לפני שלוש שנים פחות חמישה ימים אסתר נפטרה.
אני זוכרת את זה כמו היום,
זה היה לי מטלטל ככ ולא ידעתי להכיל את כל זה
הייתי בסוף שישית. באמת שהייתי קטנה ואיך בכלל יכולתי להיות עם כל התיק הזה על הגב.
היום,
שלוש שנים פחות חמישה ימים הוא נפטר.
ככה פתאום, בלי שום התראה מוקדמת.
אני לא רוצה להיות עסוקה בלמה.
לא מהרהרת על הקב"ה.
אבל באמת- מה?
מה אתה רוצה?
לא רוצה לשאול בשביל מה זה טוב
כי עם כל הקושי אני יודעת בלי ספק שזה מדוייק.
נסתרות דרכיך,
הרגעים שבאמת מבינים את זה.
הרגעים שזה ניהיה ברור יותר ויותר.
לא יכולתי ללכת להלוויה. זה חסר לי מאד.
אתמול כששמעתי על הפציעה כאב לי אבל לא הכנסתי את זה לתוכי,
בבוקר כששמעתי שהוא נפטר,
כשניסיתי לדמיין את עצמי בניחום - רק אז הבנתי כמה כואב לי וכמה אני לא נותנת לעצמי להרגיש.
אין לי פנים ללכת לשם.
אין לי יכולת לנחם.
מי בכלל יכול לנחם במצב כזה.
עוד לא התאוששו מאסתר ועכשיו אבא.
ועכשיו אני חושבת על זה והאזכרה של אסתר תיהיה בתוך השבעה.
אלוהים זה מידי אכזרי לי, תסלח לי.

