אני כבר יודעת את מי אוכל לאהוב באמת. אחד שלאהוב זה לא כישלון בשבילו, שלא יצטרך עוד ארבע מהצד בשביל לנסות להסתיר את זה. שלא יאמין למה שאני חושבת על עצמי, ושלא ייכנע לי. אחד שיהיה לו השכל להכניס אותי הביתה ולטרוק את הדלת. שיעז להגיד לי, תתקלפי מותק, ומה שיהיה יהיה. אפילו אם ביחד נגלה שאת מכוערת, בשבילי עדיף אמיתי ומכוער ממזויף ויפה.

יש לי חור באמצע החיים שלי, ריקנות לא מוסברת. ויש לו רצון משלו ושאיפות, והוא מחפש כל הזמן איך להתמלא. הוא לא בררן, החור הזה, וכשאין לו מה לאכול, הוא אוכל אותי. בדרך כלל אני אוהבת כאב, אבל הכאב הזה קצת גדול עלי. אני מסתכלת הצדה ומחכה שהוא ייעלם, אבל הוא לא נעלם. אפילו כשאני עוצמת את העיניים הכי חזק שאני יכולה, עדיין הוא שם, דורש את שלו. פעם עוד האמנתי שאפשר למלא אותו בדמיונות ובחלומות ובגברים. היום אני יודעת מה הוא רוצה, הוא רוצה קורבנות. אני לא אלימה ולא מסוכנת לציבור, ולכן בדרך כלל אני מקריבה את עצמי. מי ומה ישביע את הרעב הזה? אני לא מדברת על זה עם אף אחד, כי אני מפחדת שיגידו לי שהחור הזה הוא בעצם אני.

אני מסתכלת עליו בשקט מהצד. יוצא, נכנס, יוצא, נכנס, חברים, בחורות, מכל המינים ומכל הצבעים. אני עוקבת אחריו בלי שאף אחד ירגיש, לשניות יש לי הרגשה שגם הוא עוקב אחרי, ואולי זה סתם דמיון. בכל מקרה, אני לא מודאגת, אני ותיקה בעסקי הריגול. גם אם הוא אוסף מידע, בחיים הוא לא יעלה עלי. יש לי כיסוי מושלם, עבדתי עליו שנים. הוא אף פעם לא יגלה שמתחת למיטה שלי יש דלת סתרים, ומאחוריה מדרגות תלולות, ובסופן מרתף חשוך וילדה מפוחדת שמחפשת מישהו או משהו שראוי לחיות בשבילו או למות בשבילו, זה לא ממש משנה לה. מישהו שייגע בה נגיעה כזאת, לא בגוף. ייגע בה מהמקום ההוא שאין לה מושג מהו, אבל היא מתגעגעת אליו. מישהו כמוה, זר.

רוב האנשים רוצחים את עצמם בשקט, בחדרי חדרים. בלי להפריע למנוחת השכנים, בלי לזהם את הסביבה. אני כבר לא מאמינה לאף אחד. הצחוקים מוקלטים, וגם מחיאות הכפיים. כולם מסביבי חולים או מתים.
מדי פעם בחושך של איזה אולם קולנוע או באיזשהו מקום בעולם, רחוק מידי מהבית, לרגע אחד אנחנו שומעים הד עמום מתוך עצמנו. זה הכאב ההוא שמתעורר, שמסרב להיעלם. עמוק בתוכי יש גוש מועקה, וכל חיי הם ניסיונות לגעת בו, לגרום לו לכאוב, לדמם. לא מתים מזה, אבל גם אף פעם לא ממש חיים. היחידים שמצליחים להיכנס לי ללב הם אלה שמדממים לי על השטיח בסלון, צועקים בלי לעשות חשבון לשכנים. בן הוא כזה.
עכשיו כשאנחנו ביחד אני רואה שגם הוא מחפש אותו, את הכאב. נועץ בעצמו חרבות. כלפי חוץ הוא נראה רגיל, אבל בפנים יש אריה, פצוע, מסוכן ושואג. אנשי מקצוע בטח היו מאבחנים אותו כאובדני.
שילכו כל אנשי המקצוע.
אני צופה בו מרותקת ואני יודעת, הוא מחפש את הגבול הדק שמסוכן להגיע אליו. וזה לא מפני שהוא מחפש למות, הוא לא, בכל טיפת כח שיש לו הוא מחפש את החיים, החיים האמיתיים. ובשביל זה הוא אומר שראוי אפילו למות.

"יש משהו מעבר לזה. חייב להיות משהו שכדאי לקום בשבילו בבוקר."
"ואם אין?"
"אז נמות. ובנתיים נחפש, אין לנו ברירה."
אני אומרת לו שאני בטוחה שגם ההורים שלנו הרגישו כמונו כשהם היו בני עשרים וחמש. הטא שואל אם אני יודעת מה קרה להם מאז.
"העולם הזה בלע אותם," הוא עונה לעצמו. "הם לא מצאו ולא מצאו, עד שהם הפסיקו לחפש והשתכנעו שזה היה רק הורמונים של גיל ההתבגרות. ואני לא מוכן שזה יקרה לי. רוצה לשמוע בדיחה?"

"שפוי?" שנינו אומרים ביחד.
שפוי. המילה הזאת כמעט לא נשמעת אצלנו. בשביל לזכות לכינוי "שפוי", אתה צריך להיות משוגע בקנה מידה לא סביר. על מד השיגעון הסטנדרטי, לכל היותר תמצא "מטורף", "גמור", "שרוט", "קרוע", "מעוך".
שפוי זה מחוץ לסקלה.
שפוי זה אחד שהשיגעון שלו כל כך חמור שיש יסוד להאמין שהוא ממש נורמלי, ושאולי יש לו תשובה לכל השאלות שאנחנו שואלים את עצמנו.

אחרי שלושת רבעי שעה אני מתנערת. קמה בשקט ובורחת. לא יודעת אפילו ממה. הולכת ברגל. הולכת הולכת, בוהה בחלונות ראווה. מעשנת סיגריה. הלב דופק לי. אני נכנסת לחנות בגדים, מודדת שמלת מיני שחורה וצמודה. מסתכלת על עצמי בראי ואחר כך על המחיר. אלף שקל. אני משלמת ונשארת איתה. אני אראה לו מה זה, לדבר איתי על חזרה בתשובה.

אני מסתכלת על עצמי במראה, מחזיקה בקיר כדי לא ליפול.
רק לא ליפול פה, מי ישמע אותי בתוך המוזיקה הזאת. המראה גדולה.
כמה ייאוש יכול להשתקף מזוג עיניים אחד.
אני שוטפת לעצמי את הפנים, גמורה, בתוכי חיית טרף מייללת.
משהו לא בסדר פה, משהו חסר.
זה פשוט לא יכול להיות שזה מה שיש.

נמאס לי מהבקרים המאובנים ומהלילות הארוכים האלה כשאני מטביעה את עצמי במה שזה לא יהיה.
העיקר לא להרגיש את עצמי.

בחולם היא באה אלי לפעמים.
שזופה ופרועה, עם החיוך הכי יפה בעולם והעיניים הכי מיואשות.
מביאה איתה דברים שהופכים לי את הבטן מגעגוע אליה ואל האנשים שהחלטתי לא לראות יותר אף פעם.
לוקח לי זמן לזהות אותה בתוך עלילת החלום.
רגע היא מצליחה, רגע היא נמוגה. וכשאנחנו נפגשות ממש,

זה בדרך כלל אומר שבישבילי הלילה נגמר.

הורים אוהבים להיות רגועים בנוגע לילדים שלהם.
לדעת שהם אוכלים טוב, ישנים טוב, מרוויחים טוב. 
אז גם אני, כמו כל הילדים, עסוקה בלהרגיע אותם .
במה שמתחולל בתוכי אני לא משתפת אותם, ממילא הם לא יוכלו לעזור.
אבא שלי אוהב אותי וייתן לי הכל אם אני רק אבקש, אבל יש לי הכל, חוץ מסיבה אמיתית לחיות.
ואת זה כנראה גם לו אין.
הוא בא לבקר אותנו אחרי שנמאס לו לחכות שנבוא אליהם, אני והביישן.
הוא עובר מחדר לחדר, מתפעל מהטעם של בן. 
נרגע כשהוא רואה שלבת שלו יש דירה מרוהטת וחבר תסריטאי ובטטה פורחת. 
טוב שאני הכנתי לו את הקפה והוא לא הספיק לפתוח את הארון עם הביוטופ במטבח.
טוב שהוא לא קרה את מה שאני כותבת בלילות, טוב שהוא לא קרא את מה שבן שופך לתוך המחשב שלו כל לילה. 
הדברים שאי אפשר למכור לטלוויזיה.

יהודים, יהודים, בטח שיהודים. 

יהודים שכרגע לא בטוחים שהם רוצים להיות יהודים,

שלא מבינים בדיוק מה זה אומר להיות יהודים.

שנסעו במטוס וברכבת ובמעבורת בים הצפוני, 

והדבר האחרון שהם רצו שיקרה להם בסוף הולנד,

אחרי מאות קליומטרים של מישור ודשא ומים קפואים,

זה שיזכירו להם את זה.

בטח יהודים. אלא מה?

 

(הגזמתיהגזמתי. אני הולכת)

את הכל השארתי בארץ. כאן אני אף אחד. מסתובבת במקומות הכי מסוכנים. מסתכלת על האיש שלידיש ויודעת שהוא הכי מסוכן לי מכולם.
משהו בתוך הלב קורא לי. אומר לי די, זה לא זה. מה שאת מחפשת נמצא רחוק מכאן, והוא הרבה יותר גדול ומוארו מה שאת עושה לעצמך לא יעזור. החיסרון לא יתמלא. הוא רק יגדל ויגדל.
בימים אנחנו מטיילים בפארקים הירוקים הענקיים. יושבים על ספסל ומסתכלים על השמיים הקפואים. בן מסתכל לי לתוך העיניים. הוא לא אומר כלום, אבל אני כבר יודעת גם בלי שהוא יגיד.
אמסטרדם זה לא מספיק רחוק בשביל לברוח מעצמך.

ריבונו של עולם. אני צועקת וקוראת בחושך כבר שנים, ונדמה שאף אחד לא שומע אותי. הצילו. אני מתחילה להרגיש אותך. אתה בכל מקום, גם בחוץ וגם בפנים, קרוב יותר ממה שהדעת סובלת. דבר כזה לא הרגשתי אף פעם. מה זה? לא אותך חיפשתי. תעזוב אותי. אולי אני מתחרטת שביקשתי מה שביקשתי. רגע, מה בעצם ביקשתי?
אני יודעת איך הם קוראים לדבר הזה, שרואים ומרגישים אותך בכל פינה. השגחה. אני מרגישה את ההשגחה שלך.
שני נרות חנוכה במלון של ג'ייקוב על אדן החלון.
הם מחייכים אליי.
תברחי, זה בסדר. אנחנו איתך. אור קטן בחושך של אמלנד, בחושך שלך. אל תפחדי.
יש לנו סוד לגלות לך, יש לנו אור להאיר בך. ואם רק תתני, לא עכשיו, כשתגמרי לברוח, כשתביני שאין ממה. כשיהיה לך מספיק אומץ, אם רק תפתחי אז דלת קטנה, יהיה לך טוב כמו שלא העזת אפילו לחלום.

העולם מטורפים כולם, זה לא חדש. ישנים טוב טוב. אם נפער בור בנשמה, זורקים לתוכו איזה בגד חדש או אוכל טוב, סמים קלים או קצת פרוזקפ אני לא רוצה את זה יותר, ואני כבר לא פוחדת. זאת אומרת, אני מתה מפחד, אבל אני לא הולכת לתת לזה להפחיד אותי יותר.

השם, מה אתה רוצה ממני? תן לי כח. אל תתן לי ליפול. תהיה איתי. בבקשה. תן לי סימן שזה בסדר. שאתה כאן איתי. שאני לא לבד. הדמעות שוטפות לי את הפנים. מדהים לגלות שהאויב הכי גדול שלי נמצא בתוכי. מקשיב לכל הספקות. צועק לי באוזן, את עוד פעם טועה! מה נראה לך שראית? אור? איזה אור? את מדברת שטויות! זה לא כלום. את לא כלום. שעות הוא יכול ללהג ככה, להבהיל אותי מעצמי. אבל יש בתוכי עוד קול, שרק בזמן האחרון התחלתי לשמוע אותו. לוחש לי בשקט בשקט שיש סיכוי. שאפשר.
אני מתחילה להתפלל, או איך שלא קוראים לזה.
השם, תעזור לי לשמוע אותך בתוך כל הצעקות והרעש הכבד שבתוכי. תן לי סימן שאני הולכת בדרך נכונה. אם אתה פה ואתה גדול כל כך ויכול הכל ומחכה רק לי שאתקרב אליך, אז תן לי סימן קטן. קטנטן. אני לא יכולה יותר. אני מרגישה שנשמטתשלי האחיזה. בבקשה, תן לי סימן.
ואז, בצהריים של יום שלישי, בלי ברקים ורעמיםוומרכבות אש, סתם ככה, באמצע המטבח, בקול דממה דקה, השם בחר לגעת בי בפעם הראשונה. קראתי על זה בספר של ברסלב. קוראים לרגע הזה "הארת הרצון".
פתאום אני מרגישה אותו. קרוב לידי. הבזק של מחשבה ילדותית בראש שלי, אני חווה התגלות. העיניים שלי נעצמות מעצמן. מטפס ועולה בי גל. ממלא אותי עד שאני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ. ממלא אותי ב... מה זה בכלל הדבר הזה? יש לזה שם בעולם הזה? אהבה? ממלא אותי באהבה? המילה אהבה קטנה על זה, אבל מילא, שזאת תהיה המילה. אהבה, דליים של אהבה שופך עלי. שופך ושופך, ואני מתמלאת, מרגישה אהובה כמו שאף פעם לא הרגשתי. ממלא אותי ביטחון ואמונה ושמחה וקרבה. ממלא את כל החסרונות כולם, ואני לרגע שלמה.
הרגליים, הגוף, הידיים, אצבעות הידיים. אני מאגרפת אותן שלא יתפוצצו לי. הראש שלי מתמלא, עולה על גדותיו, וזה נשפך לי החוצה דרך העיניים בדמעות טובות, נקיות, מרגיעות. אני לא מכירה כאלה דמעות. והוא מלטף אותי, מלך מלכי המלכים, ולוחש לי בתוכי בלי מילים. ילדה שלי. אהובה שלי. יהיה טוב. טוב מאוד. תמשיכי ללכת. את בדרך. אל תסתכלי אחורה. אין שם כלום. רק אשליה אחת גדולה. תסתכלי קדימה ותראי איך כל דבר בעולם עומד בדיוק במקום שלו, וגם את. תסתכלי מחדש.

tbh hfukv kvhacg akt ftc kh ffv vrcv nts zni

tbh nruxe, ff

cufv fcr agv ckh vpxev

kt hfukv kjuc gk zv hu,r

kt hfukv kvhu, go gus kcs

tbh n,pumm, un,pre,

vkc akh berg fk pgo njsa

gfah hu,r n,nhs

knv kgztzk auc pgo t, vscr vzv

knv auc pgo t, vxck vzv

knv t,v guav kbu t, zv 

knv knv kgztzk

tbh kt hufkv gus

vfk futc kh 

aur; kh vghbhho uvpbho uvdrui uvt;

tbh kt hufkv go zv avo kt juacho gk zv kh futc ueav go fk zv

knv kt utkho knv kt nmhtho gzrv

tbh n,rxe, ukt hufkv kgau, go zv fkuo

tkueho sh fcr kv,gkk cbu sh zv ctn, ck,h bxck fcr sh 

tbh n,nesn, cftc akh tbh hug, tbh kt hufkv cfkk kjauc nv gucr gkhv 

sh ctn, ,pxhe t, vxck vzv 

th tpar fcr ffv

 

tbh n,pre, uthi nh ahtxu; t, vacrho

tkuvho rg kh ff 

ueav kh gus hu,r

אתם יודעים משהו?

נכון שמה שקרה היום לא חשבתי ולא דמיינתי שיקרה שוב.

נכון שזה שבר אותי וריסק אותי ממש ממש.

נכון שהאמונה שלי ירדה למינוס אלפיים.

נכון שרציתי להרים יידים.

הכל נכון.

אבל

משום מה משהו קרה ואני כן מצליחה לנשום כרגיל כבר

הבכי נחלש

הפנים לאט לאט מתייבשות 

העיניים מפסיקות לשרוף

הגוף נרגע

הנפש גם כן.

ומשהו קורה

הקשה והכעס והחוסר הבנה לא נעלמו - אבל הגוש קצת ירד מה שחשבתי שיקח לפחות עוד יומיים.

הניסיון הבא זה ***.

זה קשה וזה כואב וזה מבאס מאד

אבל די אסור לקחת את הכל לידיים שלי ולפחות אני משמחת אותו שם עם כל התוכניות שלי שמתבטלות להן אחת אחרי השניה..

לפחות הוא צוחק. לפחות מישהו צוחק

(משהוחדשבלתימתוכנן- ההודעה הזאת הרגע עשתה לי שורף בכל חלקי הגוף כי מי בכלל חשב שניהיה שם ומי בכלל דמיין את זה עכשיו)

הוא קצת חיזק אותי אני חייבת לציין..זה מחייב ממני להוציא את הדברים שקימיים בי גם כשמאד קשה לי- מה שלא היה קורה עם מישהו אחר.

בכל זאת לא יודעת אם אצליח לישון הלילה וכמה אבל נו, לפחות ארגיש חלק. 

וואו איך שיום כיפור תקוע עכשיו באמצע השבוע. 

כמה פעמים אמרתי היום שאי אפשר להבין חשבונות שמיים- אז שוב. 

אין אני נשבעת שמכל צורה שלא הסתכלתי אני לא מצליחה להבין אותו. 

הלוואי שיקרה משהו. הלוואי שמשהו יפתח

 

הלוואי שהאשמה תפנה מקום כבר.

קצת האמונה שעוד נשארה לי הולכת ואוזלת

באלי לצרוח עליך ולמה אתה עושה לנו את זה כל פעם מחדש

אני לא מבינה אותך ואולי גם לא רוצה להבין אבל כל חרא ומסריח עכשיו

וגם מה שחשבתי שיהיה קל יותר כבר לא

השתדלתי להתחזק ולהאמין שאתה מבין טוב יותר ממני אבל עכשיו גם זה בנוסף להכל..

לעזאזל היית חייב דווקא עכשיו?

אני נשבעת שאני לא מצליחה להבין אותך אפילו לא קצת

אין לי כוח לתפילות האלה אין לי כוח לריחוק הזה עכשיו אין לי כוח אין לי

ומה לעזאזל אני אמורה לעשות

לנסוע לא לנסוע?

לא רוצה משהו שלא יהיה טוב אבל בקצב הזה הכל לא טוב אז זה לא משנה

אני שונאת שאתה עושה את זה בזמנים תקועים ושבכלל אתה עושה את זה

אני שונאת שונאת שונאת

 

איך שהכל מתהפך בשניה.

אהובה שלי. את ממש אצלי בלב
אני יודעת שאת לא רוצה לדבר וכאלה אבל פשוט תדעי שאת אצלי בלב. אוהבת אותך)

תודה מותק..

לא רוצה, לא יכולה..איך שתקראי לזה..

בעזה מקווה לטוב)

אני בכלל לא יודעת מה אני רוצה שיקרה
בסוף לא נוסעת
פה לבד
היא חבד
שתינו פח
כלום לא הולך כלום לא משתנה
הלב ככ רחוק ככ לא פה
למה זה נופל תמיד בזמנים כאלה למה למה
יומיים שלמים של להיות לא את
יומיים שלמים של להתמודד עם הלב והשקט והריחוק והלבד
יומיים של העמדת פנים וציפייה בלתי נגמרת
יומיים של הצגה וסחיטת כל הכוחות

מתי כבר
מתי כבר זה יהיה אמיתי ולא מגעיל כזה
נמאס לנו טוב?
סליחה שאני כזאת
אתה יודע שאני אוהבת אותך ומותר לי גם שיהיה לי קשה

כמה זמן לא בכיתי ככה

כמה זמן שלוש מילים בודדות לא גרמו לי להתפרצות כזאת של רגשות

 

 

אלוהים כואב לי ואין לי שום דבר לעשות עם הכאב הזה

 

אני שונאת הכל

אני שונאת הכל

אני שונאת הכל

 

למה כלום לא קורה כבר שלושה ימים 

לעזאזל

הכל רק ניהיה גרוע יותר ועוד יותר כשזה ככה

לא רוצה לדבר עם -

אבל די אני מתחרפנת. אף אחד לא יבין את זה בחיים

רק מי שמבין, וזה רק - 

 

די הכל.

איך אתה מסוגל לעשות את זה כל פעם מחדש. איך

למה באמת למה.

אני שונאת את זה.

סבבה שאתה מפיל דברים וקשיים

אני יודעת ומבינה והכל.

אבל לעזאזל די, 

מתישהו זה אמור להתהפך ולהיות הפוך, מלא טוב ואז זה מתאזן ואתה גם רואה את הטוב בתקופה הקשה.

אבל די כמה אפשר

זה מתיש כבר

זה גורם לריחוק כזה גדול מהכל

 

 

כואב לי ונמאס לי

 

 

הכי כואב שזה אשמתי

או בזכותי

 

עכשיו רואה את אשמתי. וזהו

כואב..

 

אוהבת אותך

אני לא שמעתי ממך מלאאא זמן

אני לא מתקשרת (תוהה לעצמי אם נכון לומר ב"ה..)

אבל באמת בקושי יוצא לי לתקשר עם העולם באופן כללי..

אולי מחר אקפוץ אליכן אם אספיק..

ואם לא חייב להיפגש. מאז ירושלים לא ראיתי אותך

אם זה מה שטוב לך את ממש יכולה להגיד ב"ה

חחח האמת מחר אני בירושליםם

קרצצ

עד שאני מגיעה לאיזור

אם אבוא זה בלילה כזה מאוחר..

כי יש מפגש באולפנה אז כזה כשייגמר ובטח לא לפני אחת עשרה ומנהסתם אתעכב

ומנהסתם בסוף גם לא יהיה לי כוח(;

קיצור נדבר כבר 

מה קרה?