דוד ואנשיו רצו בשדות העשב הגבוה של ערבות הנגב המערבי, ברודפם אחרי גדוד העמלקים ששבה את נשותיהם וילדיהם. לפתע הם ראו פרשים מרחוק. עשהאל השקיף עליהם "מספרם מאה וחמישה והם איטרי יד ימינם, כולם נושאים קשתות" אמר. דוד חייך "חדות הן עיניך, עשהאל הקל ברגליו".
"נמתין" אמר דוד "עייפתי, ומרדפינו כשל, או מכל מקום, הקדימונו אחרים, אולי יש לפרשים בשורות בשבילנו".
הם התיישבו על העשב הגבוה והמתינו. כעבור כמה דקות הפרשים דהרו לכיוונם, הם הגיעו עד אליהם, אך לא הבחינו בהם. כמעט עבר הטור, כשקם דוד פתאום וקרא בקול:
"מה מצפון, בני הימיני?"
במהירות מדהימה הקיפו אותם הפרשים, מנהיגם, אדם גבוה משכמו ומעלה מכל העם, ירד מעל סוסו ושאל: "מי אתם,ומה מעשיכם בחבל ארץ הזה?"
דוד ענה "בן פרצי, כך קוראים לי. מן הצפון באתי, ואני צד עמלקים".
המפקד התקרב אליהם ואמר: "תחילה סבור הייתי שאתם עמלקים. אך עתה רואה אני שלא כן הוא. לא הרבה יודעים אתם על העמלקים, אם יצאתם לרדוף אחריהם באורח זה, מהירים וחמושים היו. אך יש בך דבר מוזר, בן פרצי" שוב כיוון את עיניו אל דוד "השם שנקבת אינו יאה לאדם, וגם לבושיכם משונים". "כן" אמר דוד "עברנו במעון, וחסד הגבירה הנביאה אביגיל ומתנותיה מלווים אותנו".
הפרש הביט בהם "משמע, יש נביאה במעון, כמסופר באגדות! אך אם חסדה שורה עליכם ייתכן שגם אתם אורגי רשתות ומכשפים משבט יהודה" לפתע הסב את מבטו אל עשהאל ויואב "מדוע אתם מחשים מלדבר?"
יואב קם ועמד, רגליו נטועות איתן, ידו נסגרה על ניצב חרבו "הב לי את שמך, בן הימיני, ואני את שלי אתן לך, וגם הרבה ואוסיף" אמר.
"אשר לזאת" אמר הפרש "שמי הוא יהוזבד בן גרא, ותוארי הוא שר האלף השלישי של שאול המלך".
"אם כן הדבר, יהוזבד בן גרא, שר האלף השלישי של שאול המלך, הנה יזהירך יואב בן צרויה היהודי מפני מילים נואלות. סרה אתה מדבר בקדושה שהיא מעבר להישג דעתך, ורק בחוסר בינתך תוכל להצטדק".
עיני יהוזבד התלקחו "הייתי עורף את ראשך עם זקנך, אישי היהודי, אילו היה גבוה משכמו ומעלה מכל העם" אמר יהוזבד.
"לא לבדו הוא ניצב" אמר עשהאל, שדרך את קשתו וכונן בה חץ בתנועה מהירה כאחד הצביים אשר בשדה, "מות תומת לפני שתנחת חרב".
יהוזבד הניף את חרבו, ואין לדעת איך נופל היה הדבר, אלמלא דוד קפץ ועמד בין הניצים "עמך הסליחה, יהוזבד! לכשתדע יותר תבין מדוע קוממת את רעי. אין אנו מבקשים את רעת שאול המלך או אנשיו, הלא תשמע את סיפורינו?"
"אשמענו" אמר יהוזבד.
"תחילה אמור לי אתה את מי אתה משרת" אמר דוד "הידיד אתה אם שונא לאכיש, סרן פלשתים אשר בגת?"
"איני משרת אלא את מלך ישראל, שאול המלך בן קיש" השיב יהוזבד. אין אנו עובדים את מלך פלישתים אשר במרחקים, אך לםי שעה אין אנו שרויים במלחמה איתו, אם מפניו אתם נמלטים, מוטב שתצאו את הארץ הזאת. אנו כל רצונינו לחיות את חיינו. אך בעת מלחמה ימצאנו האורח הלא קרוא נוקשים ומהירים. דברו! מי אתם? את מי משרתים אתם? בפקודת מי אתם צדים עמלקים?"
"איני משרת לאיש" אמר דוד "את את העמלקים אני רודף בכל מקום, לא רבים מבני האדם מכירים את העמלקים טוב ממני, ואיני צד אותם באורח הזה מרצוני. העמלקים שאנו רודפים אחריהם לקחו בשבי את נשותינו וילדינו. בשעת חירום כזאת, מי שאין לו סוס ילך רגלי, גם את ראשי אויביו לא ימנה אלא בחרבו בלבד. לא חסר נשק אני".
דוד הפשיל לאחור את טליתו, ושלף את חרבו. "נחשון!" קרא "אנוכי הוא דוד בן ישי, ונקרא שמי הגבר הוקם על, משיל אלוקי יעקב, ונעים זמירות ישראל, יורש נחשון בן עמינדב, הנה החרב של גולית הפלישתי! התעזור לי או תתיצב נגדי? החלט מייד!"
יואב ועשהאל השותממו למראה דוד, כי מעודם לא ראוהו בנוח עליו רוח כמו זו. דומה כי גדלה קומתו, והוד מלכות נח עליו.
