פשוט לא הספקתי לעדכן פה סתם באמת נהיה שקט פה לאן הלכתם אנשים?
הזוי איך הכל מתהפך ברגע בעולם הזהאנונימי (פותח)
רגע אחד זה וואו ורגע אחרי זה כלוםאנונימי (פותח)
זה לא רק הזוי, זה גם עצוב וזה גם מעצבן שאין דרך לדעת מה האמת באמת שאין שום מושג מה נכון ומה מונפץ ואיכס כבר הנושאים האלה. לעזאזל עם זה
בהחלטאנונימי (3)אחרונה
עזבתי ידיים.אנונימי (פותח)
אנונימי (3)
מותר לשאול בהקשר למה?
חיבוק.
אממ באופן כללי מלנסות לעשות דברים. התעייפתי.אנונימי (פותח)אחרונה
תודה.
אבל למה כל דבר שאני מנסה לא מצליח לא הבנתיאנונימי (פותח)
פריקהאנונימי (פותח)
השבוע מישהי שאלה לגילי ועניתי שנה פחות. בטעות. אולי כי אני לא מאמינה שהזמן עובר כ"כ מהר ושום דבר לא משתנה אולי כי אני מפחדת להשמיע את זה לעצמי באוזן או אולי כי אני פשוט מרגישה כבר לא יוצלחת. נמאס לי. נמאס לי לקוות נמאס לי לרצות ונמאס לי לבכות לא רוצה כלום אני עייפה כאילו שכל החיים של בהולד אני אוויר אני בדיחה אני מתביישת בעצמי וכועסת על עצמי נמאס לי מעצמי. אני לא רוצה אותי. מקנאת באלו שיש להם את המזל ונולדו עם הנתונים הנכונים לחיים. היפים והנכונים כאלו שלא נגזר עליהם להיות לבד כאלו שלא מעמיסים עליהם מטלות ומשימות רק כדי לא להרגיש את החיים לפחות הכול ייגמר יום אחד ואז יהיה שקט. כמו שישנים. לא מרגישים. לא רוצה להרגיש אני עייפה אני חלולה אני מטומטמת.
האמת שקצת התרגלתי אבל אני לא באמת רוצה להתרגל לזה.. אחרי כמה זמן זה צף ומביא מחשבות מכאיבות עוד יותר .. וגם קשה לי לנתק את עצמי מהביחד שרואה סביבי.. משפחות.. חברים.. זוגות..
והבעיה שלמצוא ביחד שהוא זמני זה מכאיב אחר כך עוד יותר ורק מראה כמה זה היה סתם ומדגיש את הלבד עוד יותר☹️
מצד שני אולי אין באמת פיתרון לזה ומה שהצעת זה הפלסטרים היחידים להתמודד עם זה ככה קצת לפחות.. אולי זה יעזור להדחיק את המשפחה שמרחיקה אותי והחברים שהתרחקתי מהם בעצמי ותודה בכל אופן!
נשמע ממך שליציאה מהארון יהיו מחירים כבדים (כעס גדול של המשפחה? הכחשה? ניתוק קשר?)
אני חושבת שיכול להיות שזה מחיר ששווה לשלם, אבל זה רק את יודעת.
אני מצטערת🌸
הכחשה וכעס בעיקראנונימי (פותח)
וכל עוד אני עדיין חיה כאן, עדיף שלא. מספיק מורכב לי כאן גם בלי (אני יכולה לעזוב, זה אפילו לא מסובך, זה רק צריך לקרות כבר) ואני לא בטוחה שהמחיר הזה שווה, הוא קצת "מיותר" בעיניי, כי זה לא רלוונטי כרגע אם הם ידעו או לא.
התחלתי לספר לחברים לאט מאוד, אחד אחד אבל פתאום יש מי שמבין ומי שאפשר לבכות להם ואפשר להרגיש טוב עם מי ומה שאני והרגעים האלו של האומץ מזכירים שאולי יום אחד יהיה לי מקום בעולם הזה