בס"ד

תקראו עד הסוף:

נישאנו, בעלי ואני, לפני 15 שנה. המשפחות של שנינו עשו את כל מה שיכלו למעננו. כל צד הביא ככל יכולתו. נערכה לנו חתונה די יפה, ונרכשה עבורנו דירה סבירה. בסך הכול היינו שמחים ומאושרים.

לפני החתונה הגיעה הסבתא של החתן לתת לי מתנה. היא הוציאה מהתיק קופסא קטנה עטופה. פתחתי אותה ובתוכה הייתה טבעת יהלום.
לא הייתי צריכה להיות מומחית ביהלומים כדי להבין שמדובר כאן במתנה יקרה מאד. היה זה יהלום ע-נ-ק-י. לא ראיתי יהלום כזה מימי.
כולם השמיעו קריאות התפעלות הסבתא אמרה לי שזו המתנה שלה לחתונה שלי. הסתבר לי שהסבתא רוכשת לכל כלה במשפחה תכשיט יקר מאד. כזה שהולך עם האישה כל חייה כדי שתזכור אותה. האמת שהסבתא הזו לא הייתה צריכה מתנה כדי שיזכרו אותה - היא הייתה אישה אצילה ומקסימה ומתוקה שכולם אהבו אותה ממילא. אבל מנהג הוא מנהג ומי אני שיחלוק עליו במיוחד אם הוא שווה 5000 דולר?
כן, זה היה השווי של הטבעת. ומנין אני יודעת? מיד תדעו.

תגובתו של אבי הייתה שזו שחיתות לענוד כזו טבעת כשאנשים רעבים מסתובבים ברחוב. מצד שני גם לי היו ייסורי מצפון לענוד כזו טבעת, וחוץ מייסורי מצפון היו גם ייסורים אחרים שרק אישה תבין.

הטבעת הייתה גדולה עלי. כל אישה יודעת כמה מעצבן זה הרווח בין הטבעת לאצבע. זה פשוט משהו שמסיח את דעתך, וכל הזמן אתה חייב לחוש את זה אם הוא עדיין נמצא שם.

במשך כל החתונה הידקתי את הטבעת שוב ושוב, ובגלל שנוספה אליה גם טבעת נישואין היו לי שני טבעות למשש באותו מחיר. בעצם, במחשבה שנייה, לא ממש באותו מחיר.

החתונה עברה. ימי ה"שבע ברכות" היו נפלאים ומדהימים. את השבת עשו שתי המשפחות אצלנו. ארוחת ליל שבת הייתה נפלאה עם השירים והדרשות וכך גם למחרת. לאחר ארוחת השבת הלכנו קצת לטייל רגלית בטיילת. לאחר מכן אכלנו סעודה שלישית שנמשכה עד למוצאי השבת.

השבת הסתיימה, ואז פתאום הסתכלתי וראיתי לחרדתי שהטבעת לא על האצבע.

התחילה מהומה קטנה ובעלי אמר "אני ארוץ לחפש בבית. יכול להיות ששכחת את זה בחדר".

חיכיתי במתח, כוססת ציפורניים . משהו בליבי אמר שייתכן והוא לא ימצא אותה. המשהו הזה נבע מהעובדה שידעתי שהטבעת הייתה קצת גדולה עלי, ונזכרתי שפשוט זמן רב מדי לא מיששתי אותה. אשר יגורתי בא לי.

בעלי חוזר: "הטבעת לא נמצאה."

"חיפשת בארון"? "במגירות"?

בקיצור, הוא חיפש בכל מקום שניתן לחפש והטבעת לא נמצאה

בשלב זה, לא היה איש במשפחה, שלא ידע שאבדה הטבעת בשווי 5000 דולר. (והנה התשובה מאיפה אני יודעת את השווי. כשמאבדים דברים יקרים ישר אומרים כמה הם שווים, וזה נכון לא רק לגבי תכשיטים. גם לגבי דברים אחרים אתה פתאום אנשים מוציאים הכל).

השוויגער(החותנת) עלתה אלינו לחדר ולבושתי ולחרפתי החלה יחד עם עוד כמה דודות נחמדות לחפש בכל המזוודות ולחטט בחפצים האישיים שלנו.

אחרי חיפוש שארך אולי שעה, החלו כולם להעלות רעיונות היכן היא נעלמה. כאן העזתי לספר שהטבעת הייתה קצת גדולה עלי וכמובן לשמוע מיד את הדודה שאומרת "אז למה לא אמרת את זה בהתחלה?" ולענות "דווקא כן אמרתי?" והנה המתח מתחיל.

בשחזור שעשינו עלה, כי קרוב לוודאי הטבעת נפלה בחוף הים, כך שלחפש אותה זה
זה כמעט כמו לחפש יהלום בערימה של חול, וכמה שהיהלום גדול ככה גם החוף בנתניה.

קשה להצביע על הרגע שזה התחיל. מאז הפרצופים של כולם נראו לי חמוצים. בליבם חשבו איך נתתי לעצמי לאבד כזו טבעת. גם אם לא צעקו עלי זה היה ר ש ו ם להם במודגש על הפנים.

חזרנו אני ובעלי חפויי ראש הביתה. בעלי ניסה להתלוצץ ולפזר את האווירה הקשה אבל אני הפלתי עליו את כל הכעס שחשתי כלפי עצמי. הוא התנצל והתנצל ולא עזר לו כלום. אני הייתי פגועה עד עמקי נשמתי גם מהכאב על אובדן הטבעת וגם על כך שהאשמה נפלה עלי.

בעלי הוא ניחם אותי והסביר לי שאני לא אשמה אלא כל מי שאמר לי לענוד את הטבעת למרות שהייתה גדולה עלי. בעיקר את עצמו האשים. הוא ניסה ליטול את האשמה על עצמו, עד שבסוף הלילה הודיתי ביני לבין עצמי שאם זה היה מבחן הוא עבר אותו בהצלחה.

במשפחה שלו, בכל פעם שנפגשנו זה ריחף באוויר. היו כל מיני דקירות קטנות שעשו את החיים שלי לבלתי נסבלים ממש. אני לא מאשימה אותם אבל מסתבר שכשמישהו נכשל, בעיקר באבדן של משהו ששווה יותר יקר, זה עולה לו ביוקר הרבה יותר מהסכום. יחד עם הטבעת אבדה כל ההערכה ואהבה שחשו אלי - כאילו נמאסתי עליהם. כמה כבר אתה יכול לאהוב מישהו חסר אחריות כזה שמסוגל לאבד משהו בשווי 5000 דולר? מה היא ילדה קטנה? אי אפשר לצפות ממנה לשמור על דבר יקר ערך שכזה?
עברו עלי חדשים ארוכים ועצובים מאד. חשתי שלעולם לא אוכל להחזיר את הערכת המשפחה. אבדן הטבעת גרם לאיזה "סטמפל". חותמת המעידה עלי שאני לא אחראית ואי אפשר לסמוך עלי, וחוץ מזה שאני סתם אחת מעצבנת שמאבדת יהלום יקר כזה.

השיא היה בקטע מסוים שקנינו איזה אגרטל יקר, ואחד האחים אמר לבעלי "עדיף שאתה תסחוב את זה, אתה יודע". הוא אמר את זה בפני כולם ואני התפרצתי כפי שלא התפרצתי מעודי ואמרתי שאני לא דורכת יותר בבית הזה וששופכים את דמי. ועוד הרבה דברים אמרתי שהבהילו אפילו אותי.
ואז הגיעה תקופה של מריבה שבעלי המסכן ניסה כל הזמן לפשר. הוא לא ממש שיתף אותי בזה אבל הבנתי שהוא עצמו התעמת עם אחיו והודיע להם שאם ימשיכו לעשות לי צרות הוא יתנתק מהמשפחה. אחר כך בא פיוס שהיה בעצם פגישה שכולה אי נעימות בה השויגער התנצלה ובהסבירה שלמעשה היא הכי אוהבת אותי מכל הכלות ואני עניתי בחזרה שתמיד הרגשתי את זה וכל הדברים הבלתי נעימים שבדרך כלל נאמרים בכל מיני משפחות.
אבל העניין הזה עייף אותי לחלוטין. כביכול שרר שלום אבל היה זה שלום קר. אני חשתי מובסת. כאילו ידעתי שאפסו סיכויי ובחיים לא יאהבו אותי ולא יעריכו אותי.

המפנה הגיע ארבעה חדשים לאחר מכן. אנחנו התחתנו יומיים לאחר חג השבועות, ובעלי הלך כמנהג בני הישיבה עם "פראק" בגד שנוהגים ללכת איתו רק בחגים. וכמובן בחתונה ובימי שבע הברכות.

ראש השנה מגיע. בעלי שולף את הפראק מהארון לובש אותו ושואל אותי אם זה עדיין מתאים לו, ואז הוא מתחיל לטפוח על הלב שלו. נבהלתי. חשבתי שקרה לו משהו. הוא שולח את היד לתוך הכיס של הפראק, ואז הוא מוצא שם משהו,

את הטבעת שלי אלא מה.

הסתכלנו בטבעת במשך כמה דקות בלי לומר מילה ואני זוכרת מה הוא אמר "אני בהלם. אני שמתי את זה כנראה בפראק שלי".

ישבנו זה מול זה ואני פשוט בכיתי. מהתרגשות ואולי מהמתח שפתאום נפרק לו ממני. הוא התקשר מיד לאימא שלו והודיע על מציאת הטבעת ואז החלה עלייה לרגל אלינו הביתה ההורים שלו והאחים שלו שבחנו את הטבעת, ולבסוף הסבתא והסבא בכבודם ובעצמם שהגיעו והביעו את שמחתם . כולם נשמו לרווחה וכמובן ביקשו סליחה שהאשימו אותי בחוסר אחריות, וממש באותה נשימה נזכרו כולם שאיך לא חשבו מיד שזה אצל בעלי, הלא הוא היה ידוע כשכחן כל ימיו ואי אפשר היה לסמוך עליו. בעלי אולי קצת נעלב אבל השמחה על מציאת הטבעת איזנה אותו.

מרגע זה ואילך, עד היום הזה, הפכתי למלכה של המשפחה. כולם הבינו שטעו, ואני בן אדם אחראי שמעולם לא איבד דבר.

אני הרגשתי בשמים כי פתאום נחתו עלי טונות של אהבה והתנצלויות שבכל חיי לא קיבלתי. ובעלי, גם אם קצת נפגע מהאשמה שהוטלה עליו הוא די שמח בשבילי , מה עוד שהוא הרוויח אישה מרוצה ושמחה בחלקה, אווירה טובה ולשלום בית בינינו למשך כל החיים. אבל הסיפור עדיין לא נגמר.


בכל הזדמנות הייתי עוקצת אותו עם הטבעת הזו. אם זה היה בכסף שהעדפתי שלא יחזיק אצלו בסכומים גבוהים ואם בסתם דברים שצריך לסמוך על מישהו. הייתי אומרת לו "עדיף שתיתן לו שמישהו אחר ייקח את זה, אתה יודע, שלא יאבד בארגז חול". המילה "ארגז חול" הפכה לאיזה מטבע לשון בינינו שבה הייתי משתמשת כדי לרמז לו. אני נורא מתביישת לספר את זה אבל אני חושבת שהרבה אנשים משתמשים בכל מיני חולשות כדי לפגוע באנשים היקרים להם , ולצערי עשיתי את זה.

בעלי סבל בשקט ולא התלונן. היו פעמים שראיתי כאב על פניו בשעה שאמרתי לו והייתי מתחרטת ומפייסת אותו אבל מלבד זאת הוא כמעט ולא התלונן.

החיים שלנו עברו בסדר. נולדו לנו שבעה ילדים מקסימים וטובים שאוהבים את ההורים שלהם ומכבדים אותם. כולם גדלו וידעו בעל פה את הסיפור על הטבעת שכולם חשבו שאימא איבדה בחוף הים ובסוף התברר שאבא המפוזר שכח בפראק שלו.

עוברות חמש עשרה שנים.
הטבעת עדין שמשה אותי בשמחות רצינות וזיכתה אותי במחמאות. אך יום אחד עלתה לי מחשבה להחליף את הטבעת בתכשיטים אחרים.רציתי לעשות זאת כהפתעה לבעלי ופניתי לשויגער שתספר לי היכן הייתה סבתא קונה את התכשיטים. היא אמרה לי את השם של הסוחר - תכשיטן ידוע, ואני הלכתי אליו בהזדמנות הראשונה. הגשתי לו את הטבעת ואמרתי לו "היא נקנתה אצלך ואני רוצה שתעריך לי אותה".

הוא בוחן את הטבעת ומשמיע שריקת התפעלות ואומר "זה יהלום יפה ומקסים. הוא עולה המון כסף, יותר מששת אלפים דולר ולא איכפת לי להחליף אותו במה שתרצי, אבל רק סתם כך בשביל ההשכלה - היא לא נקנתה אצלי".

אני אומרת לו "מה לא נקנה אצלך - וכאן נקבתי בשמה של הסבתא.

הוא אמר "נכון, היא באמת נהגה לקנות אצלי את כל התכשיטים אבל תכשיט כזה בחיים לא מכרתי. כנראה את זה היא קנתה במקום אחר".

הגעתי הביתה והחלטתי לחפש קצת בתיבת התכשיטים. שם בתחתית כפולה היו כל מיני מסמכים ותעודות של התכשיטים. חיפשתי את התעודה של התכשיט הספציפי הזה, וגיליתי אותה עד מהרה. התכשיט באמת לא נקנה אצל אותו הסוחר אלא בחנות מפורסמת ויוקרתית. המחיר אכן היה 5000 דולר והבנתי פרט נוסף שכנראה המחיר עלה מאז עם השנים. אבל אז, לפתע משך את עיני משהו שאולי הייתי מפספסת אותו.

המתנתי שבעלי יחזור מעבודתו. ליבי דפק כמו מכונה. הוא הגיע.

סיפרתי לו שחשבתי להחליף את הטבעת ושהלכתי לסוחר התכשיטים שסבתא הייתה רוכשת אצלו והוא אמר שהתכשיט שווה 6000 דולר.

יופי אמר בעלי " "הרווחנו".

" כן" אמרתי "אבל הסוחר אמר שלא הוא מכר אותו. התכשיט נקנה במקום אחר".

" נו, יכול להיות", אמר בעלי.

אתה אומר לי שיכול להיות שהסבתא " קנתה דווקא את התכשיט שלי במקום אחר?"

מה הבעיה שלך?" הוא " שואל.

ודמעות החלו לזלוג מעיני. "הבעיה" אני אומר לך מה הבעיה שלי אמרתי, שבמשך חמש עשרה שנה אני לא משערת איזה בעל נפלא וטוב לב יש לי, שבכלל לא מגיע לי. עשית את זה בצורה הכי מקסימה ונפלאה שאפשר. אני איבדתי את הטבעת ואתה הלכת בשקט, לא יודעת איך עשית את זה, לקחת הלוואות וקנית לי...טבעת חדשה. לא אל תתחמק, אמנם עשית את זה בצורה הכי אלגנטית וחלקה שניתן. מצאת את אותה הטבעת בדיוק, וגם באותו מחיר, אבל דבר אחד שכחת..."

את ה..."תאריך"

וכאן הנחתי מול עיניו את המסמך עם תאריך הקנייה. י"ד אלול.

אולי אתה שכחת אבל אני עדיין זוכרת שהתחתנו בט` סיוון. סבתא שלך קנתה את הטבעת עוד לפני החתונה. כך שבכל מקרה, ". הטבעת הזו נקנתה לפחות ארבעה חדשים א ח ר י שקיבלתי את המקורית. התאריך הסגיר אותך" אמרתי לו ופרצתי בבכי תמרורים.

קשה לי לתאר את המחשבות שעברו לי בראש. איזה צעיר שלוקח על עצמו הלוואה של 5000 דולר כדי לגרום למשפחתו להאמין ש ה ו א אשם בכל הסיפור . ידעתי שאני האישה הראשונה שקיבלה מתנה כזו. אני לא מתכונת לטבעת אלא לחמש עשרה שנים של אשמה שהועברה ממני אליו. ועוד איך הועברה. עד היום אני מתכווצת כשאני נזכרת עד כמה פגעתי בו בדיוק בנקודה שאסור היה לי לפגוע . בדיוק בנקודה שהוא היה הכי גדול בה.
הוא ישב וסיפר לי את כל התלאות שעברו עליו כדי לשלם את הכסף. הוא הסביר לי שהבין שלא יוכל לנקות את האווירה ביני לבין משפחתו אם אלה לא יאמינו שאני לא איבדתי את הטבעת. לקח לו שנים להחזיר את ההלוואה ובעיקר היה קשה לעשות זאת עם ההשתלחויות שלי אבל דווקא הן היו מה שהרוויח אישה שמחה, שקט נפשי ושלום בית. 

לכאורה זהו סיפור על טבעת יהלום אבל באמת, זהו סיפור על לב שכולו  זהב .

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אלטלנה (באיטלקית: Altalena), ספינת נשק של האצ"ל, שטובעה ב-22 ביוני 1948, ט"ו בסיוון תש"ח, במהלך מלחמת העצמאות, על ידי כוחות צה"ל, משום שהאצ"ל סירב למסור לצה"ל את השליטה המלאה בספינה. אירוע זה זכה לכינוי "פרשת אלטלנה".

"אלטלנה" עולה בלהבות ליד חופי תל אביב

[עריכה] הרקע לפרשה

פרשת אלטלנה התרחשה במהלך ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, זמן קצר לאחר הקמת מדינת ישראל. באותה תקופה היישוב היהודי היה נתון במצב צבאי קשה, והיה לחוץ בכל גבולותיו על ידי צבאות ערב. מלבד המתח שעורר מצב בסיסי זה, היה במדינת ישראל מחסור חמור בלוחמים ובכלי נשק (בייחוד בחזית ירושלים, שבאותה עת טרם נחשבה חלק ממדינת ישראל), וקושי לייבאם מחמת האמברגו שהוטל על ידי מועצת הביטחון של האו"ם.

מימון, איוש וציוד האונייה נעשו לפני ההסכם לפירוק האצ"ל, ואילו הגעת האונייה לישראל התרחשה לאחר ההסכם שנחתם ב-1 ביוני, עם זאת האצ"ל הודיע לבן-גוריון על כוונת שיגור האונייה.
ההסכם השאיר כוח אצ"ל מיוחד בירושלים בשם "הגדוד הירושלמי", ויחידות אצ"ל אחרות שהוכפפו לצה"ל (בחטיבה 7, 8 ו-18). הסכם זה נחתם על רקע שאיפתו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, להשתית את מדינת ישראל על ממלכתיות, ולצמצם את הפיצול בין זרמי הציונות. בהתאם לגישה זו, צורפו ארגוני ההגנה, הלח"י והאצ"ל לצה"ל, בכוונה לאחד את הכוח העברי הלוחם תחת מסגרת אחת.

לתהליך זה הייתה משמעות עמוקה עבור היישוב היהודי, שכן החלוקה בין הכוחות הלוחמים השונים הייתה מעוגנת בהתפלגות תרבותית בין תנועות ערכיות שונות. תנועות אלו שאפו לשמר את עצמאותן, כנגד מהלכיו של בן-גוריון ליצור מערכת ממלכתית, אשר אין לערער על מעמדה. דינמיקה זו, בין נטיית הממשלה לריכוזיות, ונטיית התנועות לעצמאות, היוותה מצע נוח לעימותים סביב נושא זה, אשר "פרשת אלטלנה" היוותה את שיאם.

[עריכה] מהלך הפרשה

[עריכה] הרכש והגעת האונייה

"אלטלנה" נרכשה בארצות הברית בקיץ 1947 על ידי "הוועד העברי לשחרור האומה", שהיה גוף פוליטי של האצ"ל בארצות הברית. השם שניתן לאונייה, "אלטלנה", שמשמעותו "נדנדה" באיטלקית, היה שם העט של זאב ז'בוטינסקי. בתחילה נועדה האוניה להבאת מעפילים בלבד, אולם בסוף השנה הוחלט לעשותה אוניית נשק. באוניה שטו כ–900 עולים שנועדו לגיוס לאצ"ל, חלקם ניצולי השואה, והיא הובילה נשק בשווי 5 מיליון דולר. נשק זה נרכש בצרפת במחירי מציאה בעיקר מידי ארגוני ספרדים אנטי פשיסטיים בצרפת, קומוניסטים צרפתיים, לוחמי מחתרות אנטי נאציות, ומאוחר יותר גם מצבא צרפת. לפי עדות מפקד האוניה היו ארוזים בבטנה 5,000 רובים, 450 מקלעים, 5 זחל"מים, כמה אלפי פצצות מטוסים וכארבעה מיליון כדורים. כמו כן, הכילה האונייה ציוד רפואי רב (כולל חדר ניתוח) ומדים לרוב. על האוניה פיקד קצין האצ"ל אליהו לנקין (לימים ח"כ ושגריר), ורב החובל היה מונרו (עמנואל) פיין, יהודי ששירת בצי האמריקאי.

האונייה הייתה אמורה להגיע לישראל ב-15 במאי 1948, אך יציאתה התעכבה, והיא עזבה את צרפת ב-11 ביוני. עיכוב זה היה משמעותי ביותר, שכן "אלטלנה" הגיעה לחופי ארץ ישראל ביוני, בזמן ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות. בינתיים, נחתם ב-1 ביוני הסכם על שילוב האצ"ל בצה"ל, ובאחד מסעיפיו נאמר שעל האצ"ל להפסיק כל פעולה עצמאית לרכישת נשק. לאור זאת מסר האצ"ל לממשלה על דבר האוניה ותוכנית ההפלגה, אך תאריך ההפלגה המדויק לא היה ידוע. קברניטי הספינה חששו שגילויה עשוי לגרום להתנכלות גורמים עוינים, ולכן לא הודיעו לארץ על דבר יציאתה.

על רקע זה, יצאה האונייה לדרכה בחשאי, בלא להודיע על כך אף למפקדת האצ"ל בישראל, אך הפלגתה פורסמה ברדיו לונדון יום לאחר צאתה לדרך. מנחם בגין, מפקד האצ"ל עד אותה תקופה, ניסה לעכב את הגעתה של האונייה, אך לא הצליח בכך, ככל הנראה בשל בעיות קשר.

[עריכה] המשא והמתן

ב-15 ביוני נועד מנחם בגין עם נציגי ממשלת ישראל, והודיע להם כי האונייה שטה ללא ידיעתו. ישראל גלילי העביר לבגין את הנחייתו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, כי האונייה תובא במהירות, שדר שהצליח להגיע אל האונייה.

ב-16 ביוני התקיימה פגישה בין נציגי האצ"ל לנציגי משרד הביטחון, שבה עלו חילוקי דעות בדבר חוף היעד של "אלטלנה". למרות הצעת האצ"ל להנחתת הספינה בתל אביב, התקבלה הוראת הממשלה לעגינתה בחוף כפר ויתקין, שהיה מזוהה עם "ההגנה" ולא בחוף תל אביב, שהיו בה הרבה תומכי אצ"ל, שכן כך ניתן היה לחמוק מפקחי האו"ם שהופקדו על מילוי תנאי ההפוגה.

למרות הסיכום במחלוקת בדבר חוף היעד, נותרה אי-הסכמה משמעותית יותר בנוגע לחלוקת הנשק שעל סיפון האונייה: דרישותיו הראשוניות של בגין היו כי חמישית מנשק זה יועבר ל"גדוד הירושלמי", ויִתְרַתוֹ ליחידות האצ"ל שהוכפפו לצה"ל, בעוד בן-גוריון הסכים כי חלק מהנשק יועבר לירושלים, אך בניגוד לבגין, התעקש כי שאר הנשק יופקד ישירות בידי צה"ל. במהלך המשא והמתן בגין נסוג מרוב דרישותיו והשאיר דרישות סמליות לפירוק הנשק על ידי אנשי האצ"ל, והשתתפות אנשי האצ"ל בהעברת הנשק לצה"ל, על-מנת שיוכר חלקו של האצ"ל במעשה הבאת הנשק.

חילוקי דעות אלו לא מנעו את הגעתה של האונייה לכפר ויתקין בשעות הערב המאוחרות של 20 ביוני, ואת התחלת פריקתה. בין המקבלים את פניה היו מספר חברי אצ"ל, בגין עצמו, וחברי מושב הדייגים מכמורת, שסייעו בפריקת הנשק.

ההערכה בקרב שלטונות היישוב הייתה שלמעשה מתוכנן ניסיון הפיכה של האצ"ל, ולמרות שהדבר לא נתמך בהוכחות בשטח, נערכה ישיבת ממשלה שבה החליט בן-גוריון כי יש לעצור את פריקת האונייה בכל מחיר. לאור זאת, נדרש דן אבן (אפשטין), מפקד חטיבת אלכסנדרוני, לכתר עם חייליו את כפר ויתקין, להחרים את ציוד האונייה. פקודת הכיתור הושלמה יום למחרת, ודן אבן שלח לבגין אולטימטום קצר מטעם משרד הביטחון למסירת האונייה על תכולתה לרשות הצבא. האולטימטום דרש תשובה תוך 10 דקות. יש טוענים שהזמן הקצר נקבע כדי שלא לתת לבגין זמן להתלבט; ויש טוענים שהזמן הקצר נקבע כדי להבטיח, למעשה, הפרה של האולטימטום, שכן אין להניח שבגין יספיק לשקול את האולטימטום ולהשיב עליו תוך זמן כה קצר.

בגין לא רצה להיענות לאולטימטום הדחוק, דן אבן פירש זאת כסירוב להיענות לאולטימטום והחלו חילופי-אש, שבהם מצאו את מותם שישה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל. הקרב נפסק בעקבות מגעים בין סגנו של בגין, יעקב מרידור, לבין דן אבן, ביוזמת חברי כפר ויתקין, מגעים שבהם נקבעה הפסקת אש, על-פיה הועבר הנשק שעל החוף לידי צה"ל. הפרשה נמשכה כאשר האונייה המשיכה להפליג לתל אביב ועל סיפונה כ-100 אנשי אצ"ל ובגין עצמו, מתוך ציפייה למצוא תומכים רבים יותר, ולהגיע לפשרה עם הממשלה במישור הפוליטי.

[עריכה] התנגשות הכוחות

בן-גוריון שלח את יגאל ידין, קצין המבצעים של צה"ל, להכניע את "אלטלנה", בליווי כוחות יבשה גדולים של צה"ל ובפרט אנשי פלמ"ח. מולם היו אנשי אצ"ל, שלמרות שכבר הצטרפו לצה"ל ב-1 ביוני כיחידות שלמות, עזבו את בסיסם, והגיעו למקום. חלקם החל לסייע בפריקת הנשק מהאניה. התפתחות האירועים הובילה לפריצת קרב נוסף, שעיקרו התחולל על החוף בין צה"ל לאצ"ל. לוחמי האצ"ל ששהו על "אלטלנה" העידו שבגין הורה שלא להשיב אש, מחשש להתפתחות מלחמת אזרחים. זו גם גרסתו של בגין עצמו, בספרו "המרד". העובדה היא, שלא נורתה אש מהאלטלנה עצמה.

[עריכה] פרשיות הסירוב בצה"ל

על פי ספרו של שלמה נקדימון ("אלטלנה"), חיל האוויר הונחה לתקוף את האוניה בדרכה לישראל. גורדון לויט (אז טייס מח"ל לא-יהודי בחיל האוויר) כתב בספרו "Flying Under Two Flags" שהיימן שמיר, סגן מפקד חיל האוויר, ניסה למצוא טייס לא יהודי שיתנדב לבצע את התקיפה, אולם הטייסים הזרים וטייסי מח"ל סירבו כולם, בנימוק שלא בשביל לירות ביהודים הם הגיעו לארץ-ישראל. בלטה בחריפותה תגובתו של הטייס השני שנשאל, ריבקוב: "אתם יכולים לנשק לי בתחת, לא בשביל להפציץ יהודים אני טסתי עשרת אלפים מייל ואיבדתי ארבעה חברים".

לאחר תשאול שלושה טייסים, שכולם סירבו לבצע את המשימה, התברר שהאופציה האווירית לטיבוע האוניה לא קיימת ונותרה רק ההפגזה מן החוף. התותחן הראשון שנתבקש לירות, יוסף אקְסֵן, הצהיר שהוא מסרב ומוכן להישפט ואף להיות מוצא להורג בטענה שזה הדבר הטוב ביותר שהוא יעשה בחייו. התותחן השני שנשאל, הלל דלסקי, איש מח"ל מדרום אפריקה, גם כן ניסה למחות אך שוכנע לבסוף וביצע את הירי.

[עריכה] הפגזת האונייה

הקרב הוכרע כאשר קידם בן-גוריון את אחד מתותחי צה"ל, והורה בסביבות ארבע אחר-הצהריים להפעילו. פגז התותח העלה את "אלטלנה" באש, שאילצה את רב-החובל לפקוד על נטישתה מחשש להתפוצצות חומרי הנפץ שבמחסני האונייה. האנשים קפצו אל המים, וחבריהם, שהיו על החוף, יצאו לקראתם עם סירות "חסקה". למרות שרב-החובל הניף דגל לבן לאות כניעה, ירו כוחות צה"ל אש אוטומטית לעבר הניצולים ששחו בים. בגין, שהיה על הסיפון, לא הסכים לרדת לפני שהורד אחרון הפצועים, אך נזרק לים על ידי אנשי האונייה.

בקרב זה נהרגו עשרה חברי אצ"ל נוספים, וחייל צה"ל (סה"כ: 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל).

[עריכה] תוצאות הפרשה

מודעה מ-2008 אודות אזכרה לחללי אלטלנה, ובה מכונים כוחות צה"ל - "קין", כשמה של הדמות המקראית שרצחה את אחיה

בעקבות הפרשה נעצרו כ-200 מאנשי האצ"ל ושוחררו לאחר מספר שבועות, בעוד שחלק מבכירי הארגון: משה חסון, אליהו לנקין, יעקב מרידור, בצלאל עמיצור והלל קוק הוחזקו במעצר עד 27 באוגוסט. כמו כן, פורקו לחלוטין יחידות האצ"ל ופוזרו בצה"ל, וכעבור כמה חודשים פורק גם "הגדוד הירושלמי".

הפרשה עוררה הדים רבים, ונחשבת לציון דרך חשוב אך שנוי במחלוקת, בתולדות מדינת ישראל. המאורעות המדויקים, ומניעי הצדדים המעורבים, ובמרכזם בגין ובן-גוריון, נתונים לפרשנויות רבות וסותרות, המושפעות לא-מעט מעמדת המפרש.

בנוגע לבגין, יש הטוענים ^[1] כי מטרת דרישתו הייתה להעלות את מוראל חייליו שלא-משכבר נאלצו לקבל את עולו של צה"ל, ולחזק את כוחות האצ"ל בירושלים. לעומתם נטען, כי שאיפת בגין הייתה לחזק את התנועה הרוויזיוניסטית על ידי השארת האצ"ל תחת פיקודו, ולחתור תחת הנהגת הצבא ^[2].

הטיעון הרשמי של בן-גוריון היה הצורך בהקמת צבא ממלכתי, ומניעת היווצרותו של צבא משנה עצמאי במסגרת צה"ל, מדיניות בה נקט באופן עקבי, לדוגמה עם פירוק הפלמ"ח. בכל הקשור למניעים אחרים של בן-גוריון, ייתכן כי היה מעוניין בפגיעה בכוחם של מתחריו הפוליטיים, הרוויזיוניסטים, ובחיזוק מפלגתו ומעמדו, ולפי טענה אחרת חשש מהשתלטות של בגין על המדינה בהשתמש בכוח צבאי ופוליטי. על מנת להמחיש את טיעוניו, גרס בן-גוריון כי "זהו ניסיון לדרוס את המדינה", וכינה את התותח שהעלה באש את אלטלנה "מבורך" ^[3]. מקובל לייחס לו גם את הכינוי "התותח הקדוש", אך אין ראיות כי אכן השתמש בביטוי זה ^[4].

שנים אחר-כך, לאחר שבן-גוריון פרש מן הממשלה ערב מלחמת ששת הימים, הצטרף מנחם בגין לפגישה בשדה בוקר כדי לשכנע את בן-גוריון לחזור אל ראשות הממשלה. בן-גוריון אמר בעקבות אותה פגישה: "אילו הכרתי את בגין אז כפי שאני מכירו היום, היו פני ההיסטוריה שונים" ^[5]. מנגד, על סף מותו אמר בראיון לשלמה נקדימון: "נהגתי באלטלנה כפי שהיה צריך לנהוג". מנחם בגין אמר לפני מותו שהיה רוצה שיזכרו אותו מעל הכול כאיש שמנע מלחמת אזרחים בעת קום המדינה, דבר שבעיניו היה חשוב יותר מהישגיו כראש ממשלה.

השלכה נוספת של פרשת אלטלנה, היא שאלת מעורבותו של יצחק רבין, ששימש באותה תקופה מפקד בפלמ"ח. רבין נכח באירוע, והנחה את כוחות הפלמ"ח ממפקדתו שבחוף. עדויות אלו הביאו עם השנים להתפתחות דיון נוקב סביב מעורבותו של רבין בהרג השנוי במחלוקת. על כך כתבה אניטה שפירא:

"ככל שהימין אימץ את בן-גוריון כמנהיג לאומי מעל למחלוקת, כן הועתקה אשמת אלטלנה משכמו לשכם אחרים, שנואי נפשו של הימין. בשנות ה-90 הפך יצחק רבין ל"אשם" העיקרי בפרשה. רבין, מפקד מן הפלמ"ח שנקלע למלון ריץ ואירגן את התגוננות מטה הפלמ"ח במקום, הוצג על ידי חוגי ימין קיצוניים בתעמולת הזוועה של שנות ה-90 כמי שהיה אחראי להרג באלטלנה, כמי שנתן את הפקודה להרוג יהודים. בכך הושלם המעגל: בן-גוריון, האיש שמעולם לא התנער מאחריותו למלחמת היהודים ביהודים, ותמיד סבר שהייתה זאת טרגדיה, אך מוצדקת ובלתי נמנעת -"טוהר" בלהטי הזיכרון הקולקטיבי מאשמת ההרג. לעומת זאת, רבין, שחקן-משנה בדרמה של 1948, שהפך לשחקן הראשי בדרמה של שנות ה-90, הואשם עתה ברצח יהודים. בדיעבד, הפכה פרשת אלטלנה לצידוק, לפני רצח ראש הממשלה ואחריו, להתרת דמו של יצחק רבין." ^[6]

הוויכוח אם האירועים היו עלולים לגרום למלחמת אחים, או להיפך, עקב התגובה התקיפה נמנעה מלחמה שכזאת, נמשך. לפי כל השקפה, מחיר הפרשה נחשב כמחיר יקר וחסר תקדים.