וממילא כולנו מצווים להקימו ולהחזיקו, והדרך הטובה והמוצלחת ביותר היא על ידי נתינת עבודה.
כלומר, לגבי העדפת פועל יהודי על שאינו יהודי ישנן שתי מצוות: האחת - המצווה הכללית להעדיף את בני עמנו בכל דבר, והשניה - מצוות הצדקה, שהיא כבר הרבה יותר מוחלטת ומחייבת מהמצווה הכללית.
ג - ממצוות הצדקה להעסיק יהודים
כדי להבין עד כמה מצוות צדקה מחייבת, נצטט את לשון ה'שולחן-ערוך' (יו"ד רמח, א):
"כל אדם חייב ליתן צדקה, ומי שנותן פחות ממה שראוי לו ליתן, בית הדין היו כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות, עד שיתן מה שאמדוהו שיכול ליתן, ואפילו יורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן".
אמנם כיום אין ביד בית הדין כוח לכוף למצוות הצדקה. ולגבי העסקת פועל יהודי, גם בזמן שהיה לבית הדין כוח, לא היתה אפשרות לקבוע על מי החובה להעסיק את המובטל היהודי. מכל מקום, אפשר ללמוד מכאן עד כמה גדול חיובה של מצוות הצדקה, שאפילו כופין על קיומה.
ואם יבוא אדם ויאמר, צדקה אני מוכן לתת, אבל העסקת פועל יהודי אינה נחשבת לצדקה, ולכן אני מעדיף לקחת את הפועל הזול והמיומן יותר.
תשובה לכך מצויה ברמב"ם ושולחן-ערוך (יו"ד רמט, ו-יג), שם נפסק להלכה, שיש שמונה מעלות בצדקה, זו למעלה מזו, ונזכיר כאן חלק מהמעלות. המדרגה הנמוכה ביותר בקיום הצדקה היא נתינת צדקה בעצב, באופן שנגרמת אי נעימות לעני. למעלה מזה, נתינת צדקה בסבר פנים יפות, אבל רק לאחר שהעני פנה ביוזמתו וביקש עזרה. למעלה מזה, נתינת צדקה עוד לפני שהעני בא לבקש. למעלה מזה, לתת צדקה בסתר, באופן כזה שהעני איננו מתבייש כל כך, מאחר שאינו יודע ממי קיבל את העזרה. מדרגה יותר גבוהה היא שאפילו הנותן אינו יודע למי נתן, הואיל ונתן את הצדקה דרך אדם שלישי, הממונה על קופת הצדקה. והמדרגה העליונה ביותר, שאין למעלה ממנה, היא לתת לעני עבודה, דהיינו למצוא לו מקור פרנסה קבוע, כך שיוכל לעמוד על רגליו בכוחות עצמו, שהרי באופן הזה אין לו שום בושה, והרי הוא במעלה עוד יותר גדולה מנותן צדקה בסתר. ועוד, שהפתרון בנתינה כזו הוא לטווח ארוך, ויש בכך מצווה נוספת, שנאמר (ויקרא כה, לה): "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ". הרי לנו, שהעסקת פועל יהודי שאין לו עבודה, היא הצדקה המעולה ביותר שאין למעלה ממנה.
כשם שעל כל אחד מאיתנו כפרט, מוטלת החובה להשתדל להעסיק פועלים יהודים, כך גם על המדינה ככלל מוטלת החובה להלחם באבטלה וליצור מקומות תעסוקה עבור יהודים. וכך אמרו חז"ל (בבא בתרא י, א): "גדולה הצדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר (ישעיהו נו, א): כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת".
(הרב מלמד, פניני הלכה, חלק העם והארץ, מקור)
חוץ מי זה שראיתי איפה שהוא (או רש"י או דעת מקרא) שהאיסור של "לא תחונם" זה לא לתת להם פרנסה מכיוון שזה יגרום להם דווקא להשאר בארץ.
אבל כנראה שלמדינה הזאת לא אכפת מהתורה, ומה שמעניין אותה זה איחך להראות טוב כלפי חוץ. בושה!!!!
)
|מקפיץ|
סתם נשמהה...
")
לעזור למישהו, לחשוב שעשיתי הרבה
