לפני שלוש שנים פחות חמישה ימים אסתר נפטרה.
אני זוכרת את זה כמו היום,
זה היה לי מטלטל ככ ולא ידעתי להכיל את כל זה
הייתי בסוף שישית. באמת שהייתי קטנה ואיך בכלל יכולתי להיות עם כל התיק הזה על הגב.
היום,
שלוש שנים פחות חמישה ימים הוא נפטר.
ככה פתאום, בלי שום התראה מוקדמת.
אני לא רוצה להיות עסוקה בלמה.
לא מהרהרת על הקב"ה.
אבל באמת- מה?
מה אתה רוצה?
לא רוצה לשאול בשביל מה זה טוב
כי עם כל הקושי אני יודעת בלי ספק שזה מדוייק.
נסתרות דרכיך,
הרגעים שבאמת מבינים את זה.
הרגעים שזה ניהיה ברור יותר ויותר.
לא יכולתי ללכת להלוויה. זה חסר לי מאד.
אתמול כששמעתי על הפציעה כאב לי אבל לא הכנסתי את זה לתוכי,
בבוקר כששמעתי שהוא נפטר,
כשניסיתי לדמיין את עצמי בניחום - רק אז הבנתי כמה כואב לי וכמה אני לא נותנת לעצמי להרגיש.
אין לי פנים ללכת לשם.
אין לי יכולת לנחם.
מי בכלל יכול לנחם במצב כזה.
עוד לא התאוששו מאסתר ועכשיו אבא.
ועכשיו אני חושבת על זה והאזכרה של אסתר תיהיה בתוך השבעה.
אלוהים זה מידי אכזרי לי, תסלח לי.
זר לעצמי
אבל זה ממש מתאים לך ההגדרות שם
נמאס לי
היה לי טוב נראלי עד הערב
למה מציתי ככ מהר
למה אני עם פתיל קצר פתאום
העייפות
זאת העייפות
טוב שיש אותה להאשים
אופ זה מתסכל
נגמרים הכוחות וזה לא קשור לי למציאות
אני רוצה לשאול אבל לא מסוגלת
רוצה לדבר ולא מצליחה
רוצה לראות ולא יכולה
אין לי כוח לכלום
אני רוצה לישון לישון לישון בלי לחשוב על לקום
שוט לתת לגוף למות לו)
מפורקת.אני בסדר ותודה על אתמול..
באמת סתם הייתי גמורה
אני חייבת לישון דחוף
אבא ואמא בנופש ויכול להיות לי שקט מ-
חבל שאני בלימודים כל מחר וחמישי
שבוע הבא צפון ואפס כוח
שבת שבת כיתה ונראלי שאני חסרת כוחות לזה
בכללי לא יעיל עכשיו להסתכל על השבוע אני גמורה
אני חייבת לישון כבר בלילות
ולא לקום לפנות בוקר כל יום
איזה יום ארוך וריק
זר לעצמיחכי מאמי אני באה לפרק אותך
באלי לבכות לא רוצה ללכתתת
