פורום פורום מדריכים(-: (עמוד 40)

בשנים קודמות חילקנו שרוכים, כובעים, כובעי צמר, שרשרת דיסקית, מגנט.. לא חסר רעיונות.. הבעיה שכולם חרושים...

ואצלנו תמיד עושים צעיפים

שווים כאלה לכל הסניף- (האלה שלא נפתחים אלא רק אם גוזרים) וכתבנו אני צמוד לסניף אבל זה יותר של פתיחת החודש... לוידעת...

כמו האלה של הלונהפארק...

אבאאא...
בואי נתחיל לעשות כבר משהו...
ומהר... אין זמן..

כמו של גוש קטיף..
והיה מודפס עליהם "עין גנים - איך אפשר שלא לאהוב"
אבל זה נמחק...

קרפים על היידים, אולטרא סגול, כאלה?
באיזה כיוון..?

מאשר קרפים או אולטרא...

אנחנו כשהיינו נתיבות עשינו ריקוד כובעים,ואלה ששנה מעלינו כשהיו נתיבות עשו ריקוד כסאות ואלו ששנה מתחתינו עשו שנה שעברה ריקוד מטריות..

אחד המצחיקים...

(כן, אורות בנים) עשינו ריקוד פונפונים.. יענו לקחנו מנטעים בנות נראלי ועשינו עם זה..
יש תמונות, היה מזה צחוקים..
אפשר לעשות עם כיסאות, מטריות, סרטים כתומים, מקלות.. לא חסר.

בלמעלה.. או סווצרטים או חולצות..או סרטים מגניבים..

של הדגלניות
ושמנו קרפ לבן עליו יצא איכותי ממש!!!!!

זה היה פשוט קורע לראות אותם עושים בריקוד מלחמה אחד נגד השני עם פומפה.
אגב, אפקט לא חייב להיות חפץ.
אצלנו, בהופעות של האופניים פעם אחת, הרוכבים ירדו מהאופנים, השתנתה המוזיקה והם התחילו לרקוד ריקוד אירי. זה היה קורע.
קבוצת בנים אחרת, באמצע ההופעה, השתנתה המוזיקה והיא התחילה לרקוד את "ים השיבולים" בריקוד ולס.=)
אפשר גם הופעה על בימבות, גם את זה עושים אצלנו. זה חמוד ממש. במיוחד אם זה יותר גדולים.

וריקוד כסאות..יענו משולב..

ריקוד שאני מחברת.. D:

לא הקטנים של העוגות..אלא של היומולדת היותר גדולים

* מישו עומד ומסתכל למעלה בלי לזוז. מגיע מישו אחר ושואל אותו :למה אתה לא זז? לא עונה. מסמן לו בידיים והוא לא עונה. האיש מצטרף אליו ועומד ומסתכל למעלה. מגיע עוד מיש ושואל את אותן שאלות,לא עונים לו והוא מצטרף. ככה באים מלא אנשים ששואלים וכשהם לא מקבלים תשובה הם מצטרפים.
ככה הם עומדים שעה עד שהראשון מוריד את הראש ואומר: זה בסדר, נפתח לי האף.

*ספל/נטלה נמצא על הרצפה. מישו נכנס עם מברשת שיניים, מצחצח ויורק לכוס. בא השני, עושה אותו דבר. ככה באים מא ואז האחרון שבא-
לוקח את הספל, מברך ושותה.
אפשרות שניה- לוקח ושופך על הקהל.
אפשרות שלישית- כולם יורקים לתוך הנטלה אבל הקהל לא רואה שהם יורקים לתוך כוס שנמצאת בנטלה ומסביב לכוס יש סוכריות. ואז, בלי שהקהל יראה, מוציאים את הכוס ושופכים על הקהל סוכריות.

*מישו נכנס לבמה כשהוא לועס מסטיק ואז הוא מדביק על הקיר. ואז מישו אחר בא והמסטיק נדבק אליו נראלי. לא זוכרת את ההמשך. בסוף אחרי שזה עובר אצל מלא אנשים מישו מדביק אותו חזרהלקיר. ואז הראשון נכנס עודפעם, מזהה את המסטיק שעל הקיר, לוקח ואוכל.

תחפש באשכולות משנה שעברה. בטוח תמצא. היה אשכול עם מלא קטעים.

לזה עם הסוכריות...

שניים עומדים של הבמה ואחד מסתכל על השני, הוא שואל אותו-על מי אתה מסתכל?! ושופך עליו כוס מים. אותו דבר עם קנקן מים, ואז באחרון באים לקדמת הקהל עם סיר ענק [של חדר אוכל] ומשחקים אותה שהוא כבד,הם שואלים את הקהל על מי אתם מסתכלים?! ושופכים את הסיר מלא הטופי... זה בדוק!!

עוד אחד... רואים נהג אוטובוס ואמא ששולחת את הבן שלה לקנות כרטיסייה,הבן מדבר קצת כמו אוטיסט... אז הוא מבקש מהנהג כרטיסיה והנהג מפוצץ אותו מכות,הוא חוזר הביתה בוכה ואמא שלו אומרת לו לחזור גם מחר ולבקש יותר יפה,ביום השני גם הנהג מפוצץ אותו וביום השלישי הוא מגיע עם האמא לנהג והיא שואלת "למה אתה מרביץ לו"? אז הוא עונה גם בקול של אוטיסט,הוא מחקה אותי...

עוד אחד- יש בריסטול, וכל פעם בא מישהוא, ומקשקש עליו, וחלק מהכתובות הם 'שחר ונעם= אהבה' אני אוהב את.. ועוד ציורים וכו'..
קיצור, עובר שם רב, מסתכל על הדף וכולו מזועזע, מסתובב ליד, וחושב בקדחתנות, כולו לחוץ, לא יודע מה לעשות, מזועזע..
יוצא ל2 שניות, חוזר, וכותב למעלה בס"ד ..

ממ.. יש את זה שהקב"ה יעני מתגלה לאדם שכל החיים שלו בערך מתפלל על ילדים, ואומר לו שהוא ייתן לו ילד, אבל מה, יש לו בעיה, 'מה הבעיה?' 'אין לו יד', 'אה, בקטנה! אני אוהב אותו כמו שהוא', ואז ה' <עאלק> אומר, 'י לו עוד בעיה, אין לו עין' ככה זה חוזר על עצמו, תמרחו כמה שבא לכם,
ואז בסוף הוא אומר, 'אבל יש לו עוד בעיה, הוא.. בת'.. ואז האדם אומר, נהה, עזוב לא צריך'..
<לשובינסטים שבנינו..>

יש את זה עם הספסל הדמיוני שכולם 'יושבים' עליו..

יש ה-מ-ו-ן !

3 אנשים מתפללים. אחד מהם מכוסה כולו בטלית ומזיז את כל הגוף שלו. השניים האחרים מסיימים להתפלל ומחכים לו פול זמן והוא עדיין לא גומר והם מסתכלים עליו כאילו מה קרה לו וזה.. למה לוקח לו כ"כ הרבה זמן.. ואז הם באים אליו מורידים לו את הטלית ורואים אותו עם אוזניות שומע מוזיקה.. זה ממש ממש טוב!!

לקחתי את הקטע ממדרש תנחומא "טבורו של עולם" למרות שהוא לא הכי עמוק, אבל הכי קצר וטוב שכך,

אממ איך אני יסביר?

צבענו כזה כדור הארץ,{בבריסטול ניפרד} והדבקנו אותו על בריסטול ירוק ..

ככה שהוא נישען על עיתונים,ויצר צורה של עיגול בולטת.. יענו תלת מימדי..
ועל זה כתבתי את הקטע, והשארתי רווח אחרי שלש שורות, עשינו דגם של ירושלים בקטנה {שיצא זוועה} והדבקנו אותו בין השורות, כמובן שהוא נהרס ונפל, זה היה צפוי. אבל העיקרון שירושלים במרכז העולם.. {חשבתי בהתחלה גם לצייר מתוך כדור הארץ ראש, רגליים וידיים אבל לא הספקתי}

יצא נחמד..

אז אנחנו מציירות את דרגי,עם בטן בחוץ ואז הבטן מצויירת כעולם ואז הפופיק של דרגי זה ירושלים..=]

יש למישו עוד רעיון??

בבקשה???

איזה כיף שזכרת אותי אתמול

ירושלים טבור העולם
נחליאל טבור הסניף.
שולמית- אהבתי ת'חתימה!!

קשה לי לחשוב על עוד תקופה עכשיו כמו ההתנתקות.

מקווה שזה יהיה טוב..!

חיים בסרט

מבוא:
התקשורת משפיעה על חיינו בהיבטים שונים: על התפיסות, ההתנהגות, מחשבות, רצונות וכו'.
ישנם דברים מציאותיים וישנם דברים שקריים. בנוסף לסינון הדרוש בין אמת ושקר גם הדברים האמיתיים מצריכים בדיקה.
לא תמיד המסרים הנקלטים מהתקשורת והמדיה הם אכן ראויים ונכונים גם אם המציאות שמשתקפת היא אמיתית. בתור התחלה לנושא זה אנו רוצים לבחון את ההשפעה על המחשבות והתפיסות אם היא אכן קיימת ועד כמה, ובסופו של דבר גם מהן השלכותיה ומה ניתן לעשות כדי למזער נזקים או לעודד לביקורתיות.
חובה להעביר לחניכים שאנו ורק אנו אחראים למעשנו ולמחשבתנו ואנו צריכים לשלוט במה שאנו מקבלים מהסביבה.
מטרות:
1. שהחניכים יבינו שהתקשורת משפיעה עלינו גם ללא ידיעתנו.
2. להבהיר שאדם אחראי למעשיו ולמרות שיש השפעות חיצוניות, מתפקידו
ומחובתו לסנן ולבדוק את הדברים.
3. לקחת אחריות על החיים שלנו ולא להשליך את ההתנהגות שלנו על הסביבה
ולהאשימה בכך.
מיועד ל:
נבטים – מעלות.

מהלך הפעולה:
שלב א' :
נותנים לחניכים פתקים עם מקרים (נספח א'). כל 3- 2 חניכים מציגים מקרה.
(אפשר לתת להם 5 דקות להתאמן אבל רק 5 דקות).
הדגש הוא על מקרים שחניכים בד"כ לא מכירים מהמציאות אלא משמועות, טלוויזיה, סטיגמות וכו'.
שואלים: האם מישהו נתקל במקרה שהציג? סביר להניח שלא. לאחר מכן יש לשאול שאלות מנחות:
איך ידעתם כיצד להציג? האם במציאות זה כך? מדוע בחרתם להציג את המקרה דווקא כך?
שלב ב'
משחק תנועות:
מוציאים חניך החוצה (בלי שידע שזהו משחק – תשלחו אותו להביא משהו מהקומונרית) מחליטים עם החניכים שכשהוא נכנס כולם מסתכלים עליו ומגרדים באוזן בד"כ באופן אוטומטי גם הוא יעשה כך (אם לא מיד, אחרי דקה).
סכום ביניים:
ב –שני השלבים ראינו שיש השפעות חברתיות וחיצוניות על התפיסות שלנו אם זה כמו בשלב הראשון שתופסים דברים לא כפי שקורים במציאות או שמתנהגים כמו בשלב השני בצורה מסוימת פשוט כי ... ככה כולם.
עכשיו בואו נראה מקרה קיצוני של השפעה.
שלב ג':
מקריאים את הכתבה על ילד שרצח את השכנה שלו (נספח ב'), ועורכים משפט.
מכינים כובע (כתר) של שופט סניגור וקטגור ושכל אחד יביע את דעתו. מי אשם במקרה? האם הילד אחראי למה שעשה או שהוא לא אשם והכל בהשפעת הסביבה...
רצוי לעשות את זה דינמי – כל מי שמדבר לוקח קודם את הכתר המתאים (סניגור/קטגור). זה עוזר גם לסדר כשלא מדברים ביחד (רעיונות לדעות בנספח ג').
בסוף מגיעים לפסק הדין ... הילד אשם!

סיכום:
בכל השלבים ראינו (בהצגות, במשחק ובמקרה) שישנן השפעות חיצוניות – חברתיות, תרבותיות וכו'. למרות כל ההשפעות הבחירה נשארת של האדם עצמו (כמו שראינו במשפט).
הדגש הוא על כך שלא רצוי לקבל כל דבר באופן אוטומטי, אלא שהדברים יקלטו ויוטמעו מתוך מחשבה ועיון עפ"י קריטריונים הלכתיים, מוסריים וערכיים.

לסיום:
אפשר להקריא ועדיף להציג את הקטע של דודו טופז (נספח ד').
אפשר לתת לאחד הילדים מקלע וכובע מצחייה שישחק את הקטע. זה קטע חזק אבל אפילו בוטה, של ילד שחי לפי הטלוויזיה ועושה כל מה שמראים בה.
אנשים רבים ראו קטע זה וצחקו ממנו (אולי אף אתם), אבל כשמסתכלים על הדברים בעומק (ואפילו לא צריך עמוק מידי) אפשר לבכות מכך.
ילד שחי בדמיונו את הדמויות מהסרטים ופועל כך במציאות, כל-כך הרבה אלימות וכוחניות בסיטואציה אחת.

כדאי לדון עם החניכים: מה הם חושבים על כך? האם זה רע? האם גם אנחנו לפעמים מתנהגים / משחקים כמו מה שאנו רואים בטלוויזיה? מה ההבדל בין מה שאנחנו עושים לבין מה שראינו בקטע? האם זה ילד רגיל? האם כל ילד יכול להתנהג כך?

בואו ונראה:
יש לומר שראינו פה אפיזודה אחת קצרה ואולי קיצונית, אבל משהו מזה יש בכל אחד מאתנו שמושפע מהסביבה ומהעולם התקשורתי שבו אנו חיים, חובה עלינו לסנן היטב מה נכנס לתוכנו ומה לא.
למרות שזה קשה - חייבים להשתדל!

קטע לסיום:
אפשר לתת את הקטע "החיים האלה הם שלך" (נספח ה').

הנספחים
נספח א'

רשימת מקרים:


× イ פריצה לבית
× ロ אם חורגת
× ハ הפסקה בביה"ס תיכון
× ニ ילד מוגבל
× ホ מחלת נפש
× ヘ מלחמה
(מדריכים – פה לא חייבים להיצמד לדוגמאות, אם הבנתם את הרעיון תגדילו ראש ותחשבו על דוגמאות שיתאימו לחניכים שלכם).



נספח ב'

כתבה


כאן מן הראוי לספר על המשפט הידוע, שנערך בארה"ב, בו הואשם הנער רוני זאמורה במעשה רצח, אך סניגורו ניסה להעמיד במקומו על דוכן הנאשמים את הטלוויזיה דווקא. רוני זאמורה, נער בן עשרה , נכנס בגניבה לדירת שכנתו הזקנה, ומשהפתיעה אותו, שלף אקדח וירה בה למוות.
הסניגור טען כי רוני זאמורה חף מפשע, ולאמיתו של דבר, הטלוויזיה אשמה במעשה הרצח, מכיוון שרוני הצעיר היה צופה כבד, מה שקרוי "מכור לטלוויזיה", ובמיוחד לסדרת הבלשים "קוג'אק", ומעשה הרצח שביצע הוא חיקוי מושלם לאירוע, שהתרחש באחד מפרקי הסדרה.
הטענה המרכזית של הסניגור הייתה שרוני זאמורה הוא קורבן של צפייה כבדה בתוכניות פעולה ואלימות בטלוויזיה. לדברי הסניגור, רוני זאמורה הוא בבחינת "לוח חלק", שהטלוויזיה עיצבה, ומכיוון שתוכניות בטלוויזיה מציגות אלימות מופרזת, הרי שאישיותו של זאמורה עוצבה בכיוון אלים. זאת עוד: זאמורה חיקה במפורש פעילות, זה צפה בטלוויזיה, ורצח השכנה הזקנה לא היה אקט שיזם, אלא נעשה כחיקוי למה שהתרחש בטלוויזיה לנגד עיניו.
(מתוך מידע במידה)



נספח ג'

דעות לכאן ולכאן

לא אשם:


כאלו כפי שנכחנו לדעת, יוצרת הטלוויזיה פאסיביות אצל צופיה, מאחר שהיא מציגה בפניהם תכנים "לעוסים", מומחשים וקלים לעיכול. לפיכך משפיעה הטלוויזיה על צופיה בכך שהיא גורמת להם להיות אדישים מהבחינה הרגשית והאינטלקטואלית ומרדימה את חושיהם. התדירות הגבוהה, בה מוצגים מעשי אלימות בטלוויזיה, בין אם בתכניות הדרמה או החדשות, גורמת לצופים להתייחס לאלימות בשוויון נפש ולקבל אותה כנתון, שאין צורך או יכולת לערער על קיומו.
אשם:
כל אדם אחראי למעשיו ללא קשר להשפעה הסביבתית שלו. אדם ניחן בשכל ועליו לשפוט בשכלו אם המעשה שלו טוב או רע וכיצד להתנהג.מעשהו של רוני זאמורה הוא בל יעשה בלתי נסלח! מה עוד, שכל האנשים חשופים להשפעות ואחרות והרוב לא מגיעים למקרים קיצוניים כ"כ.






נספח ד'


מערכון (דודו טופז)
- מהדרך לגן אני הופך פחי זבל וקורע צמיגים של מכוניות, מכסח את הצורה של אמא שלהם.
- לגן שלנו קוראים גן שושנה אבל החליפו לו הרבה פעמים את השם, מאז שאני שם.
- בהתחלה קראו לו גן אהובה אבל היא עצבנה אותי. כל פעם שהייתי קושר ילד עם חוט ברזל ומכניס "בשתקר" היא הייתה אומרת חבל על החשמל. שמתי לה נחש קטן בתיק כמו שהראו בטלוויזיה בתוכנית "מקרון 1" שצריך לעשות.
- ואז הביאו לנו את עליזה והיא עצבנה אותי. כל פעם שהייתי קושר ילד על העצים עם הראש למטה, היא הייתה אומרת חבל על החי והצומח.
- כשהיא הייתה ליד הבלונים של הגז זרקתי עליהם גפרור כמו שהראו בטלוויזיה בתוכנית "צוות לעניין", שצריך לעשות. עכשיו יש לנו את שושנה והיא מותק, כי מאז שהיא באה קשרתי אותה לכיסא כמו שפופאי עשה לפלוטו בטלוויזיה, ונתתי לה עם פטיש על הראש אבל לא יצאו לה כוכבים כמו בטלוויזיה.
- אחרי הצהרים אני הולך ליועצת הפסיכולוגית שלי. היא אומרת שהאגרסיביות שלי זה סובלימציה של הדחקת הליבידו הטרומדיטיץ.
- כשהיא אומרת את זה אני נותן לה קראטה באוזן. כמו ש – Wonderwoman הראתה שצריך לעשות כשמתעצבנים.
- בערב אני יושב מול הטלוויזיה ולומד פטנטים חדשים. בגלל זה אני אומר: "שלמו את האגרה" יש תמורה לאגרה...



קטע לסיום


החיים האלה הם שלך
קח את הכוח
לבחור במה שברצונך לעשות
ועשה זאת היטב
קח את הכוח לאהוב בחיים
את מה שברצונך לאהוב
ואהב זאת בכנות
קח את הכוח לשלוט בחייך
איש לא יעשה זאת בעבורך
קח את הכוח,
לעשות את חייך מאושרים...

כל אחד יהיה משהו, אם יהיה מה שהוא..

זה לא בדיוק הציטוט אבל העיקרון מובן.
אף פעם לא רציתי להיות אני. תמיד רציתי להיות, לדבר ולהתנהג כמו דני רבינוביץ', מכיתה ח'. אז הלכתי ודיברתי והתנהגתי כמו דני רבינוביץ'. פתאום גיליתי שהוא הולך ומדבר ומתנהג כמו אורי סגל. זה בלבל אותי.
אני הלכתי ודיברתי והתנהגתי כמו דני רבינוביץ' שחיקה את אורי סגל.
אורי שנא את זה ולכן התחיל ללכת ולדבר ולהתנהג כמו שוקי שהתנהג כמו שלומי בר. אבל שלומי בר התנהג כמו איזה קרציה קטנה- כמו דוידי אורבך.
ונחשו כמו מי מתנהג דוידי אורבך?
הקרציה הקטנה הולך ומדבר ומתנהג כמוני!
מצטערת על השיבוש. המקור נמצא ב"עוד מרק עוף לנפש". ספר מומלץ לסיפרים קצרים וקטעים יפים.

בושי..
בושי..!!
סתם וואי בהצלחה!

יש לי משהוא, דברי איתי באי סי..

לא אני לא נכנסת....זה בשביל חברה..
אבל אם למישהו יש רעיון אז שיגיד זה ממש ממש חשוב!

שמו שם מלא רעיונות..

בעקבות מרק ירקות

זוג חברים ביום קיץ בהיר ,
חפשו מסעדה ברחובה של העיר.
אחרי שמצאו, התיישבו בתוכה,
והזמינו כמובן לשולחן ארוחה.
המתינו מעט, אולי שתי דקות,
ובא המלצר עם מרק ירקות.
הם אכלו המרק, הוא היה נהדר,
ואמר האחד :"בוא נודה למלצר."
הם קמו מיד והלכו למלצר
ואמרו :"המרק, הוא היה נהדר."
אמר המלצר :"שמחתי כל כך,
אבל אם להודות אז תודו לטבח."

אז ראשית הם הודו למלצר, אח"כ
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אמר הטבח :"ברכות זה נעים,
אבל בגלל הירקות המרק הוא טעים.
לא רק לי מגיעות הברכות -
אלא למי שמכר הירקות.

אז ראשית הם הודו למלצר, אחר כך
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אחר כך נסעו לשוק וישר
בקשו להודות לאדם שמכר.
אמר המוכר :"להודות הן אפשר
לנהג שהביא הירקות מן הכפר."

אמר הנהג :"הריני מסמיק
עניין התודה נראה לי מצחיק.
לי להודות זה ממש מיותר,
כל התודה מגיעה לאיכר."

אז ראשית הם הודו למלצר, אחר כך
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אחר כך נסעו לשוק וישר,
בקשו להודות לאיש שמכר.
אחר כך הודו בחיוך מאושר
לנהג שהביא הירקות מהכפר,
ומיד בלי לחוס על זמנם היקר
הם נסעו אל הכפר והודו לאיכר.

שמח האיכר לשמוע תודה
"אך לא לי מגיעות הברכות", הוא הודה.
"טיב הירקות לא תלוי בי דווקא
אלא במזג האוויר, בסוג הקרקע,
בכמות הגשמים בחוזקם, מועדם
כלומר, אם להודות זה לא לאדם.
כי רק מי ששולט על טללים ורוחות
הוא אחראי על טיבו של מרק ירקות."

אז ראשית הם הודו למלצר, אחר כך
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אחר כך נסעו לשוק וישר
בקשו להודות לאיש שמכר.
אחר כך הודו בחיוך מאושר
לנהג שהביא הירקות מהכפר,
ומיד בלי לחוס על זמנם היקר
הם נסעו אל הכפר והודו לאיכר.

ובסוף הם הודו למי ששולט
על חמה, אדמה ורוחות בל עת,
למי שאחראי על טללים וגשמים :
חן, חן, על מרק הירקות הטעים !!!


-כל דבר שיש לנו הוא בזכות הקב"ה!ואנחנו צריכים להודות לו על כ-ל דבר!!!גם הדברים הקטנים שאנחנו לא תמיד חושבים עליהם!!

בהצלחה רבה!

בס"ד
"לא רציתי לחזור עוד לבית הספר הזה. שנאתי את התלמידים. שנאתי את המורים. שנאתי את המנהל. לא יכולתי להסתכל להם בעיניים". סוד כמוס שמתגלה, צלקת שמסרבת להגליד, והתמודדות מסוג אחר. סיפור מן החיים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

יאיר הגיע לכיתה שלנו לפני שלוש שנים. זה היה סתם יום לימודים רגיל באמצע החורף של כיתה ח', כאשר המחנכת נכנסה פתאום לכיתה באמצע שיעור היסטוריה, ולצידה ילד חדש ולא מוכר. הוא היה רזה, שיערו שחור ומתולתל, ועל פניו הבהירות נסוך חיוך עדין. "כיתה ח'2 אני מבקשת שקט!", היא פנתה אלינו, "תלמידים, תכירו. זהו יאיר, תלמיד חדש בכיתתנו. משפחתו עברה לעיר השבוע, והוא מצטרף לכיתה שלנו. אני מצפה שתתייחסו אליו יפה ותקבלו אותו כראוי".
שלושים ושניים זוגות עיניים סקרניות נתלו בילד החדש שעמד במרכז הכיתה והֵישִיר אלינו מבט. הוא לא היה נראה נבוך או חסר ביטחון, כמו שאולי היינו מצפים מילד זר בכיתה לא מוכרת. הוא עמד שם, רגוע ושליו, וסקר אותנו במבט נבון כשבעיניו הירוקות מנצנץ זיק מיוחד.
להיכנס לתוך כיתה מגובשת, במיוחד באמצע השנה זוהי משימה לא פשוטה כלל וכלל. אך יאיר עשה את זה בקלות מעוררת קינאה ממש. הוא פשוט הצטיין בכל דבר. הוא היה תלמיד מבריק, טוב בכדורסל, שנון, יצירתי, טוב לב. בקיצור, טיפוס 'מושלם' כזה. ילד שכל אימא מאחלת לעצמה. היו לו כל הנתונים להפוך במהרה ל'מלך הכיתה'. כולם נעזרו בסיכומים שלו, נהנו להיות בחברתו ואהבו לשחק איתו. ללא שום מאמץ הוא היה יכול להפוך למסמר החברה.
משום מה הוא כלל לא היה מעוניין בזה.
למרבה הפלא, הוא נמשך לְהִתְחַבֵּר דווקא עם הטיפוסים היותר שוליים ודחויים בכיתה. אתם יודעים, כל ה'יצורים המוזרים' האלו, אלו שאין להם הרבה חברים, שלא טובים בשום דבר ושאפילו המורים לא מחבבים אותם. דווקא אליהם הוא התחבר. את כל זמנו הוא בילה במחיצתם. למד איתם למבחנים, עזר להם בעבודות והיה מדבר איתם שעות. בשבילם זו הייתה הפתעה גדולה, ובשבילנו - דבר מוזר ותמוה. הילדים הכי דחויים בכיתה פתאום מקבלים כזה יחס מהתלמיד הכי פופולארי ומצליח? משהו פה לא מסתדר! אנחנו, החבר'ה היותר 'נחשבים', לא הצלחנו להבין. 'בשביל מה הוא צריך את זה? מה הוא מוצא אצל ה'מסכנים' האלה?' אני חושב שההתנהגות יוצאת הדופן שלו אפילו קצת פגעה במעמדו החברתי. אבל הוא - לא נראה היה שזה מעניין אותו בכלל. כל דאגתו הייתה נתונה לטיפוסים הדחויים והחלשים. כשהמורים חילקו מבחנים הוא בקושי הציץ במבחן שלו (טוב, ממילא תמיד קיבל בין 95 ל- 100...). הוא דחף אותו לתיק כלאחר יד, וכל מה שעִנְיֵין אותו היה האם גם כל אותם תלמידים בעייתיים, שניסה כל כך לעזור להם להתכונן למבחנים, הצליחו גם כן. אני זוכר פעם אחת כשעברתי בהפסקה ליד חדר המורים, האוזניים שלי קלטו שיחה שהתנהלה בפנים: יאיר מדבר עם המורה למתמטיקה ומבקש ממנו, כמעט מתחנן, שלא יוריד איזה ילד להקבצה הנמוכה. הוא דיבר בכל כך התרגשות ואכפתיות כאילו זה היה אח שלו ממש. לא הבנתי מדוע זה כל כך חשוב לו. שיורידו אותו הקבצה, מה זה העסק שלו בכלל? בהזדמנות אחרת כשההנהלה חשבה לזרוק איזה תלמיד חלש מבית הספר, אני זוכר איך ישב בחדר המנהל עד ששכנע אותו לתת לו הזדמנות נוספת ("אני מבטיח לך, המנהל, רק עוד הזדמנות אחת... הוא ישתפר, אני בטוח... על אחריותי, אתה תראה שהוא יצליח בסוף..."). אם מישהו הציע איזו יוזמה לפעילות חברתית שלא כללה כל מיני ילדים 'פחות נחשבים' יאיר התנגד תמיד בתוקף ואמר לנו: "אנחנו כיתה אחת או לא כיתה אחת? איזה מין דבר זה שחלק מְשַתְפִים וחלק לא?' לא כל כך הבנו את ההתעקשות המוזרה שלו ואני בטוח שאם תלמיד אחר היה מתנהג כמותו כבר מזמן הוא היה מאבד את מעמדו ונדחה הצידה יחד עם כל הטיפוסים המסכנים והשוליים. אבל יאיר, הוא היה בעל עוצמה גדולה מִדַי מכדי שיהיה אפשר לדחות אותו או להתעלם מדבריו. אודה על האמת שבסתר ליבי הערכתי אותו על מה שהוא עושה, אבל מעולם לא הבנתי מה מניע אותו לעשות כך.

אך מעבר לכל זה תמיד הייתה לי איזו תחושה פנימית לא מוסברת, שיש בו איזשהו דבר מוזר. למרות שכלפי חוץ היה נראה כנער שמח ועליז, היה משהו עצוב במבט שלו. לפעמים הוא היה שוקע בהרהורים, כשעל פניו ארשת מסתורית שכאילו מכסה על משהו שהוא מנסה להסתיר. הרגשתי שעל אף שהוא איתנו, בעצם הוא לא איתנו באמת. יש איזה סוד גדול שמפריד בינינו.
במשך תקופה ארוכה רציתי לגשת אליו ולנסות להבין פעם אחת ולתמיד מה עומד מאחורי ההתנהגות המוזרה שלו. אך מעולם לא יצא לי לעשות את זה.
השבוע זה קרה סוף סוף.
ביום שני הכיתה שלנו יצאה לסיור לימודי במעבדות האוניברסיטה, במסגרת מגמת ביולוגיה. ידעתי שיאיר לא יחמיץ את הסיור הזה בשום אופן. שיעורי ביולוגיה היו החביבים עליו ביותר. הנושא של הטבע ומערכת החי עניין אותו מאוד, והוא היה צמא לכל דבר חדש בעניין. הדרך לאוניברסיטה הייתה אמורה לקחת כחצי שעה, ותכננתי לתפוס איתו שיחה אישית תוך כדי הליכה.
הופתעתי מאוד כשהוא כלל לא הגיע באותו יום.
למחרת בבוקר ניגשתי אליו בהפסקה שבין השיעור הראשון והשני, וניסיתי לפתוח בשיחה.
"מה נשמע, יאיר? היית חולה אתמול?", שאלתי.
"לא, אני מרגיש מצוין, תודה", ענה בחביבות, "למה אתה שואל?"
"ראיתי שלא הגעת לסיור במעבדה אתמול. חשבתי שאתה מתעניין בדברים האלו...", ניסיתי למשוך אותו בדברים.
"האמת היא שמאוד רציתי לבוא, אבל פשוט לא התאפשר לי" ענה בקצרה, ולא הסביר יותר.
פתאום הייתה לי תחושה מוזרה שהוא מנסה להסתיר משהו. "למה לא יכולת? מה הבעיה?", התעקשתי.
במשך שניות ארוכה השתררה שתיקה מעיקה, עד שחשבתי שאמרתי משהו לא בסדר.
יאיר נע על מקומו בחוסר נוחות. נראה היה שהוא מתלבט בתוכו האם לומר לי איזה דבר. הוא הביט ימינה ושמאלה וכשראה שנותרנו רק שנינו לבדנו בכיתה פתח את פיו לענות. הוא דיבר בקול נמוך, ושיחרר מפיו את התשובה באיטיות כאילו כל מילה עולה לו במאמץ רב.
"אתמול היה יום הזיכרון לאחי. עלינו כל המשפחה לקבר שלו". הוא השתהה לרגע, ואז הוסיף "קראו לו שי. הוא היה אחי התאום".
עכשיו היה תורי לשתוק במבוכה.
הדברים הפתיעו אותי מאוד. מעולם לא ידעתי שהיה ליאיר אח תאום. בוודאי שלא ידעתי שהוא נפטר. 'איך? למה? מתי?', השאלות התרוצצו במוחי. יאיר מעולם דיבר על משפחתו. פתאום שמתי לב לכך שאינני יודע דבר על חייו הפרטיים.
"אתה מוכן לספר לי על זה?" שאלתי בזהירות, מקווה שאינני פולש לתחומו האישי ונוגע בנקודות רגישות מדי.
מה שקרה בדקות הבאות הפתיע אותי מאוד.
זה היה כאילו איזה סכר נפרץ, ומים שהיו עצורים זמן רב פורצים בסערה קדימה ושוטפים את כל הנקרה בדרכם. יאיר שלא היה דברן גדול, פתאום דיבר ודיבר, ושטח בפני את הסיפור המלא, את הסוד המסתורי שהסתיר כל השנים.
וכך הוא סיפר:
"זה קרה לפני ארבע שנים. שי ואני היינו אז בכיתה ז'. גרנו באותן שנים בעיר אחרת, ולמדנו בבית הספר המקומי. שי היה אומנם אחי התאום, אך הוא היה שונה ממני מאוד. הוא היה טיפוס 'רוחני' כזה, אחד שחי לו בעולם מִשֶלוֹ. הוא אהב לקרוא ספרים, היה כותב שירים והגיגים, ותמיד שקוע במחשבות ובדמיונות. הוא היה ילד עדין ורגיש ובעל לב זהב, ומעולם לא פגע באיש.
כיוון שהיינו אחים, לא רצו להכניס אותנו לאותה כיתה, ושמו אותנו בכיתות המקבילות. אני הסתדרתי מצוין בכיתה שלי, והייתי מקובל בין הילדים. אך אצל שי המצב היה הפוך לגמרי. לרוע מזלו בכיתה שלו הייתה קבוצה של ילדים שמבחינה חברתית שלטו בכיתה ביד רמה. כל מי שלא היה מוצא חן בעיניהם - היה נדחה לשוליים. מי שניסה להתנגד להם היה עלול למצוא את עצמו מנודה מהחברה. שי, מבחינתם, היה טרף קל. טיפוס שונה קצת, שקל לרדת עליו ולצחוק על חשבונו. הם פשוט התעללו בו. לא שיתפו אותו בשום דבר, לעגו לו ולגלגו על כל דבר שעשה או אמר. הוא הפך להיות שק החבטות של הכיתה. ילדים אחרים פחדו להתחבר איתו כדי לא למצוא את עצמם במצב שלו. נוסף לזה, למרות שהיה אומנם ילד חכם, הצטיינות בלימודים לא הייתה בראש מעייניו. הוא העדיף להשקיע בקריאת ספרים וכתיבת שירים, על פני התכוננות של שעות לכל מבחן. התוצאה הייתה שציוניו בלימודים היו נמוכים, וגם המורים לא כל כך חיבבו אותו. אני, שעקבתי בצער אחרי כל זה מהצד, ניסיתי לעשות מה שיכולתי, אך מה כבר יכולתי לְשַנוֹת?
חייו הפכו לגיהינום. הוא שנא ללכת לבית ספר. הוא היה ילד שתקן, וספג הכול אל תוכו בלי להתלונן. אפילו להורים לא סיפר דבר. הם גילו בעצמם חלק מן הסיפור, רק כשחזר יום אחד מבית הספר כשפניו חבולות לאחר שכמה תלמידים היכו אותו. הם ניסו להתערב ולדבר עם המנהל שיעשה משהו בעניין, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. כששום דבר לא עזר הם דרשו להעביר אותו לכיתה שלי. המנהל סירב. "לא שמים שני אחים בכיתה אחת. זה עלול לגרום לבעיות חברתיות ולימודיות", הוא התעקש. ואני ראיתי לנגד עיני איך אחי האהוב הולך ודועך. כבודו העצמי מושפל עד עפר וכל אישיותו נרמסת על ידי כמה ילדים אכזריים, שיכול להיות שבעצמם לא היו מודעים למשמעות של מה שהם עושים".
יאיר עצר לרגע את סיפורו ונשם נשימה עמוקה, כאילו מנסה לאסוף כוחות בשביל המילים הבאות. הוא עצם את עיניו מנסה להתרכז, ואגלי זיעה בצבצו על מצחו. פניו היו מיוסרות כאילו הדברים קורים ממש עכשיו. לאחר כמה שניות של שקט, המשיך בסיפורו:
"בסוף השנה השכבה יצאה לטיול במדבר יהודה. באותו בוקר כשהתארגנו ליציאה מהבית שי פנה אל אימא שלנו ואמר לה שהוא לא רוצה לצאת לטיול. אימא ניסתה לעודד אותו: "למה לא, חמוד? אני בטוחה שתהנה שם. אתה הרי כל כך אוהב לטייל בטבע". אני הבנתי לליבו. כשאין לימודים ושיעורים, יש לתלמידים האחרים יותר פנאי להקניט אותו ולהציק לו. שי ניסה להתעקש עוד קצת, אך לבסוף נכנע ויצאנו שנינו לטיול. אני הלכתי עם הכיתה שלי שצעדה קדימה, והוא עם הכיתה שלו מאחור. שי צעד בסוף הטור, משתדל להתרחק מהילדים האחרים ולהתייחד עם מחשבותיו. הוא אהב מאוד את הטבע. הנוף והיופי שסביבו תמיד עוררו אצלו השראה שסייעה לו בכתיבת השירים שלו. הוא לקח איתו את המחברת שלו. המחברת האישית, שם היה כותב את כל סודותיו הכמוסים, הגיגיו והשירים שחיבר.
הטיול התנהל לו לאיטו וקבוצת הילדים השתרכה על פני מרחק גדול, כשמדי פעם עוצרים למנוחה ולצמצום פערים. זה קרה באחת העצירות, כאשר, כמו תמיד, שי הגיע אחרון. רוב הכיתה הייתה מכונסת במעגל סביב המדריך שאמר כמה דברי הסבר על מה שרואים מסביב. שי הגיע לאיטו והצטרף בשקט אל המעגל. אחד הילדים לא היה יכול להתאפק וזרק לעברו: "שוב העצלן הזה מגיע בסוף... תיזהר שלא תרחף יותר מדי, שי. שלא תיפול בטעות מאיזה צוק". כל הילדים פרצו בצחוק. שי שליבו ספג עוד חץ מורעל, נשך את שפתיו, השפיל את ראשו ולא אמר דבר. הוא התיישב על איזו אבן בצד, שלף את מחברתו מהתיק, וניסה להתרכז במה שכתוב לפניו. אני לא הייתי נוכח באותו אירוע כיוון שהכיתה שלי צעדה כמה מאות מטרים קדימה. את כל מה שהתרחש שמעתי אחר כך מאחד התלמידים שהיו שם".
יאיר עצר לרגע בשטף דיבורו. עיניו היו רטובות. דמעה רותחת חצתה את פניו והמליחה את שפתיו שהיו יבשות ורועדות. אגרופיו היו קמוצים ומצחו היה חרוש קמטים. ניכר היה שסערה מתחוללת בקרבו. דקה של דומייה חלפה לפני שהמשיך בסיפורו: "בועז, מי שהיה נחשב ל'מלך הכיתה', טיפוס קשה ושחצן, שהיה אחד מראשי המתעללים באחי, ניגש אל שי וחטף מידיו את המחברת. הוא נעמד על גבי איזה סלע, ואמר בקול מתקתק: "נו, אז מה יש לנו כאן?..." כל העיניים הופנו אליו, נהנות מההצגה שמתחוללת לפניהם חינם אין כסף. שי ניסה לקחת מידו את המחברת, אך בועז היה חזק ממנו. הוא פתח את המחברת ואמר: "מעניין מאוד. אני רואה שנהיית לנו משורר, אה?" שי התחנן לפניו: "בבקשה, תחזיר לי המחברת שלי. כתובים שם דברים אישיים". אך בועז התעלם מתחינותיו. הוא התחיל לקרוא כמה שורות מהכתוב שם, כשכל הילדים מגחכים, ושי עומד שם חסר אונים כשכולו חיוור ורועד. המורָה והמדריך צפו במחזה מן הצד ולא עשו דבר. כעבור כמה שניות של התעללות אכזרית כנראה שנמאס לבועז, והוא זרק את המחברת אל האדמה. שי התנפל עליה כעל אוצר יקר ואימץ אותה אל חזהו, כשדמעותיו מכתימות את שמו שהיה רשום על הכריכה בכתב ידו העדין. המדריך הכריז בקול: "קדימה תלמידים, ממשיכים הלאה במסלול", וכולם לקחו את תיקיהם והחלו בצעידה זריזה קדימה.
כולם חוץ מאחד.
כעבור דקה אחת בלבד נשמעה צרחה שפילחה את האוויר.
זו הייתה המורה צילה שהלכה בסוף טור התלמידים. הקול שלה הגיע עד לכיתה שלי שצעדה במרחק של כמה מאות מטרים קדימה. "תזעיקו חובש, מהר, הוא נפל".
עשרות תלמידים פנו לאחור והחלו לרוץ למקום האירוע. לצידו של השביל השתרע לו מדרון תלול שבקצהו פעורה תהום עמוקה. גם אני רצתי לשם כמו כולם. כיוון שהלכתי בתחילת המסלול הגעתי חזרה רק בין האחרונים. כשרק התקרבתי המדריך ניגש אלי ולפת אותי בשתי ידיו הגדולות: "עצור, יאיר, אל תסתכל למטה". לא הבנתי למה הוא עצר דווקא אותי. עברו כמה שניות עד שההכרה האיומה החלה לחדור למוחי – זה היה שי שנפל...
נכנסתי להיסטריה. התחלתי להשתולל ובקושי רב הצליחו להרגיע אותי. ברקע קלטו אוזניי את קולה של המורָה צילה, נסערת אף היא 'אני לא מבינה. הוא הלך לידי בצד השביל. לרגע אחד סובבתי את ראשי והוא כבר לא היה שם. כנראה סטה מהשביל בטעות והחליק למטה...'.
לכוחות החילוץ וההצלה שהגיעו למקום כעבור חצי שעה לא נותר הרבה מה לעשות. אי אפשר להישאר חי מנפילה כזו..."
יאיר עצר בסיפורו, הוציא מטפחת מכיסו ומחה את פניו שהיו רטובות מזיעה ומדמעות. למרות הקושי לספר ולהיזכר בדברים נדמה היה שהוקל לו במקצת. כאילו אבן כבדה הוסרה מעל ליבו.
"למחרת התקיימה ההלוויה ולאחריה השִבעה. אנשים רבים באו לנחם את ההורים על האסון הנורא. לאבד ילד קטן, עדיין לא בן שלוש עשרה, זה דבר בלתי נתפס ממש.
כעבור שלושה ימים המנהל והמורָה ישבו בסלון שלנו, כשמסביבם כמה מתלמידי הכיתה, ביניהם גם בועז ואחרים, מאלו שהציקו לאחי.
"אין מילים בפי", אמר המנהל, "הוא היה ילד כל כך טוב. כמה חבל, למות פתאום בתאונה כזו. זה רק מלמד אותנו עד כמה חשוב להקפיד על תקנות הבטיחות בטיולים. זה ממש פיקוח נפש".
אני ישבתי שם בצד. הרגשתי שאני עומד להתפוצץ. הלב שלי היה מלא על גדותיו. קמתי ממקומי ונעמדתי במרכז הסלון. כל העיניים הופנו אלי. "זו לא הייתה תאונה, אדוני המנהל", לא יכולתי להבליג יותר, "זו הייתה התאבדות, או אולי יותר נכון לומר רצח..."
שקט מקפיא השתרר בחדר. כמה מן הילדים היושבים שם התכווצו במקומם.
אבא עצר אותי מייד "תפסיק, יאיר. מה עובר עליך?" אימא התנצלה לפני הנוכחים "זה קשה לו מאוד, אתם מבינים. שי הוא אחיו התאום. הם היו מאוד קשורים" "אסתי, קחי אותו בבקשה לחדר", היא ביקשה מאחותי הגדולה".
יאיר קם ממקום מושבו וניגש באיטיות אל החלון. בפתאומיות הסתובב אלי ופניו בוערות. קולו היה שבור:
"שיגידו מה שיגידו. אני יודע. זו לא הייתה תאונה! השביל היה מספיק רחב, ושי ידע לשים לב לדרך. הוא לא החליק בטעות. הוא פשוט רצה לעצור את ההשפלה הזו, אתה מבין? כמה כבר ילד קטן יכול לספוג? ילדים חסרי רגישות שפכו את דמו ורמסו את כבודו עד עפר. הצוקים רק סיימו את מה שהם התחילו..."
הצלצול לתחילת השיעור השני קטע את הדברים.
תלמידים אחדים החלו להיכנס חזרה לכיתה. יאיר התקרב אלי וסיים את סיפורו בזריזות. "לא רציתי לחזור עוד לבית הספר הזה. שנאתי את התלמידים. שנאתי את המורים. שנאתי את המנהל. לא יכולתי להסתכל להם בעיניים. שמחתי כל כך שכעבור כמה חודשים המשפחה נאלצה לעבור מקום מגורים כיוון שאבי החליף מקום עבודה, ואז עברתי לבית הספר הזה".
הכיתה כבר החלה להתמלא והשיעור עמד להתחיל. יאיר פנה לעבר מקומו וחתם את דבריו בשאלה: "רצית לשאול משהו נוסף?"
נזכרתי בסיבת השיחה שלנו.
שתקתי.
עכשיו הכול מובן.


_______________________
לכל הקוראים!
הסיפור הזה מבוסס על מקרה מן החיים שאני מכיר אישית. שיניתי בכוונה פרטים מסוימים כדי למנוע זיהוי.
הדברים נגעו לליבי ועוררו למחשבה בנוגע לכל מיני דברים, ואני מקווה שגם לכם.
דבר אחד חשוב לומר: יש להסתייג מצורת התמודדות כמו שתוארה בסוף הסיפור. הדרך להתמודד עם קשיים איננה על ידי בריחה שכזו. ולא מאבדים חיים שלמים בגלל רגעים של קושי. צריך למצוא את הכוחות להתגבר, לבקש עזרה, ולהמשיך הלאה.
שלכם תמיד
יוני, חברים מקשיבים

אימצתי בחום! סיפור חזק.

אימצתי בחום! סיפור חזק.

אימצתי בחום! סיפור חזק.

ממש עזרת לי!

אני חייבת שתעזרו לי בבקשה מהר!!!!

אתה פותח את העיניים בבוקר, כמה צריך להודות לבורא עולם. הרי יש אנשים שלא רואים, ויש אנשים שרואים רק בעין אחת,

ואתה רואה בשני העיניים ברור ולא מטושטש, אתה רואה את העולם בצבעוני ולא בשחור לבן כמו בעלי חיים, אין לך דלקת בעיניים,

השריר של העין שלך לא קופץ אלא הכל נורמלי, ואם אתה רואה טוב בלי משקפיים ועדשות מגע אז בכלל אתה צריך להיות מאושר.

אתה קם מהמיטה, אתה מצליח לעמוד וללכת. יש אנשים בכיסא גלגלים שהחלום שלהם זה לקום ולעמוד, ולא רק שאתה עומד אלא גם לא נופל,

יש אנשים שחולים במחלת הנפילה, יש כאלו שיש להם סחרחורות והראש שלהם מתפוצץ מכאבי ראש כך שלא מצליחים לעמוד יציב,

ויש כאלו שחסר להם רגל, ויש זקנים או חולים במחלת ניוון שרירים שלא מסוגלים לקום בלי עזרה חיצונית, ואתה קם ועומד,

אוי כמה אתה צריך להיות מאושר.

אחר כך אתה שומע את צפצוף הציפורים, אוי איזה מוסיקה יפה. יש כאלו חרשים שהיו מוכנים לשלם הרבה כדי לשמוע רגע אחד,

יש אייך נשמע שקט, ואתה שומע באופן צלול וברור, אוי כמה אתה צריך להיות מאושר.

אתה הולך לשירותים. אין לך עצירות, אין לך שלשול, אין לך דלקת בשתן, אין לך טחורים, אם רק היית יודע מה עובר בגוף שלך בתהליך הזה היית

רץ להודות לבורא עולם ולספר לכולם שהכל עבר בשלום.

אתה פותח את הברז לשטוף פנים ולנטול ידיים, אתה מצליח לפתוח את הברז עם היד. יש כאלו שאין להם יד, יש כאלו שנולדו רק עם ארבע אצבעות,

יש כאלו שיש להם גבס ביד, יש כאלו שיש להם ניוון שרירים ולא מצליחים אפילו לפתוח את היד, יש כאלו שנחתכה להם אצבע אחת,

ואתה יש לך חמש אצבעות והכל תקין, אוי כמה שאתה צריך להיות מאושר, ובכלל פעם היית צריך ללכת לבאר לשאוב מים כדי לשטוף פנים, והנה יש לך הכל בבית.

אחרי שאתה מתפלל תפילת שחרית כדי להודות לבורא עולם על כל הטובות האלו ועל זה שזכית להיוולד יהודי מתוך מליארדים של בני אדם,

אתה אוכל ארוחת בוקר. יש אנשים חולי סרטן שאין להם תיאבון וכשהם אוכלים הם מייד מקיאים, יש נשים שחולות באנורקסיה

ולא מסוגלים להסתכל על אוכל, יש אנשים חולי סוכר שלא יכולים לאכול ולשתות מה שבא להם, יש זקנים שאין להם שיניים,

יש אנשים שחסר להם שיניים, יש אנשים שכואב להם השיניים וקשה להם לאכול, יש ילדים באפריקה שלא אכלו כבר חמש ימים והבטן שלהם נפוחה מרעב

, יש כאלו שיש להם טעם מלוח על הלשון כל הזמן, יש אנשים שאוכלים ולא שבעים, יש אנשים שאוכלים ולא מרגישים טעם של האוכל,

ואצלך הכל בסדר, אוי בן אדם כמה אתה צריך להיות מאושר.

אחר כך אתה הולך לעבוד או ללמוד ואתה חוזר לבית. יש אנשים שנולדו מפגרים, אוטיסטים וכו.. והם נשארים כל החיים ברמה שכלית של גן חובה

, יש אלפי מובטלים שאין להם עבודה, יש אנשים שהולכים לעשות בדיקות או ניתוח, יש שאין להם בכלל בית לחזור אליו,

יש אנשים שנפצעים בתאונות עבודה, תאונות דרכים, יש אנשים שמבלים כל היום בבית הכלא, ואצלך הכל נורמלי,

כמה אתה צריך להיות מאושר.

בלילה אתה הולך לישון. יש יתומים שאין להם בית לישון ובטח לא כרית נוחה לשים עליה את הראש, יש הומלסים חסרי בית,

יש אנשים שנאלצים לקחת כדורי שינה, יש אנשים שלא מצליחים להירדם, ואתה ברוך ה' יושן לך במיטה.

כמה אתה צריך להיות מאושר.

ובבוקר שוב בורא עולם מחזיר לך את הנשמה, ואתה נושם אוויר צח. יש אנשים שמחוברים למכשירי נשימה, יש אנשים שסובלים מאסטמה,

יש אנשים עם קשיי נשימה, יש כאלו שיש להם תחושת חנק בגרון, ואצלך הכל בסדר, הכל תקין. אז רק רגע,

למה אנחנו מתלוננים ועל מה?

הרי זה שהיה בשואה היה מת להתחלף עם הבעיות שלנו. לפיכך אחיי היקרים והאהובים,

דעו לכם שכל יום שאתם לא בבית חולים זה נס,

לפיכך טוב להודות לה' על כל נשימה


כאלו שלא שומעים טוב, יש כאלו שיש להם דלקת באוזן שמשפיעה עליהם לכל הגוף לרעה, יש כאלו שסובלים מצפצופים באוזניים ושכחו..

ולכן צריך להודות לה' על כל מה שיש לנו!! =)

זה לא מסתדר, מכאן לומדים שלא אוכלים את זה בשבת..! ;)

אם הילד שזורקים עליו סוכריות ומישהוא קורא לו מהמירפסת..

זה באמת היה מגניב...

גפילטע פיש בגימטריא-592 אם מחברים את הספרות=> 16 אם מחברים עוד פעם=>7!

כן, גם לגפילטע פיש יש טעם של שבת=)

שיא המגניב! אבל גפילטע פיש זה בכלל לא טעים!!

זה בסיסי! וגם צ'ולנט לא הולך, גם לא אם סופרים את הסלש...

התשובה היא שחמין זה 9 סה"כ, כמניין שבת! (702= 7+2=9)

כמובן ש-7!!
והנה החישוב לטובת מי שמעוניין:
300+2+400+300+30+6+40=1078=1+7+8=16=1+6=7!!!!

טשולענט ביחד זה 474

אז 4+7-4=7

חכי נראה את הציון שלך ב05..

<ואת יודעת, אין מצב שתעברי את שלי.. P: >

*יסגיר את עצמי.. אבל אפשר משהוא פשוט ונחמד כמו:

עיינות נשמות שלי!
מורידה בפניכן את הכובע {ציור של איש מוריד כובע}

שיהיה לנו פוווול הצלחה במוצק"ש הייתן מדהימות!
וגם אם לא ניזכה בשבילי אתן תמיד מקום 1!!

הר-המוריה,המון יעילות(יעל..) וכו....

יש אנשים שלומדים היסטוריה [ואז רואים שלד של בן אדם] ויש אנשים שעושים אותה!
__________[איזה קבוצה שאת/ה] עושים היסטוריה!!!!
ואח"כ נשמות שלי וכו' וכו' [את זה אפשר להמציא לבד!]

כשאנחנו היינו חניכות <והיום אני רואה אתזה גם על חניכות שלי> כשקיבלנו תעלון הדף הראשון שהיינו פותחות זה הדבר מדריכות..
אז יאללה- תשקיעו קצת מחשבה..! זה באמת חשוב!!\
לדעתי בהתחלה תכתוב איזשהו קטע שאתה רוצה להעביר לקבוצה.. או קטע שקשור לקבוצה ואז תכתוב מה אתה חושב עליהם.. איך היה החודש.. ולפעמים בעדינות -מה צריך לשפר.
ב"הצלחה~

תעשה מבוך...ובמקום לצייר קו ליציאה תכתוב בפנים סתם דוג' :"נירים בנים,הייתם פשוט מעולים,ואחרי דרך ארוכה ומלאת מכשולים הצלחנו סוף סוףף להגיע לסוף..." ואז ביציאה של המבוך רשום "שבת ארגון"

סיפורי חסידים.. יש פווול!

פרוג'קט ארור

לחיות את החולם....

חומה ועליה כל הבנות שקבוצה ובתוך החומה כתובה ירושלים אורות של עולם..

חניכים שלי יאכלו אותי!

חומה וכתוב ירושלים אורות של עולם