פורום פורום נהריה!!!'מים רבים לא יוכלו (עמוד 27)

כולם בהסעה
קצת מתרגשים
נשברה השינה
בדרך לשדה

מרגיש לי מרוחק קצת

הלוואי שגם מצב רוח וחשק תמידי היה אפשר לקנות

ולדעת שהעולם ימשיך להסתדר בלעדי עשרים וארבע שעות
זה קצת קשה לי
אבל אני אלמד להסתדר
כי קצת דיברנו כל הזמן בחודשיים האחרונים
ובעיקרון הייתי היחידה שבקשר תמידי
וקצת אדאג
באמת ממקום שרוצה לדעת מה הולך ולהיות
ואין ווצאפ
אס קשה לי
אבל נתגבר ויהיה לנו טוב
ומזל שלך יש ווצאפ
וגם לר**
וח**
זה בעיקר האנשים שצריכים להיות גם מרחוק
שני
יהיה לך כיף שש לא להכנס לזה
אני נוראית

ואני סומכת עלייך שתהיי שם בהכי טוב שאת יכולה
ותהני המון כי זה מדהים ודי להיות בלחץ


ואיזה זכות יש לי להיות מהאנשים😅

כן ב"ה ממש טוב בנתיים.
אני צריכה עיסוי ללסת עכשיו
קראתי את כל התהילים וואו, זה היה מתישש

וואי אני ממש שמחה לשמוע
סתומה
יישר כוחך צדקת שלי. את מתפללת שאחזור בתשובה?

שגברת דוס תחליט

לא כיפ

אני כבר יודעת את מי אוכל לאהוב באמת. אחד שלאהוב זה לא כישלון בשבילו, שלא יצטרך עוד ארבע מהצד בשביל לנסות להסתיר את זה. שלא יאמין למה שאני חושבת על עצמי, ושלא ייכנע לי. אחד שיהיה לו השכל להכניס אותי הביתה ולטרוק את הדלת. שיעז להגיד לי, תתקלפי מותק, ומה שיהיה יהיה. אפילו אם ביחד נגלה שאת מכוערת, בשבילי עדיף אמיתי ומכוער ממזויף ויפה.

יש לי חור באמצע החיים שלי, ריקנות לא מוסברת. ויש לו רצון משלו ושאיפות, והוא מחפש כל הזמן איך להתמלא. הוא לא בררן, החור הזה, וכשאין לו מה לאכול, הוא אוכל אותי. בדרך כלל אני אוהבת כאב, אבל הכאב הזה קצת גדול עלי. אני מסתכלת הצדה ומחכה שהוא ייעלם, אבל הוא לא נעלם. אפילו כשאני עוצמת את העיניים הכי חזק שאני יכולה, עדיין הוא שם, דורש את שלו. פעם עוד האמנתי שאפשר למלא אותו בדמיונות ובחלומות ובגברים. היום אני יודעת מה הוא רוצה, הוא רוצה קורבנות. אני לא אלימה ולא מסוכנת לציבור, ולכן בדרך כלל אני מקריבה את עצמי. מי ומה ישביע את הרעב הזה? אני לא מדברת על זה עם אף אחד, כי אני מפחדת שיגידו לי שהחור הזה הוא בעצם אני.

אני מסתכלת עליו בשקט מהצד. יוצא, נכנס, יוצא, נכנס, חברים, בחורות, מכל המינים ומכל הצבעים. אני עוקבת אחריו בלי שאף אחד ירגיש, לשניות יש לי הרגשה שגם הוא עוקב אחרי, ואולי זה סתם דמיון. בכל מקרה, אני לא מודאגת, אני ותיקה בעסקי הריגול. גם אם הוא אוסף מידע, בחיים הוא לא יעלה עלי. יש לי כיסוי מושלם, עבדתי עליו שנים. הוא אף פעם לא יגלה שמתחת למיטה שלי יש דלת סתרים, ומאחוריה מדרגות תלולות, ובסופן מרתף חשוך וילדה מפוחדת שמחפשת מישהו או משהו שראוי לחיות בשבילו או למות בשבילו, זה לא ממש משנה לה. מישהו שייגע בה נגיעה כזאת, לא בגוף. ייגע בה מהמקום ההוא שאין לה מושג מהו, אבל היא מתגעגעת אליו. מישהו כמוה, זר.

רוב האנשים רוצחים את עצמם בשקט, בחדרי חדרים. בלי להפריע למנוחת השכנים, בלי לזהם את הסביבה. אני כבר לא מאמינה לאף אחד. הצחוקים מוקלטים, וגם מחיאות הכפיים. כולם מסביבי חולים או מתים.
מדי פעם בחושך של איזה אולם קולנוע או באיזשהו מקום בעולם, רחוק מידי מהבית, לרגע אחד אנחנו שומעים הד עמום מתוך עצמנו. זה הכאב ההוא שמתעורר, שמסרב להיעלם. עמוק בתוכי יש גוש מועקה, וכל חיי הם ניסיונות לגעת בו, לגרום לו לכאוב, לדמם. לא מתים מזה, אבל גם אף פעם לא ממש חיים. היחידים שמצליחים להיכנס לי ללב הם אלה שמדממים לי על השטיח בסלון, צועקים בלי לעשות חשבון לשכנים. בן הוא כזה.
עכשיו כשאנחנו ביחד אני רואה שגם הוא מחפש אותו, את הכאב. נועץ בעצמו חרבות. כלפי חוץ הוא נראה רגיל, אבל בפנים יש אריה, פצוע, מסוכן ושואג. אנשי מקצוע בטח היו מאבחנים אותו כאובדני.
שילכו כל אנשי המקצוע.
אני צופה בו מרותקת ואני יודעת, הוא מחפש את הגבול הדק שמסוכן להגיע אליו. וזה לא מפני שהוא מחפש למות, הוא לא, בכל טיפת כח שיש לו הוא מחפש את החיים, החיים האמיתיים. ובשביל זה הוא אומר שראוי אפילו למות.

"יש משהו מעבר לזה. חייב להיות משהו שכדאי לקום בשבילו בבוקר."
"ואם אין?"
"אז נמות. ובנתיים נחפש, אין לנו ברירה."
אני אומרת לו שאני בטוחה שגם ההורים שלנו הרגישו כמונו כשהם היו בני עשרים וחמש. הטא שואל אם אני יודעת מה קרה להם מאז.
"העולם הזה בלע אותם," הוא עונה לעצמו. "הם לא מצאו ולא מצאו, עד שהם הפסיקו לחפש והשתכנעו שזה היה רק הורמונים של גיל ההתבגרות. ואני לא מוכן שזה יקרה לי. רוצה לשמוע בדיחה?"

"שפוי?" שנינו אומרים ביחד.
שפוי. המילה הזאת כמעט לא נשמעת אצלנו. בשביל לזכות לכינוי "שפוי", אתה צריך להיות משוגע בקנה מידה לא סביר. על מד השיגעון הסטנדרטי, לכל היותר תמצא "מטורף", "גמור", "שרוט", "קרוע", "מעוך".
שפוי זה מחוץ לסקלה.
שפוי זה אחד שהשיגעון שלו כל כך חמור שיש יסוד להאמין שהוא ממש נורמלי, ושאולי יש לו תשובה לכל השאלות שאנחנו שואלים את עצמנו.

אחרי שלושת רבעי שעה אני מתנערת. קמה בשקט ובורחת. לא יודעת אפילו ממה. הולכת ברגל. הולכת הולכת, בוהה בחלונות ראווה. מעשנת סיגריה. הלב דופק לי. אני נכנסת לחנות בגדים, מודדת שמלת מיני שחורה וצמודה. מסתכלת על עצמי בראי ואחר כך על המחיר. אלף שקל. אני משלמת ונשארת איתה. אני אראה לו מה זה, לדבר איתי על חזרה בתשובה.

אני מסתכלת על עצמי במראה, מחזיקה בקיר כדי לא ליפול.
רק לא ליפול פה, מי ישמע אותי בתוך המוזיקה הזאת. המראה גדולה.
כמה ייאוש יכול להשתקף מזוג עיניים אחד.
אני שוטפת לעצמי את הפנים, גמורה, בתוכי חיית טרף מייללת.
משהו לא בסדר פה, משהו חסר.
זה פשוט לא יכול להיות שזה מה שיש.

נמאס לי מהבקרים המאובנים ומהלילות הארוכים האלה כשאני מטביעה את עצמי במה שזה לא יהיה.
העיקר לא להרגיש את עצמי.

בחולם היא באה אלי לפעמים.
שזופה ופרועה, עם החיוך הכי יפה בעולם והעיניים הכי מיואשות.
מביאה איתה דברים שהופכים לי את הבטן מגעגוע אליה ואל האנשים שהחלטתי לא לראות יותר אף פעם.
לוקח לי זמן לזהות אותה בתוך עלילת החלום.
רגע היא מצליחה, רגע היא נמוגה. וכשאנחנו נפגשות ממש,

זה בדרך כלל אומר שבישבילי הלילה נגמר.

הורים אוהבים להיות רגועים בנוגע לילדים שלהם.
לדעת שהם אוכלים טוב, ישנים טוב, מרוויחים טוב. 
אז גם אני, כמו כל הילדים, עסוקה בלהרגיע אותם .
במה שמתחולל בתוכי אני לא משתפת אותם, ממילא הם לא יוכלו לעזור.
אבא שלי אוהב אותי וייתן לי הכל אם אני רק אבקש, אבל יש לי הכל, חוץ מסיבה אמיתית לחיות.
ואת זה כנראה גם לו אין.
הוא בא לבקר אותנו אחרי שנמאס לו לחכות שנבוא אליהם, אני והביישן.
הוא עובר מחדר לחדר, מתפעל מהטעם של בן. 
נרגע כשהוא רואה שלבת שלו יש דירה מרוהטת וחבר תסריטאי ובטטה פורחת. 
טוב שאני הכנתי לו את הקפה והוא לא הספיק לפתוח את הארון עם הביוטופ במטבח.
טוב שהוא לא קרה את מה שאני כותבת בלילות, טוב שהוא לא קרא את מה שבן שופך לתוך המחשב שלו כל לילה. 
הדברים שאי אפשר למכור לטלוויזיה.

יהודים, יהודים, בטח שיהודים. 

יהודים שכרגע לא בטוחים שהם רוצים להיות יהודים,

שלא מבינים בדיוק מה זה אומר להיות יהודים.

שנסעו במטוס וברכבת ובמעבורת בים הצפוני, 

והדבר האחרון שהם רצו שיקרה להם בסוף הולנד,

אחרי מאות קליומטרים של מישור ודשא ומים קפואים,

זה שיזכירו להם את זה.

בטח יהודים. אלא מה?

 

(הגזמתיהגזמתי. אני הולכת)

את הכל השארתי בארץ. כאן אני אף אחד. מסתובבת במקומות הכי מסוכנים. מסתכלת על האיש שלידיש ויודעת שהוא הכי מסוכן לי מכולם.
משהו בתוך הלב קורא לי. אומר לי די, זה לא זה. מה שאת מחפשת נמצא רחוק מכאן, והוא הרבה יותר גדול ומוארו מה שאת עושה לעצמך לא יעזור. החיסרון לא יתמלא. הוא רק יגדל ויגדל.
בימים אנחנו מטיילים בפארקים הירוקים הענקיים. יושבים על ספסל ומסתכלים על השמיים הקפואים. בן מסתכל לי לתוך העיניים. הוא לא אומר כלום, אבל אני כבר יודעת גם בלי שהוא יגיד.
אמסטרדם זה לא מספיק רחוק בשביל לברוח מעצמך.

ריבונו של עולם. אני צועקת וקוראת בחושך כבר שנים, ונדמה שאף אחד לא שומע אותי. הצילו. אני מתחילה להרגיש אותך. אתה בכל מקום, גם בחוץ וגם בפנים, קרוב יותר ממה שהדעת סובלת. דבר כזה לא הרגשתי אף פעם. מה זה? לא אותך חיפשתי. תעזוב אותי. אולי אני מתחרטת שביקשתי מה שביקשתי. רגע, מה בעצם ביקשתי?
אני יודעת איך הם קוראים לדבר הזה, שרואים ומרגישים אותך בכל פינה. השגחה. אני מרגישה את ההשגחה שלך.
שני נרות חנוכה במלון של ג'ייקוב על אדן החלון.
הם מחייכים אליי.
תברחי, זה בסדר. אנחנו איתך. אור קטן בחושך של אמלנד, בחושך שלך. אל תפחדי.
יש לנו סוד לגלות לך, יש לנו אור להאיר בך. ואם רק תתני, לא עכשיו, כשתגמרי לברוח, כשתביני שאין ממה. כשיהיה לך מספיק אומץ, אם רק תפתחי אז דלת קטנה, יהיה לך טוב כמו שלא העזת אפילו לחלום.

העולם מטורפים כולם, זה לא חדש. ישנים טוב טוב. אם נפער בור בנשמה, זורקים לתוכו איזה בגד חדש או אוכל טוב, סמים קלים או קצת פרוזקפ אני לא רוצה את זה יותר, ואני כבר לא פוחדת. זאת אומרת, אני מתה מפחד, אבל אני לא הולכת לתת לזה להפחיד אותי יותר.

השם, מה אתה רוצה ממני? תן לי כח. אל תתן לי ליפול. תהיה איתי. בבקשה. תן לי סימן שזה בסדר. שאתה כאן איתי. שאני לא לבד. הדמעות שוטפות לי את הפנים. מדהים לגלות שהאויב הכי גדול שלי נמצא בתוכי. מקשיב לכל הספקות. צועק לי באוזן, את עוד פעם טועה! מה נראה לך שראית? אור? איזה אור? את מדברת שטויות! זה לא כלום. את לא כלום. שעות הוא יכול ללהג ככה, להבהיל אותי מעצמי. אבל יש בתוכי עוד קול, שרק בזמן האחרון התחלתי לשמוע אותו. לוחש לי בשקט בשקט שיש סיכוי. שאפשר.
אני מתחילה להתפלל, או איך שלא קוראים לזה.
השם, תעזור לי לשמוע אותך בתוך כל הצעקות והרעש הכבד שבתוכי. תן לי סימן שאני הולכת בדרך נכונה. אם אתה פה ואתה גדול כל כך ויכול הכל ומחכה רק לי שאתקרב אליך, אז תן לי סימן קטן. קטנטן. אני לא יכולה יותר. אני מרגישה שנשמטתשלי האחיזה. בבקשה, תן לי סימן.
ואז, בצהריים של יום שלישי, בלי ברקים ורעמיםוומרכבות אש, סתם ככה, באמצע המטבח, בקול דממה דקה, השם בחר לגעת בי בפעם הראשונה. קראתי על זה בספר של ברסלב. קוראים לרגע הזה "הארת הרצון".
פתאום אני מרגישה אותו. קרוב לידי. הבזק של מחשבה ילדותית בראש שלי, אני חווה התגלות. העיניים שלי נעצמות מעצמן. מטפס ועולה בי גל. ממלא אותי עד שאני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ. ממלא אותי ב... מה זה בכלל הדבר הזה? יש לזה שם בעולם הזה? אהבה? ממלא אותי באהבה? המילה אהבה קטנה על זה, אבל מילא, שזאת תהיה המילה. אהבה, דליים של אהבה שופך עלי. שופך ושופך, ואני מתמלאת, מרגישה אהובה כמו שאף פעם לא הרגשתי. ממלא אותי ביטחון ואמונה ושמחה וקרבה. ממלא את כל החסרונות כולם, ואני לרגע שלמה.
הרגליים, הגוף, הידיים, אצבעות הידיים. אני מאגרפת אותן שלא יתפוצצו לי. הראש שלי מתמלא, עולה על גדותיו, וזה נשפך לי החוצה דרך העיניים בדמעות טובות, נקיות, מרגיעות. אני לא מכירה כאלה דמעות. והוא מלטף אותי, מלך מלכי המלכים, ולוחש לי בתוכי בלי מילים. ילדה שלי. אהובה שלי. יהיה טוב. טוב מאוד. תמשיכי ללכת. את בדרך. אל תסתכלי אחורה. אין שם כלום. רק אשליה אחת גדולה. תסתכלי קדימה ותראי איך כל דבר בעולם עומד בדיוק במקום שלו, וגם את. תסתכלי מחדש.

את ממש מעוררת לי רחמים

(אני רצינית הפעם)

אני מנסה לחשוב מה אפשר לעשות פופפ

אני ממש מרגישה דוסית תמימה

וזה ככה המון משמח שזה מה שזה עושה לך

כזה לא ברור היום

 אופ יואו

פפ מבינה אותך

גם הספר שקניי כשהיינו ביחד מאכזב בקטע הזה..

אופ זה ממש מתסכל

שכזה מזעזע?

ותאמת אני כן רוצה לדעת...

לאלא אתה באמת לא רוצה

ממ...

אני בחיים לא הייתי רוצה שתראה גם משהו כזה

אני לא מאמין שאין מישהו מבוגר שלא נחשף

לא הרבה אבל נחשף 

אבל לא ככה
ובהפתעה
ובלי שרציתי בכלל בכלל

ממ זה שזה זיעזע לא אומר שכולם נחשפים ברמה הזאת אולי אפילו יותר גרוע

 

 

איכס אוף
כן, אני מרגישה דוסית תמימה רצח

הם צריכים 

הם במצב כזה

הם לא רוצים את זה

 

וואלה ב''ה,מה יש לך?

זה טוב.

יש אנשים שרוצים את זה
וזה דוחה אותי

שאני לא באמת כזאת

ממ אני לאסגור על שאנחנו מדברים על אותו דבר.

 

 

זה מראה על חלק נקי וטהור...

שזה מצוין

 

ישמצב

תודה על האישור

ניראלי שכן.

 

ממ זה לא אישור,זה פשוט דעתי...

כן שאנחנו לא מדברים על אותו הדבר?

טופ

שאנחנו כן מדברים על אותו דבר.

 

ממ טוב
נניח