פורום פורום מדריכים(-: (עמוד 8)

סודו של אח

יאיר הגיע לכיתה שלנו לפני שלוש שנים. זה היה סתם יום לימודים רגיל באמצע החורף של כיתה ח', כאשר המחנכת נכנסה פתאום לכיתה באמצע שיעור היסטוריה, ולצידה ילד חדש ולא מוכר. הוא היה רזה, שיערו שחור ומתולתל, ועל פניו הבהירות נסוך חיוך עדין. "כיתה ח'2 אני מבקשת שקט!", היא פנתה אלינו, "תלמידים, תכירו. זהו יאיר, תלמיד חדש בכיתתנו. משפחתו עברה לעיר השבוע, והוא מצטרף לכיתה שלנו. אני מצפה שתתייחסו אליו יפה ותקבלו אותו כראוי".
שלושים ושניים זוגות עיניים סקרניות נתלו בילד החדש שעמד במרכז הכיתה והֵישִיר אלינו מבט. הוא לא היה נראה נבוך או חסר ביטחון, כמו שאולי היינו מצפים מילד זר בכיתה לא מוכרת. הוא עמד שם, רגוע ושליו, וסקר אותנו במבט נבון כשבעיניו הירוקות מנצנץ זיק מיוחד.
להיכנס לתוך כיתה מגובשת, במיוחד באמצע השנה זוהי משימה לא פשוטה כלל וכלל. אך יאיר עשה את זה בקלות מעוררת קינאה ממש. הוא פשוט הצטיין בכל דבר. הוא היה תלמיד מבריק, טוב בכדורסל, שנון, יצירתי, טוב לב. בקיצור, טיפוס 'מושלם' כזה. ילד שכל אימא מאחלת לעצמה. היו לו כל הנתונים להפוך במהרה ל'מלך הכיתה'. כולם נעזרו בסיכומים שלו, נהנו להיות בחברתו ואהבו לשחק איתו. ללא שום מאמץ הוא היה יכול להפוך למסמר החברה.
משום מה הוא כלל לא היה מעוניין בזה.
למרבה הפלא, הוא נמשך לְהִתְחַבֵּר דווקא עם הטיפוסים היותר שוליים ודחויים בכיתה. אתם יודעים, כל ה'יצורים המוזרים' האלו, אלו שאין להם הרבה חברים, שלא טובים בשום דבר ושאפילו המורים לא מחבבים אותם. דווקא אליהם הוא התחבר. את כל זמנו הוא בילה במחיצתם. למד איתם למבחנים, עזר להם בעבודות והיה מדבר איתם שעות. בשבילם זו הייתה הפתעה גדולה, ובשבילנו - דבר מוזר ותמוה. הילדים הכי דחויים בכיתה פתאום מקבלים כזה יחס מהתלמיד הכי פופולארי ומצליח? משהו פה לא מסתדר! אנחנו, החבר'ה היותר 'נחשבים', לא הצלחנו להבין. 'בשביל מה הוא צריך את זה? מה הוא מוצא אצל ה'מסכנים' האלה?' אני חושב שההתנהגות יוצאת הדופן שלו אפילו קצת פגעה במעמדו החברתי. אבל הוא - לא נראה היה שזה מעניין אותו בכלל. כל דאגתו הייתה נתונה לטיפוסים הדחויים והחלשים. כשהמורים חילקו מבחנים הוא בקושי הציץ במבחן שלו (טוב, ממילא תמיד קיבל בין 95 ל- 100...). הוא דחף אותו לתיק כלאחר יד, וכל מה שעִנְיֵין אותו היה האם גם כל אותם תלמידים בעייתיים, שניסה כל כך לעזור להם להתכונן למבחנים, הצליחו גם כן. אני זוכר פעם אחת כשעברתי בהפסקה ליד חדר המורים, האוזניים שלי קלטו שיחה שהתנהלה בפנים: יאיר מדבר עם המורה למתמטיקה ומבקש ממנו, כמעט מתחנן, שלא יוריד איזה ילד להקבצה הנמוכה. הוא דיבר בכל כך התרגשות ואכפתיות כאילו זה היה אח שלו ממש. לא הבנתי מדוע זה כל כך חשוב לו. שיורידו אותו הקבצה, מה זה העסק שלו בכלל? בהזדמנות אחרת כשההנהלה חשבה לזרוק איזה תלמיד חלש מבית הספר, אני זוכר איך ישב בחדר המנהל עד ששכנע אותו לתת לו הזדמנות נוספת ("אני מבטיח לך, המנהל, רק עוד הזדמנות אחת... הוא ישתפר, אני בטוח... על אחריותי, אתה תראה שהוא יצליח בסוף..."). אם מישהו הציע איזו יוזמה לפעילות חברתית שלא כללה כל מיני ילדים 'פחות נחשבים' יאיר התנגד תמיד בתוקף ואמר לנו: "אנחנו כיתה אחת או לא כיתה אחת? איזה מין דבר זה שחלק מְשַתְפִים וחלק לא?' לא כל כך הבנו את ההתעקשות המוזרה שלו ואני בטוח שאם תלמיד אחר היה מתנהג כמותו כבר מזמן הוא היה מאבד את מעמדו ונדחה הצידה יחד עם כל הטיפוסים המסכנים והשוליים. אבל יאיר, הוא היה בעל עוצמה גדולה מִדַי מכדי שיהיה אפשר לדחות אותו או להתעלם מדבריו. אודה על האמת שבסתר ליבי הערכתי אותו על מה שהוא עושה, אבל מעולם לא הבנתי מה מניע אותו לעשות כך.

אך מעבר לכל זה תמיד הייתה לי איזו תחושה פנימית לא מוסברת, שיש בו איזשהו דבר מוזר. למרות שכלפי חוץ היה נראה כנער שמח ועליז, היה משהו עצוב במבט שלו. לפעמים הוא היה שוקע בהרהורים, כשעל פניו ארשת מסתורית שכאילו מכסה על משהו שהוא מנסה להסתיר. הרגשתי שעל אף שהוא איתנו, בעצם הוא לא איתנו באמת. יש איזה סוד גדול שמפריד בינינו.
במשך תקופה ארוכה רציתי לגשת אליו ולנסות להבין פעם אחת ולתמיד מה עומד מאחורי ההתנהגות המוזרה שלו. אך מעולם לא יצא לי לעשות את זה.
השבוע זה קרה סוף סוף.
ביום שני הכיתה שלנו יצאה לסיור לימודי במעבדות האוניברסיטה, במסגרת מגמת ביולוגיה. ידעתי שיאיר לא יחמיץ את הסיור הזה בשום אופן. שיעורי ביולוגיה היו החביבים עליו ביותר. הנושא של הטבע ומערכת החי עניין אותו מאוד, והוא היה צמא לכל דבר חדש בעניין. הדרך לאוניברסיטה הייתה אמורה לקחת כחצי שעה, ותכננתי לתפוס איתו שיחה אישית תוך כדי הליכה.
הופתעתי מאוד כשהוא כלל לא הגיע באותו יום.
למחרת בבוקר ניגשתי אליו בהפסקה שבין השיעור הראשון והשני, וניסיתי לפתוח בשיחה.
"מה נשמע, יאיר? היית חולה אתמול?", שאלתי.
"לא, אני מרגיש מצוין, תודה", ענה בחביבות, "למה אתה שואל?"
"ראיתי שלא הגעת לסיור במעבדה אתמול. חשבתי שאתה מתעניין בדברים האלו...", ניסיתי למשוך אותו בדברים.
"האמת היא שמאוד רציתי לבוא, אבל פשוט לא התאפשר לי" ענה בקצרה, ולא הסביר יותר.
פתאום הייתה לי תחושה מוזרה שהוא מנסה להסתיר משהו. "למה לא יכולת? מה הבעיה?", התעקשתי.
במשך שניות ארוכה השתררה שתיקה מעיקה, עד שחשבתי שאמרתי משהו לא בסדר.
יאיר נע על מקומו בחוסר נוחות. נראה היה שהוא מתלבט בתוכו האם לומר לי איזה דבר. הוא הביט ימינה ושמאלה וכשראה שנותרנו רק שנינו לבדנו בכיתה פתח את פיו לענות. הוא דיבר בקול נמוך, ושיחרר מפיו את התשובה באיטיות כאילו כל מילה עולה לו במאמץ רב.
"אתמול היה יום הזיכרון לאחי. עלינו כל המשפחה לקבר שלו". הוא השתהה לרגע, ואז הוסיף "קראו לו שי. הוא היה אחי התאום".
עכשיו היה תורי לשתוק במבוכה.
הדברים הפתיעו אותי מאוד. מעולם לא ידעתי שהיה ליאיר אח תאום. בוודאי שלא ידעתי שהוא נפטר. 'איך? למה? מתי?', השאלות התרוצצו במוחי. יאיר מעולם דיבר על משפחתו. פתאום שמתי לב לכך שאינני יודע דבר על חייו הפרטיים.
"אתה מוכן לספר לי על זה?" שאלתי בזהירות, מקווה שאינני פולש לתחומו האישי ונוגע בנקודות רגישות מדי.
מה שקרה בדקות הבאות הפתיע אותי מאוד.
זה היה כאילו איזה סכר נפרץ, ומים שהיו עצורים זמן רב פורצים בסערה קדימה ושוטפים את כל הנקרה בדרכם. יאיר שלא היה דברן גדול, פתאום דיבר ודיבר, ושטח בפני את הסיפור המלא, את הסוד המסתורי שהסתיר כל השנים.
וכך הוא סיפר:
"זה קרה לפני ארבע שנים. שי ואני היינו אז בכיתה ז'. גרנו באותן שנים בעיר אחרת, ולמדנו בבית הספר המקומי. שי היה אומנם אחי התאום, אך הוא היה שונה ממני מאוד. הוא היה טיפוס 'רוחני' כזה, אחד שחי לו בעולם מִשֶלוֹ. הוא אהב לקרוא ספרים, היה כותב שירים והגיגים, ותמיד שקוע במחשבות ובדמיונות. הוא היה ילד עדין ורגיש ובעל לב זהב, ומעולם לא פגע באיש.
כיוון שהיינו אחים, לא רצו להכניס אותנו לאותה כיתה, ושמו אותנו בכיתות המקבילות. אני הסתדרתי מצוין בכיתה שלי, והייתי מקובל בין הילדים. אך אצל שי המצב היה הפוך לגמרי. לרוע מזלו בכיתה שלו הייתה קבוצה של ילדים שמבחינה חברתית שלטו בכיתה ביד רמה. כל מי שלא היה מוצא חן בעיניהם - היה נדחה לשוליים. מי שניסה להתנגד להם היה עלול למצוא את עצמו מנודה מהחברה. שי, מבחינתם, היה טרף קל. טיפוס שונה קצת, שקל לרדת עליו ולצחוק על חשבונו. הם פשוט התעללו בו. לא שיתפו אותו בשום דבר, לעגו לו ולגלגו על כל דבר שעשה או אמר. הוא הפך להיות שק החבטות של הכיתה. ילדים אחרים פחדו להתחבר איתו כדי לא למצוא את עצמם במצב שלו. נוסף לזה, למרות שהיה אומנם ילד חכם, הצטיינות בלימודים לא הייתה בראש מעייניו. הוא העדיף להשקיע בקריאת ספרים וכתיבת שירים, על פני התכוננות של שעות לכל מבחן. התוצאה הייתה שציוניו בלימודים היו נמוכים, וגם המורים לא כל כך חיבבו אותו. אני, שעקבתי בצער אחרי כל זה מהצד, ניסיתי לעשות מה שיכולתי, אך מה כבר יכולתי לְשַנוֹת?
חייו הפכו לגיהינום. הוא שנא ללכת לבית ספר. הוא היה ילד שתקן, וספג הכול אל תוכו בלי להתלונן. אפילו להורים לא סיפר דבר. הם גילו בעצמם חלק מן הסיפור, רק כשחזר יום אחד מבית הספר כשפניו חבולות לאחר שכמה תלמידים היכו אותו. הם ניסו להתערב ולדבר עם המנהל שיעשה משהו בעניין, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. כששום דבר לא עזר הם דרשו להעביר אותו לכיתה שלי. המנהל סירב. "לא שמים שני אחים בכיתה אחת. זה עלול לגרום לבעיות חברתיות ולימודיות", הוא התעקש. ואני ראיתי לנגד עיני איך אחי האהוב הולך ודועך. כבודו העצמי מושפל עד עפר וכל אישיותו נרמסת על ידי כמה ילדים אכזריים, שיכול להיות שבעצמם לא היו מודעים למשמעות של מה שהם עושים".
יאיר עצר לרגע את סיפורו ונשם נשימה עמוקה, כאילו מנסה לאסוף כוחות בשביל המילים הבאות. הוא עצם את עיניו מנסה להתרכז, ואגלי זיעה בצבצו על מצחו. פניו היו מיוסרות כאילו הדברים קורים ממש עכשיו. לאחר כמה שניות של שקט, המשיך בסיפורו:
"בסוף השנה השכבה יצאה לטיול במדבר יהודה. באותו בוקר כשהתארגנו ליציאה מהבית שי פנה אל אימא שלנו ואמר לה שהוא לא רוצה לצאת לטיול. אימא ניסתה לעודד אותו: "למה לא, חמוד? אני בטוחה שתהנה שם. אתה הרי כל כך אוהב לטייל בטבע". אני הבנתי לליבו. כשאין לימודים ושיעורים, יש לתלמידים האחרים יותר פנאי להקניט אותו ולהציק לו. שי ניסה להתעקש עוד קצת, אך לבסוף נכנע ויצאנו שנינו לטיול. אני הלכתי עם הכיתה שלי שצעדה קדימה, והוא עם הכיתה שלו מאחור. שי צעד בסוף הטור, משתדל להתרחק מהילדים האחרים ולהתייחד עם מחשבותיו. הוא אהב מאוד את הטבע. הנוף והיופי שסביבו תמיד עוררו אצלו השראה שסייעה לו בכתיבת השירים שלו. הוא לקח איתו את המחברת שלו. המחברת האישית, שם היה כותב את כל סודותיו הכמוסים, הגיגיו והשירים שחיבר.
הטיול התנהל לו לאיטו וקבוצת הילדים השתרכה על פני מרחק גדול, כשמדי פעם עוצרים למנוחה ולצמצום פערים. זה קרה באחת העצירות, כאשר, כמו תמיד, שי הגיע אחרון. רוב הכיתה הייתה מכונסת במעגל סביב המדריך שאמר כמה דברי הסבר על מה שרואים מסביב. שי הגיע לאיטו והצטרף בשקט אל המעגל. אחד הילדים לא היה יכול להתאפק וזרק לעברו: "שוב העצלן הזה מגיע בסוף... תיזהר שלא תרחף יותר מדי, שי. שלא תיפול בטעות מאיזה צוק". כל הילדים פרצו בצחוק. שי שליבו ספג עוד חץ מורעל, נשך את שפתיו, השפיל את ראשו ולא אמר דבר. הוא התיישב על איזו אבן בצד, שלף את מחברתו מהתיק, וניסה להתרכז במה שכתוב לפניו. אני לא הייתי נוכח באותו אירוע כיוון שהכיתה שלי צעדה כמה מאות מטרים קדימה. את כל מה שהתרחש שמעתי אחר כך מאחד התלמידים שהיו שם".
יאיר עצר לרגע בשטף דיבורו. עיניו היו רטובות. דמעה רותחת חצתה את פניו והמליחה את שפתיו שהיו יבשות ורועדות. אגרופיו היו קמוצים ומצחו היה חרוש קמטים. ניכר היה שסערה מתחוללת בקרבו. דקה של דומייה חלפה לפני שהמשיך בסיפורו: "בועז, מי שהיה נחשב ל'מלך הכיתה', טיפוס קשה ושחצן, שהיה אחד מראשי המתעללים באחי, ניגש אל שי וחטף מידיו את המחברת. הוא נעמד על גבי איזה סלע, ואמר בקול מתקתק: "נו, אז מה יש לנו כאן?..." כל העיניים הופנו אליו, נהנות מההצגה שמתחוללת לפניהם חינם אין כסף. שי ניסה לקחת מידו את המחברת, אך בועז היה חזק ממנו. הוא פתח את המחברת ואמר: "מעניין מאוד. אני רואה שנהיית לנו משורר, אה?" שי התחנן לפניו: "בבקשה, תחזיר לי המחברת שלי. כתובים שם דברים אישיים". אך בועז התעלם מתחינותיו. הוא התחיל לקרוא כמה שורות מהכתוב שם, כשכל הילדים מגחכים, ושי עומד שם חסר אונים כשכולו חיוור ורועד. המורָה והמדריך צפו במחזה מן הצד ולא עשו דבר. כעבור כמה שניות של התעללות אכזרית כנראה שנמאס לבועז, והוא זרק את המחברת אל האדמה. שי התנפל עליה כעל אוצר יקר ואימץ אותה אל חזהו, כשדמעותיו מכתימות את שמו שהיה רשום על הכריכה בכתב ידו העדין. המדריך הכריז בקול: "קדימה תלמידים, ממשיכים הלאה במסלול", וכולם לקחו את תיקיהם והחלו בצעידה זריזה קדימה.
כולם חוץ מאחד.
כעבור דקה אחת בלבד נשמעה צרחה שפילחה את האוויר.
זו הייתה המורה צילה שהלכה בסוף טור התלמידים. הקול שלה הגיע עד לכיתה שלי שצעדה במרחק של כמה מאות מטרים קדימה. "תזעיקו חובש, מהר, הוא נפל".
עשרות תלמידים פנו לאחור והחלו לרוץ למקום האירוע. לצידו של השביל השתרע לו מדרון תלול שבקצהו פעורה תהום עמוקה. גם אני רצתי לשם כמו כולם. כיוון שהלכתי בתחילת המסלול הגעתי חזרה רק בין האחרונים. כשרק התקרבתי המדריך ניגש אלי ולפת אותי בשתי ידיו הגדולות: "עצור, יאיר, אל תסתכל למטה". לא הבנתי למה הוא עצר דווקא אותי. עברו כמה שניות עד שההכרה האיומה החלה לחדור למוחי – זה היה שי שנפל...
נכנסתי להיסטריה. התחלתי להשתולל ובקושי רב הצליחו להרגיע אותי. ברקע קלטו אוזניי את קולה של המורָה צילה, נסערת אף היא 'אני לא מבינה. הוא הלך לידי בצד השביל. לרגע אחד סובבתי את ראשי והוא כבר לא היה שם. כנראה סטה מהשביל בטעות והחליק למטה...'.
לכוחות החילוץ וההצלה שהגיעו למקום כעבור חצי שעה לא נותר הרבה מה לעשות. אי אפשר להישאר חי מנפילה כזו..."
יאיר עצר בסיפורו, הוציא מטפחת מכיסו ומחה את פניו שהיו רטובות מזיעה ומדמעות. למרות הקושי לספר ולהיזכר בדברים נדמה היה שהוקל לו במקצת. כאילו אבן כבדה הוסרה מעל ליבו.
"למחרת התקיימה ההלוויה ולאחריה השִבעה. אנשים רבים באו לנחם את ההורים על האסון הנורא. לאבד ילד קטן, עדיין לא בן שלוש עשרה, זה דבר בלתי נתפס ממש.
כעבור שלושה ימים המנהל והמורָה ישבו בסלון שלנו, כשמסביבם כמה מתלמידי הכיתה, ביניהם גם בועז ואחרים, מאלו שהציקו לאחי.
"אין מילים בפי", אמר המנהל, "הוא היה ילד כל כך טוב. כמה חבל, למות פתאום בתאונה כזו. זה רק מלמד אותנו עד כמה חשוב להקפיד על תקנות הבטיחות בטיולים. זה ממש פיקוח נפש".
אני ישבתי שם בצד. הרגשתי שאני עומד להתפוצץ. הלב שלי היה מלא על גדותיו. קמתי ממקומי ונעמדתי במרכז הסלון. כל העיניים הופנו אלי. "זו לא הייתה תאונה, אדוני המנהל", לא יכולתי להבליג יותר, "זו הייתה התאבדות, או אולי יותר נכון לומר רצח..."
שקט מקפיא השתרר בחדר. כמה מן הילדים היושבים שם התכווצו במקומם.
אבא עצר אותי מייד "תפסיק, יאיר. מה עובר עליך?" אימא התנצלה לפני הנוכחים "זה קשה לו מאוד, אתם מבינים. שי הוא אחיו התאום. הם היו מאוד קשורים" "אסתי, קחי אותו בבקשה לחדר", היא ביקשה מאחותי הגדולה".
יאיר קם ממקום מושבו וניגש באיטיות אל החלון. בפתאומיות הסתובב אלי ופניו בוערות. קולו היה שבור:
"שיגידו מה שיגידו. אני יודע. זו לא הייתה תאונה! השביל היה מספיק רחב, ושי ידע לשים לב לדרך. הוא לא החליק בטעות. הוא פשוט רצה לעצור את ההשפלה הזו, אתה מבין? כמה כבר ילד קטן יכול לספוג? ילדים חסרי רגישות שפכו את דמו ורמסו את כבודו עד עפר. הצוקים רק סיימו את מה שהם התחילו..."
הצלצול לתחילת השיעור השני קטע את הדברים.
תלמידים אחדים החלו להיכנס חזרה לכיתה. יאיר התקרב אלי וסיים את סיפורו בזריזות. "לא רציתי לחזור עוד לבית הספר הזה. שנאתי את התלמידים. שנאתי את המורים. שנאתי את המנהל. לא יכולתי להסתכל להם בעיניים. שמחתי כל כך שכעבור כמה חודשים המשפחה נאלצה לעבור מקום מגורים כיוון שאבי החליף מקום עבודה, ואז עברתי לבית הספר הזה".
הכיתה כבר החלה להתמלא והשיעור עמד להתחיל. יאיר פנה לעבר מקומו וחתם את דבריו בשאלה: "רצית לשאול משהו נוסף?"
נזכרתי בסיבת השיחה שלנו.
שתקתי.
עכשיו הכול מובן.

חבר שלי העביר לעיינות,לא הספיק לומר את המסר טוב וחניך שלו חזר הביתה עם חששות ובלאגן שלם עם ההורים...

תנועת הנוער עזרא - עוברת משהוא בתקופה האחרונה ,
נראה לי בע"ה בקרוב היא תברר מהי רוצה .. וכך המדריכים יוכלו לחנך באמת לאידיאל אמיתי..
אך בכ"ז , משהוא שאני נסיתי לחנך את חניכותי, זה עבודת ה' עם שמחה אמיתית , אהבת א"י ועמ"י..
צניעות והפדרה עד כמה שאפשר בין בנים לבנות.. אך בכ"ז לא לפחד מבנים לומר שלום וכלי..
הלוואי שהצלחתי להעביר משהוא ..

בס"ד

אין לי כח לחפור או משהו כזה אבל...

מושגים כמו : " עבודת ה' עם שמחה אמתיתת" , א"י, עמ"י אלה מושגים יפים , או להגיד את האמת הם כבר כלכך מופלצים שזה מגעיל...

ששאולים אותך מה המטרה שלהצנועה אומרים תמיד משהוא דומה לדברי םהאלה מבלי לדעת מהי מטרטתה של תנועת נוער בכלל...

ומי שבאמת יעמיק יראה שהסיבה אחרת:

ישנה שאלה מדוע לא היו תנועות נוער (דתיות) פעם לפני 200 שנה ויותר...

בין שאר הסיבות הסיבה המרכזית שאופיו המרכזי הרוחני של העם היהודי היה חזק כלכך שלא היה צריך שכבה חברתיתי כזו שתתמוך בדת.. אז כל היום היו לומדים תורה... באותו זמן היו שני זרמים קיצוניים " אורתודוכסים (חרדי) " ומתבוללים אך לא היה שכבה ציבורית באמצע כמו שלחנו "חובשי כיפות סרוגות"...

עברו שנים והוקמה מדינה ובשל עירעורים ופגעים הסטוריים קשים בדת ( כגון: גירוש יהודים ,טבחבארצות שונות, ובין השאר השואה)
החליטו לבנות שכבה חברתית בעם שהציבור ישאר וילך בחוקי התורה
ואז הוקמו להם תנועת המזרחי שמזו התפצלו תנעות עזרא ובני עקיבא

סליחה על ההסטוריה הארוכה הזאת ובכלל החפרנות אבל בכל זאת אני רוצה לשים דגש מה סיבת הקמת התנועה...
עברו שנים, וכל שנה ושנה התנועות מתערערות בעצמם ולא יודעות למה הם נמצאות ומהי סיבת קיומם...
לכן מנסים דרך כל מיני אשליות להראות מהי התנועה " מסגרת
(סדר, פעולות סמל...) אפילו לא מצאו שם נורמלי לחודש ארגון ," להיות אזרעי " נו באמת על מי אתם עושים פוזות... הכל סימבולי ואחרי כל הדיברוים והברבורים מה שקורה זה.... כללום יותר גרוע... שלא נדבר על כל מיני ארועים כגון: נטיעות,שבת הדרכה (עיון) ועד ארועים שלא נראה לי שיגמרו בזמן הקרוב...


עברו כבר 90 שנה מאז הקמת התנועה ואף אחד לא קם ואמר למה ???

מטרתנו פשוטה ביותר לחיות וללכת עפ"י חוקי התורה בלבד1 ולא עפ"י חוקי עזרא!

אני לא אורמ שצריך עכשיו להישמר עכשיו קילומטר בין בנים לבנות אבל עדיין יש פעמים שהגבול עובר... אני לא אומר שאני צדיק
כי אני לא וגם אני צבוע בהרבה דברים אבל לפחות אני מנסה לחשוב כאןדרך שממנה נוכל כולנו לסול דרך יותר טובה לתנועה...

תודה ררבה לכל מי שקרא עד הסוף אוף זה ארוך ...
ואם מישהוא נעלב ממשהוא שכתבתי אז סליחה מראש...

ולילה טוב !!!!


עיינות בנים אמפריההההההההההההההההה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

לא הבנתי מה הקשר בין מה שהולך עם התנועה לבין מה שאת מחנכת את חניכות שלך,צריכים להכתיב לך מה לחנך אותם?מה כן ומה לא?ואם את לא מסכימה עם זה?
לפי דעתי ברור שכל אחד צריך לחנך לאידיאלים הגדולים שכולנו מאמינים בהם,וכן זה א"י תורת ישראל ועמ"י,ודברים ספציפים יותר זה כל מדריך עם המחשבה שלו (כמובן בתנאי שהיא באמת עוזרת לנקודה של איך אני עובד את ה' יותר טוב..)

ברור שאני לא צריכה שהתנועה תכתיב לי מה לחנך את חניכות שלי.
נראה לי שכשחיים שאל את שאלתו , הוא התכוון לאיזה ערכים התנועה רוצה שנחך את החניכים!?

בס"ד

לא מה בני פרינץ וכל האנשים שם בהנהלה רוצים שתחנכי , את צריכה להבין מהי המטרה הכללית... ולא שהרכזים וההנהלה תחפור לך בשכ'ל..

<P><FONT face=David>לפחות זוהי המטרה היום.<BR>בוגרי התנועה יתברגו במקומות מתאימים בחברה הישראלית וכך נשפיע עליה.<BR>ע"י כך ניצור חברה מתוקנת שמושתת על ערכים נכונים לדעת ההנהלה.</FONT></P><P><FONT face=David>לכן בפועל, לעזרא לא חשובה ההפרדה בצוות\חג"ס\בוגרים וגם אצל החניכים ההפרדה לא תמיד מלאה.<BR>הנהלת התנועה דהיום סוברת שעל ידי קניית הרגלים של קשרים עם המין השני נוכל אנו להשתלב ולהסתדר בחברה שמיסבבנו שלכאורה דורשת קשר כזה, גם אם הדבר נוגד את דעת ההלכה בעניין.<BR>מי שרוצה לדעת יותר שיפתח באתר ב"על התנועה" ויחפש שם מידע.<BR>יש שם דברים מעניינים.<BR>כל זה אינו דומה למטרות התנועה כאשר קמה או כאשר התחילה לפעול בצורה נרחבת גם בארץ. אבל זה כבר נושא אחר.</FONT></P><P dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px" align=right><BR><FONT face=David>כמובן שלשאלה " למה אתם מחנכים אותם???"</FONT></P><P dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px" align=right><FONT face=David>יש לי תשובות טובת בהרבה  שלאו דווקא (או ליתר דיוק- דווקא לא) זהות לתשובות לשאלה "למה מחנכת תנועת עזרא?"</FONT></P><P dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px" align=right><FONT face=David>אני מחנך את חניכיי (לפחות מנסה) לאהבת תורה, עשיית סדר פרופורציונלי  בסולם הערכים, מה חשוב יותר ומה חשוב פחות ובעיקר אני מחנך אותם שלא יהיו מרובעים!!! שיחשבו בעצמם ושלא יושפעו מהמסגרת. שייפרצו גבולות.</FONT></P><P dir=rtl style="MARGIN-LEFT: 0px" align=right><FONT face=David>את כל זה קיבלתי ממדריכי בסניף ואני מתכוון להעביר את זה הלאה</FONT></P>

בטוח לו יהיה את זה!
בבהצלחה.

סך הנקודות האפשריות הוא לא 230.

תעשו את זה
אנחנו עושים את זה לפעילות מצלמות בעז"ה..

בס"ד


בחיים לא תעלה על זה יש כאן טריק בתוך טריק...

בס"ד


לפעילות הזו שילוו אותם, ואם יש להם מצלות בפלאפון זה בכלל מעולה...

בעיקרון, בערך כל מה שעשו לנו- עשיתם.
שכוייח

הם באו אלי הביתה להתרים מלפפוניםחיחי

בס"ד

בס"ד


הם מאוד התלהבו מהפעולה הזאת

( והחניכים האלה בדרך כלל לא כאלה זורמים אז ממש הפלאנו....)

בסוף שהם הגיעו נתנו להם פיצה ולקינוח שלוקים עם צופר עטוף עליו

ואחרי שמגרו לאכול סיפנו להם את הסיפור של המרצה והמיכל בהמחשה
( עם האבנים החו8ל והמים)

והסברנו להם שעכשיו הם בחופש והם צריכים לעשות את הדברים החשובים ולא כל היום להתעסק במחשב וטלויזיה
שזה נמשל לפעולה שהיה להם תקציב זמן לעשות כמה שיותר משיממות אז הכי טוב זה לעשות קודם את הקשות אך עם הרבה נקודות...

וגם נתנו להם הרבהנושאים שידרגו אותם עפ"י חשיבות ( הכי חשוב, חשוב, לא חשוב)

אכילה ושינה,לחיות עפ"י התורה, TV ומחשב, כשרונות, משפחה ,חברים...

בקיצור היהבין הפעולות הכי טובות שהחניכים שלי שזרמו איתה
לכן אני ממליץ שלחניכים בין גדולים וקטנים הם מתים על משימות מרץ והתרתרות...

http://www.haroe.org.il/peulanetNext.asp?sivug_id=4
כנסי שם לגליון 12.

ניצול זמן.

שלב א' - מראים לחניכים שעון שעומד על השעה 12 וליד זה שמים גם קופסא שבתוכה יש הפתעה (אפשר את הצ'ופרים) וכדי להשיג את ההפתעה יש להם 2 אפשרויות: או לחכות יממה עד שהשעה תגיע ל-12 או שנותנים להם משימות ואחרי כל משימה שהם עושים הם מתקדמים עוד שעה וכך בסוף הם מגיעים להפתעה מהר יותר. כמובן שהם יבחרו באפשרות השניה.

שלב ב' - מציגים את הסיפור עם הפרופסור, האבנים והחול. (נספח 1)

שלב ג' - מקריאים 2 קטעים: "אני שוכב לי על הגב" ומכתבו של יוני נתניהו. (נספח 2) - כיצד כל אחת מהדמויות רואה את הזמן? - האם לזמן יש חשיבות? - עם מי אתם הכי מזדהים? השיר מייצג את היגשה הפסיבית לזמן. הזמן שולט בי טוב לי עם זה. ואילו מכתבו של יוני נתניהו הוא בדיוק ההפך הגמור. אני שולט בזמן ומנצל אותו עד תומו.

שלב ד' - מקראים את הקטע על ערך הזמן. (נספח 3)

סיכום - כאשר יושבים ומחכים שמשהו יקרה - הרבה פעמים מפספסים או של אקורה כלום, או שקורה בצורה לא מושלמת, אך אם מנצלים כל רגע לעשייה, משיגים הכי הרבה ומגיעים לתוצאות. לזמן יש ערך ומשמעות אם לא ניצוק לתוכו את המשמעות. בתקופה של החופש הגדול יש בידינו 2 אפשרויות או לקום מתי שרוצים וכל שאר היום לא לעשות כלום, או לקום מסודר ולקבוע עיתים לתפילה, ללימוד וגם לעשות כיף.
ועוד משהו- ככה הגאולה... אפשר לחכות שהיא תבוא ואפשר לעשות מעשים טובים וככה לקרב אותה, ובמקום הפעילויות להביא חסדים כמו: לנקות את הסניף, ללכת לשטוף כלים למשפחה מסוימת.



--------------------------------------------------------------------------------


נספח 1 -
יום אחד הוזמן מרצה בדימוס מבית הספר למנהל ציבורי בצרפת לשאת הרצאה על הנושא "תכנון זמן יעיל" בפני קבוצה של 15 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב. ההרצאה היתה אחת מתוך חמש ביום עיון שאורגן במיוחד עבורם. למרצה הוקצתה רק שעה אחת כדי "להעביר את החומר". בעומדו לפני חברי קבוצת האליטה המנהלית הזו- שהיו מוכנים לרשום כל מילה שתצא מפיו של המומחה המפורסם העביר המרצה הזקן את מבטו עליהם, אחד אחד, באיטיות, ולאחר מכן אמר: "אנו עומדים לערוך ניסוי". מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות אל תלמידיו ושאל: "האם מלא המיכל?" כולם השיבו "אכן". המרצה המתין מספר שניות והוסיף "האומנם?"
ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל לאבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים את מבטו המרצה הזקן אל הקהל ושאל: "האם מלא המיכל?" עתה התחילו להבין מאזיניו המבריקים את כוונתו. ואחד מהם השיב "כנראה שלא"! "נכון" ענה המרצה הזקן. חזר והתכופף והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות לבין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם מלא המיכל?" הפעם ללא היסוס ובמקהלה השיבו התלמידים המחוננים "לא!" "נכון" השיב להם המרצה הזקן.
וכמו שציפו התלמידים רבי היוקרה והעוצמה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו. המרצה הרים את מבטו לקהל ושאל "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה?" בחושבו על נושא ההרצאה השיב אחד הנועזים והזריזים שבין המאזינים: "אנו למדים שכלל שהיומן שלנו נראה לנו גדוש בהתחיבויות, אם באמת מתאמצים תמיד ניתן להוסיף עוד פגישות ועוד מטלות. "לא" השיב המרצה הזקן. "לא זה. האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו : אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס את כולן אחר כך". דממה השתררה באולם, כאשר כל אחד מנסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה. הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידכם? הגשמת חלומותיכם! לעשות מה שאתם באמת אוהבים? להלחם למען מטרה נעלה! להינפש? לקחת זמן לעצמכם, משהו אחר?" "מה שחיבים לזכור הוא שחשוב ביותר להכניס קודם את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת, אנו עלולים לפספס את החיים. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים (החצץ, החול) יתמלאו החיים בדברים הקטנים ולא ישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים באמת בחיים. משום כך לעולם אל תשכחו לשאלות את עצמכם את השאלה: מהן האבנים הגדולות בחיי? וכאשר תזהו אותן, תכניסו אותן ראשונות במיכל (החיים) שלכם". בהנפת יד ידידותית בירך המרצה הקשיש את מאזיניו ויצא באטיות מן האולם.

נספח 2 -

אני שוכב לי על הגב
מביט על התקרה
רואה כיצד חולפים ימי
בבטלה גמורה
אני ושכב לי על הגב
חושב חולם הוזה
והחיים יפים
ממש כמו מחזה

בלי להיות או לא להיות
אני פשוט ישנו
בלי שום דבר אשר כדאי
למות למענו
בלי תקוה ובלי יאוש
אני פשוט צופה
כמו תייר על העולם
והוא כל-כך יפה.

רינה,
את כבר כמעט בת שש עשרה, האם מסוגלת את להאמין שחיית כבר כמעט רבע מכל תקופת חייך? לחרק, החי רק ימים מועטים, נדמה ודאי שהוא חי תקופת זמן עצומה. אולי מסיבה נדמה לנו שיש לנו עוד נצח שלם של חיים. האגם אינו חי לעולם ועליו לנצל כמידת יכולתו את תקופת חייו. עליו להשתדל ולמצות אותם עד תומם. כיצד למצות אותם איני יכול לומר לך. אילו הייתי יודע בבירור הרי שמחצית מחידת החיים היתה נפתרת, אני רק יודע שאיני רוצה רוצה להגיע לגיל מסויים להסתכל סביבי ולגלות פתאום שלא יצרתי דבר. שאני ככול שאר בני האדם, בני האדם שאצים ורצים כמו חרקים אצוא ושוב ולעולם אינם עושים דבר. חוזרים על שגרת חייהם ויורדים אלי קבר בהשאירם צאצאים שרק יחזרו אל ה"לא כלומיות" שלהם עצמם. ... כל רגע ורגע מורכב משניות וחלקיקים עוד יות קטנים, וכל חלקיק - אסור שיחלוף לשווא. אני חייב להרגיש שלא רק ברגע מותי אוכל להגיש דו"ח על התקופה שחייתי, אלא שבכל דקה ודקה מחיי אהיה מוכן להתייצב בפני עצמי ולומר - כך וכך עשיתי.
(ממכתבי יוני נתניהו)

נספח 3 -

תאר לעצמך, שיש בנק המזכה אותך בכל בוקר בסכום של 86,400 ¤.
היתרה אינה עוברת מיום ליום.
בכל לילה, כל סכום שלא הוצאת במשך היום נמחק.
מה היית עושה? מוציא כל שקל כמובן.

לכל אחד מאתנו בנק שכזה.
שם הבנק : ז מ ן.

בכל בוקר אנו מזוכים ב- 86,400 שניות. בכל לילה מה שלא נוצל לטובה, הולך לאיבוד. היתרה אינה עוברת ליום שלמחרת. אין אוברדרפט. בכל יום, נפתח החשבון מחדש. בכל לילה, מה שנותר נמחק. אם לא השתמשתם במה שהיה בחשבון - ההפסד כולו שלכם. אי אפשר לחזור אחורה. גם אי אפשר למשוך כנגד המחר. מוכרחים לחיות בהווה, על חשבון הזמן שניתן לנו בכל יום.

השקיעו את זמנכם, על מנת להשיג ממנו את מירב הבריאות, האושר וההצלחה בעתיד. השעון מתקתק, נצלו את הזמן, היום!

על מנת להבין מהו ערכה של שנה אחת - שאלו תלמיד שנשאר כיתה.
על מנת להבין מהו ערכו של חודש אחד - שאלו אמא שילדה פג.
על מנת להבין מהו ערכו של שבוע אחד - שאלו עורך של עיתון שבועי.
על מנת להבין מהו ערכה של שעה אחת - שאלו אוהבים המחכים לפגישה.
על מנת להבין מהו ערכה של דקה אחת - שאלו את האדם שפספס רכבת.
על מנת להבין מהו ערכה של שניה אחת - שאלו את האדם שניצל מתאונת דרכים.
על מנת להבין מהו ערכה של אלפית השניה - שאלו את הספורטאי שזכה במדליית כסף.

תבינו מהו ערכו של כל רגע ותוקירו אותו יותר, אם חלקתם אותו עם אדם מיוחד, אדם יקר. זכרו שהזמן אינו ממתין לשום אדם.

האתמול הוא היסטוריה.

המחר אינו ידוע.

היום הוא מתנה. אולי בגלל זה באנגלית קוראים לזמן ההווה: Present.

שנה שעברה עשיתי משו כזה:
חילקתי את הקבוצה ל2 ,ולכל קבוצה נתתי דף עם מלא מלא משימות.מדברים עם כל קבוצה בנפרד.לקבוצה אחת אומרים ברוגע ובנחת שהם צריכים לעשות את כל המשימות,ונותנים להם הרגשה שהם יכולים לקחת ת'זמן וזה..את הקבוצה השניה מלחיצים!! אומרים להם יש לכם ככה וככה זמן לגמור את המשימות (אני לא צריכה לפרט מה המשימות נכון?-כרגיל,ללכת להשיג דברים,להקיף את המגרש וכו'..) קיצר ואז יושבים ומחכים להם (נחים ונרגעים ) ורואים איזה קבוצה תגיע ראשונה.. כמוב-הקבוצה עם הלחץ זמן תגיע יותר מוקדם...(ואם אתם רואים שזה לא הולך לקרות,אז תלכו תלחיצו ת'קבוצה עם הזמן המוקצב... ;) ׂ בסוף גם הקבוצה השניה באה ואז משווים בינהם ומראים שכשאנחנו יודעים שיש לנו זמן מוגבל,ואין לנו זמן להמרח-אנחנו מספיקים הרבה יותר!!והנה הקבוצה שלקחה ת'זמן לא הספיקה לעשות הכל.. וכו' וכו' וכו'... אפשר לשלב במשימות משחקים.. לי זה יצא ממש טוב ב"ה!!! מקווה שעזרתי ושיהיה בהצלחה!

ואל תשכחי שיש לנו הוצאות על טלפונים,צ'ופרים ועוד מלא דברים..
אבל ת'כלס,אין כל כך מה לעשות. ההנהלה לא תשנה את זה..אם את תעשי עצומה אז אני חותם=]

נכון..בגלל זה אני כועסת..זה מרגיז..אני לא נראה לי ייצא להכנה..

כל שנה אותו סיפור , כולם כועסים , כולם מתלוננים ,
ההנהלה מסבירה , שהיא עושה את זה רק לטובת המדריכים ,
אין לה שום מטרה לעשות רע לאפחד . ומתוך ניסיון - הרבה יותר טוב במחנה כשעברת הכנה!
אז .. חבל להתסכל על דברים ככה , כאלה כולם נגדך!
ואם באמת יש בעיה כספית , ההנהלה בשמחה תוריד , זה לא בושה !!
בהצלחה!

אני לא מזלזלת בהכנה לרגע..וזה חשוב.. אבל זה לטחון ת'כסף.. ועוד לשלם אח"כ למחנה? וכל זה בהתנדבות חוץ מכל הכספים שאנחנו מוציאים כל השנה..וזה הרבה..

בס"ד

אני לא בא להיות קוץ ולהתלוננן או להיות קוטר אבל זה מוגזם!!!

שבת מדרכים, סמנריון מדרכים, הכנה, מחנה ( כל זה כל שנה) ובנוסף הוצאה כספית גדולה על פעולות שאין עליהם כיסוי....

ועוד ארעוים סנפייים שצריך לשלם להם...

האם המדריכים הם ציבור של מנהגים מתנדבים!

או של " ציבור שצריך לעבוד ולשלם מיסים "...

(מתוך ספרו של גלעד חדד ימי בית שני בדורות האחרונים)...

צריך לשלם על המחנה?חשבתי שצרריך לשלם רק על ההכנה וזה כולל גם תמחנה..
למה נראה להם שמדריכים ישלמו את כל זה,איזה נסחפים...

מילא היו מחזרים על פעולות וכל הדברים הסניפים אז סבבה אבל לא מחזירים לנו אפעם אנחנו כל הזמן משלמים עקרונית זה עבודה בהתנדבות נכון צריך לשלם לא מעט אבל כמה?

אין מצב שאני משלמת את כל זה...

אמ..חוץ מזה יש פה משהו לא הגיוני איך הסמנריון של ההגשמה עולה כמו ההכנה למחנה שלנו אם שלהם זה יותר ימים?ולהם עוד אין מחנה לשלם עליו?משהו פה לא מסתדר בהתחלה אמרתי סבבה להם יש יותר ימים ועולה להם כמונו כי לנו יש מחנה ואנחנו לא נשלם עליו אבל אם אתם אומרים שכן נשלם עליו אז" למה מה קרה?"

ההכנה הזאת דיי מועילה..
| אני לא מבינה את היומיים סמינריון שבאים אח"כ.
מה זה יעזור לי?!
היה יום עיון אחד..מספיק. |

בני לא לוקח את הכסף לכיס שלו.
תאמינו לי.

כל מי שיוצא למחנה צריך ביטוח. גם אתם.
משרד החינוך מוכן לתת את הביטוח בחצי מחיר למדריכים שבאים להכנה.

יש בעיה. כל המחירים של כל דבר בעולם עולים כל שנה. עובדה.
עזרא משתדלים שזה יורגש כמה שפחות בתשלום של החניכים.

המיסים-נשארים כל שנה אותו דבר (בלי עין הרע..), המחנות-כנ"ל.
כל דבר עולה היום יותר, ואנחנו לא כ"כ מרגישים את זה בתשלום לאירועי התנועה.

אם יעלו את המחיר-תהיה אלימות.


אז בדרך כלל החניכים סיבסדו את המדריכים (ביטוח, אוכל וכד') יותר, והשנה, שלא רוצים להעלות את המחיר לחניכים-המדריכים נאלצים לשלם סכום סימלי (יותר או פחות..).

מישהו צריך לשלם את ההפרש, ומנסים לחלק את הנטל כמה שניתן..

אני ממש מבינה את ההרגשה הזאת, אבל אין מה לעשות-לא בגלל שההנהלה לא תקשיב-אלא כי אין פיתרון.

תאמינו לי שאם יהיה לכם פיתרון רציני וטוב מאיפה להשיג כסף-עזרא יקשיבו ויישמו..

כשאין הצעה-נאלץ לשלם בשקט

תהנו במחנות

מלא כסף... אבל המדריכים לא צריכים בכלל לשלם למחנות... מאיפה הבאתם את זה? צריכים לשלם רק להכנה, ומי שלא יוצא צריך בכל מקרה לשלם את אותו כסף כשהוא בא למחנה.. ז"א שתכל'ס כולם משלמים את אותו הדבר רק השאלה אם יוצאם להכנה או לא.. (ומנסיון, אתם לא תצליחו להתחמק מלשלם את הכסף אם אתם לא יוצאים להכנה, כבר שאתם רושמים את חניכים שלכם כשבאים, הם בודקים אם יצאת או לא ומבקשים כסף למי שלא...)

פעולות של אמצע שבוע- עולות כסף, ועל זה אנחנו לא מקבלים החזרים, אז אם זה הי'ה מסתכם במחנה, שבת מדריגים ועוד אירועים חד פעמיים- אז סבבה, אבל תחשבי שזה גם זה, וגם מסעות שניפיים שמדריכים צריכים לשלם עלי'הם, וגם פעילויות... זה יוצא מלא מלא כסף...

אני מאמינה לגמרי שבני לא לוקח לכיס שלו ומבקשים כמה כסף שצריך, אבל למה ליצור פעילויות שדורשות כל כך הרבה כסף, במיוחד ששנה שעברה גילושהיו בזבוז זמן? שנה שעברה היום הנוסף של ההכנה היה מריחת זמן אחת גדולה, אז במקום לקצץ בזה וככה לבקש פחות כסף- מוסיפים עוד יום.
אני מסכימה שהימים האלו מועילים, אבל לא צריך להעמיס!! סמנריון, שבת מדריכים, יום הוקרה, וכו'... אם אני צריכה עזרה אני אפנה למרכזת או למישו שמכיר אותי ות'קבוצה. בשלב מסוים הימי עיון כבר לא מועילים יותר מדי בתכלס.

אם תשימו לב ההוצאות של מדריכים יחסית להוצאות של חניכים הם ממש נמוכות...אני לא אומר שהמדריך הוא משאבת כסף אבל בתור אחד שלקח על עצמו להוביל קבוצה\סניף\תנועה המדריך אמור לתת קצת מעצמו שזה כולל זמן כח וכמובן כסף...זה חלק מהתפקיד..לגבי מה שנאמר על ההוצאות התנועתיות של השנה(שבת מדריכים סמינריון הכנה וכו') רוב ההוצאות הם מחיר סביר ביותר הכולל הסעות אוכל ותשלום לעובדים(מדריכים ביחידות מאבטחים במחנה וכו') לגבי המחנה..השנה המחיר הוא 135 ש"ח ל3 ימים לחניכים דרך אגב לאותו מספר ימים המחיר340 ש"ח 135 ש"ח ל3 ימים זה מחיר סביר מאוד תחשבו שמקבלים אוכל ושתיה וגם יש מאבטחים חובש והוצאות של המחנה..עכשיו נקודה קטנה למחשבה מה אתם מעדיפים שיורידו מחיר או יבטלו את התשלום למדריכים ואז כל חניך יצטרך להוסיף 20 ש"ח או להשאיר את המצב הקיים והמחיר של החניכים שהוא גם ככה די גבוה ישאר כמו שהוא..תחשבו על זה..

רק על ההכנה משלמים.

לא שזה גרושים, אבל על המחנה מדריכים לא משלמים, אלא רק על ימי ההכנה.

שאין החזרים על פעולת אמצ"ש... פעולת כניסה, יציאה ואולי פעם ב... לא כל פעם...

בטח שיש על אמצע שבוע!

אני מדריכה כבר חצי שנה בערך ולא קיבלתי שום החזרים על אמצ"ש.. ת'אמת שאתם די צודקים במה שאמרתם פה.. שאם כל חניך יצטרך לשלם עוד וגם ככה זה סכום יקר הם לא ייצאו..טוב..אני אחשוב על זה בעז"ה.. תודה

[ואנחנו מוציאות הרבה.]
הדבר היחידי שלא עולה לנו כסף זה צילומים.
וזה גם לא מהסניף,אלא מהעירייה.

ומושקו [?] לא מתלוננים על הכסף,
[זה חלק מהעניין,כמובן]
אבל,חלק לא קטן פה הוא העובדה שזה כבר הופך להיות מיותר.
אחלה , צריך הכנה.יום אחד. לא צריכה יומיים סמינריון אחרי כך.

היה יום עיון?הייתה שבת הנהגה?אני בטוחה שזה לא הכל..
לא צריך גם את הסמינריון.לפי דעתי,בכל מקרה.

וצילמתי מכספי בביה"ס שלי!!!

איזה סמנריון יש,נעמה?

על מה חניכים שלכם משלמים שלו מאות שקל?
מה רק על טיולים? לא על פעולות? אז למה לא דורשים החזרים?
מה לסניפים אין תקציב (סליחה, לא תקציב, קוראים לזה מאזן )
אני בטוח שהסניף מקבל כסף מהתנועה, וכמדומני שזה צמוד למספר החניכים ששלמו מיסים.
אם לא מקבלים החזרים- זה הזמן לפנות למרכזות בשאלות...

אני לא מבין.

אולי זה כבר קשור לבעיה ביני לבין המרכזת מה שיכול להיות אבל-
אני לא קבלתי החזרים על כלום לא פעולת פתיחה לא פעולות אמצע שבוע ]שוט כלוום,ולא תגיד יש לי 10 חנכיות אז סבבה אני קונה משהו זה לא יצא יותר מידי אז נשרוד,אבל כל פעם שאני קונה או מכינה משהו אני צריכה להוציא על 40 בנות אתה יודע כמה זה יוצא?מלא!

נכון שחלק מזה שאתה מדריך זה להשיקע ולא על הכל מחזירים לך אבל לא הגזימו קצת?גם מסעות בסניף השנה היינו צריכים לשלם למרות שבשנים קודמות לא שלמו גם סמנריון גם הכנה גם מחנה גם ימי עיון גם וגם וגם..

שנה הבאה אני בפנימיה אני ארצה לחזור לכאן כל פעם שיהיה פעולת אמצע שבוע אם לא לא יהי לי החזרים על פעולות לא ישאר לי כסף בשביל הנסיעות..אתה יודע בגיל כזה עדין אין הכנסות רק הוצאות בשלב מסוים זה פשוט נגמר..

בקשת ולא קבלת,או שבכלל לא בקשת?

אף שנה לא היה וגם לא יהיה.. אצלינו בסניף יש כסף אולי שמגיע מההנהלה והוא הולך לדברים אחרים שהסניף עושה.. אין כסף להחזיר למדריכים..והם בעצמם צריכים גם לשלם הרבה פעמים על דברים..כמו נסיעות לפיזמחוז וכאלה..רצו שנשלם גם על המסע פסח..לא יודעת..

ולאן בדיוק הולך הכסף?
רק לטיולים? לא נראה לי הגיוני.

דברים..ולשאול את המרכזת למה? כי מההנהלה לא מקבלים כסף בשביל להחזיר למדריכים..ככה זה..לא יודעת..

כמה פעמים בקשתי אני הפסקתי לספור מזמן..
עזוב,אם לא הייתי חולה על חניכות שלי מזמן הייתי עזובת,לפעמים אני מרגשיה שהתנועה כל כך לא אכפת לה מהמדריכים וגם בסניף שלנו לא חבר דברים שבגללם רוצים לעזוב...

רננה- את בטוחה שלסניף אין כסף? שהוא לא יכול לממן כמה עשרות שקלים בחודש לקבוצה בשביל צ'ופרים ופעולות? אני לא בטוח. אולי כדאי לשאול את המרכזת מה באמת המציאות, מה תקציב הסניף והאם באמת אי אפשר לממן את פעילות. אני די בטוח שהתשובה לא תהיה אין כסף לסניף...


רות- לא רוצה להכנס לעניינים אישיים בין מדריכה למרכזת, אבל אני בטוח שאפשר לקבל החזרים כלשהם. עוד פעם- לטיפולה של המרכזת.

בימים אלו מקבלים החניכים משלמי המיסים כרטיסי חברות של התנועה. למה המדריך לא מקבל? למה לנו לא מגיע? אולי פשוט שכחו אותנו?

אם יהיה לחץ אמיתי, הן מצד חמדריכים הן מצד מרכזות (שגם להם מגיע כרטיס ) לרכזים ולהנהלה, אני בטוח שנקבל, ולא רק כרטיסים, אלא הרבה דברים שאנחנו רוצים.

בקלות אפשר לקבל את מספרי הרכזים אצל המרכזות. לא אמרתי להרוס להם את החיים, אבל אפ הם יראו שזה מציק (ולי לפחות זה מציק, ולא, ממש לא בגלל ההנחה בריקושט) אז יעשו לנו. כרטיס זה גם אמירה.

בשנה שעברה הייתי קול יחיד שצעק. אם תהיה מקהלה בע"ה ישמעו.

שנה שערה היה חשוב למרכזת שלי שנקבל-ובאמת יש לי כרטיס חבר.

השנה-כמגשימה-הוציאו לכל ההגשמה שלנו (אולי כי רננה פליסר הרכזת שלי,אבל לא יודעת..)-גם לאלה שלא מגשימות של רננה.

תבקש מהמרכזת-אין סיבה שלא יוציאו לך..

ומושקו-אני אומרת לך רציני שאין כסף!!! וזה באסה.. רציתי לדברים אחרים ואין..אנחנו לא מקבלים מספיק תקציבים מההנהלה..נסענו לפעילות פתיחת חופש גדול איפשהוא והמדריכים גם שילמו על הנסיעה..ככה זה.. ולא נדבר על החשבון פלאפון שאני מקבלת כל חודש בגלל ההדרכה.. שזה גם כסף..במיוחד בחוד"א!!! למרכזות יש גרופ..לנו אין..

כרטיס זה אמירה חוצמזה על חשבון פלאפון אין כ"כ מה לדבר שתראי את החשבון של המרכזות תביני...תקציבים של סניף מגיעים מ2 מקורות עקריים..60 שקל מכל חניל שמשלם מיסים וכסף מהעיריה...אז תדברו עם העיריה ותשכנעו את החניכים לשלם מיסים ככה יהיה לכם יותר כסף וגם חניכים עם חברות...דרך אגב לכל מי שמדבר פה על החזרים יכול להיות שבגלל ניהול לקוי בשנים האחרונות של הסניף שלך ובזבוז מיותר של כספים אתם הגעתם למצב שאין כסף להחזיר בכלל..נקודה למחשבה..

וחנמיכים צריכים לשלם 300 ש"ח למיסים ומאד קשה לשכנע את כולם לשלם..והעיריה הזאת..בקושי נותנת צילומים..אז נדבר עוד על כסף..לא נראליי..

בס"ד

בתור מדריך קבצות ארות אין לך מי יודע מה הוצאות, ניסית לספור כמה פעולות אמצ"ש היו לך מתחילת ההדרכה...

לא שאני מאשים אותך ,להפך ,בגיל הזה עושים כמה שפחות פעלוית אולי פעם בחודשיים פעילות...

גם בגיל שלנו שהיינו אורות אני זוכר שעשו לנו לא יותר מ- פעולות אמצ"ש וגם זה מוגזם...

אבל אני ועד הרבה אחרים כאן מדרכים של קבוצות: עיינות,נירים,נתיבות. בקבוצות אלה אתה צריך להחזיק את החניכים וזה אומר שלפחות פעם בשבועיים עושים פעולה באמצ"ש...
ק"ו בחופש שעושים יותר... ובפעולות כאלה איאפשר סתם להביא להם משחק ומסר והבייתה צריך להכניס עוד דברים ממש לארגן ערבים...
ודבר זה כרוך בהרבה הרבה כסף... אני בעמצי מתחלית ההדרכה (ספרתי) הוצאתי על החניכים בערך 300 ש"ח וזה לא גרושים כי אין לי הכנסנה, ההכנסה שלי זה רק בחגים וימי הולדת...
ואם אתה מוסיף לזה : חולצת חג"ס, חולצת צוות, חולצה סניפית, חולצה חבריה א',ימי עיון, סמנריון, הכנה ומחנה, פעלוית סנפיות שאתה מוציא מהכיס שלך ובסוף אתה לא מקבל שקל...

זה יוצא מלא כסף והקטע שאין הכנסה!
תסתכל את בני עקיבא במורשת כל חודש נותנים למדריכים תקציב מעל 100 ש"ח בועד שכאן אולי 5 פעולות בכל ההדרכה מכסים לך וגם זה בנורמה מסוימת...

וזה שהתתנדבתי ואני משקיע בחניכים שלי זו לא סיב לצאת עם חור בכיס ,ותאמין לי מושקו שנינו יודעים כמה תקציב יש לסניף ואיך אף אחד לא מנצל אותו...

לכן אתה לא יכול להעיר כאן לאף אחד בתור מדריך שאני לא יודע כמה הוצאתץ על החניכים שלא, לא שאני בא לפתוח עליך את הפה חס וחליליה אבל אני מדבר יותר בהגיון ההוצאות שלכמות הצופרים שאני מוציא גדול משלך גם בכמות וגם במס' פעמים שאני נותן (שלא נדבר על פעולות)...

לא הערתי למדריכים על הוצאות, אלא על זה שהם לא מתעקשים על ההחזרים.

כשמגיבים כדאי לקרוא את התגובות שלמעלה לעומקן, ונראה לי שלא עשית זאת כשורה.

ודרך אגב, גם מדריכי נחליאל אורות מוציאים כסף, לידיעתך, וגם הם עושים פעולות אמצע שבוע, לידיעתך, מה שיש מדריכים בקבוצות קטנות יותר, שעושים הרבה פחות (ואני לא רוצה לעשות אהם אהם...)

"והאמת והשלום אהבו"

<P>אמרתי למרכזת שלי שכתבו כזה בפורום לדרוש החזרים היא התחילה להיקרעעע מצחוק שעהה..אין לנו בכלל כסף לסניף..כלום..הכל מחסויות ועוד החזרים?? בטח.חחח..</P><P>המשך יומצוייןן.</P><P> </P>

ואז-אני מקווה שיהיה לנו ת'התחלה הכי הכי משוו כזה..

את רוצה משוו על שיתוף פעולה כאילו??

בס"ד

אין לי מקורות אבל זה על אילעזר והגזר שללא כולם הוא לא היה יוצא... ואפשר לעשות שבלונות בצורת גזר ...
(לצבוע את העלים בירוק ואת הירק בכתום).

"יש מפתח שפותח, ויש שסוגר
וזה בד"כ תלוי במה שאתה אומר
בעצב- סוגר
בחיוך- פותח
הכל תלוי בסימן המפתח
וזה רק בידינו והסוד הוא אצלנו.
אם רק נדע לפתוח במפתח הנכון-
תהיה לנו תקופה שיגעון!!

(אפשר לחבר מפתח אמיתי לכל אחד...;))

יש חברים..

יש חברים של יום יום,

יש חברים של שבת,

יש חברים של פתאם,

יש חברים של תמיד,

יש חברים של לקחת,

יש חברים של לתת,


וכשיש מזל יש חברים באמת..

כאן בשבילכם 25 שעות ביממה!

ואחד שהעיקר התהליך..
חפשי..
בהצלחה!

בס"ד

רציתי לומר מילה קטנה,

מילה שאומרת המון,

ועטופה כל כך באהבה.

מילה שמעלה חיוך על הפנים

וגורמת טוב בלב להרבה שנים,

מילה בעלת 4 אותיות,

שעל הלב חורטת...

מילה אחרת מכל המילים,

מילה שונה,

שאומרת -


תודה!

מקווה ממש שעזרתי

טאבו על הסניף (וגם לאו דווקא על הסניף)

והמשימות שכל צוות צריך לעשות...

שהמרכזת תכתוב על פתקים דברים על עצמה, חלקם אמיתים חלקם שקריים ותניח על הרצפה. הצוות מתחלק ל2 קבוצות (בנים- בנות), וכל קבוצה צריכה לנחש אם הדבר הוא אמת או שקר. מי שצודק יותר, מנצח.
אחרי זה לחלק לצוות סוכריות טופי, שכל אחד יקח כמה שהוא רוצה. אחרי שכולם לקחו, כל אחד צריך לומר משהו על עצמו עפ"י צבע הסוכריה, כמס' הסוכריות.
לדוג'- ורוד=למה קראו לי ככה
סגול- לספר פאדיחה וכו'.

בהצלחה!

למה אתה לא עושה אתזה לבד בוורד?

כמה רעיונות-

להצטלם בתוך פח

להצטלם עם 3 אנשים עם אותו שם

להצטלם עם טבעת בכל אצבע

להצטלם עם פאות

להצטלם עם 10 זוגות נעלים

לצלם אתיופי עם חולצתנועה

להצטלם עם מוכר ארטיקים

להצטלם על גשר

להצטלם על מגלשה

להצטלם בתוך חלון-ככה שהחלון נראה כמסגרת לתמונה

להצטלם על אופנוע

להצטלם עם תינוק

לעשות "מעבר חציה" בידים (אשכנזי וספרדי משלבים אצבעות..)

להצטלם בפרמידה

להצטלם תמונה עם 3 צבעי עינים

תמונה עם 5 משקפיים

להצטלם בתא שירותים

לעשות תמונה של גמד וענק (תשאיר ליצירתיות שלהם..)

אממ.. זה מה שאני זוכרת בנתיים..

אבל היה כאן אשכול לפני כמה זמן שרעות נעמן (רחובות בנשמה) פתחה עם רעיונות.. אתה מוזמן לחפש.
וגם בטוח יש במרכזי הדרכה-חוברת ערבים, דתי ברשת וכו'..
מלא בהצלחה..

http://www.ezra.org.il/forum/lmf_read.aspx?forum_id=83&topic_id=102381

בהצלחה!

להצטלם עם לשון בחוץ
תמונת מפדחות
להצטלם על מגלשה
להצטלם לפי גובה
להצטלם לפי גיל
להצטלם לפי מידת הנעליים
להצטלם ליד תמרור- הצורה של התמרור
להצטלם ליד כלב
להצטלם ליד הרבה מטבעות של כסף
להצטלם לי חתול
להצטלם עם מטריות פתוחות
להצטלם עם מלא שעונים
להצטלם עם מלא משקפי שמש
להצטלם עם מוכר במכולת/סופר
להצטלם עם 10 סוגי שוקולד
להצטלם עם 5 צבעים של קרוקס
להצטלם בבית אבות
להצטלם עם אנשים עם חולצתנועה
להצטלם כמורי פלאפל
להצטלם בשליחות פיצה
להצטלם בתוך שק"שים
להצטלם בתוך פח זבל
להצטלם בתוך בית קפה
להצטלם בתור מלצרים (ספציפית ב"שלה")
להצצטלם בתוך אוטו
להצטלם על גג של אוטו
להצטלם על אופנוע
להצטלם כשאחד מנגן בפסנתר
להצטלם עם פיליפיני
להצטלם על עץ
להצטלם עם דיסק של מישהו
להצטלם עם פיאה
להצטלם עם המרכזת
להצטלם עם נהג אוטובוס/ מונית...

מקווה שעזרתי... ב"הצלוחה!

בע"ה אחפש ואעביר לך...
שכוייח זה מזה משמח

ואולי יש פה אנשים אחרים שיכולים לעזור?
תודה רבה רבה!

מה שהכי משמח ת'חניכות זה איזה שלוק בשקל קר אחרי חזרות מתישות... לא צריך יותר מדי לשבור ת'ראש,חניכות שלנו יותר פשוטות ממה שאנחנו חושבים!

אני בכל זאת רוצה להשקיע קצת יות משלוק[וזה לא סותר אפשר לקנות שלוקים
אז אמשח לרעיונות(:

ביחד עם פחית..

יש את הכפפות הלבנות האלה שמתנפחות כמו בלון
מנפחים אותם קושרים
מדביקים שתי אצבעות אחת לשניה וכותבים: מחזיקה לכן אצבעות

בהצלחה

כותבים להם איזה משהו על משקה פלאים ומביאים להם עם גוגל מוגל לפני...

דחוף אם יש למישהו תשלחו לי בבקשה...

אם את רוצה לגרום להם להרגיש מה שעבר עלייך,ואל תסתפקי ב"צ'ופר מושקע" גם הוא יהיה הכי טוב שיהיה

תעודה של החיים..לא של הציוניים.. אבל זה קטע שאני המצאתי..לעלות לך?

קטע כאילו מוכר..אבל אני עשיתי את זה בסיגנון קצת שונה..קיצר,שיניתי כמעט הכלל--

עומדת ומסתכלת על התעודה..
אולי 6..אולי 9..ואולי אפילו 10..
אבל..חושבת בליבי..
זאת בכלל לא אני..
כי זאת תעודה של מבחנים,
אך אני-עובדת על מעשים..
צריכה אני לבדוק את התעודה
של ה-סבלנות,הקשבה,אהבה והערכה,
אכפתיות לכל אחת,שמחה ונתינה,
אותה אני אבדוק-מה אשפר ובמה אני טובה.
כי המבחן האמיתי-זהו מבחן החיים,
שבו נמדדים עפי" ערכים.
מידות טובות ומעשים טובים
מקנים לנו את הציונים.
ואותה אנחנו צריכים לבדוק כל שנייה,
כי מבחן החיים-זו הראייה.
בה"צלחה רבה:]

מקווה שעזרתי
תהני:]

מקווה שעזרתי:]
עשיתי את זה לצ'ופר לתעודות..ויאצ פשוט מהממםם
עשיתי להם כאילו תעודה קטנה כזאת עם הלוגו של הביה"ס שלהן-נועם.. ובפנים הקטע הזה ויצא מאלףף