פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 746)

נמאס!! די!! מיצינו!!

אני חושבת חשבתי ואחשוב

ומגיעה למסקנות

שואלת שאלות ומשיבה 

מעצבנת את עצמי ומרגיעה

חושבת... חושבת... וחושבת..

 

הגעתי למלא מסקנות

 

אם הייתי כותבת את כל המחשבות התשובות והשאלות התהיות וכל אלה בספר כבר הייתה מתמלאת לי ספרייה שלימה

 

ושלא לחשבו שאני אחת כזאת שחושבת הרבה כי אם הייתי נותנת לעצמי לחשוב כזה הרבה (ןלכתוב את זה)

אז כבר היו לי ספריות מלאות בכל מה שכתבתי

 

אבל.. הלוואי שלפחות אשמור לי את כל המנגינות שמליבי בוקעות אני אוהבת אותן!

 

חברים! טובים!

בואו לתהילים!
לכבוד שבת מלכתא

• א-י
• יא-כ
• כא-ל
• לא-מ
• מא-נ
• נא-ס
• סא-ע
• עא-פ
• פא-צ
• צא-ק
• קא-קיב
• קיג-קיח
• קיט-קכא
• קכב-קל
• קלא-קמ
• קמא-קנ+ יה"ר
  
  שתהיה שבת של שמחה וברכה
  אורה ומנוחה
  שפע רוחני וגשמי
  שיעתא רבה מן שמייא
  
  בכל העניינים
  כרצונו ולרצונו ית'
  
  
  
  
  
  נ"ח

חייבת לשתף..
מוזמנים גםם...
קמתי בבוקר מאווחר.. מאווחר יחסית לשעה שאני צריכה להיות באולפנא.. ואבא ואמאא התעצבנו ~בצדק ~ כי זו ממש לא פעם ראשונה, וכבר העיפוו אותי על זה כמה פעמים.. ואז היה ממש מבאס.. אבל ממש..
אקיצוור הגעתי לאולפנא אחרי שעה בטרמפיאדה , בלי כוחות ובלי מצברווח לשומדבר..
במהלך היום התאווששתי כמוובן.. והחלטתי סופית (היו הרבה התלבטויות..) לנסוע לסיבוב שערים..
נסעתי אחריי האולפנא ועלה לי מלאא כסף משוום מה..
והגעתי.. (פוואנטה)
קודם כל - ערב ראש חודש. עיר הקודש - זה עושה לך משו אחר בנשמה.. ברווך השם אני זווכה כמעט כל חוודש..
היה שמחח ומלא אנשיםם (והייתי סדרנית;)) ופגשתיי מלא חבר'ה שאני מכירה..
משמה - להתוועדות/הופעה של ביני לנדאו.
אין. אין. פשווט אין דברים כאלה. מדהים. חבר'ה כלכך מיווחדים - והרבה - רווקדים בחצר פיצית. היתה שם שמחה. שמחה אמיתית. שמחה בעוצמות. עוצמות של קדושה.. משוו אחרר.. מה שהדהים אוותי שלא היתה שםם טיפת אלכוהול (נראליי).. וזו היתה פשווט שמחה לשם שמיים..וחזרתיי בעווצמוות.. ושומדברר לא הצליח לקלקל אתזה.. האווטובוס שאיחר.. הנהג שבלם.. כשנפלתי.. כשקמתי.. וכשהגעתי מאווחר.. וכשקמתי מווקדם..
פשווט יוום שמח!! אבל בעווצמוות!!
תוודה על ההקשבה(;

האם לדעתכם בת שחוזרת מבית הספר, נחה 4 שעות חוץ מהשנה  - נמצאת ומשחקת בפלאפון. (לא סמארטפון..) זה נורמלי?

הייתי אמורה להשלים 801 רק שהנבלות הדליפו את השאלוןןן

מה עושים במצב שהתמכרתי לשירים שאינם טובים(רומנטי)ואני מתה להפסיק אבל לא הולך לי!!!אני בבעיה תנו רעיונות!!!!♬♬

נשכח או נסלח? 
היום נשבר לו כבר ממשחקי מילים נשבר לו כל כך 
נרגש או מיואש? 
עם כל תזוזה של המחוג זה רק הופך יותר מטושטש 
מה מציאות? מה חלום? 
איך אמת פשוטה נטרפה בהמון 

בסוף תמיד מכבים את האור 
ואיך קשה לך בחושך לבחור 
הוא צועד לפנייך 
מלווה את היום 
כשהכל מסביב מתחיל בשקט לנבול 
הוא רץ ממהר לקשט את גנייך 
קשורים חייו בחייך, אהובה 

ער או בדיוק נרדם? 
זה תלוי במה חשוב, הכול תלוי בזמן מסוים 
שיכור צלול או מלך מבושם? 
הקנקן הזה חלול איך מצבעו אתה עדיין נדהם 

בסוף תמיד מכבים את האור... 

את מה שכבר נשכח 
תנשב הרוח כך 
תטייל בין עולם לחלל 
כשהשדים באים, ברעש מתפרצים 
צועקים, פעם לו, פעם לך 

את מה שכבר נשכח 
תנשב הרוח כך 
תטייל בין עולם לחלל 
הלילה מלאכים יורדים 
שקט אלייך מתקרבים 
מנסים קצת לשמוע אותך 
עוד לשמוע אותך, 
רק לשמוע אותך, 
אהובה

 

וחידדה אותה עד כלות הנשמה

יודעת שבעודה נושמת את 

נשימתה האחרונה

היא תאטום את אוזניה

ואז, היא החדירה את הלהב עמוק

הישר אל תוך הנשימה

צופה מודשנת עונג בנשקף אל מול עיניה

בוודאי תחשבו שהיא הייתה רעה

אך האמת שאין זה כך

היא רק רצתה לחנך אותה

את הפרח הנוצץ שלה

חשבה שהיא תקיף אותה בקוצים

אולי דווקא כך ושם תלבב

שוב בערוגת הבושם שלה

כמו פעם, פעם מזמן.

היא לא השכילה להבין

או שמא לא רצתה

שאם תקיף את השושנה שלה

בקוצים

כל שיקרה זה שאחיזת החנק

של הקוצים תלפף סביב השושנה

שלה, תחנוק אותה אט אט

תשאב ממנה את רסיסי הכוחות והחיים

שעוד נותרו בה, שעוד לא נס ליחם.

מבעד לעיניה ניבט עץ חסון

אך לו הייתה משכילה להביט פנימה

מבעד לחומות המגננה שעטפו הכל בזוהר מסמא

הייתה נשקפת למולה ילדה,

ילדה קטנה עם מבט עז בעיינים

עם ילדות שלא מצאה את מקומה בלבב פנימה

עד עצם היום הזה.

ועם כאב, בעיקר עם כאב שאין לו מרגוע

אולי היא פחדה לראות את עצמה במראה

להתמודד עם עברה, עם מי שהינה היא עצמה

אולי היא ניסתה לשנות את העבר

להפוך את העתיד למקום טוב יותר

התוצאות בלאו הכי

היו איומות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כמה כאב יכול לב אחד לשאת טרם יתפוצץ?

שאלת סקר.. [סרק?]

סלח לי, אך אינני יכול לדבר בקול רם יותר.

אפילו אינני יודע מתי תשמע את קולי, אתה, שאליך אני מדבר.

והאם בכלל תשמע אותי?

שמי הוא הור.

אנא, הצמד את אוזניך אל פי, אפילו זר ורחוק אתה מאוד, עכשיו או לעולם.

אחרת לא תשמע את דברי. ואפילו תואיל למלא את בקשתי, עוד ישארו דברים 

שלא נאמרו, שתצטרך להשלים מתוך עצמך. אני זקוק לקולך, במקום שמסתתם קולי.

חולשה זו ניתן אולי להסבירה באורח מגוריו של הור. הוא מתגורר, ככל שהוא יכול להיזכר,

בבנין ענק, ריק לחלוטין, שבו כל מילה הנאמרת בקול רם מחזירה הד שאין לו סוף.

ככל שאני יכול להיזכר. מה פירוש הדברים?

בנדודיו יום יום באולמים ובמסדרונות פוגש הור לפעמים הד תועה של קריאה,

שיצא מפיו מבלי משים לפני עידנים. סבל רב גורמת לו הפגישה הזאת עם עברו,

מה גם שאותה מילה שנשמטה מפיו אי-אז, נפגמו צורתה ותוכנה ללא הכר, בינתים.

לכך אין הור מפקיר עצמו עוד למלמול האדיוטי הזה.

הוא התרגל להפעיל את קולו - אם בכלל - אך ורק עד הגבול הרופף,

שממנו והלאה הוא מסוגל להפיק הד. הגבול הזה מצוי אך מעט מעבר לשתיקה הגמורה,

שהלא הבנין הזה הוא רגיש עד אכזריות. יודע אני שדורש אני הרבה, אך אפילו את נשמתך תצטרך

לעצור אם תרצה לשמוע את מילותיו של הור, אברי הדיבור שלו נעלמו מפאת שתיקתו הממושכת -

הם החליפו צורתם. הור לא יוכל לדבר אליך בדברים ברורים יותר מן הקולות שאתה שומע רגעים מועטים

לפני שתשקע בשינה. ואתה תצטרך לשמור על שיווי משקל, בשביל הצר שבין שינה וערות -

או תרחף כמו אלה שמעלה ומטה להם הינו הך. 

שמי הוא הור.

מוטב היה לומר: אני קורא לעצמי הור. כי מי מלבדי קורא לי בשמי?

האם כבר ציינתי, שהבנין הוא ריק? ריק לחלוטין.

בלכתו לישון, מתקפל הור באחת הפינות, או שהוא שוכב במקום שהוא מצוי, אפילו באמצעו של אולם,

אם קירותיו מרוחקים מדי. אין לו להור בעיות מזון. החומר שממנו עשוים הקירות והעמודים הוא אכיל,

לפחות בשביל הור. הם עשוים מחומר צהבהב, שקוף מעט, המפיג קל מהרה רעב וצמא.

זאת ועוד: צרכיו של הור בתחום הזה מעטים מאוד. אין לזמן החולף ועובר כל משמעות לגביו.

אין בידיו למדוד אותו, אלא באמצעות הלומות ליבו. וזו משתנה מעת לעת. אין הור מכיר כלל

ימים ולילות, אור של דמדומים תמיד סובב לו. בשעות שאינו ישן הוא מסתובב אנה ואנה,

אך אין מטרה לצעדיו. זה פשוט יצר, צורך וסיפוקו גורם לו עונג. עת זאת יקרה לו רק לעיתים

רחוקות, שהוא מגיע לאולם שכאילו הכירו מכבר, שנדמה שמוכר לו, כמו היה פעם לפני זמנים

לאין קץ. מצד שני, יש והוא מבחין בסימנים ברורים, שהנה הוא עבר במקום, שכבר עבר בו בעבר -

למשל, פינת קיר שננגסה, או ערמת פרש שנתייבש. האולם עצמו הוא כמובן זר לגבי הור,

ככל שאר האולמים. אפשר בהעדרו של הור משתנים האולמים, גדלים, מתרחבים או מצטמקים.

אפילו אפשר שכשהור עובר בהם הוא גורם לשינוים הללו, אך הוא אין דעתו נוחה ממחשבה זו.

אני מוציא מכלל אפשרות שמישהו גר בבנין חוץ מהור. אכן, בגלל ממדיו האדירים של הבנין אין

כל הוכחה לכך. זה כמעט בלתי אפשרי וגם ודאי באותה מידה. לחדרים רבים יש חלונות, 

אך אלה נפתחים תמיד אל אולמים אחרים, על פי רוב גדולים מהם. אפ כי לא התנסה בכך עד כה,

אוחזת בהור מפעם לפעם התחושה, שיגיע פעם אל קיר אחרון, חיצוני, שמחלונו נשקף מראה אחר לגמרי.

אין הוא יכול לומר כיצד זה יראה, רק לעיתים הוא מהרהר בזה ארוכות. אך נטעה אם נאמר, שהוא מתגעגע

אל מראה שכזה - אין זו אלה צורת שעשוע, המצאת אפשרויות שונות, ללא כל כוונה. אך בחלומותיו נהנה

הור מפעם לפעם ממראות שכאלה, וכשהתעורר לא נשתמר מהם דבר. הוא רק ידע שהם היו, וכי התעורר על פי רוב

שטוף דמע, אך הור מייחס לדבר משמעות מעטה והוא מזכיר את הענין אך בשל היותו זר ומוזר...

לא דייקתי בדברי. הור אינו חולם לעולם ואין לו זכרונות משל עצמו. ועם כל זאת מלאה כל אישיותו בפחדים 

ועינוגים של חוויות אלו לכל העברים, צרות עליו, הולמות בו כברקים והוא ילד מבוהל במסדרונות הריקים,

סחרחר. עד שהוא צונח מוטל חסר נשימה, נכנע. נגד אלה הור הוא חסר ישע.

לפתע, כדרכם של זכרונות האם כך אמרתי? 

שמי הוא הור.

אך מי, הוא זה: אני - הור? האם אני רק אחד? או שמא אני שנים ויש בי החוויות של אותו שני?

האם אני רבים? וכל האחרים, אני, חיים שם בחוץ, מעבר לאותה חומה חיצונית, אחרונה.

וכל אלה אינם יודעים דבר על חוויותיהם, דבר על זכרונותיהם, כי אצלם גם במבחוץ אין להם כלל

מקום-קיום? אולם הם נשארים עם הור, עם חייו הם חיים, אותו הם תוקפים ללא רחם.

הם מושרשים בתוכו, הוא גורר אותם אחריו כשובל,

המחליק ללא סוף באולמים ובחדרים צומח, צומח תמיד. ואפשר שגם משהו מתוכי עובר אליכם 

שם בחוץ, לאחד או לרבים, שאחרים אתם איתי כדבורים עם המלכה? האם אתם חשים אותי,

אברים של גופי המפוזר? השומעים אתם את מילותי נטולות הקול, עכשיו או לעולם? 

התבקש אותי, האחד שלי לעת קץ? את הור, שהנך אתה עצמך? את זכרונך, השמור עמי?

האם אנו מתקרבים זה לזה באולמים לאין קץ? נבוכים, צעד בצעד, דמות בדמות?

והאם נפגש אי-פעם, בזמן או באין-זמנים? ומה נהייה באותה פגישה? או שלא נהייה עוד?

האם נבטל זה את זה כמו כן ולא? דבר אחד אבטיחך שתראה: כי שמרתי על הכל בנאמנות.

שמי הוא הור.

איזה לב יש לבן אדם שעושה דבר כזה?!

את יודעת, זכרתי אותך אחרת.

הבטתי בה, בשיער הג'ינגי הלוהט הזה,

שלמרות מרוצת השנים לא נס ליחו.

הבטתי בעייניה, העיינים שכה השכלתי

להבין, לדעת ולגעת.

העיינים שדרכם אלף מבועי החיים נשקפו אלי,

נובטים ומנביטים בי רצועות קטנות של פריחה ותקווה.

וכל מה שהוחזר לי היה מבט כבוי.

הבטתי בה, נזכר בברק בעייניה, בחיים שנתנו 

את אותותיהם בכל שריר וגיד בגופה.

בסומק שפרח בלחייה כל פעם שהייתה מדברת

בהתלהבות על עוד פרויקט שהיא אירגנה בסניף.

מבט כבוי נשקף אלי עתה,

כמין הד למבטי המגשש.

ניסיתי לחדור את שכבות ההגנה,

כמו היה מבטי מקדחי שיכולה לקדוח

בתוך נבכי נשמתה.

הסתכלתי עליה,

עם הבגד השחור שמונח עליה כשק.

הסיגריה שהיא אחזה בין ידיה,

מוכיחה כאלף עדים שאינה זרה

ליד האוחזת בה.

ויותר מכך,

בטנה,

ליתר דיוק מה שנשאר ממנה.

היא מעולם לא הייתה שמנה,

זאת ידעתי בוודאות.

אך עתה כמין שלד שאינו גוף

נגלה למולי.

עצמותיה בלטו מכל עבר,

גבה מוכפף כמו נושאת

היא את משא האנושות על כתפיה.

או ככה לפחות היא מרגישה.

מה קרה לך?

שאלתי אותה בכאב שאין שני לו.

זכרתי אותך כל כך מלאת חיים,

פרח לב הזהב שלי

ועתה...

לא הייתי צריך להמשיך

דווקא שתיקתי זעקה יותר מכל מילה אחרת.

"הכל התחיל לפני כ4 חודשים"

היא אמרה חרש, קולה כמו יצא

מתוך הבור.

צרוד, חלש וניכר שלא נעשה בו שימוש

זה זמן רב.

נועם הגיעה לכיתה וכולם החמיאו לה

על כמה שהיא רזתה, ואיך שהיא נראית.

הרגשתי את הקנאה ממלא אותי,

מאותו רגע ידעתי שגם אני רוצה להיות כמוה.

התחלתי בדיאטת כסאח הורדתי מהתפריט שלי

את כל סוגי הפחמימות ומדדתי את עצמי לאחר שבועיים.

לאכזבתי התברר לי שכמעט ולא הורדתי דבר,

והחלטתי לוותר לגמרי על האכילה.

הבטחתי לעצמי שברגע שבו אגיע למשקל שבו ארצה להיות

אשוב לאכול בצורה תקינה.

מאותו יום התחילה התדרדרות החריפה,

הרגשת הרעב דקרה אותי כבר בצוהרים אך לא ייחסתי לכך חשיבות.

שיכנעתי את עצמי שלמען המטרה עלי להתאמץ 

וגם אם בהתחלה זה יהיה קשה בסופו של דבר

התוצאה המיוחלת תהיה שווה הכל.

ככל שעבר הזמן התחילו המחמאות להגיע

"איך שאת רזית" "איזה יפה, הלוואי עלי"

בכל מקום קצרתי מחמאות מכולם,

וזה רק דירבן אותי להמשיך הלאה.

שכולם שמו לב שעובר עלי משהו לא טוב,

כבר היה מאוחר מידי...

הראשונה שקראה לי לשיחה הייתה המורה

ישבתי מולה בחדרה חיוורת ורועדת

וידעתי שעלי להגן על סודי בכל מחיר.

"תראי טל" היא פתחה ואמרה

שמתי לב לאחרונה שאת לא מרוכזת בשיעורים

ציונך יורדים מיום ליום, את חולמת, כמעט ולא אוכלת

עייפה כל הזמן ובקושי מודעת לנעשה מסביבך.

את ממש מדאיגה אותי, זימנתי אותך

לשיחה כדי לשמוע האם אוכל לסייע לך בצורה כלשהי.

תראי... המורה... גימגתי נבוכה,

פשוט... קצת קשה לי בחיים, נפרדתי מחבר שלי

וזה קצת שובר אותי... זה בסדר אני רק צריכה

קצת להתאפס על עצמי והכל יהיה בסדר.

חייכתי אליה את החיוך הקורן ביותר שלי

וראיתי שזה הרגיע אותה.

"בסדר, אתן לך את הזמן שאת זקוקה לו,

ואם תרצי אני תמיד פה בשבילך"

יצאתי מחדר המורים בצעדים קלים

שמחה על כך שסודי לא נגלה.

מסתבר ששמחתי מוקדם מידי

כעבור שבוע נוסף קראו לי שוב לשיחה

הפעם זאת הייתה היועצת

ממנה כבר לא הסתרתי להסתיר ומהר

מאוד גם הורי עורבו בענין.

מכאן אתה כבר יודע,

פסיכולוגים, פסיכיאטרים, יועצים כאלה ואחרים

ומה לא...

אך אני התעקשתי להמשיך בדיאטה.

יודעת שאין זה טוב לי,

את מתעקשת להמשיך אף על פי כן.

שסיימה את סיפורה,

ניבטו דמעות בזוית עיני.

"בבקשה ממך טל"

ספק ביקשתי-ספק התחננתי

למען הורייך, למעני, למענך

בבקשה ממך הפסיקי.

המבט שהיא החזירה לי

הבהיר לי שכבר מאוחר מידי.

 

עמדתי מול תלולית העפר,

נזכר באותה שיחה מאז.

בשיחתנו האחרונה.

הרגשתי את הדמעות מציפות את עייני.

בעודי רואה מטושטש ,

חשתי את רגלי קורסות תחתי.

טמנתי את פני בחול

ובכיתי כפי שלא בכיתי מימי

בכי שאין לו התחלה ואין לו סוף.

 

בכחותיי האחרונים לקחתי שלט,

שלט קטן ולבן.

תקעתי בו מקל ורשמתי:

פה נקברה טל

ילדה יפה.

לכל המבואסים כמוני,

נכון, הייתה אמורה להיות הבגרות 801 במ"מ אבל מה לעשות שרבש"ע החליט

שלא תהיה הבגרות,

נכון לא היה כיף לקבל בשורה מרה כזו אבל ה' החליט אז כך יהיה.

אני גם כעסתי, כמוכם, כמונו כי גם אני חלק...

אני בנאדם שכ"כ שונא ערבים עכשיו עוד יותר, (ועכשיו גם יש לי סיבה)

שנזכה לקבל את הדין היורד מלמעלה באהבה, ו

שנזכה לעשות עוד החורף הזה את הבגגרות

או שנקבל רק את הציון של המגן וזה יהיה נפלא,

 

אני רוצה לעבוד ביום של הבחירות..

למי אני פונה?

למישהו יש?

בנות- מה הייתן שמחות לקבל?

 

אני ממש רוצה שנביא לה משהו מיוחד או אוסף של דברים שיש מאחוריהם רעיון, אני רק צריכה רעיונות.

תודה רבה!!